קורס טוען רבני - סיכומים על אבן העזר חלק ב למבחן טוען רבני

בס"ד

 

אבן העזר ב - מהדורה שניה מתוקנת ומורחבת

תוכן עניינים

 

סימן פ          מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה                                     2
סימן פב נדרה שלא להניק 8
סימן פה דין נכסי מלוג וצאן ברזל 11
סימן צ דין הבעל יורש את אשתו 22
סימן צג דין מזונות האלמנה 36
סימן קטו דיני היוצאת בלא כתובה והמפסידה כתובתה 48
סימן קיז דין כתובה באשה שאין לה וסת או שאר מומין 60
סימן קלד צריך שיבטל הבעל כל מודעות 66
סימן קנד למי שכופין להוציא בגט 71
סימן קעח     הלכות סוטה                                                                  82


הקדמה ותודות: החומר המוגש הינו סיכום מפורט, שהכנתי כדי לשמש אותי לצורך שינון החומר למבחן טוענים רבניים אה"ע ח"ב ולמבחן המסכם בע"פ.

קיימת אפשרות שחלק מהחומר חורג מהנדרש, וגם כמובן יתכנו שאלות במבחן שאינם כלולים בחומר כאן.

ברצוני להודות לרב יאיר וסרטיל שהסכים שאצטט מספרו "יאיר השולחן", ככל הנדרש.
ברצוני להודות לרב משה דוד ורטהיימר שטרח, עבר והוסיף על החומר המקורי.

עשיתי כל מאמץ שלא יפלו שגיאות, במידה ומצאתם שגיאות בחומר, ניתן לפנות אלי, טו"ר שלמה לוי
פל. 050-6277146

כל הזכויות שמורות לשלמה לוי. [לאתר זה אושר גם לצורך מסחרי]
אדר תשפ"א

 

מפתח ראשי תיבות:

או"ז – אור זרוע                          סמ"ג – ספר מצוות גדול              
בה"ג – בעל הלכות גדולות סמ"ק – ספר מצוות קטן
ב"י – בית יוסף ערוה"ש – ערוך השולחן
בעה"ת – בעל התרומות פנ"י – פני יהושע
ברכ"י – ברכי יוסף פנ"מ – פנים מאירות
גבו"א – גבורת אנשים (ש"ך) פת"ש – פתחי תשובה
גדו"ת – גידולי תרומה צ"צ – צמח צדק
דגמ"ר – דגול מרבבה רי"ו – רבינו ירוחם
ד"מ – דרכי משה רעק"א – רבי עקיבא איגר
הגה"מ – הגהות מיימוניות שבו"י – שבות יעקב
הגמ"ר – הגהות מרדכי ש"ג – שלטי גיבורים
הו"ד – הובא דברו שו"ע – שולחן ערוך
חת"ס – חתם סופר תרוה"ד – תרומת הדשן (מהרא"י)
ישוע"י – ישועות יעקב
כנה"ג – כנסת הגדולה
כס"מ – כסף משנה
מהרי"ו – מהר"י וייל
מל"מ – משנה למלך
מ"כ – מצאתי כתוב
נו"ב – נודע ביהודה
נ"י – נמוקי יוסף

 

 

 

 

 

סימן פ

מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה, ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה

 

(סעיף א) מעשי ידיה לבעלה. כיצד הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג – אורגת, לרקום – רוקמת, לטוות צמר או פשטים – טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד (שו"ע, רמב"ם). 
מלאכות שהאשה אינה חייבת בהם: מובא ברשב"א (שו"ת, ח"ד סי' קנב; ב"י אה"ע סי' צה) על-פי הירושלמי (כתובות פ"ו,ה"א), "האשה אינה חייבת לטרוח לסחור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי שאינה אצלו כעבדים".[1]
העדפה והעדפה על-ידי הדחק:
[2] אשה העושה מלאכה ומרוויחה מעבר לשיעור שמחויבת בה, בלשון חז"ל "העדפה", הרווחים שייכים לבעל, כתמורה ל'מעה' כסף שהאשה מקבלת מבעלה לצרכיה הקטנים. אם בנוסף על כך היא גם דוחקת את עצמה ומוסיפה ועובדת עוד, בלשון חז"ל "העדפה על-ידי הדחק",[3] נחלקו התנאים (כתובות סו,א). לדעת ת"ק, הרווחים שייכים לבעל, כדין העדפה סתם. לדעת רבי עקיבא מכיוון שהעדפה זו נעשית על-ידי הדחק , היא ניתנת לאשה.
דעה א':
פסקו כת"ק, שהעדפה על-ידי הדחק שייך לבעל, (רי"ף רמב"ם שו"ע ורמ"א (אה"ע פ,א),

 

 דעה ב': פסקו כר"ע,שהעדפה לאשה.[4] המנהג הוא שלא להוציא רווחים אלו מהאשה (ר"ח, ב"ח, ב"ש וח"מ)

 

 הביא דברי שניהם ולא פסק כמי: טור בדעת הרא"ש (כתובות ו,ב).

 

 

 

העדפה על-ידי הדחק כדין נכסי מלוג: 

 

לשיטה שהנכסים לאשה, לרווחים אלו יש דין של נכסי מלוג ולוקחים מהם קרקע ובעל אוכל פירות (ב"ש).[5]
האם האשה יכולה לומר איני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר? 

 

דעה א' אם היא יכולה לומר כן על מעשה ידיה השכיחים, כל שכן היא יכולה לומר כן במותר שאינו שכיח (רמ"ה, ר"ן, רמ"א).

 

דעה ב': האשה אינה יכולה לומר כן, כי עיקר התקנה שמותר שייך לבעל הוא משום חינא,[6] ואח"כ תיקנו מעה כנגדו (ר' יונה).

 

(סעיף ב) היה לו ממון הרבה,[7] אפילו היה לה כמה שפחות,[8] אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זימה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון [שיש לה] ממעטת במלאכה (שו"ע).

 

מי זוכה במעשה ידיה של אשה זו?
דעה א':. מעשה ידיה לעצמה, כיוון שאינם תחת המזונות שהבעל מחויב בהם, אלא כדי שלא תבוא לידי זימה (ר"ן בשם י"א).

 

דעה ב': הבעל זוכה בהם, כי אחרת לא יהיה מי שיוודע שהיא אכן עובדת (ר"ן). לפי זה הבעל זוכה רק באותו מעט שהאשה מחויבת לעשות, והשאר שייך לאשה. אמרה האשה: "איני ניזונת ואיני עושה", יש להסתפק שמא יהיה לעצמה שכיוון שאין לה מה לאכול, אין צריך להשגיח, שוודאי תעשה (ב"ש).
דעה ג': הבעל זוכה בהם, כי אינו עדיף מהעדפה ע"י הדחק השייך לבעל (רשב"א). לדעה זו אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה וודאי מעשה ידיה לעצמה (ב"ש).

 

דעה ד' (לא בחומר למבחן): האשה זוכה בהם, כי מצד חובותיה הממוניים פטורה לגמרי ממלאכה, לעומת העדפה ע"י הדחק, שבכל אופן מחויבת במעשה ידיה הרגילים (ריטב"א).

 


 

(סעיף ג) המדיר את אשתו, שלא תעשה מלאכה,[9] יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה (שו"ע).
לא נתבאר בגמרא כמה זמן ההדרה, ורחוק מהדעת לומר שאם הדירה יום יומיים שתבוא לידי זימה (ח"מ, ב"ש).

 

כשנדרה היא (האשה העשירה[10]) שלא לעשות מלאכה: 

 

דעה א': בעלה אינו יכול להפר, כיוון שאין זה בינו לבינה ולא עינוי נפש (ב"ש).

 

דעה ב': הבעל יכול להפר, משום שזה בינו לבינה. 1. כי מעשה ידיה שלו. 2. לדעת החולקים, כי בכל אופן הוי נכסי מלוג שהפירות שלו (רעק"א).

 

הדירה ממלאכה והתיר לה לשחק בכלבים.

 

דעה א': לפי המשנה בכתובות דבטלה מביא לידי שיעמום, א"כ לא יוציא אלא"כ הדירה שתלך בטל לגמרי, אך אם התיר לה לשחק בכלבים לא יוציא.

 

דעה ב': דעת הרי"ף דהחשש הוא מצד זימה ובזה לא יועיל מה שמשחקת בכלבים אלא בעינן מלאכה ממש ולכן אף שהתיר לה לשחק בכלבים, יוציא.

 


 

(סעיף ד-ה דברים אישיים שהאשה צריכה לעשות דווקא בעצמה, כי הם שייכים לענייני חיבה): וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה,[11] כגון שתתן לו מים, או כלי, או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו, אבל אינו עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו (שו"ע). ויש אומרים שאינה משמשת בפניהם (אביו ובנו), דווקא באינן סמוכין על שולחן בעלה (ר"ן, ב"י, רמ"א).[12] את כל המלאכות הללו האשה חייבת לעשות בעצמה (משום חיבה), גם כשיש לה שפחות (שו"ע, סעיף ה).[13]
בדין חיוב הצעת המיטה, לכאורה יש סתירה בין המשנה לברייתא בגמ', לכן הדעות חלוקות, כדלהלן:

 

1. במשנה כתוב, שאם האשה עשירה ויש לה שפחות אינה מצעת את מיטתו, 

 

2. בברייתא המובא בגמרא כתוב בסתם, שהאשה מצעת את המיטה.
דעה א': החיוב בגמרא מתייחס רק לפריסת הסדין ורק לבעל, שהם ענייני חיבה ואינן טורח (רש"י).
דעה ב': החיוב בגמרא הוא על מיטת הבעל, שתמיד חייבת להציע. במשנה מדובר על שאר המיטות, שחייבת רק בעני (ר"ן).
דעה ג': לא חילקו בין עשיר (שיש לה שפחות), לעני (שאין לה שפחות), ובכל מקרה חייבת להציע רק לבעלה (רמב"ם, שו"ע).
[14]
דעה ד': הרמ"א, מביא את דעת הר"ן,
[15] שחייבת להציע את כל מיטות הבית, ומכיוון שהסעיף כאן אינו מחלק בין עשירות לעניות, יוצא שכל הנשים חייבות להציע את כל מיטות הבית, בניגוד למה שנכתב להלן בסעיף ח', ותמהו על כך האחרונים. ונחלקו כיצד לבאר את דברי הרמ"א:
דעה 1: מקומם של דברי הרמ"א כאן הם בסעיף ו' המתייחס לעניות, אבל עשירות מחויבות להציע רק לבעליהן, כדעת הר"ן בדעה ב' (ח"מ, ישוע"י).
דעה 2: דברי הרמ"א מתייחסים לדעת הרמב"ם, ולא לדעת הר"ן (כפי שמצויין שם), והרמ"א כאן רק מבאר את דברי השו"ע, שגם עשירות חייבות בהצעת מיטות כל בני הבית, ולא רק את מיטות בעליהן,
[16] וממילא צריכות לשמש גם את כל האורחים הסמוכים על שולחנם.[17] כן מוכח בגמ' שהבעל אומר לאשה "קמי ארחי ופרחי מאן טרח", משמע שמחויבת כלפי כל המתארחים (ב"ש).

 


 

(סעיף ו) המלאכות נוספות שאשה עניה (שאין לה שפחות), חייבת בהן: מטחנת: דהיינו שיושבת ליד הרחיים ומשמרת את הקמח ומחמרת אחר הבהמה, או טוחנת בריחיים של יד (ח"מ ס"ק יג).[18] ונשים שלנו אין דרכן בכך (גמ"י, הג"א, ב"ש). אופה, מכבסת: כנ"ל נשים שלנו אין דרכן בכך. מבשלת, מניקה את בנה (שו"ע). מת בנה, אינה חייבת להניק בשכר, ואינה חייבת להניק בנו מאשה אחרת (רמ"א). נותנת תבן לפני בהמתו המיוחדת למרכבתו (ח"מ), אבל לא לפני בקרו,[19] ושאר בהמות (ח"מ).[20]

 

(סעיף ז) הכניסה לו שפחה אחת,[21] – אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו – ארבעת המלאכות הקשות ביותר.

(סעיף ח) הכניסה לו שני שפחות, בנוסף, גם אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה.

 

הכניסה לו שלש שפחות (או יותר), אינה מצעת המטות, רק מטתו (ר"ן, רמ"א), ויש אומרים שאף במטתו רק פורסת סדינים, ומסדרת מטתו, שדברים אלו הם דרך חיבה (טור, רמ"א).[22]
כשיש ממון לבעל ולא לאשה:
דעה א': צריך לקנות כי גורסים בגמרא, "או שהיה לו ממון לקנות בהם שפחה אחת(רי"ף, רא"ש, שו"ע).
דעה ב': אינו צריך לקנות. כי לא גורסים כן, והכל תלוי רק בנכסים שהאשה הכניסה לבעלה (רמב"ם).
כשהממון ממנו (ולא מנדוניא שהיא הכניסה) – לא כופין אותו לקנות שפחה, ולא מחייבים אותה לעשות לו מלאכה.
[23] לעומת זאת, אם היא הכניסה נדוניא והכסף ממנה, הרי זה כאילו היא עצמה הכניסה שפחה, וכופין אותו על כך. ואם היא הכניסה נדוניא ואינה רוצה שיקנה שפחה, והוא רוצה, שומעין לו, כי אחריות הנדוניא עליו (רדב"ז). (הכל פת"ש אות ג).

 

 

 

(סעיף ט) כשיש ויכוח אם הוא ראוי (כלכלית) לקנות או לשכור שפחה – נטל ההוכחה על האשה.

 

לעניין חיוב הבעל בשבועת היסת: 
דעה א': אין לחייב את הבעל בשבועת היסת,

 

הסבר 1. כי האשה אינה תובעת ממנו דבר, אלא רק מנסה להיפטר מחובותיה - לכן למעשה היא הנתבעת והיא זו שצריכה להביא ראיה (רמב"ם, מ"מ, ראב"ד,[24] ח"מ). 

 

הסבר 2. מצד סברא, שכן אילו היה חייב שבועת היסת, האשה הייתה יכולה להשביע את בעלה בכל יום שלא התעשר, וגם קשה לחלוק על הרמב"ם והמ"מ ללא הוכחה (ח"מ ס"ק כ).
דעה ב': השו"ע כאן השמיט את סוף דברי הרמב"ם בעניין זה, כי הוא חולק עליו וסובר שהבעל חייב בשבועת היסת (ב"ח, ב"ש).
דעה ג': האשה יכולה להשביע את בעלה, רק בתנאי שהיא כבר עשתה בעצמה את המלאכה,
[25] כי רק אז יש לה תביעה מולו, ואפשר שזו גם כוונת הרמב"ם (ב"ש ס"ק יא). 

 

 

 

(סעיף י) בכל המלאכות הללו, אין מחייבין את האשה, אלא אם דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן (שו"ע). מלבד מלאכת הטוויה בצמר, כדי שלא תבוא לידי זימה, וכן בכל הדברים שחייבת בהם משום חיבה, כגון מזיגת הכוס (ב"ש ס"ק יב).

 

לדעת הרמב"ם, במקרה כזה, גם טוויית הצמר צריכה לעשות רק מעט, כדי שלא תבוא לידי זימה (פת"ש אות ו).

 


 

(סעיף יא) כל זמן שהאשה מניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה, דברים שיפים לחלב (שו"ע).

 

בטור כתב מוסיפים וכו' משמע לאו דווקא מה שיפה לחלב אלא אפי' סתם מזונות מוסיפים.

 

אם בעלה לא הוסיף לה מאכלים, צריכה לאכול משלה,[26] אם יש לה (טור, רמ"א) ובעלה חייב לשלם לה עבור הוצאותיה (ב"ש, ח"מ). 

 

האם כל אשה העושה משאר מלאכות שהאשה חייבת בהם, גם פוחתין לה ממעשה ידיה?
דעה א': רק במינקת פוחתין ממעשה ידיה (רשב"א, ר"ן).

 

דעה ב': פוחתין לכל אשה העושה ממלאכות הבית האחרות (תוס' כתובות סג,א; רא"ש).

 

 

 

(סעיף יב) פסקו למינקת מזונות הראויים לה, והיא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלים אחרים, מפני צער גופה, במידה ויש בכך סכנה לוולד. נחלקו הפוסקים:
דעה א': הבעל אינו יכול לעכבה, כי צער גופה קודם אפילו כשיש בכך סכנה לולד (רמב"ם, שו"ע כיש מי שאומר).
[27] דברי הרמב"ם קשים שהרי האשה אינה יכולה לסכן את הולד רק כדי שלא תצטער (ח"מ, ב"ש).
דעה ב': הבעל יכול לעכבה (ר"ן, טור, שו"ע כיש מי שאומר).

 

כשיש לה סכנה, ודאי חייה קודמים (ח"מ).

 

 

 

(סעיף יג) ילדה תאומים, האם חייבת להניק את שניהם?
דעה א': הבעל יכול לכפות עליה להניק את שניהם (רא"ש, ר"ן, רמ"א).
דעה ב': הבעל אינו יכול לכפות אותה להניק את שניהם ותניק אחד והבעל ישכור מינקת לשני (רי"ף, רמב"ם, שו"ע, ב"ח, ח"מ, ב"ש). כן כתבו רוב הפוסקים, ויתכן שגם הרמ"א מודה שהאשה יכולה לומר – קים לי כרי"ף וכרמב"ם, ולכן הרמ"א כתב ש"יש אומרים דמניקה שניהם", ולא שחייבת בכך. וכוונתו שכך ראוי לעשות מצד דרך ארץ וכדי לצאת ידי כל הפוסקים (ב"ח, ח"מ). ובכל מקום שיש מחלוקת האשה פטורה (ב"ש).
[28] 

 

 

 

(סעיף יד) אשה הרוצה להניק את בן חברתה בנוסף לבנה, הבעל יכול לעכב (שו"ע),

 

מה הדין אם בנה כבר מת?
דעה א’: הבעל עדיין יכול לעכב (ח"מ, ב"מ). משמע ברמב"ם ובשו"ע שאינו יכול לעכב, אך בירושלמי שהוא מקור הדין, משמע שמעכב (ח"מ). והב"מ כותב שגם ברמב"ם ובשו"ע יש לפרש כן, וכוונתם לומר שרק אינו יכול לעכב אותה מלהניק את בן חברתה באופן אקראי.
[29] 

 

יולדת שמת בנה ורוצה להניק בן חברתה כמה ימים בשביל צער החלב אין הבעל יכול לעכב, כי בימים הסמוכים לאחר הלידה, יש ריבוי החלב, וכשאינה מניקה מצטערת (פת"ש אות ז, שו"ת רדב"ז)
דעה ב': הבעל אינו יכול לעכב, משום שיש לאשה צער בגלל ריבוי החלב. וכך יש לדייק ברמב"ם, ר"ן, שו"ע ורש"י (ב"ש).
הבעל יכול לעכב גם אם הבן הוא מאיש אחר (רמ"א). יש לבאר שמדובר במקרה שמניקה יותר מכ"ד חודשים, כי אסור לאדם לישא מינקת חבירו (ח"מ ס"ק כה).

 

 

 

(סעיף טו) אשה שנמנעת מלעשות מלאכה מהמלאכות שחייבת בהן (שו"ע)אבל אינה נקראת מורדת אלא כשנמנעת מתשמיש, ולא כשנמנעת ממלאכה (ח"מ סי' כו)
דעה א’: כופין אותה ואפילו בשוט (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ר"ן). או שבעלה אינו זן אותה, או שמוכרים מכתובתה בטובת הנאה,
[30] כדי שיוכל לשכור לו שפחה לשמשו במקומה (רשב"א), או משמתים אותה (ר"ן).
דעה ב':
מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים, אלא ממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע (ראב"ד).
דעה ג':
כופים - אבל לא מציין כיצד (שו"ע). אינו זן אותה,
[31] לחילופין מוכרים כתובתה או משמתים אותה. ויש אומרים שכופין אותה בשוטים (רמ"א). 

 

אומרת איני ניזונת ואיני עושה, במה נפטרת?
דעה א':
מפקיעה עצמה רק מטווייה בצמר, אך לא מצרכי הבית האחרים (רשב"א, ר"ן, מ"מ, רמ"א).
[32] לפי זה אם היא גם מניקה, בעלה יכול לכוף אותה לעשות גם כדי צורכי מזונותיה הנוספים (ב"ש).
דעה ב':
האשה פטורה גם ממלאכות הבית האחרות, וחייבת רק במלאכות קטנות של חיבה,
[33] (תוספות, רא"ש).[34] מספק פטורה ממלאכות הבית (ח"מ, ב"ש).[35] אולם, לפי זה אם האשה הניקה עד שבנה מכירה, שחייבת להמשך ולהניקו מפני הסכנה לולד, ונחלקו הפוסקים לעיל, האם הבעל חייב לשלם לה על כך, יכול הבעל לומר קים לי כדעת הר"ן שמחויבת להניק בלא שכר ולכן איני משלם (פת"ש אות ח).[36] אף מהדברים שהאשה חייבת בהם משום חיבה, אין כופין אותה (ב"ש ס"ק כא).

 

 

 

(סעיף טז) הוא טוען שאינה עושה, והיא מכחישה, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים (רמב"ם, שו"ע). ואינה נשבעת שבועת היסת, דאם כן ירבו במריבות ושבועות, ולא יהיה ביניהם שלום בית, לכן כדי שישרור  ביניהם שלום, האמינו לעדות האשה הבוררת ביניהם, אע"ג שאשה פסולה לשאר עדויות (ח"מ ס"ק כח).

 

 

 

(סעיף יז) אשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה (שו"ע). טעם הפטור:
דעה א': תקנה משום שלום בית (ירושלמי, רמב"ם, רשב"א). מהירושלמי משמע שפטורה, גם אם שברה שלא בשעת מלאכתה, שלא כפי שמשמע קצת מלשון השו"ע (ב"ש ס"ק כג, ח"מ ס"ק כט).

 

דעה ב' (אינו כלול בחומר למבחן): האשה פטורה מדין שמירה בבעלים, כי הבעל שכור לאשה בכל שעה (ראב"ד). דבריו דחויים כי הוא שכור לה רק בשעה שמתעסק בצרכיה (מ"מ).

(סעיף יח) התנו ביניהם שהוא לא יתחייב במזונותיה, והיא לא תתחייב לו במעשה ידיה, אם אח"כ התחייב לתת לה מזונותיה (במתנה), אינו זוכה בכך במעשה ידיה (ריב"ש, שו"ע).[37]

 

אשה ששתקה, ולא תבעה מזונות ומעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה והמותר שלה,[38] ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (ר"ן, רמ"א). אבל מה שלא הספיק לה, אין הבעל צריך להשלים (מזונות העבר), דודאי מחלה וכל אשה גם אם כתובתה אינה נמצאת בידה, זכאית למזונות.[39]
ואינו נאמן לומר שמחלה (על מזונות להבא) אלא בראיה ברורה (רשב"א, ב"י, רמ"א). 

 

דעה א': הח"מ נוטה לומר שיכול להשביעה על כך שבועת היסת.[40] 

 

דעה ב': הב"ש (ס"ק כו) כתב שנראה שהדבר תלוי במחלוקת בחו"מ, אם הטוען פרעתיך בתוך הזמן חייב שבועת היסת, ומחילה דומה לפירעון כמ"ש שם.

 

ביחס למזונות העבר, אם הוא לא טוען שהאשה מחלה לו, אנו לא טוענים כך עבורו, וצריך לישבע שהיא מחלה לו (רשב"א, ב"י, רמ"א).[41] לכאורה הדברים הללו סותרים את דברי הרמ"א בתחילת הסעיף שוודאי מחלה:
תירוץ א': בתחילת הסעיף מדובר בבת מלאכה, שלפעמים  יש לה מותר ולפעמים חסר, ולכן היא ודאי מחלה, כדי שלא יבואו עמה חשבון על הפעמים שיש לה מותר. וכאן (בסוף הסעיף) מדובר בחולה שאין לה מלאכה, ומסתמא לא מחלה, ולכן כל שלא טען אנו לא נטען עבורו (ח"מ).
תירוץ ב': בתחילת הסעיף מדובר באשה ששתקה ולא תבעה מזונות, דוודאי מחלה. כאן (בסוף הסעיף), מדובר באשה האומרת שתבעה ממנו מזונות והוא הבטיח לשלם לה. והוא טוען כנגדה שלא תבעה אותו, וממילא מחלה לו (ב"ש).

 

אשה שעזבה את בעלה מחמת קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שבעלה יקרא לה חזרה, לא הפסידה משום כך את מזונותיה, כי היא מתביישת מפניו, מאחר שיצאה ללא רשותו, והוא אינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אליה מיזמתו, היא תבצע את כל חובותיה. לעומת זאת, אם אינה רוצה ללכת אליו, עד שיחזיר לה את מה שלוותה לצורך הוצאותיה, בתקופה שעזבה אותו, נחשבת כמורדת ואיבדה מזונותיה, דכל מורדת טענה אית לה (רשב"א, ב"י, רמ"א).[42]

 

 

 

סימן פב 

 

נדרה שלא להניק

 

 

 

(סעיף א) אשה [שאין לה שפחות וחייבת בהנקה], הנודרת שלא תניק את בנה או את בתה, כופין אותה להניק עד כ"ד חודש (שו"ע).[43]
אסרה על עצמה הנאת הנקה,
[44] הנדר חל, ולכן:

 

דעה א: עליה לשכור מינקת על חשבונה (ח"מ).

 

דעה ב': כיוון שהבעל היה יכול להפר את נדרה, ולא היפר, אין עליה שום חיוב, אלא הבעל חייב בשכר המינקת.
אסרה את הנאת יניקתה על בעלה, אין בכך כלום, לפי שמשועבדת לבעל להניק את בניהם (ח"מ). אמנם אין בכך חידוש כי המודר הנאה מחבירו, זן בניו ובנותיו, אלא כאן מדובר שאסרה את הנאת ההנקה על התינוק (רשב"א, פת"ש).
אשה שיש לה שפחות ופטורה מלהניק, הנודרת שלא להניק את בנה, הנדר חל (ח"מ ס"ק א). וצ"ע במקום שהתינוק כבר מכיר אותה, ויש סכנה לולד אם לא תניק אותו צ"ע אם הנדר חל (ב"ש ס"ק א).

 

אשה שאמרה לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה" ואח"כ נדרה שלא להניק, הדין תלוי במחלוקת, האם היא נפטרת גם משאר המלאכות, או רק ממזונות (ב"ש ס"ק א).
בעל המסרב לזון את אשתו, עד שהיא לא כופה אותו על כך, או עד שהיא לא תתגרש, אינה חייבת להניק ולעשות את המלאכות שנשים מחויבות לבעליהן (ב"ש ס"ק א).
מי שבניה הקודמים שהניקה מתו, ולבעלה אין ממון למינקת, יכול הבעל לכפות את אשתו להניק, אלא אם יש עדות של רופא, שהחלב שלה ארסי. כי אין הולכים אחר חזקה כזו, אלא רק במה שמפורש בש"ס שיש לגביו חזקת קטלנית כמבואר ברא"ש, שלא יתכן שחז"ל לא היו מזהירים אותנו על כך (חכ"צ, חת"ס, פת"ש). ואף כשרופא מעיד, צ"ע אם אפשר לכפות את הבעל לשכור מינקת, או שמועיל לחוש לנפשות, אך לא להוציא ממון, ואם אין לאב ממון, ישכרו מינקת מקופת הציבור (חת"ס)

 

 

 

(סעיף ב) היא מבקשת להניק בנה, והוא מתנגד, שומעין לה (שו"ע). כי:

 

1. יש לה צער מריבוי החלב (רש"י).

 

2. קשה לה לפרוש מבנה (רמב"ם).

 

הטעם שמביא הרמב"ם מתווסף על דעת רש"י,[45] לכן בעלה אינו יכול לבקש ממנה שתניק בן של אחר במקום בנה, כי יש לאשה צער שצריכה לפרוש מבנה. 

 

נפק"מ בין רש"י לרמב"ם, אם מת בנה (או אינה יכולה להניקו מסיבה אחרת) והיא רוצה להניק ילד אחר משום צער חלב שיש לה. לפי רש"י שומעים לה ולפי הרמב"ם שומעים לו (ב"ש).

 

 

 

(סעיף ג-ד) עניה שנישאה לעשיר, שוכרת מניקה, ואינה צריכה להניק, שעולה עמו ואינה יורדת. היא טוענת שבעלה ראוי לשכור מינקת, והוא אומר איני ראוי, עליה להביא ראיה (לעיל פ,ט).

 

 

 

(סעיף ה) אשה שהתגרשה אין כופין עליה להניק את בנה, ואם רצתה מבקשת שכר מבעלה ומניקה. לא רצתה, נותנת לבעלה את בנו והוא מטפל בו (שו"ע). כי האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד הגיעו לגיל שש (באר הגולה). אולם אם התינוק מכירה, אפילו הוא סומא (שו"ע),[46] ואינו רוצה לינוק מאחרת (טור, רמ"א), כופין אותה לינוק עד כ"ד חודש (שו"ע) ובעלה משלם לה (טור, רמ"א).
כיצד קובעים אם התינוק מכירה:
דעה א': עד 50 יום בחזקת שאינו מכירה, ואפילו אם נראה שאינו רוצה לינוק מאחרת, תולים שזה רק אקראי, ולא צריך בדיקה, לאחר מכן אם רואים שאינו רוצה לינוק מאחרת בודקים, ואם מכירה היא צריכה להניק (רא"ש, טור).
דעה ב': תמיד בודקים אם מכירה, ואם מכירה צריכה להניק (רמב"ם, שו"ע).

 

אם התינוק חולה וצריך לינוק גם מעבר לכך,[47] והיא רוצה להינשא לאחר, כופין את בעלה שירצה אותה בממון, ותמשיך להניק עד שיבריא, ואם אין לו אב או שהאב עני, משלמים לה מקופת הצדקה. עדיין לא רצתה, מתירים לה להינשא לאחר, לא נתרצתה כופין אותה להניק בשכר (רדב"ז, פת"ש אות ב).[48]
גרושה, אם אין לבעל ממון להשכיר מינקת, או אינו מוצא מינקת:
דעה א': אפילו הולד אינה מכירה, כופים אותה ומניקה בחינם (רי"ו, רמ"א, עזר מקודש, ב"מ).
דעה ב': אינו יכול לכוף אותה להניק בחינם, ויש לתמוה, במה נתחייבה יותר משאר נשים, ומדוע שלא תקבל שכרה מבי"ד כאשה המניקה לאחר כ"ד חודש, כשאביו אינו יכול לפרנסו (ח"מ ס"ק ו, ב"ש).
יש לתרץ ולבאר, שהרי כופין על הקרובים העשירים מצד צדקה, אמנם כאן קרובי האב עניים, אולם ביחס להנקה האשה נחשבת לעשירה כי יש לה חלב, לכן כופין עליה. לעומת זאת, לאחר כ"ד חודש אם האשה עניה ואין לה כדי פרנסת ילדיה, היא יכולה להשליך את פרנסת התינוק על הקהל (ב"מ, עזר מקודש, פת"ש אות ג').
ויש אומרים שאפילו אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה, כופין אותה ומניקתו בשכר.
השכירה עצמה לולד אחר, ואותו ולד מכירה, אין דוחין אותו בפני בנה, אלא בי"ד משכירין לבנה מניקה אחרת (רא"ש, רמ"א), ואפילו השכירה עצמה באיסור, כי אין דוחים נפש מפני נפש (ב"ש ס"ק ו).

 

 

 

(סעיף ו) אע"פ שמניקה בנה, הגרושה אינה מקבלת מזונות, אבל בעלה נותן לה בנוסף לשכר ההנקה גם דברים שהקטן צריך להם: כסות, מאכל, משקה סיכה וכיוצא בזה (שו"ע), כי האב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש (ח"מ ס"ק ז). אבל מעוברת אין לה כלום.

 

 

 

(סעיף ז) גמלה הגרושה את בנה, ורצתה שישאר אצלה עוד,
ביחס לבן
:
דעה א': לאחר שנגמל מאמו, הבן אצל אביו, כיוון שחייב לחנכו וללמדו תורה (ראב"ד, רא"ש). מגיל 4 או 5 שאז האב מתחיל ללמדו תורה (ראב"ד). המ"מ דחה זאת, וסובר שאין חיוב ללמד תורה עד גיל שש.
[49] הרא"ש לא פירט גיל, אלא כתב שהבן אצל אביו.[50]
דעה ב': הבן אצל אמו עד גיל שש, וכופין על האב לתת לו מזונות כשהוא אצל אמו.
[51] בהגיעו לגיל שש, האב רשאי להתנות את נתינת המזונות בכך שהבן יהיה אצלו, ואם הבן נשאר אצל אמו אפילו אם האב עשיר לא כופים אותו לתת מזונותיו (רמב"ם, שו"ע). אמנם מלשון הרמב"ם משמע שאם האם מוחלת על המזונות היא יכולה להמשיך ולהחזיק את בנה אצלה, ורק האב יהיה פטור ממזונות הבן, אך זה נגד המושכל, שהרי האב חייב לחנכו וללמדו בנו תורה, לכן יש לומר שמדובר באופן שהבן אינו רוצה להיפרד מאמו,[52] אחרת הבן אצל אביו והאם אינה יכולה להמשיך ולהחזיקו אצלה (ח"מ ס"ק ט).[53] ואם האב מת הבן יהיה אצל אמו, ולא אצל משפחת האב (ב"ש ס"ק ח).
אם האב וגרושתו דרים בערים אחרות, הבן אצל אביו, כי הוא אינו יכול להגיע לפעמים אל אביו כדי שילמדו תורה ויחנכו, כמבואר בהערה 7 (מהרשד"ם, נו"ב, פת"ש אות ד').
ביחס לבת:
דעה א': הבת נשארת אצל אמה לעולם, אפילו אם האם נישאת שוב, והאב ממשיך להתחייב במזונותיה משום צדקה, עד שימות, ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי הכתובה, כשהיא אצל אמה (שו"ע).
[54]
דעה ב': דין בת אצל אמה, מתייחס דווקא לאלמנה כי האם עדיפה על קרובי האב, אבל בגרושה שהאב נמצא, הוא קודם (יש אומרים, הו"ד ברא"ש).

 

 

 

שיקול דעת בי"ד: הבת אצל אמה דווקא שנראה לבי"ד שטוב יותר כך, אבל אם נראה להם שטוב יותר שתישב אצל אביה, היא תהיה אצל אביה (מהר"מ פדובה, רמ"א). מעיון בתשובה, נראה שהאם אינה יכולה לכוף את הבת להיות אצלה בניגוד לרצונה. אולם, אם לבת לא אכפת, ורק לבי"ד נראה שעדיף לה להיות עם אביה, למעשה יש לדון בדבר, האם לעקור דברי חז"ל ש"הבת אצל אמה", בגלל אומדנה דבי"ד (ח"מ ס"ק י).[55]
מתה האם, האב קודם לסבתא (רשב"ץ, רמ"א).
[56] אבל אם האב איננו, נראה שהסבתא קודמת למשפחת האב, לילדים עד גיל שש, ולבנות עד עולם (ח"מ, ב"ש, פת"ש).

 

גירש אשתו ויש לה בת אצלה וזינתה האם – ואף שלא זינתה אלא שהיא פרוצה או שפרוצים נכנסים לביתה, האב יכול להוציא הבת מהאם שלא תלמד ממעשיה. ואפילו מת האב, הקרובים או בי"ד יוציאו אותה מבית האם הפרוצה, ואפילו אם הבת רוצה להיות עם אמה, אין שומעין לה (פת"ש).

 

 

 

(סעיף ח) אם לאחר הגמילה, הגרושה לא רצתה שבניה יהיו עמה, אחד בנים ואחד בנות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם. או אם אין להם אב, משליכה אותם לקהל והם מטפלים בהם (רמב"ם, שו"ע).

 

 

 

סימן פה דין נכסי מלוג וצאן ברזל

 

 

 

(סעיף א) תקנו פירות נכסי מלוג, תחת פדיונה, ולכן הבעל חייב לפדותה.[57] 

 

הוא אינו יכול לומר, לא אפדה ולא אוכל פירות מנכסי מלוג: כי התקנה היא לטובת האשה.

 

גם היא אינה יכולה לומר כן (שו"ע, ראו לעיל סי' סט סעי' ה):
1. כדי שלא תתערב בין הגויים,
2. כי התקנה היא גם לטובת הבעל, כי אם האשה תישאר בשבי, לא יהיה מי שישמשו (ר"ן, ב"ש).

 

לכן גם אם התנו כן לפני הנישואין, התנאי בטל (ב"ש).[58]

 


 

(סעיף ב) נכסי צאן ברזל (להלן: נצ"ב): הם הנכסים שהאשה הכניסה לו והוא קיבל עליהם אחריות, ולכן כל הפסד או רווח מהנכס הם עליו (שו"ע).[59] ורשאי להוציאם, ולשאת ולתת בסחורה ובממון, אך לא במקרקעין, משום שבח בית אביה[60] (רמ"א, ח"מ).
נכסי מלוג:
[61] הם הנכסים שהאשה הכניסה לו והבעל לא קיבל עליהם אחריות, ולכן כל הפסד או רווח מהנכס הם עליה. ואם הבעל פשע בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שנחשב שהיא (אשתו) עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים (שו"ע), בגניבה ואבידה פטור דהוי שמירה בבעלים.[62] אך בנכסי צאן ברזל למרות שיש כאן שמירה בבעלים חייב, כי הבעל מקבל עליו בפירוש אחריות להתחייב (ב"ש).
בגדי אשה, הרשומים בכתובה וכוללים שומה של ערכם נחשבים כנכסי צאן ברזל. אולם, מה שהאשה לובשת אין דרך לשום ערכם, ולכן הם נחשבים כנכסי מלוג (רמ"א), אך לא לגמרי, כיוון שהבעל אינו יכול למכרם ולמשכנם (ב"ש ס"ק ו).

 

הכניסה מעות וסחורות:

 

נכסי צאן ברזל, הרשות בידו להוציא גם את הקרן.

 

נכסי מלוג, ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.

 

שדה שהבעל שם בכתובתה, דינו כצאן ברזל (רמ"א) ואינו רשאי למכור שדה זה (ח"מ).

