זוג שנשאו והיו שומרי תורה ומצוות ואחר כך האישה החלה לפרוק עול, האם זו עילה לגרשה ולהפסידה כתובתה?
השולחן ערוך באבן העזר בסימן קט"ו בסעיפים א-ד פוסק על פי המשנה במסכת כתובות דף ע"ב עמוד א:
"אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר. איזוהי דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל".
הבית שמואל באות א' כתב:
שהכלל הוא שהאישה אינה יוצאת ללא כתובה אלא אם עוברת על דת, ועושה אחד מהדברים הללו:
א. הכשילה את הבעל בדבר איסור.
ב. כשהיא עוברת על חטא שהבנים מתים באותו חטא.
ג. אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה.
עוד מבאר הבית שמואל שבתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ג' כתב:
אישה שהמירה דתה לא הוי עוברת על דת משה ויהודית, כיון שאינה מחששות הנזכרים לעיל. אלא שיש לומר:
א. שיש תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו, שיהיה להם לעז גדול שאימם הייתה בין הערלים.
ב. גם שאפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המירה.
עוד יש לציין לדברי הרמ"א בסעיף ג' שכתב:
אישה שהמירה דתה וחזרה בה, אינה אלא כעוברת על דת, ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה (תשובת הרא"ש כלל ל"ב). כמבואר בגמרא במסכת סוטה דף כ"ה עמוד א' שעוברת על דת צריכה התראה בכדי שתפסיד את כתובתה.
ובחלקת מחוקק באות ח' כתב לתמוה על הרמ"א:
שהרי הרא"ש מדבר בהמירה דתה באונס, ואז יש להתספק אם צריך התראה, אבל כל שהמירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה ודאי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה... ולכן כתב יש לתמוה על הרמ"א שכתב שהמירה ולא כתב שהמירה באונס.
ובבית שמואל באות ח' מיישב את קושיית החלקת מחוקק:
שדין זה תלוי במחלוקת שהביא הרמ"א בסימן ז' סעיף י"ב ויש פוסקים שאסורה על בעלה משום שדינה כזינתה ואין צריך התראה כמו שכתב הרמב"ם שאפילו בעידי כיעור אין צריך התראה.
אבל הרמ"א לטעמיה אזיל כדעת המקילין שאפילו אם המירה מרצון לא אמרין שזנתה אם כן אפילו לעניין עוברת על דת משה שווה המירה ברצון להמירה באונס כל שאין חשש זנות.
והכריע הבית שמואל שנראה עיקר שאם המירה ברצון אסורה לבעל משום שהרא"ש משאנ"ץ סבירא ליה כן כמו שכתב בתשובת מהרי"ק סוף שורש ק"ס והגהות מרדכי ותרומת הדשן סימן רמ"א וכן משמע בתשובת הרא"ש, שאפילו אם היה פלוגתא אינה יכולה להוציא הכתובה אפילו אם לא התרה בה.
שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן תמה:
השאלה שם עוסקת באשה העוברת על גופי תורה, אך אינה מכשילה את בעלה בדבר איסור, וז"ל: "ואומר אני כי בכגון זו לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן נותן לה כתובתה אלא זורק לה גטה וישאר כתובתה עליו חוב".
הרי שגם לדעת הרדב"ז לא קיים האיסור לגרש במקום שהאישה עוברת על גופי תורה, אלא שהאישה לא מפסידה כתובתה כל עוד לא הכשילה את בעלה.
בשאלות ותשובות מהרש"ג סימן פד מבואר:
שרק לעניין שתפסיד כתובתה בזה בעינן דווקא שתכשיל לבעל, אבל לעניין שיהיה הבעל יכול לגרש אותה בעל כרחה אזי אפילו באינה מכשילתו לבעל.
ובדרך משל אישה שמחללת שבת או יום טוב או לובשת שעטנז, יכול הבעל לגרש אותה בעל כרחה, אם כן הוא הדין נמי בזה יש לומר דכתובתה אינה מפסדת.
לסיכום:
זוג שנשאו והיו שומרי תורה ומצוות ואחר כך האישה החלה לפרוק עול, צריך לבחון האם עשתה אחת משלושת הדברים שהוזכרו בבית שמואל:
א. הכשילה את הבעל בדבר איסור.
ב. כשהיא עוברת על חטא שהבנים מתים באותו חטא.
ג. אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה. אך יש לבחון איזה איסורים עושה בפועל וכיצד זה משליך על קדושת המערכת הזוגית.
ד. עוד יש לציין לדברי הרמ"א בסימן קט"ו סעיף ג', שעוברת על דת, לא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"ב. על פי הגמרא במסכת סוטה דף כ"ה עמוד א' שעוברת על דת צריכה התראה בכדי שתפסיד את כתובתה.
