אדם שהגיע מחוץ לארץ ואמר שהוא כהן, האם נאמן לעלות לתורה ולישא את כפיו?
במשנה מסכת כתובות דף כג: שני אנשים זה אומר כהן אני, וזה אומר כהן אני אין נאמנין. מתבאר שאין אדם נאמן על עצמו לומר שהוא כהן.
לדעת הרמב"ם אינו נאמן לתרומה מדרבנן, ולא לנשיאת כפיים, ולא לעלות לתורה. ומבאר הר"ן שהטעם הוא משום שמעלין מקריאת התורה לתרומה.
השולחן ערוך באבן העזר סימן ג' סעיף א' פוסק כדעת הרמב"ם מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר: כֹּהֵן אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ, וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
הרמ"ך חולק על הרמב"ם משום שנהגו להאמינו לעלות לתורה, ולא חוששים כולי האי שמשום כך יעלו לתרומה דרבנן. וכך גם כתב הר"ן שאפשר שבזמן הזה שאין כלל תרומה מקילים.
והרמ"א פוסק כדעת הרמ"ך וזו לשונו: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנֶאֱמָן לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין לָנוּ תְּרוּמָה דְּאוֹרָיְתָא שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲלוּ אוֹתוֹ לִתְרוּמָה (ב''י בְּשֵׁם הָרְמַ''ךְ). וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי.
בחלקת מחוקק באות א' חולק על דברי הרמ"א בעניין נשיאת כפים וכתב: שהרמ"ך לא כתב רק {שנאמן} לקרות בתורה ראשון, ונתן טעם לדבר דלא אכפת לן אם יקרא בתורה ראשון, דאין בזה צד איסור רק מפני דרכי שלום, אבל נשיאות כפים דאיכא איסור עשה, בזה אין מקילין אף לדעת הרמ"ך.
הבית שמואל באות ב' כתב: שבארץ ישראל שנוהגים בתרומה, אינו נאמן לומר שהוא כהן אף בזמן הזה, משום שכל דבר שיש לו הנאה חוששים שמא יעשה איסור. דהיינו שיאמר שהוא כהן אף על פי שאינו כהן.
הפתחי תשובה באות א' הביא, שבספר ישועות יעקב באות א' כתב: לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכים בשם המפורש איכא איסור עשה, מה שאין כן בזמנינו הזה, ומסיק דהעיקר כדברי הרמ"א זכרונו לברכה, דנאמן לנשיאת כפיים ומנהגן של ישראל תורה היא.
העולה מן האמור:
אדם שהגיע מחוץ לארץ ואמר שהוא כהן: השולחן ערוך פסק על פי הר"ן והרמב"ם שאינו נאמן לומר שהוא כהן, ולכן אסור לו לעלות לתורה ראשון ולישא את כפיו. והרמ"א הביא בשם יש אומרים את דברי הרמ"ך שנאמן, וכתב וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי.
אדם שהגיע מחוץ לארץ ואמר שהוא כהן, האם על פי אמירתו יתחייב מלקות שבא על פסולי כהונה?
השולחן ערוך באבן העזר סימן ג סעיף א פסק: מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר כֹּהֵן אֲנִי, אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה.
בפתחי תשובה באות ד' כתב: עיין במשנה למלך פרק כ מהלכות איסורי ביאה דין י"ג שמפרש דברי הרמב"ם בהוחזק על פי עצמו שלשים יום דאם לא כן אינו לוקה. אך מדברי הרב המגיד שם מבואר להדיא, דאינו מפרש בהוחזק, רק דהוי התראת ודאי על פיו, משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.
העולה מן האמור:
אדם שהגיע מחוץ לארץ ואמר שהוא כהן, לדעת השולחן ערוך יתחייב מלקות שבא על פסולי כהונה. ולדעת המשנה למלך שהובא בפתחי תשובה, דווקא שהוחזק שלושים יום ככהן. ולדעת הרב המגיד אפילו אם לא הוחזק שלושים יום ככהן, יתחייב מלקות שבא על פסולי כהונה על פי אמירתו, משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.
אדם שהגיע מחוץ לארץ ואמר שהוא כהן, ונותן אמתלא לדבריו האם מועילה אמירתו?
השולחן ערוך פוסק על פי הגמרא במסכת כתובת דף כו: שכאשר מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. כֵּיצַד, אָמַר: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אַבָּא, הוֹצִיאַנִי מִבֵּית הַסֵפֶר, הִפְשִׁיטוּנִי אֶת כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילוּנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וַחֲבֵרַי בְּדֵלִים מִמֶּנִּי וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתִי, יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת; וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ.
הבית שמואל באות ו' כתב שמדובר בתרומה דרבנן, ומשמע מהרמב"ם שנשיאות כפים שווה לתרומה דרבנן, אף על גב שיש עשה בנשיאת כפיים, צריך לומר שכל שאין לו הנאה לא חיישינן.
הפתחי תשובה בסימן ו באות א' כתב בשם הספר חוט שני, שכהן שאחר כמה שנים נשא גרושה, ואמר שאינו כהן ומה שאמר בתחילה זה כדי ליטול גדולה. וכתב שאינו נאמן מחמת כמה סיבות:
פשוט שאינו יכול להכחיש מוחזקותו ככהן זמן רב משום אפילו חזקת שלושים יום היא חזקה.
כאשר עשה מעשה על פי דבריו לא מועיל אמתלאה.
שעשה איסור לאו, לא מועילה נתינת אמתלאה.
אמתלאה זה רק כדי לסלק היזק, ולא כדי ליצור תועלת חדשה.