 


 

(סעיף ג) מתי נכס נחשב כנכסי צאן ברזל ?
דעה א': רק אם קיבל אחריות בפירוש או שעשו שומא וקצבו את ערכם הרי אלו נכסי צאן ברזל, אבל אם לא עשו כן, אפילו כתבם במפורט בכתובה, אינם אלא נכסי מלוג (רבינו אפרים, רמב"ם).
דעה ב': אם כתב את הנכסים ופרטם בכתובה הרי אלו נכסי צאן ברזל. רק מה שלא נכתב בכתובה, או שבא לידה לאחר הכתיבה, הם נכסי מלוג (בעל העיטור).
לדעת (אגרת) הרמב"ם משמע, שהאשה היא הקובעת כיצד להגדיר את הנכסים שהכניסה,
[63] ואילו לדעת הריב"ש (סי' ק"נ) והרמ"א (סו,יא), הבעל הוא המחליט אם לקבל על עצמו אחריות[64] - כגון שרואה שעתיד להרויח או שלא לקבלה (ב"ש, ח"מ).
כל סוגי הנכסים,
[65] יכולים להיות מוגדרים כנכסי צאן ברזל או נכסי מלוג.
האם הבעל יכול לחזור בו מאחריותו לאחר החתונה?
דעה א': יכול לחזור בו כמו כל בעל חוב אחר שהלווה רשאי לפרוע תוך זמנו (ח"מ). ונצ"ב הם כנכסים שקנה וטרם שילם עליו, שדינו כלווה.
דעה ב': אינו יכול לחזור בו, כי אינו דומה לחוב, אלא לשומר שלאחר שקיבל עליו אחריות, אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן, וגם אם נחשב כלווה, אינו יכול לחזור בו באמצע כיוון שזמן ההלוואה נתקן לטובת האשה (ב"מ, ב"ש).
[66]

 

 

 

(סעיף ד) מתי הבעל יכול לדון על נכסי אשתו, המוחזקים על ידי אחר:
קרקע נכסי צאן ברזל
אין צריך הרשאה כלל, ואפילו אם האשה מוחה, יכול לדון בה (ב"ש ס"ק ח).

 

קרקע נכסי מלוג, כשיש פירות בקרקעהבעל יכול לדון על נכסי אשתו, רק אם יש פירות בקרקע (שו"ע), כי קניין פירות לאו כקניין הגוף, ולכן אינו יכול לדון על הקרקע אלא רק כשדן ממילא בפירות, ואז מתוך שדן בפירות שעליהם יש לו בעלות דן גם על הקרקע שהוא העיקר ושאין לו עליו בעלות, ואינו צריך הרשאה מאשתו, כי אם אין לה קרקע, אין לו פירות, וממילא יכול לדון גם על הקרקע (גיטין מח,ב; רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג, ה"ד; שו"ע).

 

 

 

קרקע נכסי מלוג, שאינו עושה פירות, ורוצה למכור אותה ולקנות דבר שעושה פירות:
דעה א': יכול לתבוע ולדון, גם ללא הרשאה של האשה, אפילו אם הקרקע אינו מגדל פירות, כיוון שיכול למכור ולקנות קרקע אחר שעושה פירות, והפירות יהיו שלו (רא"ש, סמ"ע, ח"מ בדעת תרוה"ד). ורק כשביחס אליו אין שום נפקותא בתביעה צריך הרשאה, כגון שמי שהוריש את הקרקע לאשה, מכר את הפירות לאדם אחר לכמה שנים.
דעה ב': לעולם צריך הרשאה מהאשה, אלא עם יש בקרקע פירות. וכיוון שאין שם פירות, לא מועיל הטענה שאפשר למכור את הקרקע ולקנות קרקע שעושה פירות, וצריך הרשאה מהאשה (רב האי, רמב"ם, סמ"ג, שו"ע, ש"ך, ח"מ בדעת ריב"ש).

 

 

 

קרקע העומדת לגדל פירות אך הם נתלשו וכעת אין שם פירות:

 

דעה א': גם לדעת רב האי נחשב כיש שם פירות ואין צריך הרשאה, כי הקרקע עתיד לגדל לפירות בשנים הבאות, והרי היא כקרקע שיש בה פירות (סמ"ע, ח"מ).
דעה ב': לדעת רב האי הבעל צריך הרשאה, כדין קרקע שאינה מגדלת פירות (ב"ש ס"ק ח; ש"ך חו"מ קכב,לג ובבאר-היטב כאן ס"ק ה).

 


 

כשיש פירות בקרקע, האם הבעל רשאי לתבוע אף כשאשתו מתנגדת לכך: בנכסי מילוג שיש בהם פירות הבעל ואשתו דינם כשותפים, לכן יכול לתבוע ללא הרשאת האשה רק כשהאשה בעיר ולא מחתה בו, שאז אין זה כקבלת עדות שלא בפני בעל דבר, כי כיוון שהייתה בעיר יכול הבעל דין השני לומר לה, למה לא באת גם את יחד עם בעלך? אבל כשאינה בעיר או שהיא בעיר ומחתה בו, אין יכולים לקבל עדות שלא בפניה, ונחשב כעדות שלא בפני בעל דין.

 

אמנם אפשר לקבל עדות המתייחס רק אל הפירות, או אל נכסי צאן ברזל.

 

אולם הודאתו,[67] אינה מועילה אפילו אם הוא מתייחס רק לפירות עצמם, משום שהפירות משועבדים לרווח ביתא (ואדם אינו נאמן בהודאתו כשחב לאחריני), [68] ואפילו בנכסי צאן ברזל, הודעתו אינה מועילה, שהרי אם היא מתגרשת או מתאלמנת יכולה לומר "כלי אני נוטלת", משום שבח בית אביה.[69] ולכן אין בסמכותו להפסידם (רשב"א ור"ן בב"ש ס"ק ח ובח"מ ס"ק ט).

 

 

 

לדון עם המוחזק במעות של אשתו, או שאר דברים שצריך למכור ולקנות מהם קרקע שעושה פירות:

 

דעה א': גם לשיטת רב האי, לא צריך הרשאה מהאשה, כיוון שהמעות נחשבים כקרקע שיש בה פירות, כי בכל שעה יכול הבעל לקנות בהם קרקע שעושה פירות. ומה שכתב רב האי שצריך שיהיו בקרקע פירות, לא בא אלא במקום שצריך קודם למכור את הקרקע שאינו עושה פירות, ורק אח"כ יתאפשר לו לקנות קרקע אחר שעושה פירות.

 

ובשאר דברים שצריך למכור שואלים אותה אם רוצה לתת לו הרשאה, ואם מסכימה מה טוב, ואם לא – טוען אף שלא בהרשאה (תרוה"ד, רמ"א).

 

דעה ב':הסיבה שהבעל יכול לתבוע כשיש פירות, הוא מפני שהבעל והאשה נחשבים כשותפים, אך כשאין פירות הם אינם שותפים והכל נחשב כרשות האשה, ואינו יכול לדון ללא הרשאה, ואפילו מעות נכסי מלוג של אשתו, נחשבים כגוף הקרקע שאין לו פירות, והבעל אינו שותף, ואינו רשאי לרדת לדין ללא הרשאת האשה (רש"ך מדברי הרשב"א). והב"ש (ס"ק ח) דוחה דברים אלו של הרש"ך וסובר שאף לדעת הרשב"א המעות נחשבים כקרקע עם פירות בגופם.

 


הרשאה לעשות פשרה: צריך הרשאה של האשה אפילו כשיש פירות (ריב"ש, רמ"א), ואפילו לפירות עצמם צריך הרשאה, כיוון שהם משועבדים לרווחא ביתא (ח"מ).

(סעיף ה) השאילה האשה פרה של נכסי מלוג, והבעל נשאל עמה,[70] אין לכך דין של שאלה בבעלים, (שהשואל פטור אפילו מפשיעה), דקנין פירות (של הבעל) לאו כקנין הגוף דמי (שו"ע).[71]

 

וכן להיפך, אשה ששאלה פרה לצורכי עבודה בנכסי מלוג ששייכים לה, ובעל הפרה נשאל לבעלה, אין כאן שאלה בבעלים, כי האשה היא השואלת ולא הבעל (ח"ה סי' שמו, ח"מ).
בעל שהשאיל את פרת אשתו (ברשותה) יחד עם עצמו, אין זה שאלה בבעלים, כי הוא אינו הבעלים (ב"ש).
הבעל אינו רשאי להשאיל נכסי מלוג ללא ידיעת האשה. מאידך, האשה יכולה להשאיל נכסי מלוג שלה ללא ידיעת הבעל (הגה"א, ב"ש), ובתנאי שאין לבעל הפסד מכך (ב"ש ס"ק ט).

 

בנכסי צאן ברזל: אף שנחשב בהם כשמירה בבעלים, חייב גם על גניבה ואבידה וכל שכן על פשיעה, כיוון שקיבל עליו אחריות בפירוש וחייב את עצמו.

 


 

(סעיף ו) אשה ששאלה פרה, ונישאת ומתה הפרה לאחר שבעלה השתמש בה. נחלקו הדעות:

 

קיי"ל כר' יוסי שהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, הבעלים תובעים את השואל. לפי זה כאן, הבעלים של הפרה צריכים לתבוע את הבעל ואם הבעל היה מוגדר כשוכר או כשואל היה חייב לשלם, אלא שחכמים הגדירו כאן את הבעל כלוקח, דהיינו שהבעל נחשב כקונה מהאשה ולכן הוא פטור כי כאילו משל עצמו הפסיד.

 

נחלקו הראשונים במשמעות הבעל כלוקח:

 

דעה א': הבעל נחשב כשומר חינם, ובנוסף פטור אפילו בפשיעה, מדין שמירה בבעלים (רא"ש).

 

דעה ב': כיוון שהאשה איננה הבעלים על החפץ, בעלה נחשב כשומר חינם, וככל לוקח לזמן מוגבל,[72] ולכן חייב בפשיעה (תוספות).
דעה ג': הבעל פטור אפילו בפשיעה, משום שהוא כלוקח (ולפי הדעה כאן בשו"ע, לוקח לזמן קצוב - שלושים יום, אינו כשומר חינם כיוון שלא קיבל עליו שמירה ולכן פטור אפילו מפשיעה, ואין כאן צורך לפטור אותו מהטעם של שמירה בבעלים), לכן האשה תהיה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון (רמב"ם שו"ע).
[73] 

 

אולם, במקום אחר (שמו,יח) השו"ע פסק שלוקח לזמן (שלושים יום), חייב בפשיעה. סתירה!!!

 

הסבר א': אכן הלוקח לזמן נחשב כשומר חינם, אבל כאן מדובר במקרה מיוחד, שהאשה שאלה את הפרה לכל חייה או חיי הפרה, וצריכה להחזיר את הפרה רק לאחר מותו.[74] נמצא שהבעל לקח את החפץ לעולם, ולכן הוא אינו מוגדר כשומר חינם, ופטור אפילו מפשיעה. אכן במקרה רגיל האשה שאלה את הפרה לזמן מוגבל, הבעל באמת חייב בפשיעה (סמ"ע).[75] 

 

הסבר ב': השו"ע כאן סתם כדעת הרמב"ם, שגם לוקח לזמן פטור מפשיעה ולכן אינו נחשב כשומר חינם, ואילו בסי' שמ"ו סתם כדעת הרא"ש, שלוקח לזמן, חייב בפשיעה ודינו כשומר חינם, ורק כאן פטור מדין שמירה בבעלים (ח"מ).
כאשר האשה הודיעה לבעלה שהפרה שאולה:
דעה א': הבעל נכנס תחתיה, דינו כשואל וחייב (רמב"ם, שו"ע). הבעל חייב דווקא אם הוא השתמש בחפץ לאחר שהאשה הודיע לו, שרק אז הוא קונה את החפץ כשואל (מ"מ, ב"ש). דווקא אם קיבל על עצמו את ההתחייבות להיות שואל (דעת הראב"ד המשיג שם על הרמב"ם).
דעה ב': לדעת הרא"ש שהפטור הוא מצד שמירה בבעלים, יתכן שפטור אף כשהאשה הודיעה לו [למרות שהאשה אינה בעלים על הפרה]. מצד שני אולי כאשר האשה מודיעה לו, הווי כאומרת לו שיכנס תחתיה והוא בעל הדבר כלפי המשאיל וחייב (ב"ש).

 

(סעיף ז-ח) באו אליה הנכסים לאחר שנישאת, בין בירושה ובין במתנה, ובין על ידי פיצויים,[76] נקראים נכסי מלוג (שו"ע). ובעל חוב אינו גובה מהפירות מכיוון שהם מיועדים לרווחת הבית (ב"ש). 

 

הכלל הוא שכל הנכסים שהאשה מקבלת לאחר הנישואין הם נכסי מלוג.
מכרה כתובתה ונדונייתא [בטובת הנאה],
[77] אין הבעל אוכל פירותיהם (שו"ע). דהוי כפירי פירות,[78] והאשה יכולה לתת את הדמים למי שתירצה, והבעל אינו יורש אותם (ח"מ, ב"ש).
נתנה מתנה לאחר, קודם שנישאת, כדי להבריח מבעלה (שטר מברחת), אע"פ שאין מתנתה מתנה, אין הבעל אוכל פירות, כי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל (כתובות עט,א).
מציאת האשה לבעלה, כדי שלא תבריח מנכסיו ותאמר מציאה מצאתי. אבל למתנה יש קול, לכן אין חוששים לכך. ויש אומרים שמציאת האשה לבעלה משום איבה, אבל מתנה שהוא על דעת הנותן, אין בה משום איבה (ב"ש ס"ק יב).
בעל שנתן מתנה לאשתו לאחר הנישואין, בין בקרקע ובין במטלטלין, קנתה והבעל אינו אוכל פירות, כי אנו עומדים שדעתו לתת בעין יפה. נתן לה בעודה ארוסה, זכה בהם הבעל בעת הנישואין,
[79] כשאר נכסי מלוג. נתאלמנה או התגרשה מהנישואין,[80] נוטלת את המתנה מחוץ לכתובתה (שו"ע).[81]

 

נתאלמנה מן האירוסין, אינה נוטלת המתנה שלא כתב לה אלא על דעת לכנסה (ב"ש, ח"מ).
האם האשה יכולה למכור או לתת את המתנה שקיבלה מבעלה לאחר?
[82]
דעה א': אינה יכול למכור או לתת לאחר, ואם מתה הבעל יורשה (ר"ת, רא"ש, שו"ע).[83]
דעה ב': יכולה לתת לאחר לכל ימי חייה, ולאחר מכן בעלה יורשה (רשב"א).
דעה ג': יכול לתת לאחר, והבעל אינו יכול להוציא מיד הלקוחות, גם לאחר מותה (רמ"ה). כיוון שהוא אינו אוכל פירות ופירי פירות (טור).

 

פירי פירות במתנות מבעלה:

 

דעה א': במתנות שהבעל נתן לאשתו הבעל זוכה בפירי פירות (ר"י, רא"ש, שו"ע, ב"ש).

 

דעה ב': הבעל אינו זוכה בפירי פירות (רמ"ה, ב"ח, ב"ש).

 


 

(סעיף ט) המוכר שדה לאשתו, היו המעות שלקחה בהם את הקרקע, גלויים וידועים לבעל, האשה קנתה והבעל אוכל פירות (שו"ע, רמב"ם).[84] 

 

היו המעות טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי לחשוף את המעות שטמנה. ואותם המעות שהתגלו [שהאשה עדיין נחשבת כמוחזקת בהם, יש להם דין נכסי מלוג ולכן] ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות (רמב"ם, שו"ע). דין מעות המכר (במעות טמונים):

 

דעה א': דין המעות כנכסי מלוג, שכל כסף הנמצא ביד האשה הם בחזקתה, גם כאשר הבעל טוען ברי שהם שלו, אבל כסף שנתנה לו בהלואה נחשבים בחזקתו, כי מלווה להוצאה ניתנה. לדעת הרמב"ם אין ללמוד מהלוואה למכר, כי בהלוואה הכסף יצא מרשותה לגמרי,  לכן אנו מחזיקים את המעות ברשות הבעל לגמרי, אפילו במעות טמונים. אבל כשהיא נתנה לו מעות את מעות המכר עבור השדה, הם עדיין ברשותה כל עוד השדה לא עבר בפועל לרשותה, לכן אמרינן שמסתמא המעות הם נכסי מלוג, והגוף הממון שלה, ורק הפירות שייכים לבעל (מ"מ, ח"מ).

 

דעה ב': כיוון שהבעל תפוס במעות וטוען ברי הוא נאמן לומר שהמעות שלו. ורק אם הוא טוען שמא, דין המעות כדין נכסי מלוג, והקרן שלה והוא אוכל פירות (תוס', רא"ש, טור, ר' יונה, רשב"א, רמ"א). אין הבדל בין מכר להלואה, אלא רק בין טמונים לגלויים, שבמעות טמונים ברי שלו עדיף על פני האשה, ובמעות גלויים ברי שלה עדיף, ובשמא, אפילו אם המעות טמונים, ברי שלה עדיף, לכן לאחר ביצוע המכר. בניגוד לדעה א', המעות נחשבים כעת כהלוואה מהאשה לבעל ושייכים כעת לבעל, הגם שעיסקת המקרקעין לא יצא אל הפועל.

 

אם בנוסף למעות ששילמה הבעל כתב לה שטר, לכו"ע קנתה את הקרקע (ב"ש).
מה נחשב למעות גלויים (ב"ש):

 

דעה א': כל המעות הידועים הנמצאים ביד האשה, גם אם אין אנו יודעים מה מקורם (תוס', רא"ש).

 

דעה ב': דוקא מעות שידוע שניתנו לה במתנה, על מנת שאין לבעלה רשות בהם (נמוקי יוסף).

 

 

 

(סעיף י) הבעל אומר שהמעות (בהם נקנה הקרקע) היו טמונים, והיא אומרת גלויים היו – עליה להביא ראיה (שו"ע). דהיינו המכר בטל, כי כיוון שהבעל הוא הבעלים הראשונים על הקרקע, מספק מעמידים את הקרקע בחזקתו, והמוציא מחבירו עליו הראיה (ח"מ ס"ק כה).

 


 

(סעיף יא) כיצד נותנים מתנה כדי שתהיה שייכת לגמרי לאשה (רב ושמואל נחלקו על כך בנדרים פח,א)?
דעה א': סוברים כשמואל, שמספיק שנותן המתנה יאמר לה, "על מנת שאין לבעלך רשות" או שיאמר לה, "מה שתרצי עשי" (רב עמרם גאון, רמב"ן). וצריך לומר רק לשון אחד, ואע"פ שרב ושמואל נחלקו לעניין איסורים, שורש המחלוקת בדיני ממונות, ובממונות הלכה כשמואל..
דעה ב': צריך לומר שני לשונות: "מה שתרצי עשי" וגם "על מנת שאין לבעלך רשות בהם" (רמב"ם, שו"ע). 
[85] המשמעות של "מה שתרצי עשי", הוא שהחפץ אינה שלה לגמרי, אלא הוא רק שלה בכל שעה לאותו הדבר שהיא רוצה לעשות באותה שעה. שאם היה שלה לגמרי מיד היה הבעל זוכה בו.

 

בבדק הבית כתב כריב"ש, שהעיקר כדעת הרמב"ן להקל בלשון אחד, שכן דעת רוב הפוסקים, ולרווחא דמילתא יש לחוש לדעת הרמב"ם. ב"ש מסביר שהשו"ע פסק כרמב"ם,[86] משום שזו הדעה האמצעית ולפי רוב הפוסקים לשון זו מועילה.[87]
דעה ג': סוברים כרב, כי המחלוקת היא לעניין איסורים, ובאיסורים הלכה כרב. לכן צריך לפרט מטרה ספציפית, לשם מה המתנה ניתנת, כגון: "על מנת שאין לבעלך רשות בו – אלא מה שאת נותנת לפיך", שמיחד את המתנה (לאכילה) לעניין מסויים (ר"ת, ראבי"ה, רא"ש, ראב"ד, מהר"ם). תימה שהשו"ע לא פסק כדעה זו, שהם הרוב (ח"מ).

 

לדעת ב"ש אם הבעל תפס, הוא יכול לומר קים לי כדעת ר"ת, והח"מ נשאר בצ"ע.
מתה האשה, האם הבעל יורש את המתנה שקיבלה השייכת רק לה (ב"ש)? 
דעה א': הבעל לא יורש אותה (בעה"ת).

 

דעה ב': הבעל יורש אותה (רא"ש). שהרי קיי"ל (ב"ב נא,ב), שהמקבל פקדון מהאשה ומתה האשה, יחזיר את הפיקדון לבעלה, ולא חוששין שזו מתנה שקיבלה על מנת שאין לבעלה רשות בה, מכאן שגם במקרה כזה בעלה יורש אותה (רא"ש).

 

אשה שקיבלה נכסים בשטר חזקה, דינם כנכסי מלוג (פת"ש, פנים מאירות).

 


 

(סעיף יב) נמצאו מעות או מטלטלין בידי האשה ו:

 

1. טוענת שהקרן שלה והפירות של הבעל: 
היא אומרת מתנה נתנו לי, והוא אומר מעשה ידייך הם. היא נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות (שו"ע).
[88] ודווקא כשהבעל טוען שמא, אבל אם הוא טוען ברי, חייבת להישבע שבועת היסת (ח"מ ס"ק כז). הסברא בזה הוא שיש למתנה קול, לכן אם לא היתה מקבלת מתנה, היא לא היתה מעיזה לומר כן.[89]

 

2. טוענת שגם הקרן וגם הפירות שייכים לה – דהיינו שהיא אומרת, על מנת כן ניתנו לי שלא יהיה לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, מחלוקת:

 

דעה א': אינה נאמנת, ועליה להביא ראיה (רמב"ם, רמב"ן, שו"ע, מהרש"ל בדעת הר"ש להלן), שחזקה שמה שתחת ידי האשה הוא נכסי מלוג (אא"כ היא נושאת ונותנת בביתה ויבואר בהמשך).

 

דעה ב': היו לה מעות או מטלטלין ותקפם (תפס ממנה בכח) הבעל, אם היו המעות טמונים ותקפם מידה, אין מוציאין מידו, ואם לא היו טמונים ותקפם (תפס בכח) הבעל מידה – מוציאים מידו, שנאמנת לומר: שלי הם, או של פלוני הם (רבינו שמשון, רא"ש).

 

יש לבאר בדבריהם שהאשה נאמנת לטעון שהם לגמרי שלה. לדעה זו לא סוברים חזקה שמה שתחת ידי האשה הוא נכסי מלוג (רמ"א).[90] למעשה צריך להתישב בדבר אם היא נאמנת כשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית (רשב"א בתשובה). ואף שהרשב"א במקום אחר סובר שחזקה שמה שתחת ידי האשה הוא נכסי מלוג, וכאן סובר שנאמנת לומר שהם לגמרי שלה ואין לו רשות בהם, צריך לומר שבתשובה שם מדובר כשנושאת ונותנת בתוך ביתה, שכאמור בהמשך אינה נאמנת (ב"ש).

 

נחלקו הדעות בדברי הרמ"א עפ"י דעת הר"ש והרא"ש:

 

דעה 1: האשה נאמנת לטעון שהם לגמרי שלה, אלא שלדעת הרא"ש נאמנת רק במעות גלויים שנמצאו אצלה, ולא במעות טמונים (רא"ש ורבינו שמשון עפ"י הרמ"א). הרמ"א סובר שכיוון שאם הבעל תפס ממנה בכח, נאמנת כשהמעות לא היו טמונים, כל שכן כאן כשהמעות בידה ואינם טמונים, שנאמנת להפקיע ממנו גם את הפירות, שהרי יש לה מיגו שנאמנת לטעון, של פלוני הם, ואז ממילא הבעלה אינו יורש את המעות ואינו אוכל פירות.

 

דעה 2:  צריך בדיקה, מניין לרמ"א חילוק זה בדעתם, שהרי הר"ש והרא"ש חילקו כן רק במקרה שהמעות בידי הבעל (כשהבעל תפס ממנה בכח, או לעיל במכירת קרקע), שבטמונים תלוי אם הבעל טוען ברי או שמא, ובגלויים שייכים לגמרי לאשה, אבל לא כשהמעות ביד האשה, שלדעתם נאמנת לומר שהם שלה. אולם המעות נחשבים כנכסי מילוג והבעל אוכל מהם פירות, שהרי כל ממון הנמצא ביד האשה, הוא בחזקת הבעל לעניין אכילת פירות וליורשה, וגם אין אומרים מיגו שיכלה לטעון שהמעות של פלוני הם, במקום שאומרת שהכסף שייך לה (דרישה, ח"מ).

 

 

 

גדר אשה הנושאת ונותנת בביתה: אשה שבעלה מאמין לה ומפקיד אצלה את חפציו, לכן סתם נשים בימינו נחשבות כנושאות ונותנות בביתם, ואינה נאמנת לומר שהממון שייך לה (ח"מ ס"ק ל).[91]

 

כשהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית: היא אינה נאמנת, לטעון שהמעות שלה, והם שייכים לבעל, אלא עם היא מביאה ראיה שהם שלה (רשב"א, רמ"א). ואפילו אינה נאמנת לומר שהקרן שלה והפירות לבעל, אלא הכל שייך לבעל (ב"ש בדעת הרמ"א). ואפילו אם הבעל טוען רק שמא זה שלו אינה נאמנת, שהרי הגמרא ממנו נלמד דין זה עוסק באשה שמת בעלה, והיורשים טוענים נגדה טענת שמא (ב"ש).

 

מה נחשב כראיה שהמעות שלה? כשהאשה מביאה הוכחה שיש לה מעות השייכים רק לה, ואז יכולה לטעון שאלו הם המעות (ב"ש, ח"מ).

 

האם נושאת ונותנת בביתה, כשלא ראו את הממון בידה, יכולה לטעון שהממון שלה, במיגו שיכלה לטעון שאין לה ממון, או שכבר החזירה לו?
דעה א': אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לטעון מיגו, כי חזקה שמה שתחת ידה שייך לבעלה (תוס', ש"ך).
דעה ב': אפילו היא נושאת ונותנת בתוך הבית, נאמנת בטענת מיגו, לומר שהממון ואפילו הפירות שלה (מהר"ם, רמ"א). למרות שלעיל ראינו שלפי הרמב"ם חזקה מה שתחת ידי האשה הוא נכסי מלוג, מכל מקום נאמנת במיגו, דמיגו במקום חזקה לא איפשטא מה הדין, ולכן כיוון שהיא המוחזקת, נאמנת (ב"ש).

הנושאת ונותנת בתוך ביתה גם כשהבעל מת, והיורשים אינם יודעים של מי הכסף, האשה צריכה להביא ראיה שהכסף שלה (תוס', ב"ש). וכשמתה האשה והיו שטרות על שמה, אפילו הייתה נושאת ונותנת בביתה, טוענים ליורשים שאם היא היתה בחיים, היא היתה מביאה ראיה שהמעות שלה, אבל במטלטלין אין טוענים ליורשים (ח"מ ס"ק לא).

 

 

 

האשה אומרת לבעלה, אתה נתת לי במתנה (בעין יפה): נאמנת לאחר שנשבעת שבועת היסת לומר שנתנם לה, והם שלה לגמרי, והבעל גם אינו אוכל פירות (רמב"ם, שו"ע), כי חזקה שאין אשה מעיזה פניה כנגד בעלה בדבר שבעלה יודע את האמת,[92] ואפילו במקום שיש לה הנאת ממון (מ"מ, ח"מ, ב"ש).[93] 

 

אולם, ממון או חפצים שידוע שהיו של הבעל: אינה נאמנת לומר שבעלה נתן לה, למרות החזקה שאשה אינה מעיזה פניה (ח"מ, ב"ש).

לדעת בעל התרומות (מובא בכס"מ אישות פכ"ב ה"ל), אשה שקיבלה מתנה על מנת שאין לבעלה חלק בה, הבעל אינו יורש אותה (לעיל סוף סעי' יא). לכן האשה אינה יכולה לטעון טענה זו במיגו שיכלה לטעון שקיבלה מתנה מהבעל, כי במתנה מהבעל הוא יורש אותה. אבל לאחר מותו יכולה לטעון כן, כי הוא כבר לא יירש אותה. והש"ך חולק וסובר שלא אומרים מיגו במקום חזקה, וחזקה שמה שתחת ידה הוא נכסי מלוג. אולם כבר ביארנו לעיל שמיגו במקום חזקה, כיוון שלא איפשטא הולכים לפי המוחזק, ולכן גם הש"ך יודה שלא מוציאים מידי האשה. והגידולי תרומה סבר שזו ,"מיגו דהעזה", דהיינו יותר נוח לה לומר שקבלה מאחר מאשר לומר שקיבלה מבעלה, ובמקרה כזה לא אומרים מיגו. והש"ך הביא בשם הר"ן שאין אומרים מיגו דהעזה ליפטר משבועה אבל כדי ליפטר מממון אומרים מיגו דהעזה (ב"ש ס"ק ל).

 

 

 

רישום נכסים: רישום שטרות בתים (תב"ע) עליו ועל אשתו מהווה ראיה, כי אין דרך הקונה קרקע לרשום גם על אשתו, ואם רשם מוכח שנקנה גם מכספה (רא"ש, שו"ע חו"מ ס,יב).

 

 

 

(סעיף יג) בנכסי מלוג הבעל אוכל פירות, לכן דבר שאינו עושה פירות, ימכר וילקח במקומו דבר שעושה פירות. כשאין הסכמה בין הצדדים מה לקנות, קונים דבר שפרותיו מרובים וירידת ערכו (יציאתו) מועטת.

 

ואין קונים דבר שהקרן אינו מתחדש אלא הולך וכלה (דהיינו שאין גזעו מחליף - שלאחר השימוש בפירות, הקרן כלה). וכן כשהכניסה לו כלים, הרי זה משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן ואינו חייב לשלם את הבליות (בלאי) של נכסי מלוג (שו"ע).

 

הטור מביא את סדר הקדימות לקניית נכסי מלוג המובא בגמרא: שקרקע קודמת לבית, בית קודם לעץ דקל, עץ דקל קודם לאילן, ואילן קודם לגפן. אולם השו"ע הלך בדרכו של הרמב"ם שלא הביא את הדוגמאות שבגמרא, כי הכל תלוי בכלל: "שפירותיו מרובים ויציעתו מועטת", ואם יראה בעיני בי"ד ששכירת הבתים טוב יותר משדות, הרשות בידם, ורק שבזמן הגמרא קרקע היה עדיף מבית (ח"מ).

 

מעות נכסי מילוג:

 

הבעל אינו רשאי לעשות בהם סחורה, אלא יקנה בהם דבר שפירותיו מרובים והוצאותיו מועטים, ובפירות שיצאו מהם, שהם שלו יכול לקנות סחורה (ב"ש ס"ק לב).

 

דבר שאינו מתחדש, אך נשאר בו מהקרן:

 

נפלו לה נכסים שאינם מתחדשים, כגון יער שכורתים ממנו עצים, והקרקע שהוא הקרן נשאר, או חפירה של דגים, שלאחר אכילת הדגים נשאר החפירה, כיוון שהקרן אינו כלה לגמרי נפסק כלישנא בגמרא שאין צריך למוכרן.

 

גלימה, שמתכלה:[94]

 

דעה א: אין צריך למכרה, שמכיוון שהשחקים נשארים לה לקרן, הוי בכלל, גזעו מתחלף (רש"י).

 

דעה ב: אין צריך למכרה, כיוון שאין בלויו ניכר בכל שעה ושעה, לא איכפת לן, ונחשב כאילו אינו כלה (ר"ן).

 

דבר שעושה פירות, ואין גזעו מתחלף:

 

הכניסה לבעלה עז לחלבה, או רחל לגיזתה, או דקל לפירותיו, מובא בגמרא (כתובות עט,ב) שהבעל אוכל והולך, נחלקו הראשונים בביאור דין זה:

 

דעה א': מדובר באופן שהעז עצמו שייכת לאשה,[95] לכן הבעל הולך ואוכל, כי גוף העז נשאר אח"כ לאשה.[96] אבל במקרה שרק החלב של העז שייכת לאשה, החלב נחשב כקרן, ומכיוון שהם כלים, אין גזעו מחליף, והחלב שייך לאשה, וצריך למכור את החלב, ולקנות דבר שעושה פירות (רש"י, רא"ש).

 

דעה ב': מדובר באופן שהעז אינה שייכת לאשה, אלא רק החלב שייך לה, מכל מקום כיוון שהחלב מתחדש ויהיה לאשה החלב של מחר,[97] הרי זה נחשב שהפרי מתחדש. משום כך אוכל והולך עד שתכלה הקרן (רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, שו"ע). ואינו דומה למקרה שהכניסה לו פירות ממש, שאם יאכל אותם לא ישאר לו כלום, שאין הפרי מתחדש, לכן מוכרים את הפירות וקונים קרקע שעושה פירות.

(סעיף יד) אשה שהכניסה לבעלה עבדים, ואפילו הם זקנים, אסור לבעל למכור אותם, מפני שבח בית אביה. הכניסה לבעלה עצי זיתים וגפנים בלי מקום הקרקע, אם הם עושין פירות כדי (עלות) טיפולן, לא ימכרו מפני שבח בית אביה, ואם לאו, הרי אילו ימכרו לעצים, וילקח בהם קרקע, והוא יאכל את הפירות (שו"ע). 

 

נפלו לה עבדים ושפחות זקנים [שאינם ראויים למלאכה כבדה אך ראויים למלאכה קלה (ב"י)]:

 

ת"ק – ימכרו וילקח בהם קרקע ויאכל פירות.

 

רשב"ג – לא ימכור משום שהם שבח בית אביה.

 

נפלו לה זיתים וגפנים זקנים [ללא מקום הקרקע]:

 

ת"ק – ימכרו וילקח בהם קרקע ויאכל פירות.

 

רשב"ג (ויש גורסים רבי יהודה) – לא ימכור משום שהם שבח בית אביה.

 

1. המחלוקת היא דווקא במקרה שהעצים נפלו לידיה ללא הקרקע, שת"ק אומר למכור, כי אם ימות העץ לא ישאר כלום, אבל אם נפלו לידיה העץ יחד עם הקרקע שלו [או עושים כדי טיפולם], דברי הכל לא ימכור, משום שבח בית אביה (בבלי).

 

2. המשנה עוסקת בזיתים וגפנים זקנים שאינם עושים (מרוויחים) כדי טיפולם. אבל אם עושים כדי טיפולם לא ימכרו משום שבח בית אביה (ירושלמי).

 

לדינא, נחלקו הראשונים:

 

דעה א': הלכה כת"ק גם בעבדים וגם בעצים, והכוונה "ימכרו" שהכל תלוי רק בבעל, אם ירצה ימכרו ויקנו במקומם קרקע, ואם לא רצה למכור ישארו כמות שהם (רא"ש, טור).[98] והוא הדין בכל מקום שאוכל והולך (כגון בעז), אם רוצה אוכל, ואם רוצה מוכר, שהכל תלוי ברצונו (ב"ש).

 

דעה ב': הלכה כת"ק גם בעבדים וגם בעצים, והכוונה "ימכרו" היא, שגם הבעל וגם האשה, יכולים למוכרם ללא הסכמת ובעל כרחה של בן זוגם (רמ"ה). ולהיפך בכל מקום (כגון בעז) שכתוב שאוכל והולך, הוא אינו יכל למכור [ללא הסכמתה], וגם היא אינה יכולה לכופו למכור (ב"ש).

 

דעה ג':

 

עבדים ושפחות – הלכה כרשב"ג, שאינו יכול למכור ללא הסכמתה, משום שהם שבח בית אביה.[99] 

 

זיתים וגפנים – הלכה כת"ק, שימכרו לעצים וילקח בהם קרקע שעושים פירות, כי לא כל כך שייך בהם שבח בית אביה (רמב"ם, שו"ע). הטור היקשה מדוע הרמב"ם פסק בעבדים כרשב"ג ובגפנים כת"ק, ותירצו הר"ן והמ"מ, שבעבדים פסק כרשב"ג, שבכל מקום ששנה במשנתינו הלכה כמותו, אבל בזיתים גרס רבי יהודה, ולכן פסק כת"ק.

 


 

אם האשה יכולה לכוף על בעלה למכור? כשהוא מעכב על ידה (ב"ש).
דעה א': האשה יכולה לכוף על בעלה למכור רק: 1. כשנפלו לה כספים, שיכולה אז לעכב אותו שיקנה דווקא דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטות. 2. חפץ שאין לו שום שימוש, יכולה לכוף אותו למכור.
דעה ב': זה הדדי, במקום שהוא יכול לכוף אותה למכור, גם היא יכולה לכוף אותו, ובמקום שהוא אינו יכול לכוף אותה, גם היא אינה יכולה לכוף אותו, לכן בעז לחלבה כל צד יכול לעכב את המכירה (רמ"ה).

(סעיף טו) הכניסה האשה לבעלה פירות המחוברים לקרקע, הרי אלו של בעל, אפילו הגיע זמנם ליקצר. והבעל תולשם מקרקע שלה[100], והלכה כחכמים שדינם כנכסי מלוג, לכן ימכרו וילקח בהם קרקע, והבעל אוכל פירות (שו"ע). אפשר שנפל טעות סופר בשו"ע, צריך היה לכתוב ש[הלכה כחכמים ו]הם שלו לגמרי. רק אם מלכתחילה האשה הכניסה את הפירות כשהם כבר תלושים מהקרקע, דינם כנכסי מלוג, וילקח בהם קרקע והבעל אוכל את הפירות (רמ"א). 

 

כשבנוסף לפירות המחוברים, יש לאשה בעלות גם על מקום [יציאת] הפירות אבל לא את העץ עצמו, נחלקו הדעות (כפי שנחלקו לעיל בעז לחלבו):
דעה א': הפירות נחשבים כקרן, ומכיוון שהם כלים, הרי שגזעו אינו מחליף, לכן הם שייכים לאשה (רש"י, רא"ש).
דעה ב': אף שהקרן כלה, כיוון שהפירות מתחדשים, דינם כפירות השייכים לבעל (רי"ף, רמב"ם).

 

 

 

(סעיף טז) עבדי נכסי מלוג ובהמות נכסי מלוג, הבעל חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם, והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם,[101] לפיכך ולד שפחות מלוג וולד בהמה מלוג, [דינם כפירות, ולכן הם שייכים] לבעל (רמב"ם, שו"ע). לסיכום: ולדות בהמה ועבד: שייכים לבעל, שהם בכלל פירות.[102]

 


 

סוגי פירי פירות:

 

פירי פירות דאתי מעלמא: תשלומי כפל שגונב הולד מחויב בהם.
פירי פירות דאתי מגופו: ולדות וולדי ולדות.
המחלוקות בסוגי פירי פירות: במשנה וגמרות הובאו כמה דעות הנראות כסותרות אחת את השניה. הראשונים נחלקו ביניהם באופן ישוב הסתירות:
[103]
דעה א': פירי פירות דאתי מעלמא, שייכים לאשה.
[104] פירי פירות דאתי מגופא, שייכים לבעל (תוס', רא"ש). מתה האם והולד קיים, הוא הופך לקרן תחת אמו, ושייך לאשה (רא"ש, טור, ח"מ).

