בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיף ד נפסק: "המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים.
ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר.
וכתב הרמא: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). ויש אומרים דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פרק אלמנה ניזונית)."
ומבאר בספר מאירת עיניים באות י: שההבדל בין מכר למתנה הוא שבמתנה דברים שבלב הווי דברים.
והטעם, שדווקא במכר שקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא שפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחינם, ואומדן דעת כל שהו מבטל המעשה ואמרינן שלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם.
אומדן דעת הנותן מבטל את המתנה:
וכן במסכת בבא בתרא דף קמ"ו עמוד ב' כתוב מפורש במשנה: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא – מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת.
הגמרא דנה בדברי המשנה: מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא? [פירוש: מיהו התנא שסובר שמתחשבים באומדן דעת הנותן?] אמר רב נחמן: רבי שמעון בן מנסיא היא;
דתניא: הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו - מתנתו מתנה; רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאלמלי היה יודע שבנו קיים - לא היה כותבן".
וכתב הבית יוסף בחושן משפט סימן רמו:
"אף על פי שהנותן נותן בסתם, אנו הולכים אחר אומד הדעת. כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה; רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאלמלי היה יודע שבנו קיים - לא היה כותבן". (ברייתא בפרק מי שמת בבא בתרא דף קמ"ו עמוד ב') אליבא דרבי שמעון בן מנסיא.
והרי"ף בדף ס"ח עמוד ב' והרא"ש בסימן י"ח גורסים אמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא. והכי איתא בהדיא בגמרא בפרק יש נוחלין דף קלב עמוד א'.
וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות זכייה הלכה א', לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין מתנתו קיימת" .
וכן פסק כן בשולחן ערוך בסימן רמ"ו בסעיף א':
"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש.
כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו.
העולה מן האמור:
לפי ההלכה מתחשבים בדעת נותן המתנה, ולכן כאשר התבטלה הסיבה שבגינה נתן את המתנה, זוהי עילה לביטול המתנה.