 

דעה ב': פירי פירות תמיד שייכים לאשה בין דאתי מגופא, ובין דאתי מעלמא, דפירי פירות לא תקינו ליה רבנן לבעל. מה שכתוב בגמרא (כתובות פג,א): "אוכל פירי פירותיהן עד עולם",  היינו באופן שהבעל לא נהנה מפירות נכסי מילוג עצמם, אלא קנה בדמיהן קרקע, ואם עכשיו לא יוכל ליהנות מפירי הפירות, יצא שלא היה לו שום הנאה מהפירות, לכן במקרה כזה הפירי פירות שייכים לבעל (רי"ף). מכאן מוכח שהקרקע שקנה אינו שייך לבעל, אלא לאשה, כי חכמים תיקנו לבעל פירות רק לשם ריוח ביתא, ולא כדי להשקיע במסחר ובנכסים (ב"ש ס"ק לח). ב"מ חולק וסובר שגם באופן זה לדעת הרי"ף הקרקע שייך לבעל.
דעה ג': פירי פירות המצויים היוצאים מגוף הדבר, נחשבים כפירות, כגון ולדי ולדות, ואותם תיקנו לבעל. פירי פירות שאינם מצויים, כגון כפל של גניבה, או שמכרה כתובתה בטובת הנאה, לא תיקנו לבעל. ואפילו כפל של האמא דהיינו נכסי המילוג עצמם, שייך לאשה, כי פרי כזה לא תיקנו לבעל (ר"ן בדעת הרי"ף).

גירשה הבעל, והאשה רצתה לתת דמים וליטול את ולד השפחה או הבהמה, מפני שבח בית אביה:

 

בולד שפחה לא נחלקו הפוסקים, ולכו"ע שומעין לה משום שבח בית אביה. אבל בולד בהמה נחלקו:
דעה א': דווקא ולד שפחה שומעין לה, אבל ולד בהמה אינו נחשב לשבח בית אביה, ואין שומעין לה (רמב"ם, רש"י, ריב"ש, שו"ע, ח"מ).
דעה ב': גם ולד בהמה נחשב כשבח בית אביה, ושומעין לה (רמ"ה, רא"ש, טור, שו"ע להלן
[105]).

 

 

 

(סעיף יז) הבעל אינו רשאי למכור קרקע נכסי מלוג, לצורך לקיחת הפירות לשנים מרובות, והקונה יקדים לו את תשלום המעות (שו"ע) לפי שחכמים תיקנו את הפירות לבעל משום ריווח ביתא, ואם ימכור את הפירות לשנים מרובות, ויקבל את כל הכסף למפרע, יש לחשוש שלא ישאר אח"כ לרווח ביתא לכל השנים הבאות (ח"מ ס"ק מא). ואפילו אם הוא קרוב לשדה ומעיין לו בכל יום שלא יפסידנו הלוקח, אין שומעין לו (ב"י).[106]
אבל הוא יכול למכור את הפירות בכל שנה לאחר שלקטן, כי אז הם ישמשו לרווחא ביתא לשנה זו, וגם יהנו מהפירות קודם למכירה (רא"ש, שו"ע), וכן יכול למכור את הקרקע לשנים מרובות, כדי לעשות סחורה במעות שקיבל (שו"ע), כי מהמסחר במעות, יהיה לו כסף לריווח ביתא שוטף, לכל תקופת המכירה (רשב"א, ח"מ). אולם דווקא בפירות מותר לו לסחור, אבל אם נפלו לידו מעות נכסי מלוג, אסור לו לסחור בהם, כי הקרן צריך להישמר לאשה (רשב"א, ח"מ, ב"ש).

 

בעל חוב אינו גובה מנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, אבל גובה ממעות שהאשה הכניסה בנדוניא (שו"ע חו"מ סי' צז), משום  שמעות להוצאה ניתנו ובאים מיד לרשותו (סמ"ע). אולם, האשה יכולה לתפוס את ממון הנדוניא עבור מזונותיה,[107] ואז אסור לבעל חוב לגבות מהם (מהרי"ו, ב"ש). וי"א שאם מעות הנדוניה עדיין ברשותה או ברשות אביה, אין בעל חוב גובה מהן.
פירות נכסי מלוג: בעל חוב אינו גובה מהם, כי הם צריכים לשמש לרווח ביתא (בעה"ת, ח"מ, ב"ש), אבל בע"ח גובה מפירות נכסי צאן ברזל (ב"ש צ,מז). 

 


 

(סעיף יח) יש מי שאומר (רב האי גאון הו"ד ברא"ש ובטור) שאם קרקע נכסי המילוג רחוק ומכרו לשנים מרובות – מכור (שו"ע), מכיוון שיש טירחה מרובה בלהביא את הפירות לביתו, וכדי למכור את הפירות כל שנה גם צריך להוציא הוצאות מרובות. לכן מעיקרא אין כאן רווח ביתא, ויכול למכור את השדה לפירות (רב האי, רא"ש, טור). נחלקו הפוסקים בביאור דין זה:

 

דעה א': אף לכתחילה יכול למכור כדשמשמע מלשון הטור, שכתב ש"טוב יותר למוכרה לפירות" (ב"ש, ישועות יעקב).

 

דעה ב': שמלשון המחבר שכתב, שאם מכרה – מכור, משמע קצת שלכתחילה האשה יכולה למחות על כך, ורק בדיעבד מכור (ח"מ ס"ק מד).

 


 

(סעיף יט) שימוש בעבדי ואמהות נכסי מלוג, לצרכיו ולצרכי נשותיו האחרים:

 

הבעל אינו יכול ליטול פירות באופן שאין לאשה רווח ביתא, לכן אם האשה הכניסה לו שתי שפחות, הבעל יכול לתת את אחת השפחות לשימוש צרתה, מפני שעדיין יהיה לה ממנה רווח ביתא (כתובות פ,ב).

 

נחלקו הפוסקים בהבנת הסוגיא:
דעה א': הבעל רשאי להשתמש בעבדי ואמהות נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל בבית אשה אחרת שנשא, ובלבד שהוא באותו העיר (רמב"ם).

 

דעה א' ברמב"ם: מותר לבעל לעשות כן רק כדי שישמש אותו, אבל אסור לו לקחת אותה כדי לשמש את צרתה (ב"י, שו"ע, רמ"א[108]). דהיינו, שיש לה רווח (רווחא ביתא), כי היא לא צריכה לשמש אותו באותו העת, וגם העבד והאמה אח"כ חוזרים ומשמשים אותה בביתה. אבל בעיר אחרת אינו רשאי: 1. כי אינם חוזרים אח"כ לשמש אותה. 2. כי אין לאשה חובה לסייע לבעלה בעיר אחרת ונמצא שלקח את הפירות למקום שאין לאשה הנאה (רווח ביתא) מהם.

 

דעה ב' ברמב"ם: הבעל רשאי לתת אותה באותו העיר, אף כדי לשמש את צרתה, ולא רק כדי לשמש אותו, דלא גרע מארחי ופרחי (אורחים) שחובת האשה והשפחה לשמשם (מ"מ, טור, ח"מ, ב"ש).

דעה ב': מותר רק במקרה שהבעל הכניס את הצרה לתוך ביתו, והאשה והצרה דרים באותו בית. כי העבד והאמה ממשיכים לשמש את כל בני הבית, אלא שהם נמצאת תדיר יותר עם הצרה (רש"י, רא"ש).

 

לפי זה בבית אחר אינו רשאי. אולם, כתב הב"ש שעם היא משמשת את הבעל ולא את הצרה, אולי גם לדעה זו מותר לקחת אותה לבית אחר, ויצא שאין מחלוקת בין דעה זו לדעת הרמב"ם עפ"י הב"י.
דעה ג': הכוונה שהבעל יכול גם למכור את השפחה השניה לאחר. כי גם בלעדי השפחה השניה יש לה כבר רווח ביתא מהשפחה הראשונה (רי"ף עפ"י הרא"ש). פירוש הרי"ף לא מסתבר, כי למה ימכור נכסי מלוג שלה, כשיש יותר ירווח ביתה בשתיים, שרוצה להשתמש בשתיהן.
הלכה למעשה, מכיוון שנחלקו הראשונים והווי ספיקא דדינא, מספק הבעל אינו יכול לקחת את השפחה לשמש צרתה בבית אחר, ללא הסכמת האשה, אלא רק במקום שנוהגים לפסוק כדעת הרמב"ם (רשב"ץ).

 

יש אומרים שתכשיטים שהבעל נתן לאשתו, שאינם ראויים יותר לשימושה, יכול הבעל ליתנם לצרתה, כי האשה לא הכניסה אותם, כדי שלא ישתמשו בהם, ויעמדו ויתקלקו, אבל כל עוד היא צריכה אותם, אסור לו להוציאם מביתה (רשב"ץ, ב"י, רמ"א).

 

דברים שהבעל יכול להשתמש מדין פירות, כגון גלימא שמתכסה בו עד שהוא מתבלה, יכול להשתמש בכל מקום שירצה, ולא רק בביתו, כי זכות הפירות שחכמים תיקנו לו, הוא בכל מקום שירצה (רשב"ץ, ח"מ).

 

 

 

סימן צ 

 

דין הבעל יורש את אשתו. ומה הוא שאינו יורש. מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו. וטענת נחת רוח עשיתי לבעלי

 

 

 

(סעיף א) לדעת הרמב"ם הבעל יורש את אשתו מדברי סופרים. ולדעת הראב"ד והרשב"א יורש מדאורייתא.[109] ויורש רק במוחזק,[110] אבל לא בראוי,[111] בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל[112] (שו"ע).
כתב האב לבתו שטר חצי זכר,
[113] והניחה הבת זרע קיימה, ואח"כ מתה הבת, ולאחר מכן מת הזרע, ורק אח"כ מת האב. הבעל יורש כוח אותו השטר,[114] כי לאחר מות הבת, הזרע שלה יורש ממנה את כוח השטר, ולאחר מות הזרע, הבעל כאבי הזרע, יורש ממנו את כוח השטר, והבעל הרי יורש מבנו גם בראוי ולא רק במוחזק (מהרי"ו, רמ"א).[115]
ולא הולכים כאן לפי אומדנא, שהאב לא היה מעוניין שכספו יגיע לבעל, אלא רק לבתו או נכדיו, והשטר בטל כי האב לא התכוון לתת במצב כזה. כי אין אומרים אומדנא בהתחייבות דרך הודעה (ח"מ ס"ק ב).
[116]
ב"ש (ס"ק ד) מקשה על כך, במה שונה המקרה כאן, מהמובא בסי' נג שאם בתו מתה לפני שהספיק לתת את הנדוניה שהתחייב לחתן, הוא פטור מלתת, כי כוונתו היה שבתו תהנה מכך.
[117] ומביא בשם הצ"צ שאם כתב שטר חצי זכר לאחד מבנותיו וכלל לא הניח בן, הבת אינה זוכה בשטר, משום אומדנא שכוונתו היה לתת לה רק כנגד הזכרים, ואע"פ שלא אומרים "אומדנא" בהודעה, כאן יש אומדנא דמוכח, ובאומדנא דמוכח אומרים. והשטר בטל וחזר הכל להיות ירושה.[118]

 

כתבו לה מורישיה קרקע (במתנה) מחיים ופירות לאחר מיתה, ומתה קודם מורישיה, הבעל נחשב כמוחזק, ויורש ממנה את הקרקע (מרדכי, רמ"א).

 

לעניין הפירות הובאו בדין זה שני דעות:
דעה א': כיוון שהבעל עכשיו מוחזק בקרקע, רק שאינו אוכל פירות, לכן כשימותו המורישים הבעל יורש גם את הפירות (ח"מ ס"ק ד).
דעה ב': הבעל יורש רק את הקרקע, אבל הפירות נחשב רק כראוי, כי המוריש יכול למכור אותם (ב"ש ס"ק ה).
הבעל יורש את השבח ששבחו הנכסים לאחר מות המוריש, וטרם באו לידי אשתו עד שמתה, שהרי ברשותו השביח (רא"ש, שו"ע). לעומת זאת בכור אינו יורש פי שנים בנכסים שנשבחו לאחר מיתת האב, לפי ששבחו לכל היורשים בשווה, וכן אלמנה אינה גובה כתובתה משבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת הבעל, לפי ששיבחו ליורשים (ח"מ ס"ק ה).

 

האם הבעל יורש מלווה של אשתו מלפני הנישואין ?[119]
דעה א': הבעל יורש ונוטל מלווה של אשתו (ר"י מיגש).
דעה ב': הבעל אינו יורש ואינו נוטל את מלווה אשתו, כי המלווה הוי בגדר ראוי (ר"ח, רי", רא"ש, שו"ע).
הר"י מיגש הוא דעת יחיד, לכן גם אם הבעל תפס מוציאים ממנו, ואינו יכול לומר "קים לי" כדעתו (ב"ש).
לשיטת הרוב שמלווה נחשב כראוי ולא כמוחזק, שהרי מלוה להוצאה ניתנה,
[120] הוא הדין כשהאשה מכניסה שטר חוב בנדוניה, ואפילו אם הגיע זמן הפירעון לפני שהאשה מתה, הוא יחשב כראוי ולא כמוחזק. אבל אם כתבה בשטר שהכניסה לו בנדוניה "שטר חוב הוא וכל שעבודא דאית ביה", או היקנתה לו מלווה על פה במעמד שלושתם, הרי שהבעל קנה משעה שהכניסה לו (חוות יאיר, פת"ש אות ה).
וכן מורישיה שהלוו לאחרים כסף
[121] ומתו, והאשה ירשה את החוב ומתה לפני שגבתה, החוב נחשב כראוי והבעל אינו יורש את החוב.
במלווה שיש עליו משכון, אפילו אם המשכון ניתן משעת ההלוואה, הבעל יורש אותה, כי המלווה נחשב כאילו כבר נגבה. ודווקא באתרא דלא מסלקי, דהיינו שאינו יכול לסלק את המשכון מהמלווה לפני הזמן (ב"ש ס"ק ט).
בעל שהיה חייב לאשתו כסף עוד לפני שנישאו, ומתה לאחר שנישאו, לכאורה הוא יורש את כל החוב, אבל ברשב"א פסק שיורש חצי, דומיא דבכור
[122] (ח"מ). אבל בב"ש כתב שהרשב"א כתב כן דווקא כשהבעל כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך", אבל אם לא אמר כן, יורש הכל.
אשה שעבדה, טרם קיבלה משכורת עבור עבודתה, ומתה, חשיב ראוי והבעל אינו יורש אותה (ח"מ ס"ק ח).
פקדונות שירשה, נחשבים כמוחזק, כי בכל מקום שנמצאים בו, הם שייכים לבעליהם, ולכן אם האשה מתה, בעלה יורש אותם (ח"מ).
גנבו נכסי מלוג והחזירו לאחר מיתת האשה, נחשב כראוי, מלבד קרקע לפי שאינה נגזלת (ח"מ).
הלותה האשה מנכסי מלוג ומתה קודם שגבתה, האשה עשתה שלא כדין,
[123] ולכן הבעל יורש אותם (שו"ע, ח"מ), ומדברי הרא"ש משמע שהבעל אף יכול להפקיע את הנכסים מהלוה בחיי האשה בעל כרחה, כי הפירות שייכים לו (ב"ש ס"ק יא).
אשה שחבלו בה, ועדיין לא גבתה את הנזק ומתה, הוי ראוי, והבעל אינו יורש (ב"ש ס"ק י).

 

הניחו לה מורישיה נכסים ומתו, ולא הספיקה האשה לגבות אותם ומתה, הנכסים נחשבים כמוחזקים אצל האשה, ובעלה יורש אותם. ואפילו אם הנכסים היו משועבדים לכתובת אלמנת המורישים (רמ"א).[124] או לכל בעל חוב אחר, כי בעל חוב גובה מכאן ולהבא (ח"מ ס"ק ז), ולבעל חוב יש רק זכות לגבות מהם בעתיד.
ב"ש מקשה לקמן (ק,ב) שנינו שאשה גובה כתובתה מנכסי בעלה המוחזקים ולא מנכסיו הראויים. כותב הרמ"א, שאם הבעל ירש מאביו נכסים המשועבדים לאמו האלמנה, אשתו (של הבן היורש) אינה יכולה לגבות כתובתה מנכסים אלו, כיוון שהם משועבדים לאלמנה, ולכן הם נחשבים רק כראויים לבן היורש, ואינם מוחזקים על ידו. והרי כאן פסק שהנכסים נחשבים כמוחזקים, אפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה ולכאורה יש כאן סתירה. ליישוב הסתירה ניתנו כמה הסברים:

 

1. הסוגיא כאן עוסק במקום שנהגו שהיורשים יכולים לפרוע לאלמנה את כתובתה בעל כרחא ולסלקה ממזונות,[125] לכן אע"פ שהממון משועבד לכתובת האלמנה, האשה (שמתה) נחשבת כמוחזקת בנכסים. לעומת זאת הסוגיא לקמן עוסק במקום שנהגו שהיורשים אינם יכולים לפרוע לאלמנה את כתובתה בעל כרחא, ולהיפטר ממזונותיה.[126] ולכן נחשב רק כראוי. אמנם רק הממון  שכנגד שיעבוד הכתובה מוגדר כראוי והשאר נחשב כמוחזק (רמ"א עפ"י ח"מ).
2. יש לחלק בין המקרה כאן, שהאלמנה כבר נשבעה על הכתובה,
[127] ולכן הנכסים המשועבדים לכתובה, נחשבים יותר בחזקתה. לכן עבור האשה היורשת הם נחשבים רק כראוי, ובעלה אינה יורש אותם. לעומת זאת המקרה לקמן עוסק באופן שהאלמנה עדיין לא נשבעה, ולכן הכתובה רק משועבדת לה, והממון נחשב כמוחזק בידי הבעל (היורש), והאשה יכולה לגבות כתובתה (רמ"א עפ"י שארית יוסף).
3. כאן מדובר שהממון כבר עבר מהמוריש ליורשת וכבר הגיע לידי האשה (שמתה), ולכן הממון נחשב כמוחזק. לעומת זאת לקמן מדובר שהירושה טרם הגיע לידי הבעל, ולכן הוא נחשב רק כראוי, והאשה אינה יכולה לגבות מהם כתובתה (רמ"א עפ"י ב"ש).

 

4. בסוגיא כאן, ירושת הבעל (דרך אשתו שמתה) חזקה יותר מכתובת האלמנה. כיוון שהירושה באה מאליה ללא צורך בגבייה,[128] ולכן נחשב כמוחזק בידי הבעל, והשעבוד שיש כלפי האלמנה הוא ככל חוב אחר שכאמור אינו מונע מהנכסים להיחשב כמוחזקים, וממילא הבעל יורש אותם. לעומת זאת, כתובת האשה שהוא חוב כספי של הבעל כלפיה, שמצריך גביה ואינה באה ממילא, כיוון שכסף הכתובה משועבד לאלמנה, הוא נחשב רק כראוי, והאשה אינה יכולה לגבות מהם כתובתה (דעת המהרי"ל).
להלכה, נראה שבשאלה שנידון לקמן (ק,ב): 1. האלמנה אינה גובה מהירושה עבור כתובתה, כי לרוב הפוסקים הם נחשבים כראוי ולא כמוחזק. 2. ביחס לבעל הולכים אחר המוחזק. אם הוא המוחזק יוכל לומר קים לי כדעת המהרי"ל ודעימיה, ואם היורשים האחרים מוחזקים הם יכולים לומר קים לי כדעת הרמ"א ודעימיה, אם לא במקום שנהגו (כאנשי יהודה) שהיורשים יכולים לפרוע לאלמנה את כתובתה בעל כרחה, שבכל מקרה הבעל נחשב כמוחזק (פת"ש אות ג).

 

נכסי האשה שאין לבעלה רשות בהן,[129] שהלוותה אותם לאחרים:

 

דעה א': נחשבים כראוי, והבעל אינו יורש אותם (רשב"א, ב"י, רמ"א).

 

דעה ב': הרשב"א מדבר רק על מקרה שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך", שאז מותר לה למכור את נכסיה, והוא הדין להלוותם. אבל סתם נכסים שקיבלה במתנה, הגם באופן שאין לבעלה רשות בהם. אמנם הבעל אינו אוכל בהם פירות אבל אם האשה מתה הרי הבעל יורש אותה, לכן היא אינה יכולה למוכרם, וכל שאין בידה למכור, גם אין בידה רשות להלוות, כי בכך היא הופכת אותן מ"מוחזק" ל"ראוי" ומפקיעה מבעלה את הירושה (ב"ש וח"מ).

 

האם מותר לאשה להלוות לאחרים, נכסי מילוג שאין בהם פירות לבעל?

 

דעה א: יש להסתפק, מצד אחד הם אינם ראויים לבעל, ולכן ממילא יכולה להלוות אותם. מצד שני, הבעל נחשב בהם כלוקח ראשון,[130] לכן היא אינה יכולה למכור אותם, וכשם שאינה יכולה למכור אותם, כך אינה יכולה להלוות אותם לאחרים (ח"מ ס"ק ט). 

 

דעה ב:  יש לתמוה על עצם העלאת השאלה, שכן יש רק שלשה מקרים כאלו (לעיל פה,ז) ודינם פשוט:
1. שטר מברחת - מכירתה קיימת וכל שכן שיכולה להלוות.
2. מוכרת כתובתה בטובת הנאה - שיכולה לתת את הכסף למי שרוצה, ולכן יכולה גם להלוות.
3. בעל שנתן מתנה לאשתו לאחר שנישאו - יש לבעל פירי פירות,
[131] ולכן היא אינה יכולה להלוות אותה, ואם לוותה הבעל מוציא מהלווה (ב"ש ס"ק יב).

 


 

(סעיף ב) אמר נכסיי לפלוני ואחריו ליורשיי, דקי"ל הוא הדין ליורשי יורשיו, כאשר האיש ימות הנכסים עוברים לפלוני, וכאשר פלוני מת, הנכסים חוזרים ליורשיו או ליורשי יורשיו. דהיינו, אם הייתה לו בת, ולבת היה בן, ומתה הבת, ורק אח"כ מת מקבל המתנה (פלוני), בנה יורש (בתור יורשי יורשיו), אבל בעלה של הבת אינו יורש דהוי ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק (שו"ע), ואע"פ שהמקבל (פלוני) אינו יכול למכור, מכל מקום הבעל נחשב רק כראוי, כי הנכסים לא הגיעו לידי הבת קודם שמתה (ב"ש ס"ק יג).

 

ואם אמר המוריש "נכסיי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשיי", הבעל נחשב כמוחזק ויורש (שו"ע).

 

ואם אמר "נכסיי מעכשיו לפלוני (ולא לאחר מותי) ואחריו ליורשיי", נחשב לראוי, והבעל אינו יורש (ב"ש ס"ק יד).

 

שכיב מרע שצוה מתנות לאשה, ומתה האשה [בחיי השכיב מרע], לפני שגבתה את המתנות.
דעה א': הבעל נחשב כמוחזק ויורש, כי "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי" (ב"ש ס"ק יג).
דעה ב': משמע שנחשב כמלווה ואינו יורש, אלא אם ציווה חפץ מסויים שאז הבעל יורש (תרוה"ד, פת"ש אות ה).

 


 

(סעיף ג) הנושא אשה מחייבי לאוין, הואיל וקידושין תופסין בה, אם מתה יירשנה (שו"ע). כיוון שהוא מתכוון לבוא עליה אפילו באיסור, לכן הקידושין נחשבים כחופה הראויה לביאה, אבל לדעת הרמב"ם הנושא אשה נדה ומתה, לא יירשנה, לפי שזו חופה דלא חזי (שאינה ראויה) לביאה, כי אין בדעתו לבוא עליה בנידתה (דרישה, ב"ש ס"ק טו). משמע שגם אם רק מתכוון לבוא עליה לאחר הקידושין, אף שעדיין לא בא עליה, יורשה (פת"ש אות ו).
אשה שהמירה דתה בעלה יורש אותה (רמ"א).
הנושא קטנה, למרות שהיא יכולה למאן ועל ידי כך לבטל את הקידושין, אם מתה בעלה יורש אותה, כי כל עוד היא לא מיאנה, היא נשואה מדרבנן.
פיקח שנשא חרשת ומתה, אינו יורש אותה (שו"ע), כי אע"פ שיש לה נישואין מדרבנן, לא תיקנו לה כתובה והיא אינה ברת דעת לזכות לו נכסיה (מ"מ, ב"ש ס"ק יח),
[132] ואפילו נתפקחה (שו"ע), כל עוד לא נתייחד עימה לאחר שנתפקחה, אינו יורש אותה (ח"מ, ב"ש).
חרש שנשא פיקחת,
דעה א': יורש אותה. שהרי היא בת דעת, ולדעתה נישאת לו וזיכתה לו ממונו (רמב"ם, שו"ע).
דעה ב': אינה יורש אותה, כי היא מזכה לו רק את מה שבידה, אבל לא מה שלאחר מיתה (ראב"ד).
שוטה שנשא פיקחת, אינו יורש אותה, כי אפילו מדרבנן נישואיה אינם תופסים.

 


 

(סעיף ד) קידש קטנה לדעת אביה, אך נשא אותה שלא מדעת אביה. אפילו נשא אותה בפני אביה והוא שתק, אם מתה, הבעל אינו יורש אותה,[133] אלא אם האב רצה בנישואין (שו"ע).

 


 

(סעיף ה) במקרה של ספק גירושין, מחלוקת:
דעה א': [מעמידים אותה על חזקתה שהיא נשואה ו]הוא יורש אותה. מוכח כן מהירושלמי, שבוודאי גירשה וספק החזירה, הבעל יורשה. כאן שוודאי היה אשתו וספק גירשה, לא כש"כ שיורשה (ראב"ד).
דעה ב: הוא אינה יורש אותה (רמב"ם, שו"ע). הרמב"ם מדמה זאת לדין קטנה בסעיף הקודם, שמעמידים את הממון בחזקת בעליה (אוקי ממונא בחזקת מריה), ולכן האבא יורש ולא הבעל. מכאן לומדים שבכל ספק נישואין, ספק גירושין ומתה, אין בעלה יורשה.

 

המ"מ דוחה ראיה זו, כי דווקא קודם נישואין ירושתה בחזקת האב, ומספק אין מוציאין את הירושה מחזקתו. לעומת זאת כאן, בשביל ספק מגורשת, אפשר שאין מוציאים מחזקתו.[134] וגם הגאונים נחלקו במחלוקת זו.
דעה ג': גם ממה שכתב הטור בשם הרא"ש, שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים, משמע שבספק גירושין אין הירושה נפקעת מידי הבעל. ונראה דדין ספק גירושין כדין "ספק מתה האשה בחייו", שבסעיף הבא (ח"מ).
להלכה, כיוון שנחלקו בכך, מספק אינו יורש אותה, אבל אם תפס מועיל (ב"ש ס"ק כ).

 

 

 

נתן עיניו לגרשה ולא הספיק ומתה, 

 

בגמרא (ב"ב קמו,א), מובא סיפור מפיה עולה שאם האיש רק התכוון לגרש את אשתו ומתה האשה, אינו יורש אותה. ונחלקו הראשונים אם הגמרא מדברת על מקרה שהיו נשואים או רק מאורסים.[135] כדלהלן:

 

דעה א: הבעל יורש אותה, כי הגמרא עוסקת במאורסים (רא"ש, רמ"א).

 

 דעה ב:  אפילו אשתו הנשואה לו, אם הוא נמצא עימה בקטטה, ונתן עיניו לגרשה ומתה, אינו יורש אותה (רשב"ם). אולם, לאחר חדר"ג שאסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה הרי שהדין משתנה ולכו"ע הוא יורש אותה, דלא עדיף מאשה שאמרה לבעלה גרשני, דלא מקרי קטטה ולכן אינו בכלל דברי הרשב"ם ובעלה יורש אותה (חת"ס, פת"ש אות ח).[136]
טען שאשתו בעלת מום, ושהקידושין היו במקח טעות, ומתה, אינו יורש אותה (רמ"א). ואע"פ שצריכה גט מספק, לגבי ממון אומרים "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואפילו לא התברר המום (ח"מ ס"ק טו).
המורדת בבעלה ומתה, בעלה יורש אותה (רמ"א).
בעל המורד באשתו,
דעה א': אם אינו נוהג עימה מנהג אישות אינו יורש אותה (שלטי הגיבורים, רמ"א).
דעה ב': יורש אותה (רא"ם, ב"ש).

 

הרי"ף והרא"ש כתבו כדעה ב', שיורש אותה, ונחלקו בהבנת דבריהם:

 

דעה א: הרי"ף והרא"ש אינם עוסקים במורדת, אלא במי שכופים אותו לגרשה מטעמים אחרים, כגון שהוא מוכה שחין ונוהג עימה ביחסי אישות,[137] אך במורדת הם סוברים כדעה א' שאינו יורש אותה (ד"מ). 

 

דעה ב:  כיוון שהרי"ף והרא"ש לא חילקו בין המקרים (מוכה שחין ומורדת), משמע שהם סוברים שבכל מקרה הוא יורש אותה, כדעה ב' (ח"מ וב"ש).

 


 

(סעיף ו) נפל הבית עליו ועל אשתו, ואין ידוע מי מהם מת בתחילה, ואין לו בנים ממנה:
1. כתובה ותוספת כתובה: הולכים ליורשי הבעל, כי אע"פ שייחד לה הבעל נכסים לכתובה,
[138] כל עוד הבעל לא מת באופן וודאי בחיי אשתו, אין לה כתובה, כי הבעל ויורשיו הם המוחזקים.
2. נכסי מלוג: הולכים ליורשי האשה, כי נכסי המלוג היו שייכים לאשה, ולכן היא המוחזקת.
3. נכסי צאן ברזל (ותוספת שליש על הנדוניה): הבעל ויורשי האשה חולקים ביניהם, ואע"פ שבהאשה הייתה צריכה להישבע שלא קיבלה מבעלה משכון (צררי) כנגד הנכסים, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
[139] בכל אופן יורשיה גם מתחלקים בנכסים, כי:
דעה א': דרך העולם להשאיר משכון (צררי) רק קודם מיתה, וכשמת פתאום,
[140] לא חוששין למשכון ולכן אינה צריכה שבועה (ר"ש, רא"ש, רשב"א, ח"מ).
דעה ב': אמנם בכתובה, אפילו אם מת פתאום חוששין למשכון, משום שכתובה היא מתקנת חז"ל ולכן הבעל דואג מראש שיהיו בידה נכסים כנגדם. אבל נכסי צאן ברזל שאינם מתקנת חז"ל, לא חיישינן למשכון (יש פוסקים).
[141]
דעה ג': תמיד לצררי (משכון) כי חוששין שהאשה תפסה מבעלה משכון כנגד חיוביו (גם הכתובה וגם נכסי צאן ברזל וגם בנכסי מלוג), לכן גם כשמת פתאום חוששים תמיד למשכון, וצריכה שבועה (טור, ב"ש ס"ק כד). מסיבה זו, הטור מעמיד את המקרה שלנו באופן שייחד לה נכסים, ולכן לא חיישינן לצררי (שתפסה משכון) ואינה צריכה שבועה.
[142]
המקרה שלנו עוסק במקרה שלבני הזוג שמתו, אין ילדים משותפים, אבל אם יש לו בן משותף איתה ובן נוסף מאשה אחרת, הבן המשותף יורש שלושת רבעי מנכסי צאן ברזל, והבן שלו מאשה אחרת יורש רבע נצ"ב, ואין אומרים שמכיוון שהבן המשותף יורש וודאי חצי מנכסי צאי ברזל, ממילא הוא כבר יורש את הכל (ב"ש ס"ק כה).
[143]

 


 

(סימן ז) שטר מברחת, בגמרא (כתובות עח,ב) מבואר שאשה שנתנה כל נכסיה ונישאת, אומדנא דמוכח, שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים, ולכן עשאוהו כנכסים שאינם ידועים לבעל, שלכתחילה לא תמכור אותם אבל אם מכרה או נתנה, מעשיה קיימים. ודווקא שכתבה כל נכסיה, אבל כתבה מקצת נכסיה, קנה הלוקח.

 


 

אשה שכתבה כל נכסיה לאחר (שטר מברחת),[144] קודם שנישאת,[145] הבעל אינו אוכל מפירות הנכסים (שו"ע). מכיוון שהם נחשבים נכסים שאינם ידועים לבעל, שהדין הוא שאינו אוכל מפירותיהם, ויבואר להלן סעי' יא (ח"מ ס"ק כג).[146]
הרשות בידה למכור את הפירות, בחיי בעלה, והלוקח (מקבל המתנה), אינו יכול לעכב בעדה (רא"ש, ח"מ ס"ק כג).
והאשה יכולה לחזור בה מהמתנה אפילו בחיי בעלה, ואז הנכסים נעשים כנכסי מלוג, ואם בעלה לא ידע מכך שחזרה בה, והאשה הלכה ומכרה לאחר, המקח קיים, דהוי "נכסים שאינם ידועים לבעל" (יבואר להלן בסעי' יא), אבל אם ידע מכך הבעל, הרי הם כנכסי מלוג רגילים ואינה יכולה למכור אותם (ב"ש ס"ק לא).
נתאלמנה או נתגרשה, המתנה בטילה (שו"ע), ואפילו מתה מיד אחרי בעלה, ולא הספיקה לחזור בה, כיוון שאומדנה דמוכח, שלא תתן את כל נכסיה לאחרים ותישאר בלי כלום, אלא ודאי התכוונה רק להבריח את נכסיה מבעלה, וכוונתה הייתה שאם הוא ימות, או שתתגרש המתנה תחזור אליה (ח"מ, ב"ש).
[147]
מתה בחיי בעלה, בעלה אינו יורש אותה,
[148] ומקבל המתנה זוכה בה בקנין גמור.
כאמור, נתנה מקצת נכסיה, קנה הלוקח, מה הדין אם שיירה לעצמה רק מעט מנכסיה:
דעה א': די בכך ששיירה לעצמה נכסים כלשהם, כדי שהכל יחשב כמתנה גמורה, ואבדו לה נכסיה (רי"ף, רמב"ם, שו"ע).
דעה ב': רק אם שיירה כדי פרנסתה, נחשב שיור, ונחשב כמתנה גמורה (רא"ש, טור, עיטור, רמ"א רנ,ד
[149]).

 

 

 

כתבה בשטר "מהיום וכשארצה"מבואר בגמרא (כתובות עט,ב) שבמקרה כזה, אם כתבה רק מקצת נכסיה לאחר, יש לכך דין של שטר מברחת, ונחלקו הראשונים בפירוש המונח "מהיום ולכשארצה":  
דעה א': המתנה חלה מיד (מהיום), והאשה יכולה לבטל את המתנה לכשתרצה, לכן מקבל המתנה אוכל פירות ויורש אותה (רא"ש, ח"מ, ב"ש). משמעות התנאי הוא לכשארצה אוכל לבטלה דהיינו אם אשתוק – המתנה קיימת, ואם ארצה לבטל – המתנה תהיה בטלה. ולכן אם מתה ולא ביטלה, המתנה קיימת, והבעל אינו יורש, ומקבל המתנה אוכל פירות ויורש.

 

כי אין כאן אומדנא שהתכוונה לתת ליורשיה (ולא ללוקח), כי היא השאירה נכסים לעצמה, לכן צריך ללכת עפ"י התנאי. וכיוון שהמתנה חלה, ולא חזרה בה, לכן המקבל זכה. אולם הטור כתב שלדעת הרא"ש המקבל אינו יורש,[150] ותימא (ב"ש ס"ק לג).
דעה ב': לכשתרצה, המתנה תחול, לכן האשה אוכלת פירות אותה המתנה. מתה יורשיה זוכים במתנה (רמב"ם, שו"ע). דהיינו, המתנה אינה חלה עד שתאמר "רוצה אני", ולכן המקבל אינו אוכל פירות ואינו יורש, שהרי עדיין לא חלה המתנה עד שתאמר "רוצה אני". וגם הבעל אינו אוכל פירות, כיוון שדינם כנכסים שאינם ידועים לבעל (יבואר להלן בסעי' יא), לכן הפירות שייכים לאשה. מתה, בעלה אינו יורש, כי אנו אומדים בדעתה שכוונתה הייתה לזכות את הירושה ליורשיה.

 

דעה ג': כשם שנכסים שאינם ידועים לבעל, הוא יורש.[151] אף כאן הבעל יורש, כיוון שאין כאן אומדנא כמו באופן שנתנה את כל נכסיה, ולכן צריך לדון עפ"י התנאי שעשתה.

 

לדינא, אם האשה אינה כאן, בי"ד מוחים ביד המקבל שלא יאכל פירות (כדעת הרמב"ם), אך אם כבר אכל איו מוציאים מידו (כשיטת הרא"ש).

 


 

(סעיף ח) יש מי שאומר דדינא ד'מברחת' הוא רק בתנאי שלא כתבה לו בלשון: מתנה - גמורה, מתנה חלוטה או מתנת עולמין, ואם כתבה כן, המקבל קנה לגמרי (שו"ע).

 

אבל אם הכל כותבים כך, לא קנה המקבל, כי במקרה כזה הלשון הוא ל"שופרי דשטרי", אלא א"כ העדים מעידים, שביקשה לכתוב בלשון זה. ואפשר לומר שמספיק שהיא יודעת שכותבים בלשון הזה, ולא התנגדה לכך, כדי שמתנתה תהא קיימת (רשב"א, ח"מ ס"ק כו).

 

אם אמרה במפורש שכוונתה להבריח מבעלה, גם כשאמרה לכתוב בלשונות הללו, לא קנה המקבל (מ"מ, ב"ש ס"ק לה).

 


 

(סעיף ט) אשה שמכרה נכסי מלוג לאחר שנישאת,[152] הבעל מוציא את הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה.[153] ביחס לגוף - הקרקע, נחלקו הדעות:
דעה א': גוף הקרקע מכור ללוקח, ואין לבעל כלום בגוף הנכסים עד שתמות האשה. מתה האשה, הבעל מוציא את הקרקע מידי הלוקח (רמב"ם, שו"ע). 

 

דעה ב': עשו את הבעל כלוקח בנכסיה (לצורך הפירות), והוא לקח תחילה לכן המכר בטל לאלתר (רא"ש, רשב"א, נ"י, רמ"א).[154]

 

נפק"מ בין הדעות:
1. לפי הרא"ש, הלוקח יכול לתבוע מיד את מעות המקח חזרה לאלתר מיד האשה, כיוון שאין לו שום זכות בקרקע אם הם נמצאים בעין. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, הלוקח קנה את גוף הקרקע, ולכן הוא אינו יכול לבטל את המקח ולדרוש חזרה את כספו, אלא רק אם האשה תמות והבעל הוציא מידיו את גוף הקרקע (פרישה, ב"ש ס"ק לו). וההפלאה חולק וסובר שגם לדעת הרא"ש אינו יכול לתבוע את מעותיו עד שתמות האשה.
2. לדעת הרא"ש, הסובר שגוף הקרקע ביד הבעל, הוא רשאי לבנות על קרקע הלוקח, והלקוח אינו יכול למחות בו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם שגוף הקרקע נשאר בידי הלוקח, הבעל אינו רשאי לבנות בקרקע (דרישה).

 

ב"ש (ס"ק לו), דוחה נפק"מ זו, כי להלן (סעי' יג) מובא בשם הנ"י שהלוקח יכול למחות, כיוון שאם ימות הבעל המקח קיים. אם זה הנימוק, אז גם לדעת הרא"ש הלוקח יכול למחות.

 

3. כשנפל הבית על הזוג ואין ידוע מי מת תחילה, לדעת הרא"ש שגוף הקרקע ביד הבעל, הוא המוחזק, והלוקח צריך להביא ראיה שהבעל מת תחילה. לדעת הרמב"ם, הקרקע נשאר בידי הלוקח, והוא המוחזק, ויורשי הבעל הם אלו שצריכים להביא ראיה שהאשה מתה תחילה (פרישה).

 

ב"ש (ס"ק לו) דחה נפק"מ זו, כי כשנפל הבית עליו ועל אשתו, נכסי המלוג הם בחזקת האשה, ממילא הלוקח זכה (שהרי קנה ממנה).
4. לפי הרמב"ם הלוקח יכול לכתוב פרוזבול על הקרקע, וזוהי התועלת היחידה שיש ללוקח בגוף הקרקע. לעומת זאת לפי הרא"ש אינו יכול לכתוב פרוזבול על הקרקע (ח"מ).
[155]

 

כשהבעל מוציא את הקרקע מיד הלקוחות (לדעת הרמב"ם רק לאחר מות האשה. לדעת הרא"ש גם בחייה). האם צריך להחזיר לו את את הממון ששילם?

 

דעה א': כשהבעל מוציא את גוף הקרקע מידי הלקוח, צריך לשלם לו (טור ביש מהגאונים).

 

דעה ב': הלוקח אינו יכול לתבוע את הבעל אלא רק את האשה.[156] מכל מקום אם הדמים שלקחה האשה מהלוקח עדיין בעין אצלה או אצלו, הבעל צריך להחזיר אותם ללקוח, ואינו יכול לומר שמא מציאה מצא (טור ביש מהגאונים, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, שו"ע). וגם אינו יכול לטעון שמא ממעות שלו לקחה, אבל אם האשה נושאת ונותנת בביתה נראה שהבעל יכול לטעון שהכסף שלו (ב"ש ס"ק לח). 

 

ואפילו רק מצאנו אצלה מעות, שנוכל לתלות שאלו המעות שקיבלה מהלקוח, מוציאים את המעות הללו מהבעל ונותנים ללקוח (רשב"א, רמ"א).[157].
נמצאו מטלטלין שהאשה קנתה במעות המכר, נחלקו הפוסקים:
דעה א': בשעה שהוציאה את המעות וקנתה מטלטלין, נוצר על האשה חוב אותו הבעל אינו חייב לפרוע, כי הבעל אינו חייב לשלם את חובות אשתו, והמטלטלין הם עכשיו כשאר נכסי מלוג שהבעל יורש, ושהלוקח אינו יכול לגבות מהם (רשב"א, ר"ן, ח"מ ס"ק כח).
דעה ב': גם המטלטלין, וכל דבר הבא מן המעות, צריך לשלם ולהחזיר ללוקח (נ"י, ב"ש).
[158]
נתאלמנה או נתגרשה, המכר חל והלוקח זוכה בו (ירושלמי,
[159] טור, רמ"א ורוב הפוסקים): 
הסבר א': המכר חל למפרע, שהרי המניעה למכר, היה שהבעל מוגדר כלוקח ראשון אם האשה תמות.
[160] אבל עכשיו לאחר שמת או גרשה, התברר שהוא אינו לוקח ראשון, והמכירה הייתה כדין, וכן דעת הרא"ש, אף שסובר שקודם הגירושין או בחיי בעלה, הלוקח לא קנה ולא זכה בגוף (ח"מ ס"ק כט).
הסבר ב': קשה, הרי לפי שיטת הרא"ש המכר לא חל מחיים כי 'אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו', ואיך יחול לאחר מיתה [או גירושין] (ב"ש).

 

וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע, הלוקח יכול למחות (נ"י, רמ"א), כי לאחר מות הבעל המקח קיים. מה הדין לדעת הרא"ש (ח"מ ס"ק כז; ב"ש ס"ק לו)?

 

דעה א': הרמ"א הרי סובר כדעת הרא"ש, ובעצמו מביא דין זה, לכן ברור שלדעתו גם הרא"ש סובר כן. כך יש לדייק מכאן שהנ"י סובר כדעת הרא"ש, שאע"פ שהלוקח לא קנה את גוף הקרקע בחיי הבעל, יכול למחות.[161] 

 

דעה ב': לפי הרא"ש הלוקח אינו יכול למחות (פרישה).

 

כשהבעל רוצה לבנות בקרקע כדי להרבות בפירות, ומתנה שאם לבסוף הקונה יזכה בקרקע, ידו תהיה על התחתונה,[162] הלוקח אינו יכול לעכב את הבעל מלבנות. ואין לדמות לסתם אדם שרוצה לעבוד בשדה חבירו ומקבל עליו שידו על התחתונה, שהבעלים יכולים לעכב עליו, כי כאן לבעל יש זכות בקרקע לצורך הפירות, ויש אומרים שקניין פירות כקניין הגוף. וגם יתכן שהאשה תמות והקרקע לעולם לא יבוא לידי הלוקח (רדב"ז, פת"ש אות יא).
האם גם האשה יכולה למחות בבעלה כשרוצה לבנות או לסתור בקרקע?
דעה א': האשה יכולה למחות כיוון שלבעל יש רק פירות והגוף שייך לה (ח"מ).
[163]
דעה ב': האשה אינה יכולה למחות, גם אם לא מכרה מנכסיה, כיוון שהבעל קנה את הקרקע לכל ימי חייה של האשה (סמ"ע ריב,יג).
[164] ומה שכתב הרמ"א שיכול למחות הוא לשיטת הרמב"ם שהקרקע שייך לה (רעק"א אות ג).
 ואין לחלק בין אם מכרה או הקדישה נכסי מלוג, הבעל מוציא מיד ההקדש, ואם הבעל מת ההקדש חל (תרוה"ד, רמ"א). כאן הרמב"ם יודה לרא"ש שההקדש לא קנו כלל, כי אם גוף הקרקע יהפך להקדש, הבעל יפסיד ולא יוכל לאכול יותר מהפירות (ב"ש).

 

קשה מהגמרא (יבמות סו,ב), שאם יורשי הבעל פרשו על הבעל המת שמיכה מנכסי צאן ברזל של האשה, החפץ נאסר עליהם (על היורשים) בהנאה, כי ההקדש מפקיע מידי שיעבוד [של היורשים], ומדוע כאן ההקדש לא יפקיע מידי הבעל?

 

תשובה א': אצלנו מדובר בקדושת דמים,[165] שאינו מפקיע מידי השעבוד לבעל. לעומת זאת, בגמרא ביבמות השמיכה נתקדשה בקדושת הגוף, המפקיע אותו מידי השעבוד שלו ליורשים.

 

תשובה ב': ידו עדיפה מידה, לכן הבעל יכול לאסור את החפץ בהנאה על ידי שיקדיש אותו, אך האשה אינה יכולה.

 

נפק"מ בין שתי התשובות: אם היא פרשה את נכסי המלוג על המת, עפ"י תשובה א' הרי קידשה אותו בקדושת הגוף ונאסר על הבעל. לפי תשובה ב' יד הבעל עדיף מיד האשה והוא מוציא מידי ההקדש (ב"ש).

 


 

(סעיף י) כשהאשה מכרה ברשות הבעל,[166] הוא אינו מוציא מידי הלקוחות, לפי שעשתה כן בשליחותו. הלוקח טען שהמכירה הייתה ברשות הבעל, והוא מכחיש, אם הלוקח טוען טענת שמא, הוא יכול להחרים על הבעל, שלא מכרה מדעתו (שו"ע). ואם טוען טענת ברי, הבעל צריך להישבע שבועת היסת (ח"מ). 

 

בעל שראה את אשתו שמוכרת ושתק, אין בכך הוכחה שעשתה כן בשליחותו, ולכן והוא יכול להוציא מהלקוחות (רא"ש, רמ"א).
צותה האשה בעת חוליה לתת כך וכך ממלבושיה,
[167] ונתרצה הבעל (רמ"א). בלי שהפצירה בו.[168]
נתנה לעניים, הבעל אינו יכול לחזור בו (רמ"א) משום דחשיב כנדר.
[169]
נתנה לעשירים, הבעל יכול לחזור בו (רמ"א). אולם, במתנה מועטת, אם חוזר בו יש בזה משום 'מחוסרי אמנה' (ח"מ ס"ק לג).

 


 

(סעיף יא) נכסים שנפלו לידי האשה, והבעל לא ידע מהם, לכתחילה לא תמכור, [משום שהבעל יורש אותה (ר"ן)]. אבל אם מכרה קודם שידע בהם הבעל, מכרה קיים (שו"ע). הסברה בזה הוא שהרי חכמים תקנו לבעל פירות נכסי מלוג כדי שלא ימנע מלפדות את האשה בטענה שהיא יכולה לפדות את עצמה. אבל כאשר אינם ידועים לבעל החשש הזה כבר אינו קיים (רא"ש בשם הרמ"ה).
ארוסה, לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה, אבל אם מכרה קודם הנשואין, מכרה קיים (שו"ע), ואפילו אם הנכסים היו ידועים לו (רמ"א). נכסים שהיו שייכים לה גם קודם האירוסין, מותרת לכתחילה למוכרם לאחר אירוסיה (וקודם הנישואין), ואפילו הם ידועים לבעל (ח"מ ס"ק לד).

 

מה נחשב כנכסים שאינם ידועים לבעל?
דעה א': כלול בזה גם נכסים שהבעל מצפה להם, כל עוד לא נודע לו שבפועל הנכסים הגיעו לידיה, ואפילו אם הם באותה המדינה (רשב"א, ר"ן, שו"ע עפ"י ב"ש).
דעה ב': כלול בז רק נכסים שהבעל אינו מצפה להם, ולא ידע שנפלו לה, כגון נכסים במדינת הים (רא"ש, טור).

 


 

(סעיף יב) נכסים שלא היו ידועים לבעל, מיד כשיודעו לו, נעשים נכסי מלוג, והוא הדין בפירות (שו"ע). והפירות ימכרו וילקח בהם קרקע והוא יאכל את הפירות מהקרקע (ח"מ ס"ק לו).

 

אשה שירשה ממון, והודתה בבי"ד שהמוריש נתן מקצת מהנכסים לפני מותו לפלוני (דהיינו, שצוה מחמת מיתה). אם הבעל כבר יודע שירשה, אינה נאמנת לומר כן (רשב"א, רמ"א), ולהפסידו פירות (ח"מ), אבל אם אח"כ ימות הבעל והנכסים עכשיו בחזקתה, חייבת לקיים את מה שהודתה בו בפני בי"ד.

 

לעומת זאת, אם הירושה אינה ידועה לבעל, נאמנת לומר כן (רשב"א, רמ"א), כדין נכסים שאינם ידועים לבעל. ודווקא אם הודתה בבי"ד, כי כבר אינה יכולה לחזור בה, ונחשב כאילו כבר נתנה.

 

אבל אם הודתה שלא בבי"ד, כיוון שיכולה לחזור בה, אין זה נחשב כנתינה, וכשיוודע לבעל כבר לא תהיה נאמנת (ח"מ ס"ק לח).

 


 

(סעיף יג) אשה שלאחר נישואיה, מכרה או נתנה נכסי צאן ברזל (להלן נצ"ב), בין לבעלה. ובין לאחרים, לא עשתה כלום (שו"ע).  
המכירה לבעל בטל מפני שיכולה לטעון, 'נחת רוח עשיתי לבעלי', ולא התכוונתי למכור (ב"ש ס"ק מה),
המכירה לאחר בטל, משום שנכסי צאן ברזל אינם ברשותה.
אם לאחר שמכרה, בעלה הסכים עימה, המקח קיים (ח"מ ס"ק מ). ואם אח"כ היא רוצה לבטל, ובעלה רוצה לקיים, כבר אינה יכולה לבטל, כי התקנה תוקנה לטובת האשה, כדי שהנכסים יהיו ביד הבעל, שלא תצטרך לטרוח ולטרוף מאחר, וכשמכרה גילתה דעתה שאינה חפצה בתקנה זו והפסידה לעצמה (ב"ש ס"ק מה).
מכרה נצ"ב, לכשתתאלמן או תתגרש, המכר קיים
(נ"י, רמ"א),
[170] הדין מתייחס רק למכירה בטובת הנאה,[171] שהמכירה תחול מיד, שהאשה המוכרת בחיים. אבל אם מכרה גם את גוף הנכסים שאינם בידה, לא חל המכר כלל, גם לא לאחר מות בעלה (ב"ש).

 


 

בעל שמכר קרקע של נכסי מלוג:

 

1. המכירה בטילה, כי הקרקע אינו שלו, וגם אם אח"כ האשה מתה והוא ירש את נכסיה, כיוון שבעת המכירה לא היה לו כל בעלות על הקרקע, המקח בטל (ב"ש). ומעות שהבעל קיבל בעד המכירה, דינם כהלוואה, וחייב להחזירם מכל מה שיש לו.

 

2. מכר את הפירות מיד ואת הקרקע, לכשתבוא לידו (לאחר מיתת האשה), נראה שמועיל (ח"מ ס"ק מג).
3. אם בעת המכירה, אמר בפירוש שמוכר קרקע נכסי מלוג, 'אם תמות אשתו', המכר קיים (רשב"ם). ואם אמר 'לכשתמות', נחלקו הפוסקים (חו"מ ריא,א).
אשה שמכרה פירות נכסי מלוג, מעכשיו, ואת גוף הקרקע לכשיגיע לידה, לכל הדעות המכר קיים (ח"מ ס"ק מג). וכשמכרה סתם ראה לעיל סעי' ט.

 

בעל שמכר קרקע של נכסי צאן ברזל:
דעה א': המכר יחול, אולם לאחר שתתגרש או שימות הבעל, האשה מוציאה את הקרקע מהקונה (רי"ף, רא"ש, ר"י, ראב"ד). ודווקא אם מכר לשעה, אבל מכר מכירת עולם – אין כאן מכירה (ב"ש).

 

דעה ב': האשה יכולה לבטל את המכירה מיד, והבעל אינו יכול לבטל את המכירה. אם האשה לא ביטלה את המכירה ומתה, הבעל נכנס תחתיה ויכול לבטל את המכירה (רש"י).
דעה ג': לא עשה כלום, ואין כאן מכירה (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, שו"ע). אפילו הבעל עצמו יכול לבטל את המכירה מיד, וכל שכן האשה מבטלת. דתקון רבנן שלא יתקיים המכירה כלל (ר"ח).

 

האשה שמכרה קרקע של נכסי צאן ברזל:

 

דעה א': הבעל מבטלו מיד (רש"י).

 

דעה ב': האשה שמכרה בין לבעלה ובין לאחרים לא עשתה כלום (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, שו"ע). המכירה לאחרים בטלה, כי גוף הקרקע של נכסי צאן ברזל הוא ברשות הבעל, ולכן הבעל יכול להוציאו מידי הלקוח. המכירה לבעל בטלה, כי יכול לומרה "נחת רוח עשיתי לבעלי" [ולא התכוונתי באמת למכור לו].

 

דעה ג': אם נתאלמנה או התגרשה [שנצ"ב חוזרים לרשותה], מכירתה מתקיימת (נ"י). ומדובר שמכרה בטובת הנאה, שאם תתאלמן או תתגרש ירקחם הלוקח (ח"מ ס"ק מא), אבל אם מכרה מהיום מכירה גמורה, כיוון שאין ברשותה למכור, מכירתה בטילה לגמרי, ואף אחר מיתת הבעל אין מכירתה חוזרת ונעורה.

 

השו"ע פסק בסתם כדעת הרמב"ם (דעה ג'), והוסיף בשם יש מי שאומר, כדעת הר"ח (בדעה ג'), והרמ"א כתב כדעת רש"י (דעה ב') וכדעת נ"י (דעה ג' במכרה האשה).

 


 

בעל שמכר קרקע של נכסי צאן ברזל – יש להבחין בין שלושה מצבים שונים (ב"ש):
מצב א': מחלוקת הראשונים לעיל, עוסק במקרה שהבעל מכר קרקע נצ"ב עם פירותיה. ואפילו אם הלוקח מתכוון להחזיק רק בפירות, כיוון שהמכירה בגוף הקרקע בטילה, גם מכירת הפירות בטילה.
מצב ב': הבעל מכר את קרקע הנצ"ב רק לפירותיה, מחלוקת:

 

דעה 1: המכירה קיימת, כי מוכר מה ששייך לו (הר"ן, מ"מ)

 

דעה 2: המכירה בטילה, כדי שגוף הקרקע לא ישתקע ביד הלוקח (נ"י).

 

 מצב ג': מכר את הקרקע לפירותיה לזמן מוגבל,[172] לכו"ע המכירה קיימת, והאשה אינה יכולה לבטלה, גם לא משום רווח ביתא.[173]

 

מצב ד': הבעל מכר את [הפירות עכשיו ואת] הקרקע, לכשתמות אשתו, תלוי במחלוקת הפוסקים (ב"ש):

 

דעה 1: דבר שאינו ברשותו של מקנה, אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד, מה שאני ירש מכור לך - לא אמר כלום (שו"ע חו"מ ריא,א).

 

דעה 2: הרמ"א שם חולק על המחבר וכותב, וי"א דווקא בסתם, אבל אם פירש ואמר : שדה זו שאני ירש מאבא מכור לך קנה (וכדעה זו סובר גם הח"מ).

 

 

 

(סעיף יד) הבעל אינו רשאי למכור או למשכן מטלטלין של נכסי צאן ברזל, ולא למשכנם, ובדיעבד אם עשה כן:
דעה א': בדיעבד, מה שעשוי עשוי (רב האי, רמב"ם, ראב"ד, שו"ע), כי שיש לו זכות להשתמש בהם עד שיתבלו, לכן אם מכרן המקח קיים (ח"מ ס"ק מה). והסברא היא שהאשה אינה סומכת כל כך על המטלטלין. כי ממילא הבעל יכול לכלות אותם על ידי שימוש. וצריך לחלק בין נכסי מלוג שהקרן של האשה והבעל אינו יכול למכור, לנכסי צאן ברזל שהקרן של הבעל, והמכר בטל רק מחמת שבח בית אביה, ולכן מטלטלין שאינה בונה עליהם כל כך, אין במכירתם פגיעה כל כך בשבח בית אביה (מ"מ).
דעה ב': אין הבדל בין קרקע למטלטלין, והמקח בטל (רא"ש, רמב"ן, רשב"א, רמ"א), ואפילו מכר לצורך פרנסת הבית. אולם, אם אח"כ הסכימה למכירה המקח קיים.
[174] ואם הבעל לווה כסף, המלווה רשאי לגבות את חובו ממטלטלין אלו, ומקרקעות. אולם, כשתתגרש או תתאלמן ויגיע זמן הפירעון, האשה תגבה את הקרקע או המטלטלין מהמלווה, כי השיעבוד שלה קודם (ב"ש ס"ק מח).

 

בגדיה שאשתו הכניסה לו, אין להם דין צאן ברזל, אלא רק דין נכסי מלוג, לכן הבעל אינו יכול למכרן או למשכנן, ויש אומרים, שנאמן בשבועה לומר שהאשה הסכימה למכור אותם (רמ"א), ומשמע אפילו כשהאשה טוענת ברי כנגדו.[175]  והוא הדין אם הבעל אמר שכבר שילם לה את הכסף שקיבל עבור המכירה (רמ"א).

 

הבעל טוען שמכר או מישכן ברשות האשה, נאמן בשבועה (רשב"א, רמ"א), לעניין משכון, נחלקו בהבנת דברי הרשב"א:

 

דעה א': הרשב"א הביא שני נימוקים: 1. מסתמא הבעל עשה כן ברשות האשה. 2. עפ"י תקנת השוק, מלווה הנוטל כמשכון חפץ גנוב, הנגזל צריך לשלם למלווה לפני שיוציא ממנו את החפץ.[176]

 

לפי הנימוק השני, האשה יכולה לתת כסף למלווה המחזיק כמשכון בנצ"ב (כנגד הלוואה שנתן לבעל), והמלווה יהיה חייב לתת לה את המשכון שקיבל מבעלה. ואם המשכון ניתן למלווה שלא בשעת ההלוואה, אלא רק מאוחר יותר, מוציאה את המשכון מהמלווה מבלי לשלם לו, כי במשכון שלא בשעת הלוואה לא יחול תקנת השוק.

 

דעה ב': דברי הרשב"א נאמרו רק על מקרה שהחפץ כבר אינו בעין, ונמצא שהיא תובעת ממון בעלמא, ובזה הבעל נאמן להישבע ולהפטר. אבל עם החפץ בעין, הרשב"א סובר שהאשה מוציאה את המשכון מידי המלווה ללא דמים.

 

ואם הלוקח או המלווה נמצאים בפנינו, ואומרים שברשותה היה:
דעה א': נאמנת לומר שלא הסכימה, כנגד דברי הלוקח, והוא צריך להחזיר לה. ורק כשאי אפשר להוציא מהלוקח, והאשה תובעת את בעלה שישלם לה, הבעל נאמן בשבועה (ח"מ ס"ק מו בתשובה מצאתי).
[177]
דעה ב': אינה נאמנת לבטל דברי הלוקח, ובמרדכי משמע שאפילו אם הבעל אינו נמצא כאן טוענים שמסתמא מכר ברשות (רשב"א, מרדכי, סמ"ע, ב"ש).

 

 

 

שיעבוד קרקע ומטלטלין מגוי לגביית כתובה:
ישראל שגבה קרקע מן הגוי, כנגד חוב והגוי אינו יכול לפדות את הקרקע במעות: יש לו דין קרקע המשועבדת לאשה לכתובתה ככל קרקע (תרוה"ד, רמ"א), ואינה יכולה למחות בו שלא ימכרנה לאחרים, אבל כשיגיע זמן הפירעון (גירושין או מות בעלה), האשה גובה מהלוקח, כי השעבוד אליה קודם, אבל היא יכולה למחות בו שלא ימכרנה לגוי,
[178] המפקיע ממנה את השעבוד בקרקע, כך שבעתיד היא לא תוכל להוציא ממנו (ח"מ ס"ק מז).
ישראל שגבה קרקע מן הגוי, כנגד חוב והגוי רשאי לפדות את הקרקע במעות: יש לקרקע דין מטלטלין, ולכן אם הבעל מכר, האשה אינה יכולה להוציא ממנו את כתובתה, כי הכתובה אינה נגבית ממטלטלין של הלוקח (רמ"א), אבל אם הבעל הכניס לקרקע פועלים לבנות ולנטוע, (או שהכניס דיירים לבית), הקרקע נחשב כגבוי כבר, ולכן הוא יהיה משועבד לכתובת האשה, עד שהגוי יפדה אותו (ח"מ ס"ק מח).

 


 

(סעיף טו) מטלטלין שהבעל קנה,[179] או נתן לאשתו, דינם כמטלטלין של נכסי צאן ברזל, שלכתחילה לא ימכור,[180] ובדיעבד אם מכר מכירתו מכירה (שו"ע). נחלקו האחרונים בביאור דבריו:
ובדיעבד אם מכרמשמע שהמכר קיים, כי דינם כנכסי צאן ברזל, ולשיטת הרמב"ם בסעיף הקודם, אם מכר מטלטלין נכסי צאן ברזל בדיעבד המכר קיים.
דעה א': קשה, שאפילו נכסי מלוג שיש לבעל פירות אם מכר המקח בטל.
[181] והרי מתנה שהבעל נתן לאשתו דינו עוד פחות מנכסי מלוג רגילים, שכן הבעל אינו אוכל פירות (ראו לעיל פה,ז) ואפילו בדיעבד אם מכר אינו מכור. אלא צריך לומר שמדובר רק על מטלטלין שייחד לה כנגד תוספת כתובה שהתחייב, ובזה בדיעבד המכר חל, כדין מטלטלין של נכסי צאן ברזל (ח"מ ס"ק מט).
דעה ב': דעת הח"מ דחוק, לכן נראה שיש להעמיד את דברי השו"ע כפשוטם שמדובר במתנה. וצריך לחלק בין שני סוגי מתנות. אמנם מתנה רגילה אינו כול למכור, כיוון שהגוף והפירות שייכים לאשה. אבל מתנהשנתן על מנת שתתנאה בהם, הרי זה כעין מתנה על תנאי, כי הוא נותן לה לטובת עצמו, לכן בדיעבד המכר חל.
[182] ולמעשה צ"ע מה הדין אם מכר מתנה שנתן לאשתו, שהרי יש את ההסבר של הח"מ על השו"ע (ואי אפשר לגמרי לבטלו). בנוסף על כך גם אם נאמר שיש למטלטלין דין של נצ"ב, הרי ראינו לעיל לדעת הרבה פוסקים, גם בדיעבד המקח בטל (ב"ש ס"ק נב).

 

מה הדין אם הבעל מכר בגדי שבת או כלי זהב, שנתן או קנה לאשתו?
דעה א': דין בגדי שבת כדין בגדי חול השייכים לאשה ואינו רשאי למוכרם. והחילוק בין בגדי חול לשבת הוא דווקא באחים שחלקו ולא בבעל חוב (מהר"ם, מהרי"ק, שו"ע כאן).
[183]
דעה ב': אין דינם כבגדי חול, ובעל חוב גובה מהם (רמב"ם, שו"ע חו"מ צז,כו).
[184] 

 

לכאורה יש סתירה בין השו"ע (בדעה א') בין דבריו בחו"מ (בדעה ב'), וישבו:

 

דעה 1: כאן פסק כדעת המהר"ם שבעל חוב אינו גובה כלל מבגדי האשה, ובחו"מ פסק עפ"י הדעה החולקת (ח"מ).

 

דעה 2: כוונת המחבר כאן הוא רק שלכתחילה אינו רשאי למוכרם, אבל בדיעבד אם מכר המכירה חלה, ולכן בחו"מ פסק שהבעל חוב גובה מבגדי השבת של האשה, כיוון שזה נחשב כאילו בדיעבד כבר נמכרו (ב"ש). 

 

מכירת כלי זהב ובדולח לפרנסתו:

 

דעה א': מחלוקת: לדעת המהרי"ק והשו"ע רשאי למכור. לעומת זאת לדעת הרא"ש, אינו רשאי למכור (ד"מ).
דעה ב': אין כאן מחלוקת, והרא"ש עוסק בכלים שהאשה הכניסה לבעלה, ולכן הם נכסי מלוג, ופשיטא שהבעל אינו רשאי למכור (ב"ש).

 

נתנו לה קרוביה תכשיטין או בגדים, ולא פירשו ע"מ שלא יהא לבעל רשות בהם, הבעל יכול למכור אותם לפרנס את עצמו (שו"ע). בטענה שאינו חפץ שהיא תתקשט בזמן שהוא גווע ברעב או מחזר על הפתחים. אולם, הוא יכול למכור רק את התכשיטים שאינה צריכה לשימושה (ח"מ ס"ק נג; ב"ש ס"ק נד).
אולם, אין הכוונה שיכול לכלות את הקרן כדי להתפרנס, משום שהם נכסי מלוג השייכים לאשה, לכן מותר לו רק למכור את התכשיטים ובמעות המכירה יעשה רווחים, ויתפרנס מהרווחים (מהרי"ק, ח"מ ס"ק נג; ב"ש ס"ק נד).

 


 

(סעיף טז) מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח תחילה מהאיש ואח"כ מהאשה או ההיפך, מכרם קיים.
וכן אשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קיימים, כי בנכסי מלוג השייכים לה היא אינה מתביישת ואינה יכולה לטעון 'נחת רוח עשיתי לבעלי'. אבל בשאר נכסים,
[185] יכולה לטעון שלא נתנה או מכרה אלא משום שלום בית.[186]  אבל אנו לא נטען כן עבורה.[187] אולם, אם האשה קיבלה עליה אחריות מפורשת על המכר,[188] אינה יכולה לחזור בה (שו"ע), כי היא לא הייתה מקבלת על עצמה התחייבות כזו, כשאין לה מזה כל רווח לעצמה, רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה (ב"ש).[189]

 

מובא בגמרא (כתובות נג,א) שאם האשה מחלה על כתובתה מחילתה מועילה. הקשו הראשונים, מה שונה דין כתובה שאינה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי" לנצ"ב שיכולה לטעון כן, הובאו שלושה חילוקים (ב"ש ס"ק ס):

 

דעה א': צריך לחלק בין מכירה שמצוי שהבעל ידרוש מאשתו, ואם לא תתרצה לו, יווצר איבה. לבין מחילה שאינו מצוי כל כך לבקש, ולכן יכולה לסרב לבעלה מבלי ליצור איבה. ואם בכל זאת היא הסכימה למחול, מוכח שעשתה כן בלב שלם (ראב"ד, ב"י בשו"ת רא"ש, רמ"א).
דעה ב': אין חילוק בין מכירה למחילה, אלא החילוק כאן הוא בין רווח למניעת הפסד. כאשר הבעל רוצה להרוויח ממון והאשה מעכבת על ידו, תיווצר ביניהם איבה. לעומת זאת כאשר אין לבעל כעת כל צורך כעת במחילתה, מוכח שכוונותיה רציניות (שו"ת הרא"ש, ח"מ).
דעה ג': החילוק הוא, בין נכסי צאן ברזל שאין לכל הנשים, לכן כשבעלה מבקש ממנה לוותר על "ההטבה הייחודית" שיש לה, אם תסרב לכך תיווצר איבה, לכן היא יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי". לעומת זאת, כתובה ותוספת כתובה, אלו דברים שיש לכל הנשים, לכן כשבעלה מבקש ממנה למחול עליהם, קל לה יותר להתנגד, כיוון שהוא רוצה למנוע ממנה זכות בסיסית,
[190] ולכן לא שייך כאן "איבה" (רמב"ן, רשב"א, מ"מ ברמב"ם, רמ"א בשם י"א).

 

מחילה של האשה על נכסים שאינם בעין, לכו"ע מועילה (לקמן בסעיף יח). לכן מהני מחילה על נדוניה שלנו, כי לא נהגים לפרט בכתובה חפצים, אלא רק מתחייבים על סכום כסף (ב"ש).

 


 

(סעיף יז) בעל שמכר נכסיו [שיש לאשתו שיעבוד עליהם], ואח"כ האשה כתבה ללוקח: 'דין ודברים אין לי עמך'[191] והסכימה למעשיו, אע"פ שקנו ממנו, הרי זו טורפת מהלוקח את הנכסים, שלא כתבה לו כן, אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה. ויכולה לטעון 'נחת רוח עשיתי לבעלי', ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר: 'נחת רוח עשיתי לבעלי', אינו כלום (שו"ע). כי גם לכך היא הסכימה רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה (טור).
אבל אם הלוקח קנה תחילה מיד האשה, כך שכבר אין לה יותר שעבוד על הנכס, ואח"כ מכר הבעל, האשה הפסידה ואינה יכולה לטרוף מהלוקח (שו"ע). והוא הדין אם כתבה ללוקח שטר אחר, ואפילו כתבה אותו לאחר מכירת הבעל, משום שכולי האי לא עבדה רק בשביל נחת רוח (ב"ש ס"ק סב), וכן אם הבעל רוצה לקחת הלוואה ולשעבד נכסיו, והמלווה אינו מסכים לכך אלא אם האשה תסיר את שעבודה, והאשה הסירה את שעבודה והבעל שיעבד את הנכס למלווה, האשה הפסידה את שיעבודה על הנכס (בדק הבית, ב"ש).
וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח: דין ודברים אין לי עמך, ולא הסכימה, ובגלל זה נפסד המכר (רמב"ם).
[192] וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין מכר לו אותה שדה ובין מכר לו שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו, וקנו מידה כך שאין לה שעבוד על השדה, היא אינה יכולה למחות, ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי.[193]
קיבלה עליה אחריות בפירוש.
[194] אינה יכולה לטעון 'נחת רוח עשיתי לבעלי'.

 

יש אומרים שאם האשה קיבלה את התשלום עבור המכירה, היא אינה יכולה לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי' (רמ"א).[195] ואפילו קיבלה סכום קטן ולא את כל דמי המכירה (ישוע"י, פת"ש אות יז).

 

אשה שהודתה שחייבת יחד עם בעלה, צריכה לשלם ואינה יכול לטעון 'נחת רוח עשיתי לבעלי', דלא אמרינן כן אלא בנכסים שמוכר (רמב"ן, ב"י, רמ"א).
סילקה כוחה מנכסים שבעלה עתיד לקנות, הבעל יכול לקנותן ואח"כ למוכרן והאשה הפסידה ואינה יכולה לגבות משם (מרדכי, רמ"א), כי אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכול הוא להסתלק מדבר שלא בא לעולם (ח"מ ס"ק ס).
[196]

 


 

(סעיף יח) נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו, ומחלה לבעלה, וקנה ממנה על כך בעדים, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.[197] אבל אם נתנה לו מתנה של מטלטלין צאן ברזל יכולה לטעון כן (שו"ע). האם מחילת מטלטלין מועילה, והאם צריך קניין? 

 

דעה א': משמע שצריך לקנות ממנה על מחילתה, אבל הרמב"ם והשו"ע (סי' קה) פסקו שמוחלת כתובתה לבעלה אינה צריכה קנין, ודוחק לחלק בין כתובה לנכסי צאן ברזל (ח"מ ס"ק סא).

 

דעה ב': צריך לחלק בין מעות (כתובה) לנכסים (נכסי צאן ברזל), שכשהנכסים בעין - לא מועילה מחילה אפילו בקניין, וכשאינם בעין - מועיל בקנין.[198] ובממון - אין צורך בקנין (ב"ש).

 

 

 

(סעיף יט) בעל שהירשה לאשתו שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה, אם מכרה או נתנה במתנה, לא עשתה כלום (רא"ש, שו"ע). כי כוונתו היה שתוכל להשאילם או להשכירם, אך לא למכור אותם, כי על ידי כך היא מחייבת אותו מכח חיוב הבעל לתת לאשתו כסות, לקנות לה בגדים חדשים (ח"מ ס"ק סב).

 

 

 

(סעיף כ) ראובן שהתחייב לשמעון בשטר, קרקע נכסי מלוג של אשתו. ואח"כ התחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי, ומתה בחיי בעלה, לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג (רא"ש, שו"ע). כי הקרקע משועבד ללוי עוד בחיי האשה. לעומת זאת ראובן קנה את הקרקע רק לאחר מות האשה, כאשר הבעל זכה בקרקע (ח"מ ס"ק סג).

 

 

 

סימן צג דיני מזונות האלמנה

 

 

 

(סעיף א) הכתובה הרי היא כחוב שזמן פירעונה קצוב, ולכן אינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או לאחר שנתגרשה (שו"ע).[199] 

 

גביית נדוניא[200] בעודה נשואה:
דעה א': אינה יכולה לגבות, אלא רק לאחר שהתגרשה או מת בעלה (רשב"א, רמ"א). אבל אם הנדוניא עדיין נמצא בידה או ביד אביה, יכולה להמשיך ולהחזיק בה לצורך כיסוי הוצאות מזונותיה (ח"מ ס"ק ב).
דעה ב': יכולה לגבות בעודה נשואה (בעל העיטור).

 

במקום שנחלקו אם כופים את הבעל לגרש, האשה יכולה לגבות את כתובתה בעודה תחת בעלה (מרדכי, רמ"א סי' קנד סעי' כא).

 

הבעל מבזבז את נכסיו באופן שלא יישאר בידו כדי למלא את חובותיו כלפי אשתו:

 

דעה א': יש להסתפק האם האשה יכולה לגבות מבעלה, כדין לווה המבזבז נכסיו, שהמלווה יכול לגבות את ההלוואה גם לפני מועד הפירעון (חו"מ עג,י), או שאין לדמות לכאן, כי אולי הכתובה לעולם לא תגיע לידי גביה (ט"ז).

 

דעה ב': במקרה כזה סומכים על דעת בעל העיטור (לעיל), אף שלדינא לא פסקו כמוהו (ב"מ).
אם הבעל רגיל לריב עם אשתו, ומבזבז את נכסיהם, ונגלה לעין שרוצה לכלות ממון אשתו ואח"כ לעזוב אותה. ונוהג כך כדי שבעל כרחה תוותר ותסכים להתגרש ולוותר על נכסיה, מוציאים ממנו כתובתה בעודה תחת בעלה (מהר"י הלוי, באר היטב, רעק"א).

 


משמע מהרמב"ם, שכל אשה יכולה לדרוש להוציא מבעלה נכסי צאן ברזל ולהופכם לנכסי מילוג,
[201] כדי שיהיו בטוחים יותר, דהא להרבה עניינים נדוניה דומה לחוב המוקצב לזמן (ב"מ, פת"ש אות א).

אשה הזקוקה ליבם, אינה גובה כתובתה, ואם היבם נתן לה גט, אע"פ שצריכה גם חליצה, כיוון שכבר נאסרה על אחיו, גובה כתובתה (ב"ש ס"ק א).

 

טבע הבעל במים שאין להם סוף:[202]
דעה א': האשה גובה כתובתה כפי שבמקרה כזה גם מחלקים את הנחלה ליורשים, לפי שכמעט וודאי מת, ורק לעניין להינשא לאחר מחמירים (הגמ"ר, ד"מ, שו"ע),
[203] וכן דעת רוב הפוסקים (כנה"ג). ודווקא כשיש שני עדים שטבע, או עד אחד ונישאת. אבל בעד אחד סתם אינה גובה, שאין מוציאים ממון עפ"י עד אחד (ב"ש ס"ק א).
דעה ב': האשה אינה גובה כתובתה, כיוון שכתב לה "לכשתנשאי לאחר תטלי", והרי היא עגונה ואסור לה להינשא לאחר (ראב"ד).

 

מינקת גובה כתובתה לאלתר, למרות שאסורה להינשא עד כ"ד חודש (מ"מ, שו"ע צה,ב), ואפילו לדעת הראב"ד שלעיל בטבע במים שאין להם סוף אסרו, כאן התירו כי לאחר שיעבור זמן האיסור היא תהיה מותרת.

 

מתנות שהבעל התחייב לאשתו בשעת הנישואין, האשה גובה אותם בחייו. מיהו, אם דרך המקום לכתוב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבות את המתנות בחייו, הולכים אחר המנהג.
אב המכניס לאשתו נדוניא ומתנות, יכול להתנות עליהם,
[204] ולשנות מן המנהג, כפי רצונו, קודם שנישאת. אבל לאחר שנישאת והתחייב, אינו יכול להתנות כלל.

 


 

(סעיף ב) ספק מגורשת יש לה מזונות, לפי שהיא מעוכבת בגללו מלהינשא, לכן הוא חייב במזונותיה עד שיגרשנה (שו"ע).[205] 

 

ספק מגורשת ואח"כ מת הבעל, האשה אינה ניזונת מנכסיו, לפי שאין מוציאים מהיורשים שהם המוחזקים, מספק (שו"ע). בחיי בעלה היא ממשיכה לקבל מזונות מבעלה עד שתתגרש גירושין גמורים.
ספק נתקדשה לאחר גירושיה, אינה יכולה לדרוש את כתובתה, אך אם תפסה אין מוציאין מידה (באר היטב סעי' ז).
גירש את אשתו, ולא שילם לה את כל כתובתה:
[206]
דעה א': חייב במזונותיה, עד גמר תשלום הכתובה, כדי שבעלה יפרע לה את הכתובה בבת אחת ולא טיפין טיפין. אולם, כשהבעל מת, היורשים פטורים, ולא קנסו אותם לתת, לפי שאין כאן חוב (ירושלמי, בעל העיטור, רא"ש) לשיטה זו רק אם תבעה כתובתה יש לה מזונות, לפי שתיקנו לה מזונות לאחר הגירושין רק כדי לאלצו לפרוע את כתובתה (ב"ש ס"ק ד).
[207]
דעה ב': אפילו פרע רק חלק מהכתובה, כבר אינו חייב במזונותיה (רי"ף, רמב"ם, ריב"ש, משמע בשו"ע).
[208]

 (סעיף ג) אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה (שו"ע),
[209] ואפילו כשלא נכתב כן בכתובה, ואפילו ציווה בשעת מיתה: אל תזון אלמנתי מנכסיי, אין שומעין לו. והיורשים אינם יכולים לפרוע לה כתובתה ולסלקה ממזונות,[210] אלא היא ניזונת על כרחם כל עוד לא תבעה כתובתה. אלא אם התנו כן בפירוש בזמן הנישואין, או שכך היה מנהג המקום (שו"ע).[211] ובי"ד יכולים לתקן במקומן, שהיתומים יכולים לפרוע את הכתובה ולסלק את האלמנה כשירצו (רמ"א). ודווקא לאחר ג' חודשים, אבל קודם לא, כיוון שאינה יכולה להינשא (ב"י, ריב"ש). לפי זה הוא הדין בכל מקרה שאינו יכולה להינשא מחמת בעלה, הרי היא ניזונת בעל כרחם של היורשים (ב"ש ס"ק ז).  אבל אם תבעה כתובתה, אפילו בתוך ג' חודשים ראשונים, הפסידה מזונותיה (פנים מאירות, פת"ש אות ו). ואפשר שמפסידה מזונותיה לאחר הגירושין גם אם מחלה על תנאי הכתובה לאחר נישואיה, וגם לא צריך על כך קנין (ח"מ ס"ק ה). 

 

אומרת גרשני שלא בפני בעלה ובא בעלה והכחישה דאסורה לינשא ואח"כ באו עדים או הודה הבעל שגירשה. מסתפק הישוי"ע אם חייב במזונותיה דהרי על ידו היתה אסורה לינשא, ומסיק דנראה שחייב במזונותיה (פת"ש).

 

המנהג היום שהיתומים יכולים לשלם לאלמנה את כתובתה בכל עת שירצו, ולסלקה ממזונות, ועל דעת כן הנשים נישאות. וקבעו כך את המנהג, בניגוד למנהג התלמוד, בגלל יוקר המזון,[212] שהנשים לא ירצו לגבות את הכתובה,[213] כדי שיוכלו להמשיך ולהתפרנס מהירושה (ישוע"י, שבו"י, ב"מ). 

 

האם בימינו היורשים יכולים גם להוציא את האלמנה מבית בעלה (פת"ש אות ה):

 

דעה א: המנהג היום גם להוציא את האלמנה מהבית (ישוע"י).

 

דעה ב: כל עוד האשה לא גבתה כתובתה אין לנהוג כן (ב"מ).

 


 

(סעיף ד) מת והניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שניהם.[214] 

 

דעה א: האלמנה קודמת לבת, והיא ניזונת, והבת תשאל על הפתחים (רמב"ם, שו"ע). והוא הדין באלמנה ובן (ח"מ ס"ק ז).
דעה ב: האלמנה ניזונת עם הבת, או הבן עד שיאכלו הנכסים (רא"ש, שו"ע וי"א).

 

מת הבעל, והותיר אלמנה ובת, שהדין הוא שהבת יורשת והאלמנה ניזונת מנכסי הבת. אם עכשיו נישאת הבת, ובכך מכניסה את הנכסים (כולל חיוב המזונות של האלמנה) לבעלה. האלמנה ממשיכה ליזון מהנכסים, אפילו אחר מיתת הבת בחיי בעלה, שבעלה עכשיו יורש אותה (שו"ע). כי משום פסידא של האלמנה, שווינהו לבעל כיורש ולא כלוקח, וביורש בעל חוב (האלמנה) גובה מהנכסים המשועבדים לה (ח"מ ס"ק יא). אולם, אומרים כן רק ביחס לנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל, הבעל נחשב כלוקח, ולכן האלמנה אינה גובה מהם (ב"ש ס"ק י).[215]
סיכום כל הסוגיא: באלו מקרים האלמנה קודמת:
דעה א': גם כשיש רק אלמנה ובת, או אלמנה ובן (רמב"ם, שו"ע לעיל בסתם).
דעה ב': רק כשיש אלמנה, ובן ובת (רא"ש, תוס', ירושלמי עפ"י ב"ש, ב"ש, רוב הפוסקים, שו"ע כיש אומרים). 

 

הסבר: האלמנה מקבלת מזונות מתנאי בי"ד, ולכן היא אינה יכולה לדחות את ירושת הבן או הבת, שהם מדאורייתא. לעומת זאת בבן ובת האלמנה קודמת, משום שבנכסים מועטים, מתקנת חכמים הבת[216] קודמת לבן, לכן כעת האלמנה קודמת לבת, משום ששתיהן באות מכח תקנת חכמים, ומכח זה שהבן ממילא נדחה כבר בפני הבת, קבעו כאן שגם האלמנה קודמת לבן (ח"מ).
וכשהאלמנה קודמת לבנותיה, מוציאין לאלמנה מזונות למשך הזמן שבי"ד אומדים שהיא ראויה לחיות, ומה שאמדו יתנו לשליש, והוא נותן לה את המזונות אחת לחודש (רמב"ן, מ"מ, ב"י, רמ"א).

 


 

(סעיף ה) אלמנה שתבעה כתובתה בבי"ד,[217] מפסידה בכך את מזונותיה, ואפילו לא פרעו את הכתובה (שו"ע). לפי שגילתה דעתה שהיא רוצה להינשא (רש"י, ח"מ ס"ק יג).[218]
דעה א': רק אם לבסוף פרעוה, אז למפרע אין לה מזונות מיום התביעה, אבל אם היורשים אינם פורעים כלל, כגון שאין להם, או שאינם רוצים לפרוע, חייבים במזונותיה (ב"ש בשם רש"ך, ס"ק יג).
[219]
דעה ב': בכל מקרה מעת שתבעה כתובתה, איבדה מזונותיה, כי גילתה דעתה שרוצה להינשא (קרבן נתנאל, ישוע"י, פת"ש אות ו). 

 

תבעה שלא בפני בי"ד, לא הפסידה (טור, רמ"א), שמכיוון שתבעה רק בפני עדים, יתכן שאמרה דברים בעלמא, וליבה לא היה שלם בכך (ט"ז).

 

ויש אומרים שאפילו אם תבעה בבי"ד לא הפסידה, אלא אם תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרימו אותה ואמרו לה: פלוני חפץ לישא אותך, ומחמת זה תבעה כתובתה, או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה (ירושלמי, רא"ש, שו"ע).[220] אבל לאחר שכבר גבתה כתובתה, גם אם זה היה מתוך דוחק, רמאות או אונס אחר, הפסידה מזונותיה כי כבר אין לה כתובה (רש"ך, פת"ש).

 

נשבעה על כתובתה, בפני בי"ד [שלא קיבלה כבר את הכתובה],[221] לא הוי כתביעה (הג' רי"ף, ר"ן, רמ"א). כי ע"י כך, היא אינה מתכוונת לתבוע את הכתובה, אלא רק למנוע מיורשיה להפסיד את הכתובה לאחר מותה, הואיל ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה (ר"ן, ח"מ ס"ק טו).[222] 

 

תבעה מקצת כתובתה:
דעה א': הפסידה מזונותיה (ר"ן,
[223] הרא"ה, שלטי הגיבורים).
דעה ב': לא הפסידה מזונותיה (רמב"ם, תוס', רא"ש, מרדכי, משמע ברמ"א לקמן סעי' יב).

 


 

תבעה תוספת כתובה:

 

דעה א': אפילו תבעה רק תוספת כתובה, הפסידה מזונותיה (רש"י).

 

דעה ב': רק אם תבעה את כל הכתובה (עיקר ותוספת), הפסידה מזונותיה (תוס', רא"ש, רמב"ם). תבעה כתובתה בסתמא, הרי זה כאילו תבעה גם תוספת כתובה, ואין לה מזונות (רמ"א לקמן סעי' יב).

 


 

(סעיף ו) שכיב מרע שצוה שאלמנתו תהא ניזונית מנכסיו כל ימי אלמנותיה, יתר על כתובתה. יש מי שאומר שאינה מפסידה את מזונותיה ע"י תביעת (וגביית, ח"מ) הכתובתה, או באופנים האחרים בהם היא מפסידה את מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים, לפי שאינה ניזונת מתנאי בי"ד אלא מכח מתנת שכיב מרע. [יתרה מכך,] קבלת המזונות הללו לא יחייבו אותה לתת את מעשה ידיה ליורשים (ריב"ש, שו"ע).

 

יש לתמוה, שכן הריב"ש נימק בתשובתו, שהשכיב מרע אמר בלשון מתנה,[224] ובלשון זה וודאי כוונתו היה להוסיף מעבר לתנאי בי"ד. אולם, השו"ע לא כתב כן, ומשמע שאינו מחלק בין לשון "יתר" ללשון מתנה (ח"מ ס"ק טז, ב"ש ס"ק יד). הריב"ש כתב גם טעם נוסף, והוא שהשכיב מרע השתמש בלשון "יתר על כתובתה", אך יתכן שהוסיף זאת רק כסניף, ואין לבנות עליו יסוד (ח"מ).

 


 

כיצד יכול להקנות לה מזונות שלא באו לעולם? ועוד להקנות לה "שתאכל" אין בזה ממש. אלא יש לומר שהשכיב מרע צריך להגיד ש"אני מניח מנכסי שתזון", והרי זה כנותן לה דקל לפירותיו (הפלאה, חת"ס, ב"מ, פת"ש).

 

השתדכה, הפסידה מזונותיה (ט"ז, ב"ש ס"ק טו). אבל אם לא כתב "כל ימי מיגר אלמנותך", האשה ניזונת גם לאחר שהתארסה או השתדכה (חת"ס, פת"ש אות ח). כתב בצוואה "להספיק כל צרכי אשתי כל ימי חייה" יצטרכו לפרנסה אף כשנישאת לאחר (חת"ס, פת"ש אות ח).

 

מי שהיה כתובתה מנה, ולפני מותו אמר בעלה שיוסיפו לה למאתיים, היתומים (היורשים) אינם יכולים לטעון שאביהם, כתב להוסיף לה רק בתנאי שתגבה כתובתה מיד, ולא תהיה ניזונת (רדב"ז, פת"ש).

 


 

(סעיף ז) תבעו את האלמנה להינשא, אפילו נתפייסה לכך, לא הפסידה מזונותיה, וכן אם כחלה,[225] פרקסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם התארסה, הפסידה מזונותיה (שו"ע).[226]
מה הדין כשהשתדכה:
דעה א': הפסידה מזונותיה (ב"י, רמ"א, ח"מ, ב"ש).
דעה ב': לא הפסידה מזונותיה, דלא גרע מתבעוה לינשא ונתפייסה, שלא הפסידה מזונותיה, כי חיישינן שתחזור בה (ט"ז, מהרש"ל כתובות נד,א). אך יש לדחות, כי שם הסכימה בדיבור בעלמא, לכן יתכן שתחזור בה, משא"כ בשידוך, שקשרה את עצמה בקנס ובחרם במידה ותחזור בה, ובכך גילתה דעתה שרוצה להינשא, לכן הפסידה מזונותיה (ח"מ ס"ק יח; ב"ש ס"ק טז).

 


 

(סעיף ח) מכרה, משכנה, או עשתה אפותיקי[227] לכתובתה.[228] אין לה מזונות מהיורשים,[229] בין שמכרה בחיי בעלה ובין שמכרה לאחר שמת (רמב"ם, שו"ע). 

 

הרמב"ם והטור כתבו, בין שמכרה בפני בי"ד ובין שלא, ואילו השו"ע שינה וכתב בין בפני מומחים בין בפני נאמנים [שאינם בי"ד מומחים],

 

דעה א': השו"ע חולק על הטור והרמב"ם וסובר שאם לא מכרה בפני בי"ד (של שלושה), לא הפסידה מזונות (ב"ח).

 

דעה ב: דברי המחבר שצריך בי"ד צ"ע, כי מדוע לא תפסיד כתובתה אם היא מודה שמכרה, ואפילו אם מכרה שלא בפני בי"ד וללא עדים (ח"מ, ב"ש ס"ק יז).[230]

 


 

(סעיף ט)  דין מוחלת כתובתה לבעלה:
מוחלת כתובתה בחיי בעלה:

 

דעה א': יש לה מזונות כי המזונות אינם מתנאי הכתובה, אלא או שהם מדאורייתא, או שהם מתקנת חכמים שתיקנו מזונות כנגד מעשה ידיה (רא"ש, שו"ע).

 

דעה ב': מחלה בעצמה ומרצונה הפסידה את מזונותיה (רמב"ם). מכרה או משכנה לא הפסידה, כי מכירה דומה לאונס, כי האשה נזקקה לממון, ומכרה מחוסר ברירה (ב"ש ס"ק יח).[231]

 

מוחלת כתובתה לאחר מות בעלה:

 

מפסידה את זכותה למזונות בזמן אלמנותה (רש"י, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, שו"ע בסתם, ישוע"י), שכן תנאי הכתובה ככתובה, ואם מחלה על הכתובה מחלה גם על תנאי הכתובה (ח"מ ס"ק כא; ב"ש ס"ק יט).[232]
אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים, אבדה מזונותיה (ר"ן, ב"י, רמ"א).

 


 

(סעיף י) במה דברים אמורים שהפסידה מזונותיה - כשמכרה, משכנה, או מחלה כל הכתובה – העיקר והתוספת, אבל אם שיירה לעצמה, מקצת מהכתובה או מתוספת הכתובה, לא איבדה מזונותיה.[233] מיהו, אם הם רוצים, היורשים יכולים לפרוע לאלמנה את מה ששיירה,[234] והם יפטרו ממזונותיה (שו"ע), כי אם לא נאמר כן, האשה תגבה את כתובתה עם התוספת ורק תשייר דינר שלא תיגבה, ותהיה ניזונת מן היורשים כל ימיה. ודווקא כשגבתה רוב כתובתה, אבל בפחות מכך, היורשים אינם יכולים לפרוע את היתרה בניגוד לרצונה. לכן נראה שכשהאלמנה רוצה לפרוע מקצת כתובתה, היורשים יכולים לסרב, ולומר או שתגבי הכל או שאל תגבי כלום (ב"ש ס"ק כ).
גבתה נדוניתא (נכסי צאן ברזל), היורשים אינם יכולים לפרוע את כתובתה בעל כרחה (ב"ש).
תבעה מקצת כתובתה, ראו לעיל סוף סעיף ה' (ב"ש).
תבעה, מכרה, או מחלה כתובתה סתם, מחלה על הכל, התוספת והעיקר (טור ורמ"א, להלן בסעיף יב).
מחלה כתובתה, ונמצא סכום הכתובה והנדוניה זהה, האשה יכולה לומר שהתכוונה למחול רק על הנדוניה, ותוכל להמשיך ולגבות מזונות (רעק"א אות ו).

 


 

(סעיף יא-יב) 1. האם גביית הנדוניה נחשב כמו גביית הכתובה? 2. האם כשמוחלת או מוכרת את הכתובה כלול בזה גם מכירת הנדוניה?
דעה א':
הנדוניה אינה בכלל הכתובה, לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הדין, אלא דינה ככל חוב בעלמא.
[235] לכן כשמוחלת או מוכרת את הכתובה, לא כלול בזה מכירת הנדוניה. ואם תבעה עיקר ותוספת כתובה ולא את הנדוניה, הפסידה מזונותיה לפי שכבר תבעה את כל הכתובה (מ"מ ברמב"ם, רא"ש, רשב"ש, שו"ע).
דעה ב':  הנדוניה הינה בכלל הכתובה, גם לעניין הלשון וגם לעניין הדין,
[236] לכן כשמוחלת או מוכרת את הכתובה, כלול בזה גם מכירת הנדוניה, ואם תבעה עיקר ותוספת ולא את הנדוניה, יש לה מזונות, כי לא תבעה את כל הכתובה[237] (רמב"ן, רא"ה, רשב"א בב"י).

 

דעה ג': הנדוניה הינה בכלל הכתובה, לעניין הלשון, לכן כשמוחלת או מוכרת את הכתובה, כלול בזה גם מכירת הנדוניה. אולם, לענין הדין הנדוניה אינה בכלל הכתובה,[238] לכן אם תבעה עיקר ותוספת כתובה ולא את הנדוניה, הפסידה מזונותיה לפי שכבר תבעה את כל הכתובה (שו"ת הרשב"א).

 

נראה לדינא, שאם תבעה כתובה ותוספת כתובתה, יכולה לומר 'קים לי' כדעה ב' ותהיה ניזונית מנכסיו, כי היא המוחזקת בנכסים (ב"ש ס"ק כא).

 


 

(סעיף יג) אין בפירות נכסי המת כדי צורכי מזונות האלמנה:

 

דעה א': אין לה מזונות, אלא עד גובה כתובתה (רי"ף הו"ד בשו"ע). כדי שתנאי הכתובה לא יהיו עדיפים מהכתובה עצמה (פרישה).

 

דעה ב': והפוסקים האחרים חלקו עליו,[239] דלעולם היא ניזונת והולכת עד שלא ישאר בנכסים,[240] אלא כדי כתובתה, ואז נוטלת את הנכסים בכתובתה (רמב"ם, ראב"ד, רא"ש, שו"ע). משמעות הדברים הוא שכשלא נשארו בנכסים אלא כדי כתובתה, האשה אינה יכולה למכור נכסים אלו למזונותיה, ובנוסף על כך גם לגבות מהלקוחות נכסים משועבדים לכיסוי הכתובה עצמה, מפני שגם עליה יש אחריות על הוצאות נכסי הבעל, והיא אינה יכולה לתפוס את החבל בשני קצותיה (ט"ז).
לצרכי מזונות, האשה יכולה למכור בכל פעם נכסים לכדי מזונותיה לחצי שנה בלבד. אבל אינה צריכה על כך שבועה. לעומת זאת כשרוצה לגבות את הכתובה, היא יכולה לגבות את הכל בבת אחת, אך צריכה שבועה (ח"מ ס"ק כה).

 


 

(סעיף יד) לא תבעה מזונותיה, האשה יכולה לתבוע מכאן והלאה. ביחס לתביעת מזונות על העבר: בגמרא (כתובות צו,א) הובאו שני הסברים: האחת מחלקת בין עניה לעשירה, והשניה בין צנועה לפרוצה, בהתאם לכך נחלקו הדעות:
דעה א': עניה שהמתינה שנתיים ויתרה על המזונות של כל התקופה שלא תבעה, ואם היא עשירה, אנו אומרים שוויתרה, רק לאחר שעברו שלוש שנים.
[241] 

 

כלישנא הראשונה בגמרא (רמב"ם, רמ"ה, שו"ע). החילוק הוא מפני שלעשירה יש את היכולת הכלכלית להמתין שנתיים, בלי לתבוע מזונות, לכן אין בכך שהמתינה הוכחה שוויתרה. לעומת זאת לעניה אין את היכולת הכלכלית להמתין, לכן אפילו אם עברו רק שנתיים שלא תבעה, מניחים שוויתרה (ביאור הגמרא ברש"י).[242]
דעה ב': רק אם האשה עניה ובנוסף על כך היא גם פרוצה, דהיינו שאינה מתביישת לתבוע מזונותיה, היא מאבדת את מזונות העבר כבר לאחר שהמתינה שנתיים מבלי לבקש. אולם בכל האופנים האחרים היא מפסידה מזונותיה רק לאחר שעברו שלוש שנים שלא ביקשה (רא"ש). ופסק כן, לפי שמסתפק לפי איזה לישנא בגמרא ללכת, וסתם אלמנה יש לה מזונות והיא נחשבת למוחזקת (ב"י).

 

כאשר האלמנה החזיקה בידה משכון באותם השנים שלא תבעה מזונותיה, או לוותה מזונותיה, היא אינה מוותרת, ולכן לא הפסידה מזונותיה (ירושלמי, רא"ש, ר"ן, שו"ע). אולם, המשכון מועיל רק על התקופה שכנגדה היה משכון, ואינה מועילה על תקופות קודמות שעליהם היא כבר מחלה (ב"ש ס"ק כג).
באשת איש, אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה הפסידה, ורק באלמנה לא הפסידה מיד משום שמציאתה של האלמנה לעצמה ויתכן שניזונה מכך (רמב"ן, ב"י).

 


 

(סעיף טו) האלמנה טוענת שלא קיבלה מזונות, והיתומים (היורשים), טוענים שנתנו לה:
למסקנת הגמרא האלמנה היא המוחזקת, ולא היתומים, ולכן היתומים היורשים נחשבים כמי שרוצים להוציא את המזונות מחזקת האלמנה, והם צריכים להביא ראיה שכבר נתנו לה מזונות (שו"ע). ואפילו אם הכתובה אינה בידה (ב"ש ס"ק כד). ואם היתומים לא הביאו ראיה, האלמנה תישבע שלא קיבלה מזונות ותיטלם (שו"ע).
[243]

 

אבל היתומים אינם נאמנים לומר שכבר פרעו לאלמנה על העתיד, כי על העבר יש מקום לפקפק בטענותיה כיוון שלא תבעה בזמן אמת. אבל על העתיד אינם נאמנים, דאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם (ב"ש).

 

לאחר שנישאת וכבר אינה מקבלת מזונות, והיא תובעת על העבר, הדין הפוך, והיא צריכה להביא ראיה שלא נתנו לה, ולחילופין היורשים ישבעו ויפטרו (שו"ע). כי כעת היורשים הם המוחזקים, והיא זו שרוצה להוציא מהם (באר הגולה שם).

 

איזו שבועה האלמנה נשבית?

 

דעה א': נשבעת רק שבועת היסת, כי הממון מוחזק ביד האלמנה יותר מאשר משכון ביד המלווה (רמב"ם, שו"ע).[244]

 

דעה ב': האשה צריכה להישבע בנקיטת חפץ, שהרי היא באה להוציא מהיתומים, כמו משכון ביד המלווה, כאמור לעיל בהערה 46 (ב"ש ס"ק כה).

 

כשהוויכוח נסוב על מזונות העתיד, לכו"ע היורשים – היתומים, אינם נאמנים לומר שפרעו לה, כי חזקה ש"לא עביד איניש דפרע בגו זמניה". ולעניין שבועה, נחלקו הפוסקים בלווה הטוען ששילם לפני זמנו (חו"מ עח,ב), ולהלכה נפסק שהמלווה גובה ואינו צריך להישבע, ונראה שהוא הדין באלמנה (ב"ש ס"ק כה).

 


 

(סעיף טז) ייחד קרקע לאשתו בשעת מיתה, שתהא ניזונת ממנו, אם אמר: "יהא קרקע פלוני למזונותיה", הרי ריבה לה מזונות, ואם הקרקע אינו מספיק לצרכי מזונותיה, נוטלת את החסר לה משאר הנכסים. לעומת זאת, אם פירות הקרקע מספקים יותר מכדי צרכיה, האשה זוכה בכל פירות הקרקע.
אמר לה בלשון "תהא קרקע זו במזונותיה" ושתקה, הרי היא ניזונת מפירות קרקע זו בלבד, גם אם הם אינם מספקים את כל צרכיה (שו"ע). כי שתיקתה מתפרשת כהסכמה, אך אם לא שתקה, לא הפסידה זכותה בנכסי הבעל האחרים, ולא כדעת בעל העיטור
[245] (ב"ש ס"ק כז). ואין לדמות לבעל חוב שגם אם שתק לא אומרים שוויתר, לפי שבעל חוב גם כששותק אינו מוותר אפילו על מקצת חובו. לעומת זאת באלמנה, יתכן ששתקה כי היא מתכוונת לתבוע כתובתה בקרוב (ט"ז אות טו).
לאחר תקנת הגאונים שאשה גובה כתובתה ותנאי כתובתה גם ממטלטלין, נראה שדינים אלו חלים גם על מטלטלין, ולא רק על קרקע (ח"מ ס"ק כח).

 


 

(סעיף יז) אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים, ולאחר זמן באה ואמרה: מת בעלי – נאמנת (שו"ע), כי היא לא תעיז לשקר, שמא יבוא בעלה (ט"ז אות טז).
אבל אם היא טוענת, "גרשני בעלי", אינה נאמנת, ונוטלת מנכסיו עד לערך כתובתה (שו"ע). דהיינו הפחות מבין האפשרויות: שהיא עדיין נשואה, התגרשה או מת בעלה (ראו ט"ז אות יז).

 


 

(סעיף יח) אלמנה שאין שטר כתובתה תחת ידיה (שו"ע), במקום שכותבים כתובה (ח"מ):
דעה א': אין לה מזונות, שמה מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותו (רמב"ם, שו"ע בסתם).
[246] ומשמע שגם שבועה לא תועיל (כס"מ). אבל לפי גירסת הטור ברמב"ם יכולה להישבע ולגבות (ב"ש).
דעה ב': יש לה מזונות (רא"ש, רשב"א, שו"ע כיש אומרים). 

 

אולם לדעת הרא"ש גובה מזונות משום שנחשבת בה כמוחזקת, אך אינה גובה כתובתה (ב"ש ס"ק כט). לעומת זאת הרמ"א הכריע שגם גובה כתובתה, וקל וחומר שגם גובה מזונות, ותימא שלא השיג כאן על השו"ע (ב"ש ס"ק כט).

 


 

(סעיף יט) האם האלמנה צריכה להישבע כדי לגבות מזונותיה?

 

דעה א': אינה צריכה שבועה, שהרי אשה שהלך בעלה למדינת הים (אה"ע סי' ע), צריכה להישבע כשגובה כתובתה, ואינה צריכה להישבע כשבאה לגבות מזונות (ראב"ד, רשב"א, רא"ש, שו"ע, רמ"א).

 

דעה ב': צריכה שבועה, כיוון שהיא באה לגבות מנכסי היתומים, והנפרע מהיתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואין ללמוד מאשה שהלך בעלה למדינת הים, שבעלה בחיים (רמב"ם, שו"ע כי"א). אבל אם ידוע שתפסה מטלטלין ליותר מל' יום מזונות, המותרים לה, לכו"ע בפעם הבאה שתבוא לתבוע מזונות, משביעים אותה שלא נטלה יותר מהמגיע לה (שו"ע).

 


 

(סעיף כ) אין אלמנה ניזונת אלא מקרקעות בני חורין, ואינה גובה מנכסים משועבדים (שו"ע) מפני תיקון העולם (גיטין מח,ב). באיזה מקרים מדובר:
1. כאשר הבעל מכר או נתן נכסים בחייו.
2. אפילו כשהיורשים מכרו, משכנו או נתנו נכסים מירושת הבעל, לאחר מיתת אביהם.
[247]
נחלקו האמוראים האם הסיבה שלא גובין מנכסים משועבדים, הוא משום שאינם כתובים, או משום שהמזונות אינם קצובים (גיטין נ,ב)לכן אם הבעל עשה קניין שמתחייב לשלם לאשתו מזונות לאחר מיתה, הרי זה ככתוב, כי סתם קניין לכתיבה עומדת, והיא יכולה לגבות מנכסים משועבדים (רמ"א).

 

 

 

אם הבעל נתן מתנת שכיב מרע, האלמנה ניזונת מהם (שו"ע), כאשר אין נכסים בני חורין אחרים לגבות מהם (רמ"א).[248] משום שמתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתה.[249] לעומת זאת, חיוב המזונות לאשתו ולבנותיו, חל כבר עם מותו, כך שהשעבוד כלפי האלמנה קודמת לשעבוד של מקבל המתנה (ב"ש ס"ק לא). 

 

נתן הבעל מתנה "מהיום ולאחר מיתה", נחלקו הפוסקים האם דינו כמתנת בריא או כמתנת שכיב מרע, ובשו"ע (קיא, יז) פסק שדינו כמתנת בריא (ח"מ ס"ק ל).

 

 

 

הקדיש נכסיו,[250] במתנת בריא (ר"ן, רמ"א). אין האלמנה ניזונת מהם.

 

הקדיש נכסיו במתנת שכיב מרע:

 

דעה א': להרמ"א אין האלמנה ניזונת מהם, לפי שכח ההקדש גדול ממתנת שכיב מרע.[251] 

 

דעה ב': בר"ן משמע שדין ההקדש כדין מתנה, ולכן אם הקדיש שכיב מרע, האלמנה עדיין ניזונת מהם (ח"מ ס"ק לא; ב"ש ס"ק לג).

 

והאלמנה אינה ניזונת ממטלטלין, אפילו בני חורין, מיהו אם תפסה, אין מוציאין מידו:[252]
דעה א': גם אם תפסה לאחר מיתת הבעל (רי"ף, רמב"ם, ריב"ן, שו"ע), כי במזונות חכמים נתנו לאלמנה כח שתפיסתה מועילה יותר מאשר בכתובה, כי במזונות היא אינה יכולה לגבות מנכסים משועבדים,
[253] ולכן יש כאן מעין פיצוי שחכמים נתנו לה (תוספות).
דעה ב': רק כשתפסה בחיי בעלה (ר"ח, בה"ג). והבעל יכול להוציא מידה, לפי שעדיין לא הגיע זמן גביה, ורק כשלא הוציא מידה ומת, שוב אין היורשים יכולים להוציא מידה (ב"ש ס"ק לד).

 

ועכשיו שתיקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין, הרי היא ניזונת מהמטלטלין אפילו לא תפסה (רי"ף, שו"ע).[254] מיהו אם נתן הבעל את המטלטלין לאחרים (ולא לבניו) יש אומרים שאינה ניזונת מהם (מרדכי, רמ"א).
מתנת שכיב מרע של מטלטלין לאחרים (ולא לבניו) לאחר תקנת הגאונים:
דעה א': מחלוקת, ולדעת רבנו שמואל אינו גובה, כי תקנו לאלמנה רק מטלטלין שבעין (מרדכי).
דעה ב': כאמור לעיל במתנת שכיב מרע של קרקע, בירושה האשה קודמת (רא"ש, ב"ש).
דעה ג': הווי כמתנה ואינו גובה (תרוה"ד, רמ"א).
לדינא: אם האשה תפסה לפני שהגיעו לידי מקבלי המתנה, אין מוציאין מידה (ריב"ש, ב"ש ס"ק ל).

 

מתנת מטלטלין לבניו, לאחר תקנת הגאונים: 
1. מתנת שכיב מרע, לכל הדעות האלמנה ניזונת ממנו (ח"מ, ב"ש).
2. מתנת בריא, הווי כירושה, והאלמנה גובה מהם (מרדכי, רמ"א סי' ק סעי' א, ח"מ). אולם, ח"מ וב"ש כתבו שיש החולקים על כך, לכן מספק האלמנה אינה גובה מהם.

 


 

(סעיף כא) האלמנה אינה יכולה לעכב את היורשים מליטול את המטלטלין, מחשש שמא יאבדו ואז לא יהיו לה מזונות, ולדרוש מהם להניחם בבי"ד, כדי שתוכל לזון מהם. אלא היורשים נוטלין את המטלטלין ומעלין לה מזונות. ואפילו אם הבעל התנה בפירוש שתזון מהמטלטלין אינה יכולה לעכב אותם. ורק אם תפסה אין מוציאין מידה.
אבל אם הניח קרקע, האלמנה יכולה לעכב את היורשים מלמכור (שו"ע).
ויש לחלק בין קרקע שמשועבד מן הדין לאלמנה, שיכולה למנוע מהיורשים למכור. למטלטלין בהן לא ייפו את כוחה של האלמנה באופן שתוכל למנוע מהיורשים למכור, וגם כשהם מוכרים את המטלטלין האלמנה אינה ניזונת מדמי המקח, ולא כמשמעות המחבר כאן (ח"מ ס"ק לה, לו).

מכרו היורשים קרקע, האלמנה אינה מוציאה מהלקוחות, מה דין דמי הקרקע?
דעה א':הדמים נכנסים תחת הקרקע, לכן האלמנה גובה מזונות מן הדמים (רב האי, שו"ע בסתם).
דעה ב': האשה אינה גובה את דמי הקרקע (רא"ש, רמ"א סי' קיב סעי' יד, שו"ע כיש מי שאומר).
דעה ג': הדמים אינם נכנסים תחת הקרקע, אך היורשים חייבים לשלם לאלמנה כיוון שהזיקו לשעבודה, אך לא את דמי המטלטלין, משום שאת המטלטלין היא גובה רק מתקנת גאונים ולכן הם אינם משועבדים (טור).
[255] 

 

 

 

מכרו היורשים מטלטלין, האלמנה אינה מוציאה מהלקוחות, מה דין דמי המטלטלין?
דעה א': לאחר תקנת הגאונים שגובה מזונותיה אף ממטלטלין, האלמנה גובה מזונות מן הדמים (רב האי, שו"ע בסתם).

 

דעה ב': אלמנה גובה ממטלטלין רק מתקנת הגאונים ולכן הם אינם משועבדים ולא תקבל מזונות מדמי המטלטלין שמכרו היתומים (טור).
התנה בעלה שתיזון מהמטלטלין, והיורשין מכרו אותם, האלמנה ניזונת מדמי המקח, כי כאן המטלטלין היו משועבדים לה מן הדין ולא רק מתקנת הגאונים (ב"ש).

 

הסבר דעת הרמ"א: בשו"ע חו"מ (קז,ד) עוסק בבעל חוב שבא לגבות מיורש שמכר נכסים משועבדים לגוי, ולכן השיעבוד הוא מדאורייתא. הרמ"א שם לא השיג על השו"ע שהביא את שתי הדעות, כי הסכים עם דעת הטור שחייב מדין מזיק שעבודו, אך לא הסכים לטעם החיוב על פי רב האי. אולם באה"ע סי' קיב במזונות הבנות, שהן דרבנן וכך גם אצלנו במזונות אלמנה, הרמ"א סובר שגם הטור יודה שלא גובים את דמי הקרקע (כדעת הרא"ש), כמו גם במטלטלין שלא גובים את דמיהם מצד הזקת השעבוד, הואיל והם מדרבנן. אמנם לפי זה צ"ע מדוע הרמ"א לא השיג כאן על השו"ע (ב"ש).

 

הקנה לאשתו את המזונות בקנין, האלמנה מוציאה מזונותיה גם מנכסים משועבדים, ודווקא כשהקנה במפורש על מזונות שלאחר מיתה. אבל בהקנה סתם ואפילו כתב כן בכתובה, מסתמא הקנה רק על מזונות שבחייו (רשב"א, מ"מ,ב"י, רמ"א), כי יד בעל השטר על התחתונה (ביאור הגר"א אות מא).

 


 

(סעיף כב) הניח נשים רבות, אע"פ שנשאן זו אחר זו, כולם ניזונות [מהיתומים] בשווה, שאין דין קדימות במזונות (שו"ע). כי החיוב כלפיהם, חל רק לאחר מיתה, ואז כולן שוות לעניין זה (ב"ש ס"ק מא).

 

 

 

(סעיף כג) אלמנה שתפסה מטלטלין, כדי לזון מהם, בין תפסה מחיים ובין תפסה לאחר מות בעלה, ואפילו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה.[256] אלא בי"ד כותבים מה שתפסה ומחשבים לכמה זמן יספיק לה, והיא ניזונת ממה שבידה, עד שלא ישאר, ותחזור לקבל מזונות בהתאם למה שבי"ד חישבו. או עד שתמות ויורשי הבעל יקחו את היתרה (שו"ע). ואם פסק זכאותה למזונות מכל סיבה שהיא, יורשי הבעל לוקחים את הנותר ממה שתפסה (ח"מ ס"ק מא).

 

מקום התפיסה (שתי הדעות מובאות ברמ"א):
דעה א': תפיסת מטלטלין מועילה רק מרשות הרבים או מסמטא, אבל אם תפסה מרשות היורשים, מוציאים מידה (ר"ן בשם רש"י). אולם, לאחר תקנת הגאונים גם לדעה זו, האלמנה יכולה להוציא מרשות היורשים (ח"מ ס"ק מב), ודווקא כשלא תפסה יותר משיעור מזונותיה (ב"ש).
[257]
דעה ב': גם אם תפסה ברשות היורשים, אין מוציאים מידה (ריב"ש).
המחלוקת מתייחסת רק למטלטלין, אבל במעות, לכל הדעות מועילה תפיסה (ב"ש ס"ק מג).
[258]

 

לכל הדעות בעינן תפיסה גמורה באחד מדרכי הקניה, אבל אם תפסה רק את מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנים הכל ליורשים (ריב"ש, רמ"א), כיוון שהחפצים עדיין נמצאים בחדרי היתומים (רא"ש),

 

תימה, הרי האלמנה גרה בבית ויש לה דין של שוכר, והרי היא קונה בקנין חצר, לכן צריך לדחוק ולהעמיד שמדובר בחדרים שאין לה רשות בהם (ב"מ). ורעק"א תירץ שזכות האלמנה היא רק לגור שם מתנאי בי"ד, ולא לשום שימוש אחר ולכן אינה קונה בקנין חצר.

 

ודווקא שתפסה בעצמה אבל תפיסה ע"י שליח לא מהני (ריב"ש, רמ"א). והטעם המובא בריב"ש הוא מפני ש"תופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני".[259] 

 

מתשובת הריב"ש נראה שמדובר דווקא במקרה שהמטלטלין משועבדים גם למקבלי מתנה (מהיורשים או מהבעל), ואז השליח חב גם להם, אבל כשאין כאן בעלי חוב אחרים, האלמנה יכולה לתפוס גם על-ידי שליח, אך השליח אינו יכול לתפוס מזון ליותר משלושים יום, כפי מה שהאלמנה עצמה מוציאה מהיורשים בכל פעם, וראוי שבי"ד יתפוס את נכסי היתומים לטובתם, כדי שהאלמנה לא תוכל לתפוס מהם (ח"מ ס"ק מג).

 

אולם, יתכן שגם אם אין בעלי חוב אחרים, השליח אינו יכול לתפוס עבורה, משום שחב בזה ליתומים, כי הוא מונע מהם להרוויח מהמטלטלין (ב"ש ס"ק מד).

 


 

(סעיף כד) תפסה יותר מהראוי לגבות בבי"ד בבת אחת, דהיינו יותר ממזונות לכדי שלושים יום, כשיכלה מה שתפסה ותבוא לתבוע מזונות, משביעין אותה על הכל (שו"ע). הגם שידוע שיעור התפיסה, לפי שתפסה יותר מהראוי לה (ח"מ ס"ק מד). ונשבעת שלא נשאר לה כלום, ושלא בזבזה או נתנה לאחרים (ט"ז אות כז).

 

אין משביעין אותה מיד כי לא מצינו שבועה כזו. דאין שבועה ליקח שהרי כבר לקחה, וגם לא שבועה לפטור שמא תצטרך כל הממון למזונות ולרפואה, ומ"מ כשתובעת שוב תישבע על הכל דהוי נשבע ונוטל.

 


 

(סעיף כה) אלמנה שבאה לבי"ד לתבוע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות, והיא אינה צריכה לפנות לבי"ד מומחים, אלא יכולה למכור את הנכסים ללא הכרזה בפני ג' אנשים נאמנים (הבקיאים בשומא).[260]

 

מכרה בעצמה, ללא בי"ד, במחיר הראוי (שווה בשווה):
דעה א': המכר קיים, ומה שכתוב
[261] שצריך בי"ד, זה רק לכתחילה (רמב"ם, שו"ע בסתם).
דעה ב': המכר בטל (ר"ח, רמב"ן, רא"ש, שו"ע כיש חולקים). ואפילו מכרה בפני שני עדים, שחכמים תיקנו שתמכור בפני שלושה (ח"מ ס"ק מו).

 

ספק מגורשת, שבעלה חייב במזונותיה, דינה כאלמנה ויכולה למכור בפני שלושה נאמנים (ב"ש ס"ק מו).[262]
אלמנה שמכרה בעצמה למזונותיה, וטעתה במחיר:
דעה א': אפילו בטעות כלשהו, המכר בטל (טור, בדק הבית, מהרש"ל, ד"מ). הועיל ואין נותנים לה בכל פעם יותר מל' יום הווי כטעות בשל היתומים (ב"ש).
דעה ב': אינו בטל, כיוון שכל סכום שטעתה בא, שייך לה למזונותיה, וטעתה בשלה (ב"י).

 

 

 

(סעיף כו) למשכן אינה צריכה אפילו בי"ד הדיוטות (שו"ע). כי במשכון אין שומא (ביאור הגר"א אות נא).

 

 

 

(סעיף כז) לקחה קרקע לעצמה, בסכום ידוע, אפילו במחיר הראוי (שווה בשווה), אינו כלום (שו"ע), כי כדי לזכות במקח צריך שאחר יקנה לו, וכאן לא הקנו לה (ט"ז אות ל). ואפילו הכריזה, ואם התייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים, וגם כשלא התייקר, היורשים יכולים לבטל את המקח (שו"ע). אבל היא אינה יכולה לבטל את המקח, אלא אם טעתה במחיר (פרישה אות נז).

 

(סעיף כח) קנתה לעצמה בפני בי"ד של שלושה הדיוטות:
דעה א': מכרה קיים, כי כוונת הבבלי (כתובות צח,א) שלא עשתה כלום, הוא רק כשמכרה ללא בי"ד כלל (מ"מ ברמב"ם).
דעה ב': אינו כלום, עד שיהיו בי"ד מומחין (ר"ח).
משמע מכאן שכששמו בי"ד מומחין , היורשים אינם יכולים לבטל את המקח, ואפילו התייקרה הקרקע (מהרש"ל , כי שומא אינה חוזרת) אבל הרמ"א חלק עליו (ח"מ ס"ק מח; ב"ש ס"ק מז).

 


 

(סעיף כט) אלמנה שמכרה [שדה לגביית מזונותיה], האחריות על היתומים, [במידה וטרפו את השדה מהקונים], ואעפ"כ היא אינה יכולה לטרוף מהלקוחות [כדי לגבות כתובתה] - שהיא עצמה מכרה להם (שו"ע). שאע"פ שלא קיבלה על עצמה אחריות מעלמא, היא קיבלה אחריות על עצמה,[263] ואפילו מכרה עפ"י בי"ד (ב"ש).[264] קנתה לעצמה וטרפו ממנה, הרי היא חוזרת על היתומים, וגובה מזונותיה מעת שטרפו ממנה (ב"ש ס"ק מח).

 


 

(סעיף ל) מוכרים לצרכי מזונות האלמנה, כדי לזון מהם ששה חודשים ולא יותר (שו"ע), שמא תתארס או תתבע כתובתה, ולמה נמכור מנכסי היתומים יותר מן הצורך (ח"מ ס"ק מט). והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון שלושים יום (שו"ע). ואם תינשא יחזיר הלוקח את מה שבידו ליורשים (רש"י, ב"י). וכך חוזרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתובתה, וגובה כתובתה מהשאר והולכת לה (שו"ע).

 

יש אומרים דהא דמוכרת לששה חודשים, הינו דווקא קרקע, אבל בזמן הזה דניזונת ממטלטלין, אין למכור אלא חפץ אחד בכל פעם (בעל העיטור, טור, רמ"א), ואפילו אינו מספיק אלא למזונות של חודש אחד (פרישה). הטעם שמחלקים בין קרקע למטלטלין:
1. לפי שקרקע אינו ראוי להימכר דבר מועט, אבל מטלטלין, אפילו חפץ אחד ראוי למכירה בפני עצמה (טור, ביאור הגר"א אות נה).
2. בקרקע לא רצו להטריח את בי"ד בכל חודש, ולכן הרשות בידם למכור אחת לששה חודשים (ח"מ ס"ק מט).

 

 

 

(סעיף לא) אם אין מוצאים, ליקח כדי מזונות של ששה חודשים, מוכרים לתקופה ארוכה יותר, לפי ראות עיני הדיינים, כדי שיהיו לה מזונות (שו"ע). ודווקא בי"ד מומחים וכשרים לדין,[265] אבל שלושה הדיוטות, יכולים למכור רק לששה חודשים ולא יותר (ב"ש סק" מט).[266] ואם הבעל נתן לאשתו רשות, יכולה למכור כמה שרוצה וללא בי"ד, בהתאם לרשות שקיבלה (ב"ש ס"ק מט).

 

 

 

(סעיף לב) כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים, אין נותנים לה לפחות משלושים יום, וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבי"ד בכל יום (שו"ע).

 

 

 

סימן קטו

 

דין היוצאת בלא כתובה

 

 

 

(סעיף א) אלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית,[267] איזהו דת משה:
שהאכילה את בעלה מאכל שאינו מעושר
(שו"ע), ואע"פ שיכול היה להפריש מעשרות בעצמו, ולא לסמוך עליה (מ"מ, ח"מ ס"ק ב), או אחד מכל האיסורים (שו"ע), ונלמד קל וחומר ממאכילו אוכל שאינו מעושר, שכאמור היה יכול להפריש בעצמו ולהימנע מאיסור, ולרוב הדעות בזמן הזה איסורו מדרבנן, וכל שכן איסורים מדאורייתא,
[268] שמכשילו באיסורים שאינם תלויים בו (מ"מ, ח"מ).
האם מפסידה כתובתה גם באיסורים שאין בהם אכילה?
דעה א':
יש להסתפק אם גם באיסורים שאינם איסורי אכילה, או שדווקא באיסורי אכילה (ח"מ).
דעה ב': דווקא באיסורי אכילה, משום דברי התוס' בחולין, שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, המתייחס לאיסורי אכילה, ומכאן שגנאי לצדיק שאוכל דבר איסור (ב"ש).
או ששימשתו נידה, ונודע לו אח"כ, כגון שאמרה: פלוני חכם תיקן לי הכרי הזה, או התיר לי חתיכה זו, או טיהר לי הדם הזה ונמצאת שקרנית (שו"ע). וצריך לפרש באופן שבאו עדי ביאה, או שהודתה ששימשה אותו בנידה, ולכן הפסידה כתובתה. ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, נאמנת לחייב את עצמה בדבר שבממון,
[269] אבל בעדי ייחוד לא הפסידה, כי האשה יכולה להכחיש לומר שלא הגיע לידי שימוש (ח"מ).[270]
ידע הבעל שהיא נידה, ובכל זאת שימש:
דעה א':
יש לה כתובה (פמ"א, ר"י הלוי, נו"ב, ומשמע בשו"ע 
[271]).
דעה ב': אין לה כתובה, כדי שלא תהא חוטאת נשכרת. אבל הבעל אינו נשכר, לפי שלא קיבל ממנה כלום, ורק נפטר מהכתובה
[272] (שו"ת הרמב"ם, רדב"ז).
אשתו טוענת שהבעל ידע שהיא נידה והוא מכחישה:
דעה א':
ישבע הבעל שלא ידע, ויוציאה ללא כתובה (פנים מאירות, פת"ש אות ג).
[273]
דעה ב': האשה אינה נאמנת, אפילו להשביעו, שאם לא כן, בכל מקרה שעוברת על דת תטען שגם הוא עובר, והוא אינו יכול להוכיח, שהרי עדות של "לא ראינו", אינה ראייה (ר"י הלוי).
ואפשר לפרש שאין כאן מחלוקת. דעה א', עוסקת במקרה שאין עדים, והאשה מודה מעצמה, לכן היא נאמנת במיגו שיכולה להכחיש, לכן הבעל חייב בשבועת היסת. לעומת זאת ר"י הלוי עוסק במקרה שיש על כך עדים ולכן אין לה טענת מיגו, לכן הבעל אינו צריך להישבע.
[274]
כדי שתפסיד כתובתה הפוסקים דנו על מספר תנאים:

 

א. מדוע כשעוברת על דת יוצאת ללא כתובה?

 

דעה א': שמה זינתה (מל"מ).

 

דעה ב': שמא תיזנה (ב"ש, ב"מ), לכן כשהאשה נוהגת בפריצות, ויש חשש שתזנה, יוצאת ללא כתובה (ב"ש ס"ק א). אולם, לדעה א' אם לבסוף יתברר שלא זינתה, לא הפסידה כתובתה (פת"ש אות א).
ב. דווקא בהוכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה פלוני הפריש מעשרות (תקן לה הכרי), לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים, שאמרה לבעלה שהוא מתוקן ושהוא אכל על פיה (שו"ע).

 

יש שני עדים הכחישו את טענתה שהחכם התיר לה, ואין עדים שאמרה כן לבעלה

 

דעה א: לא הפסידה כלום, לפי שעדיין יכולה להכחיש ולומר שלא אמרה לבעלה, וגם אם יש עדים שאמרה לבעלה, היא יכולה לומר שלא נתנה לו לאכול, ומיד שרצה לאכול מנעה ממנו, ואף שהוכחשה באחד מהדברים שאמרה, לא הוחזקה כמשקרת בכל דבריה (טור, שו"ע, ר"י הלוי, ח"מ ס"ק ג).

 

דעה ב: אם יש עדים שאמרה לו שהפירות מעושרים או שהיא טהורה, והוא טוען שאכל מהפירות או ששימש, ללא עדות תומכת נוספת, נאמן (ב"מ, ב"ש, פת"ש אות ז).[275]
ג. אין עדים והיא כופרת ואומרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תיקן לה, והיא אומרת שתיקן לה, 

 

דעה א: נאמנת (שו"ע). זו דעת הרא"ש, שנאמנת להכחיש,

 

דעה ב: הרמב"ן כתב בשם רבותיו שכל עד (האשה), המסתמך על עד אחר (החכם), אם העד הראשון (החכם) מכחיש, הראשון (החכם) נאמן.

 

תמוה שהמחבר השמיט דעה זו (ח"מ ס"ק ד). הובאו לכך שני תירוצים:
1. יש לחלק ולומר שאם האשה טוענת שראתה את החכם מעשר את הפירות, נאמנת גם נגד החכם, לפי שהיא אינה מסתמכת על דבריו, אלא יודעת שהפירות מעושרים ועד אחד נאמן באיסורים. לעומת זאת, בטוענת שהחכם אמר לה שעישר את הפירות והחכם מכחיש, היא אינה נאמנת, כיוון שכעת האשה מסתמכת רק על דברי החכם, ומעצמה אינה יודעת (ח"מ ס"ק ד).
2. ביחס לכתובה, החכם אינו נאמן, כי אי אפשר להפקיע ממון בעד אחד, ורק באיסורים החכם נאמן, לכן כאן שדנים בחיוב ממון של הכתובה, השו"ע פסק שהאשה נאמנת כנגד החכם (ב"י, ב"ש ס"ק ד).
ד. רצתה להאכילו דבר איסור ולא אכל (באר הגולה אות ו):
דעה א': לא איבדה כתובתה, אלא אם כן נכשל בפועל, כיוון שיכולה לטעון ששיחקה בו, ובסוף הייתה מונעת ממנו מלהיכשל (רא"ש, ר"ן, שו"ע).
דעה ב': הפסידה כתובתה (רא"ה).

 

מקרים הפוכים, בהם הבעל מחוייב להוציאה בכתובה: כשהוא מאכיל את אשתו מאכלים אסורים, או נודר ואינו מקיים, שעל כך הבנים מתים (שלטי הגיבורים, ח"מ ס"ק א). ודווקא שרוצה ילדים, כדי שיעזרו לה כשתזקין (ב"ש ס"ק א).

 


 

(סעיף ב) הוחזקה נדה על ידי שכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדותה, ואמרה לבעלה טהורה אני, ובא עליה, יוצאת בלא כתובה (שו"ע). וכשהיא מודה ששימשתו, אפילו טוענת טהורה אני, אינה נאמנת במיגו שיכלה לומר שלא שימשו, דהוי מיגו במקום עדים, כי השכנות מעידות שלבשה בגדי נידה (ח"מ ס"ק ה). וברוב המקרים "אמתלא",[276] אינה מועילה (ב"ש ס"ק ו). כמבואר בשו"ע יו"ד (קפה,ג), אבל דעת הטור שם שמועיל.[277] 

 

יצאה בבגדי נידתה והיא טהורה,

 

דעה א: כתב הלבוש שמעצם העובדה שהם שימשו לאחר שיצאה בבגדי נידתה, היא משיאה שם רע לבעלה, ותצא בלא כתובה (ב"ש ס"ק ו).

 

דעה ב: הב"ש, וליתא, כי הטעם דיוצאת בלא כתובה הוא משום מכשול ולא משום שם רע.  

 

 

 

(סעיף ג) הנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה (שו"ע) לפי שגורמת לבניו למות, שבעוון נדרים בנים מתים (ט"ז אות ג). וגם אם עוברת על חטאים אחרים שבגללה הבנים מתים, מוציאה ללא כתובה (ב"ש). וכן אם עברה על שבועה, או על חרם. אבל אם הביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים, שבועה, או חרם, לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת (רשב"א, הגה"מ, רמ"א). כי גם הוא אינו מעוניין בבנים, שעובר על איסורים שבעוונם בנים מתים, לכן אפילו לגרשה בכתובה אינו יכול מנימוק זה (ח"מ ס"ק ז). והוא הדין לכל איסור שבגללה האשה יוצאת בלא כתובה, וגם הבעל עובר עליו. אבל אם מדובר באיסורים שונים, אין אומרים כן. כי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לדבר אחר, ולכן האשה תצא בלא כתובה (ב"ש ס"ק ז). ומכ"ש בזמן הזה שבטל חדר"ג.
אשה הנודרת ואינה מקיימת, והיא עקרה ואין לה ילדים העלולים למות, יש להסתפק אם הבעל יכול לטעון שלולא נדרה היה מתרחש להם נס והייתה יולדת. אולם, בדור הזה שפרוצים בנדרים, צריך לדקדק היטב לפני שמוציאים אשה ללא כתובה מטעם נדרים (תרוה"ד, ח"מ). לפי זה, בימינו אין להוציא אשה ללא כתובה בנימוק שנודרת ואינה מקיימת (פת"ש אות ב).

 

נשבעה שאם תעשה דבר מסויים יוכל לגרשה בעל כרחה, הבעל יכול לגרשה בעל כרחה, משום שחרם דרבינו גרשום שאסור לגרש אשה בעל כרחה נתקן לטובתה, ורשאית למחול, אלא שבדרך כלל יכולה לחזור בה ממחילתה. אולם כאן, אם תחזור בה, היא תעבור על שבועתה והוא יוכל לגרשה בעל כרחה מדין עוברת על דת יהודית, לכן ממה נפשך הוא יכול לגרשה (ב"ש ס"ק ז). ומכ"ש בזה"ז שבטל חדר"ג.

 

אשה שהמירה דתה מאונס, אע"פ שהיתה צריכה למסור נפשה, כיוון שאינה מכשילה את בעלה לכאורה אינה נחשבת כעוברת על דת. מצד שני, יש לומר שנחשבת כעוברת על דת, בגלל התקלה שייצא על ילדיו לעז גדול מאימם, וגם יש סכנה לדור עמה במקום שהמירה. ומכל מקום צריך להתרות בה (שו"ת הרא"ש). ונראה שהרמ"א הכריע שנחשבת כעוברת על דת, ולכן אם התרה בה הפסידה כתובתה.
אשה שהמירה דתה מרצון,
דעה א': אין חילוק בין המירה מאונס להמירה במזיד (רמ"א). הרמ"א לשיטתו (ז,יא),
[278] שהממירה מרצון, אין דינה כזינתה, אלא צריכה התראה, אך פוסקים רבים שם חולקים עליו (ב"ש), וכתבו שהרא"ש עוסק דווקא באונס, אבל במזיד דינה כזינתה וודאי, שמפסידה כתובתה מיד, בלא התראה, שהרי מומר לעבודה זרה הוי מומר לכל התורה, ובוודאי הפקירה עצמה לזנות והווי גרוע יותר מקינוי וסתירה (ח"מ). וגם אם נתייחס לכך כאל ספק, הרי היא נאסרת מספק, ואע"פ שהווי "איני יודע אם פרעתיך",[279] הואיל וסוף סוף גרמה לעצמה להיאסר, אין לה כתובה (ב"ש).
דעה ב': דינה כזינתה, שמפסידה כתובתה אף ללא התראה (ט"ז, ח"מ, ב"ש). 

 


 

(סעיף ד) איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית:

 

מפתח:
מבוי מפולש – דרך הפתוחה משתי צדדיו.
רבים בוקעים – רבים מסתובבים.
חצר – מקום שאין הרבים עוברים בה, או נמצאים בה.
[280]
רשות הרבים – שוק, מבוי מפולש , חצר שרבים בוקעים בו.
קלתה – כיסוי חלקי של השיער.
[281]
רדיד - לבוש עליון העוטף את גוף האשה, לתוספת כיסוי וצניעות.
דת משה – דין מדאורייתא.

 

דין יוצאת פרועת ראש:
לרשות הרבים: עוברת על דת משה.
מחצר לחצר דרך מבוי מפולש: עוברת על דת יהודית.
לחצר - הובאו שלוש דעות:
דעה א': מותר (רש"י, תוס', ר"ן, שו"ע כא,ב).
[282]
דעה ב': עוברת על דת יהודית (ירושלמי, סמ"ג, ש"ג, ב"ח
[283]).
דעה ג': אסור, אך אינה עוברת על דת יהודית (ב"ש ס"ק ט).
[284]

 

דין יוצאת בקלתה (וללא רדיד):
לרשות הרבים: עוברת על דת יהודית. בכל שאר האופנים - מותר.

 

טווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (שו"ע).[285] ורגילה בכך (רשב"א, רמ"א), ושיעור רגילה שתי פעמים, שבכך נקראת עוברת על דת יהודית (ב"מ, פת"ש אות י):
שאלה: הרי אם התרה בה, אפילו בפעם אחת עוברת, ואם לא התרה בה, גם ברגילה בכך, אינה מפסידה כתובתה.
הסבר א': אכן, גם כשאינה רגילה לעבור על כך, אם היתרה בה, עוברת על דת (ח"מ ס"ק יא).
[286]
הסבר ב': כשעושה כן ללא סיבה, עוברת על דת אפילו בפעם אחת, כי נהגה כן משום פריצות. כשהיה לכך סיבה,
[287] עוברת רק כשרגילה בכך (ב"ש ס"ק יא).
הסבר ג': כשרגילה בכך, יכול ומצוה לגרשה בעל כרחה, וללא התראה. אולם, כשעברה פ"א, אינה נקראת "עוברת על דת", ואינו יכול לגרשה בעל כרחה. אבל להפסידה כתובתה תלוי רק בהתראה (ב"מ, פת"ש).

 

או שהייתה משחקת עם הבחורים (שו"ע). ואפילו אם רק מרבה בשיחה מיותרת (ח"מ, ב"ש), עם אדם כלשהו (ח"מ),[288] כי שיחה מיותרת מביאה לידי שחוק (ב"ח, ח"מ, ב"ש).

 

או שהייתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש (שו"ע). ובפרש"י, מדבר איתה על עסקי עונה ומריבה עמו בקול, כך שהשכנים שומעים, והוא מתבייש. בשני המקרים (כמובא בשו"ע וברש"י) נחשבת כעוברת על דת (ח"מ ס"ק יג).

 

מקללת אבי בעלה (חמיה) בפני בעלה מפסידה כתובתה (שו"ע).
הוא הדין מקללת סבו של בעלה בפני בעלה (הגהות מרדכי).
מקללת, אבי בעלה (חמיה), בפני בן בעלה:
דעה א': אינה מפסידה כתובתה, הגמרא עוסקת במי שמקללת בפני בעלה (רמב"ם, שו"ע).
דעה ב': מפסידה כתובתה (רש"י, תוס'),
[289] תימא שהשו"ע השמיט את דעת רוב הפוסקים (ח"מ).
מקללת אבי בעלה (חמיה) בפניו, מפסידה כתובתה (משמע ברש"י עפ"י הרמ"א). ח"מ חולק על הרמ"א וסובר שלא משמע כן מרש"י. לעומת זאת, ב"ש (ס"ק טו) מסביר את סברת הרמ"א, שאם מקללת אבי בעלה בפני בן בעלה, מפסיד כתובתה (לסוברים כן), ק"ו כשמקללת חמיה בפניו.
הוא הדין מקללת בעלה בפניו (רמב"ן, רמ"א). נראה שלמד כן ממקללת סב בעלה בפני בעלה, שראינו לעיל שעוברת, אע"פ שאינו מחוייב כלפיו בכיבוד אב, כל שכן כשמקללת אותו בפניו (ב"ש ס"ק טז).
כל זה דווקא במקללת בלי סיבה, אבל אם יש לכך סיבה, כגון שמכה אותה, או מצערה הרבה, אינה מפסידה כתובתה (באר היטב אות יד).
כל זה דווקא במקללת בשם או כינוי (של הקב"ה), והלשון בגמרא "יאכל אותו אריה", הוא כינוי להקב"ה (פת"ש אות י).

 

בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בו תחילה ועברה על התראתו (שו"ע):[290]
דעה א': בשעת ההתראה צריך לומר במפורש, שאם תעשה כן שוב, תפסיד כתובתה (ד"מ, ח"מ – נלמד מדיוק במהר"ם פדובה וברא"ש להלן בסעיף י).
דעה ב': מספיק להתרות בה שלא תעשה כן שוב, ואינו צריך להוסיף שאם תעשה כן תפסיד כתובתה (ש"ג, ב"ש, כנה"ג, מהרח"ש, שבו"י). כי המקור לדין התראה הוא מדין קינוי (לעניין סוטה), ושם לא מוזכר שצריך להתרות שתפסיד כתובתה, וגם יש לדחות את הראיה מהמהר"ם ומהרא"ש (ב"ש).
דין התראה בעוברת על דת משה (איסורי תורה): מדברי כל הפוסקים משמע שגם בעוברת על דת משה צריכה התראה. אלא שמרש"י (סוטה כה,א) משמע שלא, כיוון שכבר הכשילה אותו (ב"ש ס"ק יז).
[291] לכן הווי ספיקא דדינא (נו"ב, רעק"א, פת"ש אות יא). 

 

בנידה, שהוא איסור הידוע לכל הנשים ואפילו לעם הארץ גמורה,[292] 

 

לדעה ב', שבשעת ההתראה אינו צריך לומר לה שמפסידה כתובתה, כלל אין צריך התראה (ישוע"י, פת"ש אות יא). והיא גם אסורה עליו עד שתעשה תשובה, או עד שתיבדק על ידי נשים אחרות, שהרי היא איבדה את נאמנותה לספור שבעה נקיים (הפלאה, שבו"י, פת"ש אות יב).

 

והנו"ב חולק ומצריך התראה גם באיסורים הידועים לכל.
ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה (שו"ע),
דעה א': דווקא כשידוע שעברה, אלא שלא ידוע אם עברה לאחר התראה. אולם כשלא ידוע אם בכלל עברה, לא מחזיקינן אינשי ברשיעי ואינו יכול להשביעה (מ"מ).
[293]
דעה ב': בכל אופן חייבת שבועה (משמע בלשון הרמב"ם והשו"ע כמובא בב"ש ס"ק יח).

 

ואם רצה לקיים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה (שו"ע). ואפילו אם יש עדים (ח"מ ס"ק יז):
דעה א': הגמרא (סוטה כה,א) נשארה בספק, ולכן לא כופים אותו לגרשה, ומכל מקום מצוה עליו לגרשה (ראב"ד, רא"ש, שו"ע). אולם, לאחר התראה כופים (ר"י הלוי, נו"ב), והב"מ חולק וסובר שגם לאחר התראה אין כופים, וכך עולה גם מפשטות לשון השו"ע.
דעה ב': מסקנת הגמרא שיכול לקיימא (תוס', רשב"א) ומשמע מהר"ן ומהרשב"א שאין אפילו מצוה להוציאה, וברמב"ם יש על כך סתירה (ח"מ). אולם ב"ש חולק וסובר שגם לדעת הרשב"א והתוס' מצוה לגרשה, לכן כשמגרשה בעל כרחה אינו עובר על חרם דרבינו גרשום.
ואע"פ שלא גירשה: כבר אין לה כתובה, שהכתובה היא מתקנת חכמים, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אבל באלו הפרוצות, אין להם תקנה, ותהא קלה בעיניו להוציאה (רמב"ם אישות כד,א).

 

ונראה שאם אינו מוציאה, והיא חזרה בה ממעשיה הראשונים, ומתנהגת מכאן ואילך בדרכי צניעות, הווי כאשה שאין לה כתובה, כי בשעה שעברה על התראתו הפסידה שעבודה על נכסיו, ואסור לבעל לדור עם אשתו ללא כתובה, לכן צריך לכתוב לה כתובה אחרת (ח"מ ס"ק יח, ב"ש ס"ק יט).

 

מכל מקום מצוה עליו להוציאה (ראב"ד, רא"ש, שו"ע) ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם דרבינו גרשום (מהר"ם, רשב"א, רמ"א),[294] גם ללא התראה, אלא שאם לא היה התראה צריך לתת לה כתובתה (ט"ז אות ט; פת"ש אות יד), אך אסור להשאירה ולשאת אחרת על פניה (מהר"ם פדובה, ח"מ, ב"ש, פת"ש).

 

אשה שגזמה ואמרה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת (הגה"מ, רמ"א). כי אם רק במקללת נקראת כך, כל שכן כאן שרוצה לעשות מעשה ולהורגו (ביאור הגר"א אות יח). ואם לא התרה בה, או שהיא מכחישה שהתרה בה, צריך ליתן לה כתובתה (פת"ש אות יז).

 

אשה הרגילה להתייחד עם כותים נקראת עוברת על דת (תרוה"ד, רמ"א). ונקראת "עוברת על דת משה" כי ייחוד נלמד מפסוק (ב"ש ס"ק כ), ומפסידה כתובתה לאחר התראה, אפילו עברה פעם אחת.

 

אם התייחדה מחמת משא ומתן, לא נחשבת כעוברת על דת, אלא אם היא רגילה בכך (תרוה"ד, ב"ש). ומשמע שכשרגילה בכך, יכול לגרשה ללא התראה (ב"מ בתחילת הסעיף בדעה ג).

 


 

(סעיף ה) כל אלו,[295] אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה,[296] ולא תוספת,[297] אבל תיטול מה שהכניסה לו בעין, בין נכסי צאן ברזל ובין נכסי מלוג. ואם כלה, נגנב או נאבד, אין מוציאין ממנו (שו"ע).[298] 

 

פשע הבעל בנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג של אשתו,
דעה א': הבעל חייב (ב"ח, שבו"י). בנכסי צאן ברזל, הבעל חייב כי הוא קיבל עליו אחריות, ולכן הוא אינו נפטר מדין פשיעה בבעלים (ראו לעיל פה,ב). בנכסי מלוג: אמנם במגרש סתם אשה, הבעל נפטר מדין פשיעה בבעלים, אבל כאן שקנסוה, והאשה מפסידה את כתובתה, תוספת כתובה ונכסיה שאינם בעין, אין לקונסה יותר ולהפסידה גם בכך, ולכן הבעל חייב (שבו"י).
דעה ב': הבעל פטור, מדין פשיעה בבעלים, שהרי האשה עמו במלאכתו.

 

אבל אם מכר הבעל נכסי מלוג ואכל את המעות שקיבל בתמורה, הווי גזלן וחייב להחזיר (ח"מ, ב"ש).

 

וכן הדין במי שזינתה, (בעודה פנויה) (שו"ע),
דעה א': זינתה כשהייתה פנויה אין לה כתובה, כמו בנשא בתולה ונמצאת בעולה, דהווי כמקח טעות, כך גם כאן היא מאוסה בעיניו, ויתכן שאפילו תוספת כתובה אין לה (מהרי"ט, באר היטב אות כ).
דעה ב': אין להביא ראיה מבתולה, לפי ששם רצה לטעום טעם בתולה, ואף המהרי"ט לא קבע כן להלכה, אלא רק הסתפק בכך, לכן, תוספת כתובה וכל מה שהכניסה לו וודאי יש לה,
[299] אמנם הוא רשאי לגרש אותה בעל כרחה ואינו עובר על חדר"ג (חת"ס, פת"ש אות כ).

 

או שיוצאת משום שם רע,[300] שאבדה עיקר כתובתה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה (שו"ע),[301] לפי שלא קנסוה על הקיים (ב"ש ס"ק כא).
וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה
(שו"ע).
[302]

 

תוספת שליש בנדוניא: ד"מ מביא את דברי המהרי"ק שתוספת שרגילים להוסיף על הנדוניא בעת הגירושין, כנגד זכות הבעל להשתכר ממעות הנדוניא. דינם כנדוניא עצמה, דכל הבא מחמת הנדוניא כנדוניא, ונותנין אותם לאשה גם כשהיא גרמה לגירושין. הב"ש מקשה שלענייננו אין לכך נפק"מ, כי בעוברת על דת, היא מקבלת רק את מה שבעין, והתוספת הרי אינה בעין, ויישב שכיוון שהתוספת באה מהנדוניא היא נחשבת בעין.
ברית אברהם ושבו"י חלקו על הב"ש, כי המהרי"ק עוסק בקטנה שלא קנסוה, ולכן היא נוטלת גם את נכסיה שאינם בעין, אבל בעוברת על דת אינה מקבלת תוספת נדוניא לפי שאינה בעין, אבל הנדוניא עצמה ומה שקנה בנדוניא מקבלת,
[303] ויבררו על פי עדים (פת"ש אות יט).

 

קטנה שזינתה ברצון,
דעה א': הווי כאונס, ומותרת לבעלה ואינה מפסידה כתובתה (ראב"ד, רש"י, רמ"א סי' סח סעי' ז).
[304]
דעה ב': אסורה לבעלה, ומפסידה כתובתה (רמב"ם). אך לא קנסו קטנה, לכן היא מפסידה רק את עיקר כתובתה, אך לא את הנכסים שהכניסה, אפילו אם אינם בעין (ב"ש).
רוב הפוסקים סוברים כראב"ד (ב"ש). שו"ע (קעח,ג) הביא את שתי הדעות ולא הכריע (פת"ש).

 


 

(סעיף ו) אין עדים שזינתה אלא היא באה ואומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר (שו"ע).[305] ובלא טעם זה היא הייתה נאמנת לומר שזינתה, ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, חוששין שמא היא רוצה לחזור בתשובה ויודעת שאסורה לבעלה, לכן הודתה בפניו (מהר"י הלוי, פת"ש אות כט).[306]
החשש שמא נתנה עיניה באחר, קיים רק בטוענת שזינתה. כי בראשונה (משנה, נדרים צ,ב) האמינו לה וחייבוהו לגרשה,
[307] ובכך היא אוסרת את עצמה עליו. אבל במקרים אחרים שעברה על דת, מעיקר הדין הבעל אינו חייב לגרשה, וגם לא כל הנשים מכירות את דיני עוברת על דת (פנים מאירות, ר"י הלוי). אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (רמב"ם, שו"ע). כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (באר הגולה אות ג).

 

כשמעשיה מוכיחים שחפצה בבעלה,
דעה א': חוששים שנתנה עינה באחר, שהרי השו"ע סתם ולא חילק בכך (נו"ב),
[308]
דעה ב': נאמנת לומר כן, ולא חוששין שנתנה עיניה באחר, אלא אם כן יש חשש שמערימה (מהרי"ט). וכיוון שהנו"ב לא התייחס לדברי המהרי"ט , ונשמטה ממנו תשובתו, יש לפסוק על פי דברי המהרי"ט הקודמים לנו"ב (ברית אברהם). 

 

ודווקא שאין רגלים לדבר, אבל יש רגלים לדבר נאמנת (תרוה"ד, רמ"א) כגון שידוע שנתייחדה עם אחד, ואומרת שזינתה עמו, אסורה לבעלה (ב"ש ס"ק כג).

 

כשיש רגליים לדבר, והאשה אומרת שלא זינתה: אשה אינה נאסרת לבעלה אלא על ידי קינוי וסתירה, או שיראו כדרך המנאפין (ר"ת), ואפילו אם עד אחד מעיד על כיעור והוא נאמן עליו כשני עדים, אינו צריך להוציאה (ב"ש).

 

כשיש רגליים לדבר והאשה אומרת שהיא טמאה, אך יש טעמים להתיר:
לפי תוס' ביבמות (כד,ב), כשיש טעמים להתיר, כגון שברח, ובכך מוכח שלא טימאה, מותרת לבעלה ולא אומרים ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא, משום שרוב נשים משקרות כי נתנו עיניהן באחר.
לפי תוס' בכתובות (סע,ב), באומרת טמאה נאסרת אפילו כשיש טעמים להתיר, משום ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא.
[309]
דעה א': פוסקים כתוס' ביבמות, שאם יש גם טעמים להתיר מותרת לבעלה (ח"מ בשם הרא"ש, נו"ב
[310]).
דעה ב': שאלה זו נתונה במחלוקת בין תירוצי התוס', ומהרמ"א שלא חילק בכך משמע שהחמיר כתוס' בכתובות (ב"ש).

 

אומרת שנטמאה, ומודים דרך וידוי,
דעה א': נאמנת, כי אמירת הבועל דרך וידוי נחשב כיש רגלים לדבר, וגם כשהאשה עצמה אומרת דרך וידוי (חות יאיר, פת"ש). אולם החת"ס כתב שהחות יאיר עוסק בחולה הנוטה למות, ולכן לא חוששים שנתנה עיניה באחר, אבל בדרך כלל אינה נאמנת (פת"ש קעח ס"ק כא).
דעה ב': אינה נאמנת, כי רגלים לדבר נחשב רק כשיש מעשים, ודרך דיבור אינו נחשב (נו"ב).
[311]

 

ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחילה כן, נאמנת (הג' מרדכי, רמ"א). ב"ש וח"מ (ס"ק כב) נוטים לומר, שחזרה מועילה רק כשחזרה מיד ולא לאחר זמן, כי אז חוששים שלימדוהו לשקר, ודווקא לענין איסור מועילה אמתלא לאחר זמן, משאין כן לענין ממון.[312]  

 

טוענת ששיקרה משום שנתנה עיניה באחר:
דעה א': נתנה עיניה באחר היא אמתלא טובה (ח"מ).
דעה ב': רק אמתלא שטוענת כדי לסלק מעליה היזק, יכול להיחשב כאמתלא, כגון שטוענת שאמרה שזינתה, כדי להינצל מבעלה מחמת שמצער אותה. אבל לא כדי שיהיה לה תועלת, כגון שטוענת ששיקרה כי נתנה עיניה באחר, כי היא אינה נאמנת להחזיק עצמה רשעה (חוט השני, פת"ש אות כט).
כשהאשה או העד נאמנים עליו כשניים:
דעה א': אם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה.
[313] דהיינו, בדיני אדם לא כופים עליו להוציאה, אך בדיני שמים חייב להוציאה (רי"ף, רמב"ם, רא"ש, שו"ע,). כי בי"ד דן רק על פי שני עדים, דאין דבר שבערווה פחות משניים (ח"מ ס"ק כג).
דעה ב': צריך להוציאה רק משום לזות שפתיים (הטור כאן).
[314] אולם בסי' קעח סתם הטור שחייב להוציאה, ושם משמע שסובר כדעת הרי"ף.
הסבר א': כשיש עד אחד נאמן והאשה שותקת – צריך להוציאה;
[315] כשהאשה מכחישה – מוציאה רק משום לעז. אולם, לדעת הרי"ף בין בשותקת ובין במכחישה, חייב להוציאה בדיני שמים (ב"י).[316]
הסבר ב': בסי' קעח, או שהאשה שתקה (כדעת הב"י), והווי כהודאה, וחייב לגרשה, או שמדובר שם באופן שהעדים אמרו שגם הוא יודע שזינתה, והוא שתק ולכן שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא,
[317] ובכך עסקו גם הרי"ף והרא"ש. אולם במקרה כאן האשה מכחישה, ולכן צריך להוציאה רק משום לזות שפתיים. ואין אומרים שמא נתנה עיניה באחר, אלא באמרה מעצמה שזנתה, אבל לא כשעד בא ומעיד על כך (מהרש"ל).

 

לאחר חרם דרבינו גרשום, לא לגרש בעל כרחה:
דעה א': הבעל אינו נאמן לומר שהוא מאמין לאשה או לעד, שמא נתן עיניו באחרת, ולכן אומר שמאמינה (הגה"מ).
דעה ב': הבעל אינו נאמן, ואינו יכול לגרשה בעל כרחה, ואף כופים אותו לשמש עמה (מרדכי)
דעה ג': הבעל נאמן, ויכול לגרשה בעל כרחה, אלא אם כן ידוע שהיה ביניהם קטטה (מהרי"ק).
הרמ"א הביא את שלוש הדעות.
טוען שראה בעצמו שזינתה, נאמן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ודברי הגה"מ הם רק סניף לצרף כדי להקל, אך גם הוא עצמו אינו סובר כן להלכה (נו"ב).
[318] לעומת זאת בישוע"י הביא בשם רבנים אחרים, שאף בראה בעצמו שזינתה, אינו נאמן. ופת"ש סובר כנו"ב.

 

אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן (שו"ע). כל עוד תחילת הביאה היה באונס, נחשב כולו כאונס, ואע"פ שאשת כהן אסורה עכשיו לבעלה, לא הפסידה כתובתה, כי מזלו גרם (ב"ש ס"ק כו).

 

העיד שהאשה זינתה עמו, נאמן עליה כעד אחד דפלגינן דיבוריה (רשב"א, רמ"א), דהיינו, מה שאמר על עצמו שזינה אם אשת איש אינו נאמן, דאין אדם משים עצמו רשע, אבל נאמן לומר שהאשה זנתה. ואם יצטרף עד נוסף שאומר שזינתה, הרי שיש כאן עדות כשירה (ח"מ ס"ק כה). ומשמע שמצטרפים גם כשלא ראו את אותו המעשה (ח"מ, ב"ש, זכרון יוסף, וראו לעיל יא,א). אבל אם לאחר עדותו של הראשון מיד הכחישתו, הרי שעדותו בטילה, וממילא אי אפשר לצרפה לעדות אחרת. והעד השני נשאר כעד אחד בדבר ערווה ואינו נאמן (פת"ש אות לג).
ואפילו אם העד השני מעיד שזינתה עם העד הראשון, העד הראשון עדיין נאמן לעדות, שאין מאמינים לדברי העד השני לפסול את העד הראשון. כי לכך צריך שני עדים.

 

עדות קרובים: המעיד על אחד מקרוביו שזינה עם אשה זו, כיוון שפסול להעיד על קרובו, הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולכן גם אינו נאמן להעיד על האשה עצמה (רדב"ז). והתוס' חולקים (פת"ש אות לג).

 

דעת הרשב"א (חו"מ לד,כו), שדווקא באומר "אשתך זינתה עמי", למילים "אשתך זינתה" יש משמעות בפני עצמם, ופלגינן דיבוריה. לעומת זאת, אם העד אומר, "אני זיניתי עם אשתך", לא פלגינן דיבוריה, כי אין שום משמעות למילים "אני זיניתי". אולם הרשב"א יחיד, ואין הלכה כמותו. וגם לדעת הרשב"א האדם שזינה נאמן, אבל כשאומר "אני זניתי עם אשתך", עדותו אינה מתקבלת, כי מתוך שנאמן לומר עליה שהיא זינתה, נאמן על עצמו, ובכך הפך את עצמו לרשע, וממילא עדותו פסולה. אבל אם הוא חזר בתשובה, הוא נאמן להעיד מחדש, עדותו תתקבל, והאשה תהיה אסורה לבעלה.[319]
ועוד, נראה שהרשב"א חילק רק בדיני נפשות, אבל לאסור את האשה על בעלה, גם לשון "אני זיניתי עם אישתך" מתקבלת, ואין הכרח לומר שהוא משים עצמו רשע, כי יתכן שבשעת מעשה חשב שהיא אשתו (או שלא ידע שהיא אשת איש, ואח"כ נודע לו) ובא להעיד לבעלה שכעת היא אסורה עליו. לעומת זאת, כשמעיד עליה שזינתה וחייבת מיתה הוא ידע שהיא אשת איש, שהרי היה צריך להתרות בה, וממילא הוא עצמו פסול לעדות מדין רשע (נו"ב, פת"ש אות לב).  

 

ואם היא הודתה בפני אחד שזינתה, הנחשד עצמו, מצטרף אם האחד (שהודתה בפניו) לאסרה על בעלה (תרוה"ד, רמ"א). ואפילו אם עכשיו היא מכחישה שהודתה, כי הנחשד מעיד שזינתה והעד השני מעיד שהודתה בפניו שזינתה, ועדות כזו מצטרפת.[320] אולם אם הוא נחשד על מעשים כאלו, גם מלפני כן, הרי שהוא פסול לעדות אשה (ח"מ). האם גם צריך שיהיה רגלים לדבר:
דעה א': האשה נאסרת על בעלה דווקא כשיש רגליים לדבר שזינתה, אחרת חוששים שנתנה עיניה באחר, ואין משמעות להודאתה, כמבואר בדין הבא (ח"מ, ב"ש).
דעה ב': מדובר כשאין רגליים לדבר (רעק"א, ב"מ, רש"ז מלאדי). הסבר א': העד הנוסף, מהווה כבר רגלים לדבר ושוב לא חוששים שנתנה עיניה באחר, ולכן כעת שניהם מצטרפים (רעק"א, ב"מ). הסבר ב': כשנאסרת רק משום שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, חוששים שמא נתנה עיניה באחר. אולם, כשנאסרת על ידי שני עדים, יש כאן עדות גמורה, לא חוששים שנתנה עיניה באחר (רש"ז מלאדי).

 

הודתה לפני אחד שזינתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מותרת לבעלה אף אם הבעל מאמין לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחילה שהודתה, ואינה מפסידה את הנדוניא (ב"י), ודווקא מה שבעין, אבל מה שלא בעין מפסידה (ב"ש). ודווקא בגדים ותכשיטים, אבל מעות נחשב אינו בעין, אף אם לא הוציאם (חכם צבי, רעק"א). נתנה עיניה באחר ועכשיו חוזרת בה (מהרי"ק, רמ"א). וכן אם היא הודתה בפני שניים שזינתה, מותרת לבעלה, שמא נתנה עיניה באחר. אלא שבשני עדים האשה גם מפסידה כתובתה (ח"מ, ב"ש). ומדברי הרמ"א משמע שאם העד מעיד שראה שזינתה, והבעל מאמין לו כשני עדים, היא נאסרה עליו, אפילו אם היא מכחישה את העד (פת"ש אות לט).

 

אשה שאמרה לבעלה שזינתה, אע"פ שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה, ואפילו אם החזירה, יש לחוש (מהר"ם פדובה, רמ"א).[321]
דעה א': האיסור להחזירה הוא דווקא כשעומדת בדבריה גם לאחר הגירושין, כי אז לא שייך לומר שטוענת כן רק משום שנתנה עיניה באחר. אולם, אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים, יכול להחזירה. ואמתלא מועילה גם לאחר הגירושין (מהר"ם פדובה, ח"מ, ב"ש, ביאור הגר"א).
דעה ב': לכאורה הדין תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך, בדין אמתלא לאחר מעשה, שלדעת הש"ך מועיל, ולדעת הט"ז אינו מועיל. אולם יתכן שכאן הט"ז יודה מכיוון שקבלת הגט מצד עצמה, אינו מורה שזינתה, ולפי זה אין חילוק בין דעה א' לדעה ב' (נו"ב).
דעה ג': אמתלא אינה מועילה לאחר גירושין. המהר"ם פדובה דן בדיעבד כשכבר החזירה אליו, וכשבעלה לא האמין לה בתחילה, אלא שעל פי עצת אנשים אחרים גירשה (שיבת ציון, פת"ש אות לז).

 


 

(סעיף ז) מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או קרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהייתה אשה (שו"ע), ואפילו גוי, בין מסיח לפי תומו, בין מתכווין להעיד (רשב"א, פת"ש אות לח), הועיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה (רמב"ם,שו"ע), אבל עד אחד שראה בה דבר כיעור (ראו לעיל יא,א) אינו חייב לגרשה, ואפילו אם העד נאמן עליו כשניים (ב"ש ס"ק כה), ויתן כתובה (שו"ע).
כאמור, נפסק בשו"ע (עפ"י הגמ' בקידושין דף סו) שחייב לגרשה, מה הדין כשהאשה מכחישה את העדות?
דעה א': דווקא בשותקת חייב להוציאה, אך במכחישה לא, כי עד אחד בהכחשה אינו כלום (רשב"א, מל"מ).
דעה ב': גם במכחישה, כשמאמין לעד חייב להוציאה (תשו' מיימוניות, רמ"א, רעק"א).
[322]

 

האם כופים עליו לגרש באומר שראה שזינתה (פת"ש אות לז):
דעה א': לא כופים (רמב"ם, ב"מ, בגדי כהונה, רעק"א).
נימוק א': כל דבר שבי"ד אינם מענישים בידי אדם, גם אין כופים להוציא (ב"מ).
נימוק ב': כיוון שנאמן לחזור בו ללא אמתלא, לא כופים עליו להוציא. ורק בדבר שנוגע לאחרים צריך אמתלא, כי האחרים אינם יודעים אם הוא דובר אמת, אבל בדבר שבינם לבין עצמם, ששניהם יודעים את האמת, אין צורך באמתלא (בגדי כהונה).
[323]
נימוק ג': אמנם הוא נאמן כלפי עצמו,
[324] אך אנו לא יכולים לכוף אותו כי חוששים שמא הוא משקר, ואז הגט יהיה מעושה, עפי"ז בשאר איסורים וודאי כופים כששוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (חת"ס).
דעה ב': כופים עליו להוציא (רא"ם,צמח צדק,ברית אברהם) כן דעת הרמב"ם, אמנם הרמב"ם עוסק בבעל שיודע שאשתו זינתה, אך לא אמר כן. אולם כשאומר כן, הרי שוויא אנפשיה, וכופים אותו (ברית אברהם). לעומת זאת החת"ס כתב שלדעת הרמב"ם אין כופים, ולדעת הריטב"א כופים, ואם יחזור בו הבעל גם הריטב"א יודה - שאע"פ שכלפי עצמו אינו נאמן לחזור ולהתירה, מ"מ איננו כופים מחשש לגט מעושה.

 

לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה (שו"ע):
דעה א': יכול להשביעה שלא זינתה, ורק אם תישבע תיטול כתובתה (רמב"ם, שו"ע).
[325]
דעה ב': אינה יכול להשביעה (מ"מ).
[326]

 

אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה, אלא על ידי גלגול[327] (רמב"ם, שו"ע). כיוון שהבעל עצמו אינו יודע, וטוען כנגד האשה רק בטענת שמא ולא בטענת ברי (כס"מ).
דעה א': מדובר בעד כשר, ולפי זה יש להקשות מחו"מ (עה,כג) מדוע אינו יכול להשביעה (ח"מ).
דעה ב': מדובר בעד פסול, לפיכך הרמב"ם והשו"ע לשיטתם בחו"מ (עה,כא), שאינו יכול להשביעה (ב"ש).
[328]

 

הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד (הגה"מ, רמ"א).
ויש אומרים שאינו יכול לומר שמאמין לעד, אלא אם מאמין לו גם בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק, רמ"א). 
והמהרי"ק שם כתב, דדווקא אם מכיר אותו היטב, ויודע שאינו משקר, הרי הוא נאמן עליו כשניים, אבל אם אינו מכירו, אלא שהוא מוחזק בצדקותו שאינו משקר, ולכן הוא מאמין לו, אינו נאמן כשנים (מהרי"ק, ב"ש ס"ק לג). אולם, לדעת הב"מ ורעק"א, יש מקום להחמיר גם במקום שהוא מאמין לו רק משום שמוחזק שאינו משקר (פת"ש אות מב).
האם צריך להאמין לעד בכל עניין?
דעה א': היא נאסרת עליו רק אם הוא מאמין לעד גם בשאר דברים (מהרי"ק, רמ"א).
דעה ב': היא נאסרת עליו גם כשמאמין לעד רק בדבר זה (ב"מ, רעק"א).

 

 

 

(סעיף ח) האומר לאשתו בפני עדים: אל תסתרי עם איש פלוני,[329] ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה, היא אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה (שו"ע). ודווקא כשאמר לה בלשון קינוי (מהרי"ו, רמ"א).[330]
להלן קיצור דינים שיבוארו בהרחבה בסי' קנד:
אסורה לבעלה – לעולם, ובזמן הבית עד שישקנה מים המרים (רמב"ם, ח"מ).
ויוצאת בלא כתובה – שהיא גרמה לאסור עצמה עליו. ואינה מפסידה את הנדוניא (ב"י), ודווקא מה שבעין, אבל מה שלא בעין מפסידה (ב"ש ס"ק לד). ודווקא בגדים ותכשיטים, אבל מעות נחשב אינו בעין, גם אם לא הוציאם (חכם צבי, רעק"א).
ייחוד – אסור לה להתייחד עמו. כופים עליו לגרשה – כיוון שאסור לה להתייחד עמו (ביאור הגר"א אות לט).

 


 

(סעיף ט) אמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה, היא אסורה לו וחייב להוציאה,[331] ויתן לה כתובה (שו"ע). כדי להשקותה מים המרים צריך קינוי בפני שני עדים, אבל לאוסרה לבעלה נאסרת גם בקינוי שבינו לבינה (ח"מ, ב"ש).[332] ואם הודתה שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתובה, לפי שהיא גרמה לאסור את עצמה עליו, בכך שעברה ונסתרה (ב"ש). לפיכך (אם היא מכחישה) משביעה על זה ואחר כך נותן לה כתובה (רמב"ם, שו"ע). וגם כאן, כאמור לעיל בסי' ז' המ"מ חולק (ח"מ).

 


 

(סעיף י) אם השביע את אשתו שלא תדבר עם פלוני, ועברה ודברה עמו, הרי היא עוברת על דת, כמו בנודרת ואינה מקיימת (רא"ש, ח"מ), והפסידה כתובתה אם התרו בה תחילה - אם תעברי על שבועתך תפסידי כתובתיך (רא"ש, שו"ע). ומשמע שצריך לומר לה באופן מפורש, שאם תעבור על השבועה, תפסיד כתובתה, ולא כדעת ריא"ז (לעיל סעי' ד) שגם בסתם התראה, מפסידה כתובתה (ח"מ). ואם גם בעלה נודר ואינו מקיים, נראה שעדיין האשה מפסידה כתובתה, מדין "מדברת עם כל אדם" (ולכאורה היא עוברת על דת יהודית), שהרי הוא מקפיד על זה, והשביעה על כך (ח"מ ס"ק לז). והדברים אינם מוכחים (ב"ש ס"ק לז).

 


 


 

סיכום כללים לסעיפים ו-י:

 

1. מודה שזינתה אינה נאמנת שמה נתנה עיניה באחר

 

נאמנת ובעלה חייב להוציאה . מודה שזינתה ויש רגלים דבר2

 

3. עד אחד שזינתה ודעתו סומכת עליו - חייב להוציאה אך לא כופים על כך

 

4. אומרת שזינתה ודעתו סומכת עליו - חייב להוציאה אך לא כופים על כך

 

. כשאין קינוי ועד אחד שזינתה והאשה מכחישה - מותרת לו5

 

 כשיש קינוי ועד אחד נאמן, אפילו האשה מכחישה, יוציא ויתן כתובה (ב"ש).6

 

7. כשאין קינוי, ועד אחד שדעתו סומכת עליו והאשה מכחישו:

 

    א. עד אחד המוכחש ע"י האשה, אינו כלום (רשב"א, מל"מ, ב"ש)  

 

    ב. חייב להוציאה (תשובות מיימוניות, רמ"א, רעק"א)

 

יש רגליים לדבר או עד אחד נאמן עליו, המעיד רק על כיעור - מותרת לו (ב"ש ס"ק ו).8

 

 

 

סימן קיז

 

דין כתובה באשה שאין לה וסת, או שאר מומין ודין קטלנית

 

 

 

(סעיף א) הנושא אשה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקינחו את עצמם בעד, נמצא דם על העד שלה, או על העד שלו (שו"ע). כיוון שנפסק ביו"ד שנאסרת מספק היא מפסידה כתובתה (ב"ש).ולא אומרים שהבעל חייב מטעם איני יודע אם פרעתיך.[333] אלא מדמים לדברי הריב"ש שבספק טריפה המוכר צריך להחזיר את המעות ולא אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, לפי שספק טריפה אסור ואם כן, אין לך מום גדול מזה (ב"ש). אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו, אסור לה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת:[334] 
דעה א': אין לרואה מחמת תשמיש תוספת כתובה (רמב"ם, שו"ע), כדין שאר מומים, וברואה מחמת תשמיש אין הבדל בין אם ידעה מהם, או לא (מ"מ).
דעה ב': יש לה תוספת כתובה, כי רק במומים שידעה מהם אין לה תוספת (בעל העיטור, רמב"ן).
[335]
אבל האשה מקבלת נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, וכן נדוניה שהכניסה לו, בדיוק כדין שאר נשים, כי היא לא ידעה מקיומה של מום זה ולכן אין לקונסה (ב"ש).
[336]
ולא תנאי מתנאי הכתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש; ויוציא ולא יחזיר לעולם. כי חוששים שמא האשה תינשא לאחר ואח"כ תתרפא הפגם, ואז הבעל יטען שלא נתן דעתו לכך, ואילו ידע שתתרפא לא היה מגרשה, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים. והר"ן הביא מחלוקת אם דין זה הוא דווקא כשמנמק את סיבת הגירושין,
[337]  וכאן סתמו ולא חילקו, לפי שידוע שאין אדם משהה אשה האסורה עליו בתשמיש (ח"מ ס"ק ג).
במה דברים אמורים, כשהייתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם. 
דעה א': כל הדין כאן מתייחס רק לאלמנה, כי בבתולה אנו תולים את הפעם הראשונה בדם בתולים, ושוב אין ראיה שמהפעם הראשונה היא רואה דם מחמת תשמיש (ח"מ, ב"ש).
דעה ב': הדין הוא גם בבתולה (מהר"ם פדובה).
[338] ורק אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם כלל, אומרים שרק לאחר הנישואין הפכה לרואה דם מחמת התשמיש, ונסתחפה שדהו[339] (ח"מ ס"ק ד; ב"ש ס"ק ד).

 

אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת, נסתחפה שדהו (מזלו גרם). לפיכך אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזירה עולמית (שו"ע). ויש אומרים דאם אינו רוצה לישא אחרת ורוצה לשרות עם זו על ידי שליש בשנה אחת (רמ"א). צריך לגרוס "בשכונה אחת", כי המגרש את אשתו אינה רשאית לדור בשכונתו, אמנם אם גירשה מחמת תשמיש מותר לה לדור בשכונתו.[340]
דעה א': מותרים לגור באותו שכונה דווקא כשמשרה אותה על ידי שליש, שישמור ביניהם (ח"מ).
דעה ב': יתכן שנכתב כאן שליש, רק כדי לדאוג לצרכיה הגשמיים, אך אין צורך בשמירה (ב"ש).
[341]

 

ולא ילך אצלה אלא בעדים, ואין צריך לגרשה (רשב"ם, ר"ם, ב"י, רמ"א). יש להקשות מסי' קנד סעי' י, שבשהה י' שנים ולא ילדה, אם אינו נושא אחרת חייב לגרשה, כדי לזרזו לשאת אחרת ולקיים מצות פרו ורבו, ומדוע כאן רשאי להשהותה.[342] ויש לחלק, שבשהה י' שנים שהיא בת תשמיש, חוששים שלא ישא אחרת (על אף שאוסרים עליו לבוא עליה), לעומת זאת, כאן היא אינה בת תשמיש, ממילא ברור שהוא יוציא אותה, ואין צורך לגזור על כך (ח"מ).
ואם נושא אשה אחרת,
דעה א': צריך לגרש את הראשונה, כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו (מהר"ם פדובה). ודבריו תמוהים, שהרי אינה בת תשמיש (ח"מ ס"ק ז).
דעה ב': אינו צריך לגרש את הראשונה (ח"מ).
[343]
ואם הוא רוצה להשאירה ולהשרותה על ידי שליש,
[344] ומשום כך היא תובעת גירושין, הבעל פטור מלתת לה תוספת כתובה, כיוון שהיה רשאי להשאירה כך, אלא שהיא באה בטענה (ח"מ, ב"ש).[345] 

 

וכל שכן אם זינתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג (רמ"א). 
דעה א': במקרה כזה, מותר להשרותה אפילו בלי עדים, ואפילו יכולה לשמשו בביתו כשפחה, כיוון שמאוסה עליו, ואין חשש שיבוא עליה.
[346] (מהר"ם, ח"מ, ב"ש). ויש לחלק בין המקרה כאן לבין מי שקינא לה ונסתרה ומשבויה, שאסור לו להתייחד עימם, ששם רק ספק אם זינתה, ולכן אינה מאוסה לו כל כך (ב"ש).
דעה ב': יש לדייק מדברי הרמב"ם שאסור להם לגור בבית אחד, והרדב"ז החמיר אפילו בעדים, וכתב שאין לסמוך על דעת המקילים בזה, אלא יוציא בגט (פת"ש אות ב).
[347]

 

 

 

(סעיף ב) אשה שנבדקה על ידי נשים, ואמרו שאינה ראויה לאיש,[348] אין לה כתובה ולא תנאי כתובה (שו"ע). ואם אינה יכולה להבעל משום שהיא מתקשה בשעת התשמיש ומרגישה כאב, דינה כאיילונית ויש לה תוספת (ב"ש ס"ק י). ואם (רק) הבעל טוען עליה כך, כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה (רא"ש, שו"ע). כיוון שהוא טוען טענת ברי, וגם דבריו עומדים להתברר לאלתר, ולמה נחייב אותו במזונות, אם היא רוצה מזונות שתעשה בדיקה (בפני עדים), ותבטל טענתו (רא"ש).

 

 

 

(סעיף ג) הנושא אשה סתם, ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסי' לט, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת (שו"ע).

 

 

 

(סעיף ד) וכן הכונס אשה סתם, ונמצא בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסי' לט, ולא ידע הבעל במום זה תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת (שו"ע).
ודווקא במומים מפסידה כל כתובתה, כי היה עליה לספר לו על כך. אבל הנושא אשה האסורה עליו בלאו, ולא ידע מכך, יש לה תוספת כתובה, שהיה עליו לבדוק ולדעת על כך (ח"מ ס"ק י).
איילונית
יש לה תוספת כתובה, אע"פ שהוא מום גדול כי:
דעה א': הוא היה יכול לבדוק ולדעת לפני שנישאו (רמב"ם).
דעה ב': היא עצמה לא ידעה על כך (ר"ן). ודבריו תמוהים, כי אחד הסימנים הוא שאין לה דדים (ח"מ). ובב"ש ביאר שהיא לא ידעה שיש לה את כל הסימנים, שלדעת הרמב"ם רק אז היא נקראת איילונית, והסימן של קישוי בעת תשמיש, היא לא יכלה לדעת קודם, ולכן היא לא הייתה צריכה להגיד לו. לעומת זאת, הבעל יכל לדעת שיש לה חלק מהסימנים (ב"ש ח"מ).

 


 

(סעיף ה) אם יש מרחץ בעיר, והיו לו קרובים שם, אינו יכול לומר, לא ידעתי ממומין אלו, ואפילו מומין שבסתר, מפני שהוא בודק על ידי קרובותיו,[349] וחזקתו ששמע ונתרצה. 

 

אין שם מרחץ, או שלא היו שם קרובים, טוען על מומים שבסתר (שלא ידע מהם, ונפטר מלתת כתובתה).

 

נכפה לעיתים ידועים.[350] הריהו הוא כמום נסתר, 

 

במומים גלויים, אינו יכול לטעון (ולא לתת כתובתה), שחזקתו ששמע ונתפייס (שו"ע).

 

המשתינה במיטתה תמיד:[351] 

 

דעה א': לא הווי מום (ב"י, רשב"ץ)

 

דעה ב': הווי מום (ב"י), וכן נראה לי עיקר (רמ"א).

 

אם היא ישנה עם השכנות, נקרא מום גלוי (ח"מ).

 

איש שהשתין במיטה לא הווי מום (באר היטב), אך גם אי אפשר לחייב את האשה להיות איתו (רדב"ז, באר היטב סי' קנד,ג).
טען על אשתו שהיא מצורעת, הווי מום (רמ"א). נכלל בזה כל נגע שאינו עובר (ח"מ).

 

הייתה מצורעת ונתרפאה, אפשר שעדיין נחשב כמום, כיוון שהנגע יכול לחזור, והוא הדין אם חלה במחלת הנפילה (נכפה), ונתרפאה. ויש לדון אם ביטל על כך שידוך, האם פטור מקנס (ח"מ ס"ק יב).

 

 

 

(סעיף ו) כל האמור בסעיף הקודם, הוא רק במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות, אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל, ואם היא יוצאת למרחץ יוצאת מנוכרת,[352] הרי זה טוען אפילו על מומין שבגלוי לא ידעתי, ותצא בלא כתובה. ואם יש שם מרחץ, אם יש לו קרובה אינו יכול לטעון, שבוודאי הכל רואים אותה במרחץ.[353]
דעה א': אפילו קודם לאירוסין בודקים במרחץ, לכן לאחר האירוסין כבר אינו יכול לטעון, וחייב בכתובתה (תוס').
דעה ב': נוהגים לבדוק רק לאחר האירוסין (מרדכי, דגול מרבבה).
ואם דרכן להתחבא במרחץ, יכול לטעון אף על מומין גלויים (רמב"ם, שו"ע). ויש אומרים, שאפילו אם אין לו קרובים בעיר, יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהן (גאונים, טור, רמ"א).

 

כללים לסעיפים הבאים:

 

חזקת הגוף - כשיש ספק במציאות בהווה, כגון שיש ספק על אשה האם נבעלה, פוסקים על פי המציאות שהיתה ידועה בעבר, כלומר מעמידים על חזקת העבר שהיא בתולה.
חזקת ממון - כלל המעניק עדיפות לצד המחזיק בזמן הווה ברכוש, כאשר מתגלע 
ספק בקשר לבעלות על הדבר בין שני צדדים. הכלל מורכב מדין החזקה, בנוסף לדין המוציא מחברו עליו הראיה.
כאן נמצאו וכאן היו - כלל הקובע שאם התגלה מום גופני אצל אישה, מניחים שהוא נוצר כאן,  כלומר ברשות שבו התגלה המום שם המום נוצר (הכלל מובא להסבר הסוגיא על ידי רבא).
אין אדם שותה בכוס אלא אם בודקו - חזקה שאין אדם כונס אשה אלא אם כן בודקה קודם, לראות אם אין בה מומים.
אין אדם מתפייס במומין - חזקה שאדם אינו נושא אשה שיש בה מום, ולכן כשמתגלה לאחר הנישואין מום שלא היה מקום שידע מקודם על קיומו, הנישואין נחשבים כמקח טעות, הוא יכול לגרש את אשתו ללא כתובה.
מנה לאבא בידך – בנערה,[354] בין האירוסין לקידושין, אביה זוכה בכתובתה, לכן כיוון שהחוב הוא כלפי האב ולא כלפי הנערה, מתבטל חזקת הגוף. לפי שאין לחזקת הגוף עדיפות להוציא ממון, אלא לבעל הגוף עצמו, אך לא לאדם אחר (הכלל מובא להסבר הסוגיא על ידי רב אשי).
מנה לי בידך – כאשר האשה נשואה, או גדולה, חוב הכתובה הוא כבר כלפיה, ולא כלפי אביה, ולכן יש לה חזקת הגוף (הכלל מובא להסבר הסוגיא על ידי רב אשי). 

 

 

 

(סעיף ז) כיצד טוענים על המומין? אם המומין היו שם בוודאות קודם לאירוסין, כגון אצבע יתירה וכיוצא בו, על האב,[355] להביא ראיה שהבעל ידע על כך ונתרצה, או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל (שו"ע). כגון שיש בעיר מרחץ, או שהולכות ברחוב ולא מתחבאות (ח"מ ס"ק יד).[356] כי חזקה אין אדם מתפייס במומין, אבל אם בעל אותה כבר או אפילו הכניסה לחופה, אז חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא עם בודקו. ומסתמא נתפייס על כך.

 

 

 

(סעיף ח) היו בה מומין שאפשר שנולדו בה לאחר האירוסין,[357] אם נמצאו בה המומין אחר שכנסה לבית הבעל, על הבעל להביא ראיה, שהמומין היו בה, גם לפני שהתארסה, ולכן מקחו מקח טעות (שו"ע). והבעל יכול לגרשה ללא כתובה.
הסבר: יש לאשה "חזקת הגוף", לכן ההנחה היא שהמומין נוצרו לאחר אירוסיה, וכשיש חזקת הגוף, "חזקת הממון" שכספי הכתובה נמצאים בידי הבעל, אינו נחשב לכלום. בנוסף על כך, כשהאשה ברשות הבעל (לשיטת רבא) אומרים "כאן נמצאו וכאן היו", ומניחים שהמום נוצר אצל הבעל. ודין זה הוא בין אם האב או האשה, טוענים "ברי" שהמומים נוצרו לאחר האירוסין, ובין אם טוענים כך רק ב"שמא".
ואם כשהאשה נמצאת כבר אצל הבעל, הוא מביא הוכחה שהמומים נוצרו כשהייתה בבית אביה, הגם שאומרים "כאן נמצאו וכאן היו", ולכן מניחים שהמומים נוצרו בבית אביה ונטל ההוכחה צריך לעבור אליו. כלל זה אינו עומד בפני עצמו, ואין בכחו כשלעצמו לפטור את הבעל מלתת כתובתה. כי גם אם המומים נוצרו בבית אביה לפני האירוסין, עדיין אפשר לטעון, שהבעל "ראה ונתפייס", ולכן אין לפוטרו מחיוב הכתובה, אלא אם נצרף גם את החזקה "שאין אדם מתפייס במומין". ומכיוון שאינו יכול להשתחרר מחיובו לתת לאשה את כתובתה, אלא בצירוף שני הטיעונים יחד, אין שתיהן יחד נחשבות אלא כחזקה אחת בלבד. וכנגדה עומדות שני חזקות: חזקת הגוף שהמומים נוצרו לאחר האירוסין, וחזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם בודקו,
[358] לכן הבעל חייב בכתובתה (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א).[359]
אם נמצאו בה המומים כשהיא ארוסה בבית אביה:
דעה א': על האב להביא הוכחה שהמומים נוצרו לאחר האירוסין (רש"י, תוס', שו"ע), כשיטת רבא, שאומרים "כאן נמצאו וכאן היו", ולכן טענת "חזקת הגוף" של האשה נחלשת,
[360] וכנגדה עומדת טענת חזקת הממון.[361] אולם, כל זה דווקא בנערה, אבל בבוגרת, כבר לאחר האירוסין היא נמצאת ברשות בעלה, גם אם פיזית היא עדיין נמצאת בבית אביה,[362] ואם היא טוענת ברי,[363] שהמומים נוצרו לאחר האירוסין, נטל ההוכחה עובר לבעל.
דעה ב': אם האב טוען בטענת ברי, שהמומים נוצרו לאחר האירוסין, נטל ההוכחה עובר לבעל, ואם אינו מביא ראיה,
[364] צריך לתת לה כתובתה.[365] דעה זו מבוססת על שיטת רב אשי[366] (רמב"ן, רשב"א,ר"ן, רמ"א). ולדעת הר"ן הוא הדין גם לשיטת רבא, כי הכלל "כאן נמצאו כאן היו", חל רק בטענת שמא.[367] אולם אם היא כבר בוגרת. הרי שהיא בחזקת הבעל (ראו לעיל הערה 29), ולכן יש לה "חזקת הגוף", ונטל ההוכחה הוא על הבעל, גם אם היא טוענת שמא.[368]

 

תוספת כתובה: הבעל מתחייב בתוספת כתובה רק לאחר הקידושין. אם התברר בוודאות שהמומים נולדו לפני כן בזמן האירוסין, אמנם חייב בכתובה, אך פטור מתוספת כתובה, כיוון שהיה לה לגלות לו. ואין לומר חזקה שידע מהמומים בשעת הנישואין והתפייס, בגלל החזקה הנגדית, שאין אדם מתפייס במומין ומסתמא לא ידע עליהם (ב"ש ס"ק טו).
מומים שאי אפשר לבדוק, שנמצאו לאחר שכינסה: מספיק שהבעל יוכיח שהם שהיו שם לפני שכינסה, ואז יחול הכלל של "כאן נמצאו וכאן היו", וכאמור יחלש (רש"י), או יבטל (תוס'), את חזקת הגוף (ב"ש).
[369]

 

ויש אומרים שאם הגיע זמן לכנס אע"פ שלא כנסה, הווי כאילו הייתה ברשות הבעל (רמ"א). דין זה תמוה (ח"מ, ב"ש).

 

 

 

(סעיף ט) הביא הבעל ראיה שהמומים נוצרו לפני האירוסין, או שהודתה בכך. והאב הביא ראיה שהבעל ראה ושתק ונתפייס, או שחזקתו שידע בהן ונתפייס,[370] הרי זה חייב בכתובתה.

 

 

 

(סעיף י) בא על אשתו ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים,[371] או בכף הרגל, אין שומעין לו, כי חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, ולכן מניחים שהבעל ידע ונתפייס (רמב"ם, שו"ע). כל עוד לא בא עליה, יש חזקה שאין אדם מתפייס במומין. אולם לאחר שבא עליה, הרי שאין אדם שותה בכוס אלא אם בודקו. בהקשר לדברי הרמב"ם הובאו כמה הסברים (ודעת שלטי הגיבורים החולקת):
דעה א': דווקא אם בא עליה, השתהה זמן מה, ורק אח"כ בא ואמר שמצא בה מום שלא היה ידוע לו, אינו נאמן, שבוודאי ידע על המומים ומחל. אולם, אם מיד לאחר שבא עליה, בא וטען שמצא מום שלא היה ידוע לו, נאמן (מ"מ, מהרי"ק).
[372]
דעה ב': גם אם לא השתהה, ומיד לאחר שבא עליה, בא ואמר שמצא בה מום שלא היה ידוע לו,  אינו נאמן, שחזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקה, והרמב"ם נקט בששהה לרבותא, שהיה מקום לומר שמכך ששהה, מוכח שלא הכיר בא (כס"מ, פרישה, ח"מ).
דעה ג': אפילו בא עליה ושהה, הבעל יכול לבוא ולטעון שמצא בה מום שלא היה ידוע לו, מכח חזקה שאין אדם מתפייס במומין. ב"ש מביא את כל השיטות.

 

עד מתי הבעל נאמן לומר שלא בא עליה, וממילא ידע מהמום הנסתר: רבי מאיר סובר (יבמות קיא,ב) עד שלושים יום אדם נאמן לומר שלא בא עליה. רבי יוסי סובר, שאם הבעל נסתרה עמה, וודאי בא עליה מייד, ובלא נסתרה עמה, נאמן לומר שלא בא עליה, גם לאחר ל' יום.
דעה א': עד שלושים יום, נאמן לומר שלא בא עליה, כדעת רבי מאיר (מהרי"ק, רמ"א). כי גם רבי יוסי מודה לרבי מאיר, כשיש לנו סיבה לומר שלא בא עליה, אף כשנסתרו. ובהתגלה מום, יתכן שכאשר הוא ראה את המומים, עוד לא גמר בדעתו אם למחול או לא, ולכן הוא המתין.
[373]
דעה ב': יש לפסוק ככל הפוסקים שפסקו כדעת ר' יוסי דבנסתרה ודאי בא עליה מיד ואינו נאמן לומר שלא בא עליה, ותימא על הרמ"א שלא פסק כך (ח"מ ס"ק יח).

 


 

(סעיף יא) נודע לו שאשתו נכפית,[374] ורוצה לגרשה אבל הוא אינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט (שו"ע). ואין בזה משום תקנת רבינו גרשם (רמ"א). חייב לשלם כתובתה, או משום שחלתה לאחר האירוסין, או הנישואין, או שידע ומחל, ולמרות זאת יכול לגרשה בעל כרחה, משום שסכנה לבוא עליה (ב"ש) וח"מ סובר שאם הסכים, אינו יכול לגרשה בעל כרחה.
בשו"ת הרא"ש מובא, שכופין את הנכפית (חולת אפלפסיה) לקבל גט, ובמקרה כזה לא תיקן רבינו גרשום, משום שאשה אינה עדיפה מאיש, ואם אשה יכולה לכפות את בעלה לגרשה כשהוא נכפה, כל שכן שהאיש כופה את אשתו. בהבנת דברי הרא"ש הובאו כמה דעות:
דעה א': הרא"ש הסתפק אם יכול לגרשה בעל כרחה, ומכל מקום וודאי יכול למנוע ממנה: שאר, כסות ועונה, וגם באיש נכפה יש מחלוקת אם כופין אותו לגרש, או לא (ח"מ).
דעה ב': לדעת הרא"ש כופין אותה להתגרש בשוטים עד שתאמר רוצה אני, וכל שכן הוא יכול לזרוק לה את הגט בעל כרחה. ואשה נכפית (החולה באפילפסיה), וודאי הווי מום, ורק כשהבעל נכפה (חולה באפלפסיה) נחלקו, כיוון שאשה בכל שהוא ניחא ליה (ב"ש).
דעה ג': הרא"ש הסתפק אם יכול לזרוק לה גיטה בעל כרחה, אך סובר שאפשר לכפותה בשוטים, או למנוע ממנה שאר, כסות ועונה, עד שתאמר רוצה אני (נו"ב).
שו"ע סובר כדעת הרא"ש. הנו"ב והב"ש מבארים את דעת השו"ע כל אחד לפי הסברו.

 

ויתן כעת את מה שיכול לכתובתה, והמותר לכשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנו, שאר כסות ועונה. וראו לעיל (עז, א) מחלוקת, האם יכול למנוע שאר, כסות ועונה, מכל אשה המסרבת לקבל גט. ולדעת המתירים, החידוש כאן הוא שיכול למנוע אותם ממנה, גם כשאין לו כעת לתת כתובתה, שאינו רשאי לנהוג כן באשה שאינה נכפית.

 

ודווקא במום גדול כזה, שאילו היה באיש היו כופין אותו לגרש מדין התלמוד, ולא תיקן רבן גמליאל שתהא האשה עדיפא מאיש (רא"ש, רמ"א), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, הכוונה למומין שתחילתן לאחר האירוסין, או מומין שידע מהם ומחל עליהם ועכשיו מואס בה בגללם, אבל במומין שהסתירה ממנו, כופין אותה להתגרש, כיוון שעשתה שלא כהוגן (ב"ש). אבל היא אינה יכולה להוציא ממנו את הנדוניה שלה, כשהיא אינה רוצה להתגרש (ח"מ ס"ק כב).
אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה
(מהרי"ק, רמ"א):

 

דעה א': הדין שפטור מעונה, הוא רק כשיש לו מהיכן לשלם כתובתה, ורק היא אינה רוצה להתגרש. אולם אם אין לו מהיכן לשלם כתובתה, חייב בעונתה, ואם מונע ממנה עונתה, הוא נחשב כמורד (רמ"א, ח"מ ס"ק כג).

 

דעה ב': חייב לה שאר וכסות, ופטור מעונה, אפילו כשאין לו כדי לשלם כתובתה, לפי שאין כופין אותו להוליד בן שנואה (ב"ש ס"ק כה).[375]


 

 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

סימן קלד

 

צריך שיבטל הבעל כל מודעות

 

 

 

(סעיף א) קודם שיתן הגט, צריך שיבטל את כל המודעות שמסר, שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר: גט שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו, ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל, הרי הוא שהגט בטל (שו"ע).
צריך שיאמר לעידי המודעה: "אתם עידי" או "שמעו" (רשב"ץ ובריב"ש), והב"מ מפקפק בזה (פת"ש אות ב).
דיבר באופן שמשתמע שהוא אנוס לתת את הגט, ואח"כ נתן אמתלא שהתכוון לדבר אחר, נאמן (רשב"ץ, ריב"ש). אולם, המל"מ בדעת הרמב"ם, מפקפק בזה וצ"ע.
הבעל יכול למסור את המודעה בפני שני עדים, זה שלא בפני זה, ובלבד שיהיו כשרים (ריב"ש, רמ"א).

 

המודעא שמסר אינה מבוטלת,[376] עד שיאמר בפירוש שמבטל אותה, ורק אז היא מבוטלת (רמב"ם, שו"ע). כי "אתי דיבור ומבטל דיבור". אולם מחשבה אינה מבטלת דיבור (ט"ז).
אין צורך לעשות קנין על המודעה (רמב"ם, שו"ע). ואפילו עשה אח"כ קנין לגרש את אשתו, כדרך רוב האנשים אמירת המודעה מבטלת את הקנין (ט"ז אות א).

 

תלה את המודעא באונס, ואפילו באונס שקרי, ואפילו שהעדים אינם מכירים באונסו, הווי מודעא, כי בכל אופן מוכח שאינו רוצה לגרש (שו"ע)..

 

דין מסירת מודעה לביטול הגט, מבלי שמוסר המודעא מזכיר שהיה אונס:

 

דעה א': רק צריך שיאמר שהגט בטל, ואין צורך שיהיה שם אונס ואפי' אומר שאינו אנוס (רמב"ם, רשב"א, רא"ש, שו"ע).[377] כי המודעה הוא גילוי מילתא, ואין צורך שיהיה אונס.
דעה ב': אם ידוע שלא היה אונס, המודעה אינה מבטלת את הגט (רמב"ן).
[378]  
דעה ג': צריך לפרש שהוא אנוס, ואם לא פירש, ולא ידוע אם היה שם אונס, הגט כשר (רשב"ם).
[379]

 

האם יכול לבטל את הגט לפני כתיבתו:
דעה א': יכול לבטל (רמב"ם).
דעה ב': אינו יכול לבטל. ואם אמר בסתם, "גט זה בטל הוא", ואח"כ ציווה לכתוב גט, הרי שהצווי לכתוב גט, מבטל את דבריו הראשונים (רשב"ם ופוסקים נוספים).

 

גילוי דעת, ללא ביטול הגט:
דעה א': גילוי דעת לאחר כתיבת הגט אינו מועיל, אך אם גילה דעתו שהוא אנוס קודם כתיבת הגט, גם גילוי דעת מבטלת את הגט (ב"ח).
דעה ב': גם גילוי דעת קודם כתיבת הגט אינו מועיל, אלא צריך דווקא מסירת מודעה, שבמפורש מבטלת את הגט (רשב"ץ, ב"ש).
[380] 

 

 

 

(סעיף ב) לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסרנוסח המודעה: 
דעה א': צריך שיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה. וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים, ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי, שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו.
[381] (רמב"ם, שו"ע).[382] ולדעת הרמב"ם, צריך לומר שהוא מבטל כל דבר הגורם לביטול הגט. ולא מספיק לומר שמבטל מודעה דמודעה (מהרש"ל, דרישה, ט"ז).
דעה ב': מספיק שיאמר שמבטל מודעא ומודעא דמודעא, עד סוף כל מודעי (רא"ש, טור).
[383] ואין הבדל אם אמר "שמבטל "כל מודעה ומודעה דמודעה, עד סוף כל המודעות", או שאמר "שמבטל כל מה שיכול לפסול את הגט" (ב"ש ס"ק ד).
דעה ג': סובר כדעת הרא"ש, אך כדי לצאת ידי כל הספקות יש להוסיף את המילים "והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה" (רשב"א). בפסקיו כותב הרשב"א שאין עדיפות לנוסח הרמב"ם על פני נוסח הרא"ש. אולם, בתיקון גט הרשב"א, מובא נוסח הרמב"ם, עם תוספת הרשב"א, ובעקבותיו הלך גם השו"ע.
הרמ"א כתב שנוהגים כדעת הרא"ש, אך לכתחילה טוב להוסיף כדעת הרשב"א.

 

דין מודעה דמודעה: לכל הדעות העיקר הוא לבטל את כל המודעות, ודי בכך. וגם אם הוציא בעבר מודעה המבטלת את ביטול המודעה (מודעה דמודעה), אין לחשוש, משום שהולכים לפי דבריו האחרונים. ורק כדי לצאת ידי כל הספקות, כתב הרשב"א לכתחילה גם לבטל את העדים, לפיכך גם אם הבעל מסר מודעה המבטל את העדים,[384] הגט כשר (ב"ש ס"ק ג).
גם אם לא אמר את כל הנוסח, אלא רק אמר שהוא "מבטל המודעות", ואחר שנישאת לאשה אחרת, נולדו לה ילדים, והביא הבעל עדים שמסר מודעה גם על ביטול המודעות, אינה יוצאת מבעלה והילדים כשרים (רדב"ז, ב"ש).

 

הביטול מועיל רק כשלא ידוע אונסו, אבל אם ידוע לנו האונס שבגללו עשה מודעה וביטל את הגט, ביטול המודעות אינו מועיל עד שיתברר לנו שגורם האונס התבטל (מבי"ט, פת"ש אות ד).[385]
המנהג היום לומר גם את נוסח הרמב"ם, הביאו השו"ע, וגם את נוסח הרא"ש, הביאו הרמ"א (ט"ז).

 

 

 

(סעיף ג) נהגו להצריך בטול מודעא אף למגרש מרצונו (שו"ע). ומיהו, אם שכח מלבטל הגט כשר (רא"ש, מ"כ, רמ"א), מאחר שמגרש מרצונו (מהר"ל, מ"כ, רמ"א).

 

עוד נהגו לבטל את המודעות גם לפני כתיבת הגט, וגם לאחר כתיבת הגט, לפני נתינתו לאשה (מרדכי, רמ"א), ואע"פ שלדעת הרמב"ם, ספר התרומה והסמ"ג,[386] אם הבעל ביטל את הגט בין הכתיבה לנתינה, לא מועיל אח"כ בטול מודעא, ואי אפשר כבר לגרש באותו גט (רמ"א), והבעל אינו יכול לבטל את הגט אלא בפני הסופר והעדים שצווה להם שיכתבו את הגט (ספר התרומה, סמ"ג, ב"ש), ולכן אין מניחים אותו לילך עד שיתן הגט. אפילו הכי מחמירין גם כן לבטל מודעא בשעת נתינה (ב"י, רמ"א).

 

 

 

(סעיף ד) נשבע הבעל ליתן גט, צריך שיתירו לו את השבועה קודם נתינת הגט, כי השבועה דומה לאונס (ר' פרץ, שו"ע).

 

בדיעבד כשר,[387] כיוון שאין זה ממש אונס, הואיל ונשבע מעצמו ומרצונו,[388]
ונוהגים להתיר את הנדר רק לרווחא דמילתא (ט"ז אות ו).
הנשבע לגרשה ואינו רוצה לקיים נדרו: כתב הב"מ שאסור לכפות אותו לקיים נדרו, ואם כפו אותו, קרוב הדבר לגט מעושה, ובספר גט מקושר תמה עליו וכתב שצ"ע לדינא (פת"ש אות ח).
אבל כשחייב לגרשה עפ"י דין, כופים אותו על זה, ולא מתייחסים ולא איכפת לנו משבועתו (ב"ש).
נשבע שלא לגרש, או שלא לבטל המודעות: צריך התרה, ואם לא התירו, צ"ע לדינא, שמא השבועה בטילה מדין "אי עביד לא מהני", דהיינו מעשה שנעשה בעבירה אינו חל (רעק"א).
נשבע ברבים שלא יגרש את אשתו ללא ידיעת אביו, וגרשה, ואח"כ יצא קול עירעור על הגט שגרשה ללא ידיעת אביו, הגט כשר, מדין "אי עביד לא מהני", מצד שאין כאן איסור ממשי, אלא תנאי שבדה מליבו, או משום שניתן להתיר ע"י שאלת חכם, וראו שם טעמים נוספים (נו"ב, פת"ש אות ו).
קיבל עליו בחרם בעוה"ז ובעוה"ב לגרש את אשתו:
אין לו התרה, אף שהוא לדבר מצוה, וצריך לגרשה, ואינו נחשב כאונס כיוון שהוא הביאו על עצמו. וכדי לצאת ידי כל החומרות צריך לתת לה אח"כ גט נוסף (רדב"ז). אולם, לשיטתנו שיש התרה לדבר מצוה, אין צריך לכל זה, ויתירו נדרו (פת"ש אות ז).
התחייב לתת ערבות, ייתן את הערבות שאין זה נחשב כאונס (שו"ע)ואין לדמות לנשבע לגרש שתולה את הגט בשבועתו, ונראה כאונס. אבל בערבות הגט ניתלה בדבר אחר, ומכיוון שהוא יכול לשלם, אין כאן אונס.
קיבל קניין לגרש את האישה:
דעה א': קנין לגרש דומה לשבועה, ולכן צריך לפוטרו קודם שיגרשה (תרוה"ד, רמ"א).
[389]
דעה ב': הקנין כלל אינו חל, וממילא אין צורך לפוטרו (ב"ש).
[390]
קיבל עליו קנסות אם לא יגרש:
[391]
דעה א': קנס את עצמו אינו נחשב כאונס, כיוון שהוא חייב את עצמו, והחיוב הוא על דבר אחר, ולא ישירות על נתינת הגט, והוא גם יכול לתת את הקנסות ולא לגרש (ר' מימון נואר, מהרי"ק). ובתורת הגיטין כתב שפטור מלשלם את הקנס, כי הוא רוצה לגרש, אלא שבי"ד אינם נותנים לו מחשש לגט מעושה והוא אנוס, לכן אפילו אם הוא יחזור בו מלתת את הגט, בי"ד אינם יכולים לכוף אותו לשלם את הקנס, וממה נפשך הוא נפטר מתשלום הקנס (פת"ש אות ט). ואם נראה שמגרש מרצונו ולא מחמת הקנס, הגט כשר (משכנות יעקב, פת"ש אות י).
דעה ב': נחשב כאונס, ויש לפוטרו מהקנס לפני שמגרש (רשב"א).
הסבר א': הפוסקים (דעה א' וב') נחלקו בכך, לכן לכתחילה צריך לפוטרו מהקנס, בדיעבד כשר (רמ"א).
הסבר ב': אין כאן מחלוקת.
[392] הרשב"א עוסק בנשוי המתחייב בקנס אם לא יגרש, ולכן הוא נחשב כאנוס, וצריך לבטל את הקנס לפני הגט. המהרי"ק עוסק בגרוש המתחייב בקנס אם יחזיר את אשתו, ושוב יגרשה. דלא הווי אונס, כיוון שהאפשרות בידו שלא להחזירה (לבוש). ב"ש מביא את שני ההסברים.
אונס של אדם אחר כדי שהבעל יגרש (דהיינו האונס אינו על הבעל, אלא על אדם אחר):
דעה א': אונסין על אדם אחר, אינו נחשב אונס, ואפילו אב על בנו, או להיפך (רשב"ץ, רמ"א כיש אומרים).
דעה ב': אב על בנו נחשב כאונס (רשב"א, ב"י, גמ"ר, משכנ"י, רמ"א כיש מחמירין).
אונס ממון:
דעה א': מסתפק באונסים אותו להפסיד ממון, אם לא יגרש, האם נחשב כאונס (רדב"ז).
דעה ב': מוכח מהגמ' (ב"ב מ,ב מההוא פרדיסא), דאונס ממון הווי אונס (תורת גיטין).
דעה ג': נחשב ספק אונס (פת"ש).
גזלה ממון מבעלה, והחזר הגזילה מותנה בכך שיגרשה, ומחמת ההפסד הממוני גירשה. יש להסתפק אם הגט מעושה (רשב"ץ, ב"י). תורת הגיטין מבאר, שאם האשה תלתה את הגט במפורש בממון, הווי גט מעושה, דאונס ממון חשיב אונס. אבל אם לא תלתה את הגירושין במפורש בממון, והבעל החליט על דעת עצמו לגרשה, כדי להימנע מהפסד ממוני, הגט אינו מעושה. שהרי מעשים שבכל יום שהאשה מציקה לבעלה בענייני ממון ובדברים אחרים, ובגללם הבעל מגרשה, ולא חשים לגט מעושה.
[393] ויש לתמוה שהרי הרשב"ץ כתב מפורשות שהאשה אינה רוצה להחזיר את הממון עד שיגרשנה, לכן נראה שהרשב"ץ מסתפק, האם אונס ממון חשיב אונס.
אולם, נראה שאפשר לחדש, שאם בתחילה היה אונס ממון, ואחרי כן הבטיחו לבעל ממון נוסף כפיצוי, והסכים לגרש, הגט כשר (פת"ש אות יא).

 

 

 

(סעיף ה) אם הוא אנוס ומסר מודעה, הגט נפסל, אבל אם לא מסר מודעה, תלוי: אם אנסוהו שלא כדין[394] הגט פסול (מדאורייתא, ב"ש). אבל אם אנסוהו כדין, כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה, ואנסוהו בי"ד עד (שאמר רוצה אני וביטל את כל המודעות שמסר, באר הגולה) שהוציאה, הגט כשר. ומצוה על בי"ד,[395] לכוף את המגרש לבטל את המודעות שמסר (שו"ע).

 

 

 

(סעיף ו) מי שמסר מודעא על הגט, מכין אותו מכת מרדות,[396] מפני שגרם להיות ממזרים, שהרי הגט הגיע לידה, על פיה היא נישאת, ולאחר זמן יבואו עדים שביטל בפניהם, או שמסר מודעא בפניהם קודם לכתיבת הגט, ונמצא הוולד ממזר (שו"ע).
ואפילו ביטל את המודעא בשעת הנתינה, אפילו הכי משמתינן לה (נידוי), דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בביטול (תוס', רא"ש, ב"י, רמ"א). ודברים אלו תמוהים, שהרי נידוי חמור ממלקות, וכאן שביטל את המודעות שמסר, למה שנגזור עליו נידוי, ודעת הטור שמנדים אותו, הוא רק כשמסרב לבטל את המודעות שמסר. לכן כאן שרוצה לבטל את המודעות, מלקים אותו על שגרם להוצאת לעז, אבל אין מנדים אותו (ב"ש ס"ק יב).

 

 

 

(סעיף ז) אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין, ואמר: רוצה אני, וגם ביטל המודעא, או לא מסרה, הגט פסול; ואעפ"כ האשה פסולה מן הכהונה (שו"ע).
מי שעל פי הדין חייב לגרש, ואנסוהו לגרש, ואחר כך ראו העדים שהוא רץ אחריהם בכוונה לבטל את הגט, ואטמו את אוזניהם כדי שלא ישמעו את דבריו, אין כאן ביטול, והגט כשר (שלטי הגיבורים, ב"ש).
אמר שרב או דיין צוו עליו לבטל את הגט, נחשב כמודעה ממש, ולא רק כגילוי דעת (ב"ש ס"ק יא).

 

 

 

(סעיף ח) אנסוהו עובדי כוכבים לגרש, אם הוא חייב לגרשה מן הדין, הגט פסול, ואעפ"כ האשה פסולה מן הכהונה. ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין, אפילו ריח גט אין בו, ולא נפסלה מן הכהונה (שו"ע).
ואפילו אם קיבל מעות על נתינת הגט, לא אמרינן שמשום זה נתרצה (הגהות הרי"ף, רמ"א).
[397] כי במכר אם נתנו לו פחות מדמיו נחשב כתליוהו ויהיב,[398] והמכר אינו מתקיים, כך כאן אי אפשר לומר שנתו לו לפי השווי, כי אולי היא חביבה לו, וכל הון יבוזו לו בעד אשתו (תו"ג).
מסר מודעה, ואין אנו יודעים אם אנסוהו או לא, אם הוא קיבל על כך מעות, הווי גט, שמא מחמת שקיבל מעות התרצה, וכל שכן אם לא אנסוהו (ב"ש ס"ק יד). ודווקא כשקיבל מעות שלא היה לו מקודם שום זכות בהם. אולם יש פוסקים המפקפקים בזה, וסוברים שגם בקיבל מעות באופן זה, הווי גט מעושה (פת"ש אות טז).

 

קיבל עליו קנס ובגלל שנתן לה גט הרויח ממון זה אין זה כמקבל מעות דרק ניצול מהפסד הוא.

 

מאיימים עליו באיומים שיש ביכולתם לממש, חשיב אונס, גם אם לא מכים אותו (פת"ש אות טו).

 

כללא דמילתא, כ"ז שהשופטים שם נחשב לאונס גם באמר רוצה אני, הלכו אנשי השופט ונסתלק האונס ואמר רוצה אני, הגט כשר. ומסדר הגט יחוש לדעת אם אין כאן אונס.

 

אך יש להסס אולי הוא אומר רוצה אני מפחד האיום עליו, אך אם מסדר הגט יודע בבירור שלא איימו עליו כלל, הגט כשר.  

 

 

 

(סעיף ט) דחקו אותו בי"ד של ישראל על ידי כותים, והיו הכותים מכין אותו ואומרים: עשה מה שישראל אומרים לך, דינו כאנסוהו ישראל (שו"ע).

 

וה"ה אם אומרים סתם תן גט, כיון שבא ע"י ישראל.

 

 

 

(סעיף י) גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו, ונתנו לה, ואח"כ ביטל את המודעא מרצונו, ואמר לה: תתגרשי בגט שנתתי לך כבר, אין צריך לחזור וליטלו ממנה (שו"ע). כי זה דומה לדין מי שנתן גט ביד אשתו בזמן שהיא ישנה, שאין צריך לחזור וליתנו לה כשתתעורר (באר הגולה).

 
 
 

סימן קנד

 

למי שכופין להוציא בגט

 

 

 

 (סעיף א) אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה:
1. מי שנולד לו ריח הפה, או ריח החוטם.
2. מקבץ צואת כלבים,
[399] או בורסקי.[400]
3. מחתך נחושת מעקרו.
[401]
לעומת זאת:
1. אדם שלאחר נישואיו רוצה להיות סופר סת"ם ולעבד בעצמו את העורות, ולצורך כך משתמשים גם במעט צואת כלבים, אשתו אינה יכולה למחות בו. כי בזמנינו הפרנסה קשה, וגם צריך שעיבוד העור יהיה לשמה, והוא אינו סומך על אחרים. אולם, אם הוא יכול להתפרנס ממלאכה אחרת, האשה יכולה למחות בו (פת"ש).
2. משתין במיטה (ראו לעיל קיז,ה), אשתו אינה יכולה לכוף עליו לגרשה. אולם, גם אין כופין עליה להיות איתו (רדב"ז, באר היטב).
3. עבודות בזויות, אשתו אינה יכולה להתנגד, שהרי "פשוט נבילתא בשוקא, ולא תימא: כהנא אנא, גברא רבא אנא" (פת"ש).

 

כשכופין מצד ריח רע, האם חייבים בתוספת כתובה:[402]
דעה א': אינם חייבים בתוספת כתובה, כי בעת שהתחייב על כך, לא היה בדעתו לתת תוספת על הכתובה, במידה ויכפו עליו גירושין (ר"ח, ב"ש).
[403]
דעה ב': הבעל צריך לתת לה תוספת כתובה (ר"ת).
[404]

 

כשידעה לפני הנישואין ולא התנתה על כך.[405]
דעה א': לא כופים עליו לגרשה, דסברה וקבלה (רמ"ה, רמ"א).
[406] כן דעת הרמב"ם ולכן גם הרמ"א פסק כך (מ"מ, ב"י). אולם, אין הוכחה מהרמב"ם, כי דווקא מהכתובה הוא פטור כשידעה על כך, כדי שלא תלך כל אשה ותערים, ותינשא לאדם בעל מומים אלו, ותיכף אח"כ תכוף אותו לגרשה ולתת כתובתה, אבל לכוף עליו לגרשה ללא כתובה, יכולה גם כשידעה מהמומים (ב"ש).[407]
דעה ב': כל עוד לא התנתה, כופין,
[408] ויכולה היא לומר: "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל" (רשב"א, טור, ר"ן בשם יש אומרים).
לכן נראה שאם היא אינה רוצה לגור עם בעלה, היא לא תקרא "מורדת", כיוון שיכולה לומר "קים לי" כדעה זו (ב"ש). אולם, לדעת הב"מ האשה אינה יכולה לומר קים לי, שהרי המשמעות של מורדת הוא שהבעל יכול לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק (פת"ש).
[409] 

 

חיוב בכתובה כשידעה מהמומים, אך לא התנתה,
דעה א': גם לדעות שכופים לגרש, אין לה כתובה, מחשש להערמה כמבואר לעיל (ב"ש ברמב"ם).
דעה ב': יש לה כתובה, ואין לחשוש מהערמה, כי הוא יכל להתנות שאם היא תתגרש ממנו, תפסיד כתובתה, ומכיוון שלא התנה הפסיד לעצמו (מרדכי).
דעה ג': במקום שיש חשש הערמה, אין לה כתובה (תוס').
ב"ש הביא את שלושת הדעות.

 

אם לאחר שנישאו, נעשה האיש מוכה שחין,[410] כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואע"פ שהיא רוצה להמשיך ולישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנישאו), אין שומעין לה (שו"ע).
תוספת כתובה: מוכה שחין פטור, כי על דעת שיהיה מוכה שחין ויצטרך לגרשה לא קיבל על עצמו.
היה מוכה שחין קודם שנשאה, יתכן שחייב בתוספת כתובתה, משום שידע שיכפוהו להתגרש, ובכל זאת התחייב בכתובה ובתוספת, הרי שהתכוון לשלם (ב"ש ס"ק א). אבל אם לא ידע שיכפוהו להתגרש, נראה שאינו חייב בתוספת (ערוה"ש).
כתובה: יש אומרים שאם היה מוכה שחין לפני שנשאה, אין לה כתובה, מחשש להערמה, והמרדכי חולק, כמבואר לעיל במומים (ב"ש).

 

 אלא מפרישים אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו,[411] לכן אם האשה אמרה: אשב עמו בעדים, כדי שלא יבוא אלי, שומעין לה (שו"ע). והעדים אינם צריכים לשמור כל הזמן, אלא כדרך כל הישנים בבית אחד (ראנ"ח, באר היטב).

 

דין המתנכר (הממיר את דתו):
דעה א': כופים אותו על ידי גויים להוציאה,
[412] ובשעת הגט יבטל את כל המודעות (ארחות חיים, מרדכי, ב"י, מהר"ם אלשקר).
דעה ב': לא כופים עליו גירושין, כיוון "שטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"
[413] (מהר"ם פדובה).
אלא אם מאכילה איסורים, או נודר ואינו מקיים (מהרי"ו).
[414]
אלא אם עבר על חרם כנגדה, כגון חרם שלא להכותה (הגה"מ). נראה שהגה"מ אינו מסכים עם החילוק של מהרי"ו (ד"מ).
הרמ"א מביא את כל הדעות, כולל החילוק שהביא מהרי"ו וכל שכן את החילוק שהביא הגה"מ.
הלכה למעשה: בשו"ת עבודת הגרשוני כתב, שכיוון שנחלקו בכך, אי אפשר להקל בספק דאורייתא,
[415] לכן כתב הב"מ שטוב יותר שלא לכופו להוציאה, אבל יכופו אותו לשלם לה מזונות ולפרנסה, או ישלם לה כתובה ונדוניה, ועל ידי כך אולי ירצה מעצמו להתפשר אתה ולגרשה (פת"ש אות ד).

 

מי שהוא רועה זונות,[416] ואשתו קובלת עליו, ויש עדות שראו אותו עם מנאפים,[417] או שהודה.[418]
יש אומרים שכופין אותו להוציא
 (חידושי אגדות ביבמות, רמ"א), ודווקא במוחזק בכך, לפי שהוא יאבד הון ולבסוף לא יהא לו כדי לפרנסה (חכ"צ).[419] וגם דווקא כשעמד במרדו, אבל אם חזר בתשובה, אין כופין אותו להוציא (חכ"צ, באר היטב).[420] אבל אין מחרימים על עדות זו,[421] דכל ישראל בחזקת כשרות הם (אגודה, ב"ש ס"ק ד).
ואם מביאים לפניו ילדים נכריים וטוענים שהוא אביהם אין לחוש, שמא משקרים עליו (חידושי אגדות ביבמות, רמ"א).

 

 

 

(סעיף ב) היה לבעלה אחד מהמומים שכופים עליו להוציאה, ומת, ונפלה לפני אחיו לייבום, וגם לו יש את המום שהיה לבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ ויתן לה כתובה.

 

 

 

(סעיף ג) האומר איני זן ואיני מפרנס, ומי שאינו רוצה לשמש, בכתובות (עז,א) מובא על כך מחלוקת: לדעת שמואל כופים אותו לזון אותה, ולדעת רב, כופין עליו לגרשה, כי אי אפשר להסתפק בכפיית מזונות, ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".
לדינא:

 

דעה א': כופים אותו לזון, כדעת שמואל (רי"ף, ר"ח, שו"ע). וכשאי אפשר, כגון שאין לו במה להתפרנס, ואינו רוצה להשתכר ולזון, אם היא רוצה להתגרש,[422] כופים אותו להוציא מיד, וליתן כתובה (רשב"א, שו"ע). והוא הדין במי שאינו רוצה לשמשה (שו"ע). רק שבעובר על עונתה, הבעל גם נחשב כמורד (ב"ש), וראה לעיל (עז,א) לדין מורד.[423]
דעה ב': כופים עליו לגרש, כדעת רב. כי האשה בושה לבוא כל פעם לבי"ד, ואם לא נכפה לגרש, תמות ברעב (בה"ג, רא"ש).
דעה ג': אין כופים עליו לגרש, כדעת שמואל. אלא אם בנוסף על כך מורד גם מתשמיש (ר"ח, רא"ש ביבמות),
[424] ומכל מקום למעשה יש לחוש לדעת האומרים שאף כשמורד בשניהם (מזונות ותשמיש), אין לכפות (גבורת ארי).[425]
לדינא אפשר לכפותו בשוטים שיזון אותה, וישמש עמה, או שיתן לה גט, ואין זה נקרא כפייה על הגט. כי יש לו בחירה והוא יכול לבחור לזון אותה, או לשמש עמה, ואז לא יאלץ לגרשה (ב"ש עפ"י ריב"ש ורמ"א).
ומי שבורח מאשתו כמה שנים ואינו רוצה לשלוח לה מזונות ולא להתקרב tליה, אין לך מורד גדול מזה, וכופים אותו לגרשה (מהר"מ מטראני, באר היטב).

 

ומי שאין לו כדי לזון את אשתו, הרמב"ם והשו"ע (לעיל ע, ג) פוסקים שכופין אותו להוציא, והרמ"א מביא את דעת ר"ת, שלא כופין להוציא. וכתבו החת"ס והב"מ, שכשיכול להשתכר ואינו רוצה, לכו"ע כופין.[426] ולכן כאן שעוסקים במקרה שאינו רוצה להשתכר, הרמ"א אינו משיג על השו"ע.

 

בדומה למי שיש לו ריח רע, גם במי שמונע מזונות מאשתו, אם היא אינה רוצה לדור עמו, אינה נחשבת כמורדת, כי היא יכולה לומר קים לי כדעת הרא"ש. אולם, בדומה למובא לעיל, לדעת הב"מ היא אינה יכולה לטעון כן, כי בעלה הוא המוחזק, ולכן היא אינה יכולה להיתלות בדעה הנוחה לה. ואם הוא עשיר וזן אותה בפחות מהראוי, לכו"ע רק כופים אותו על מזונות, ובמקרה כזה היא תיחשב למורדת. אולם, יש ליישב ולומר, שבכל מקרה היא אינה נחשבת כמורדת, כי היא אינה נוהגת כן כנקמה על העבר, או כדי לצערו, אלא כדי שבעלה יזון אותה כראוי, ועביד איניש דינא לנפשיה (פת"ש).

 

וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי מתוך שמוציאה מביתו, הוא לפעמים אינו זנה, ופורש מתשמיש עמה, יותר מעונתה והוי כמורד במזונות ותשמיש (רשב"א, רמ"א).
לדינא:

 

דעה א': כיוון שיש בזה מחלוקת, יש לחוש לדעה שחוששין לגט מעושה, ולכן אפילו אם הוא מונע ממנה כל ענייני אישות (מזונות ושימוש), אין כופין בשוטים על הגט.
אבל כופים אותו בשוטים שיפרנסה ויזון אותה, או ישמש אותה. ואם רוצה להינצל מכך, יתן לה גט, ולכן אין כאן גט מעושה כי הברירה בידו (ש"ך בגבורת אנשים, פת"ש).
דעה ב': להלכה לא פוסקים כדעת הש"ך, ואם מונע ממנה כל ענייני אישות כופים אותו לגרשה. וכך המנהג למעשה (עין יצחק).

 

איש המכה את אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו.[427] ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם לא ציית לדברי הבי"ד יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא.
וכל זה כשהוא המתחיל, אבל אם מקללתו בחנם, או מזלזלת באביו ובאמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה, והסברא הראשונה עיקר.
[428]
ואם אינם יודעים מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת.
ואם הוא מקללתו חינם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דווקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה (כמבואר לעיל בסי קטו).
הלכה מביתו ולוותה ואכלה, אם יצאה מכח שהכה אותה תמיד, חייב לשלם
 (מרדכי, מוהר"ם, רמ"א). 

 

 

 

(סעיף ד) איש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, דינה כדין מורדת (שו"ע). נקטעו שתי ידיו, רגליו או עיניו ח"ו, מה הדין:
דעה א': כופים אותו לגרש (רא"ש, רמ"א). שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם (טור). אולם בשו"ת הראש מובא שגם בנקטעו שני ידיו וכו' לא כופים, בסתירה לדבריו ברא"ש.
דעה ב': לא כופים אותו לגרש, שכן נוהגין ומנהג זה תורה היא, וכל המשנה מרבה ממזרים בישראל (לבוש).
[429] ואף שלהלכה הרא"ש סבר לחלק, הלכה למעשה בשו"ת לא רצה להורות כן, וכן נראה מהמשנה שלא חילקה בין המקרים. וכן משמע מכל הפוסקים, ונראה שכן דעת הרמ"א שכתב דעה זו כיש אומרים (גבורת ארי). ואינו יכול לומר נסתחפה שדך (מזלך גרם), כי האשה היא כשדה לבעל ולא ההיפך (ביאור הגר"א).
היה קטוע רגליים וכו' עוד לפני שנישאו: דינו כמי שהיה לו ריח רע כמובא לעיל (ב"ש ס"ק ח).

 

דעה א': לא כופים עליו לגרשה, דסברה וקבלה (רמ"ה, רמ"א(

 

דעה ב': כל עוד לא התנתה, כופין,[430] ויכולה היא לומר: "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל" (רשב"א, טור, ר"ן בשם יש אומרים).

(סעיף ה) איש המשתטה מידי יום, ואשתו טוענת: אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו. אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים (שו"ע). אלא אומרים שסברה וקיבלה (ביאור הגר"א).
דין נכפה - חולה אפלפסיה (להרחבה ראו לעיל קיז,יא):
דעה א': אינו מום ואין כופין עליו לגרש. אולם, גם אין כופין אותה שתהיה עמו, הוtיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי, ראבי"ה רמ"א כיש אומרים).
[431] אולם, במקרים בהם קיים סכנה אם ישמשו, כופין אותו לגרשה (ב"ש).
דעה ב': הווי מום גם באיש, וכופין לגרש (רא"ש, רמ"א כיש אומרים). ואפילו התנה עמה, כיוון שיש בזה סכנה עבורו, אם ישמשו (ב"ש בהסבר הרא"ש).

 

(סעיף ו) האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה להבנות ממנו, אין שומעין לה (שו"ע),[432] לפי שאינה חייבת בפריה ורביה (ט"ז). אבל אם טענה שחפצה לילד, כדי שיהיה לה בן שתשען עליו.[433] ועד עכשיו אין לה בנים (מהרי"ו),[434] והם נשואים עשר שנים והיא לא התעברה,[435] ואינה תובעת כתובתה,[436] והאשה טוענת ברי שאינו יורה כמפורט להלן בדעה א',[437] שומעין לה, וכופין אותו להוציאה (רא"ש, שו"ע). 
האם חייב בכתובה
:

 

דעה א': פטור מלתת לה כתובתה, אפילו אם הבעל אינו יודע מי האשם בכך, משום שהבעל מוחזק בממון, אלא אם האשה טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ,[438] (רמב"ם, שו"ע - כמוסבר בב"ש).[439]
דעה ב': כשהיו לו ילדים מאשה אחרת, או שזה כבר בעלה השלישי ששוהה עמו עשר שנים,
[440] ואינה טוענת שהוא אינו יורה כחץ -  תולים את האשמה בה, ופטור מלתת לה כתובתה. בכל המקרים האחרים תולים בו וחייב בכתובתה (תוס', רא"ש, רמ"א).[441]
דעה ג': כמו דעה ב', רק שבבעל שלישי, הפסידה כתובתה, ואפילו היא טוענת ברי שאינו יורה כחץ, והוא טוען שמא. משום שהוחזקה בשלושה בעלים שאינה יולדת, ולכן החזקה שלה נפגמה, ולבעל יש חזקת ממון (נ"י).
דעה ד: רק כשהבעל טוען, שהאשה אשמה, לפי שהיא פולטת,
[442] והיא אינה טוענת מנגד שהוא אינו יורה כחץ – תולים את האשמה בה, ופטור מלתת לה כתובתה. בכל המקרים האחרים תולים בו וחייב בכתובתה (רי"ף עפ"י רמב"ן ורא"ש, שו"ע להלן סעי' י).[443]

 

אבל אינו חייב בתוספת כתובה,[444] ויתן נדונייתא מה שהכניסה לו (רי"ף, רמב"ם, רא"ש, שו"ע).[445]
והבעל יכול להחרים את האשה על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בוודאי.
[446] ורק אח"כ יתן לה כתובתה. ואם אמר אשא אשה אחרת בנוסף עליה ואבדוק עצמי, תלוי בשיטות שהובאו לעיל:
 
לדעת הרמב"ם והשו"ע תמיד יכול לנהוג כן, ולבדוק עצמו בנשיאת אשה נוספת.
לדעת הרי"ף רק כשהבעל טוען ברי שהאשמה בה, כי היא מתקשה ופולטת את הזרע.
לדעת התוס' והרא"ש, רק כשהיו לו ילדים מאחר, או ששהתה כבר עשר שנים עם שני בעלים נוספים.
ואם ילדה השניה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו יוציא שתיהן ויתן להם כתובתם, או ישא שלישית, אם באפשרותו לספק את צורכי שלושתם. ויש מי שאומר שאם גם השניה טוענת שאינו יורה כחץ, לא ממתינים עשר שנים, אלא יוציא שתיהן ויתן כתובתם (שו"ע).
[447]
ידוע שהוא עקר, אך לא עברו עשר שנים, והאשה רוצה ילדים:
דעה א': אם באה מחמת טענה,
[448] יוציא מיד (תוס', טור, שו"ע, הגר"א, ב"מ).
דעה ב': אינו חייב להוציא, כי גם באופן הזה, בתוך עשר שנים חוששים שנתנה עיניה באחר (ברא"ש, הו"ד בב"ש).
כשהבעל טוען ברי שהתקלה ממנה, כגון שמתקשה ופולטת הזרע, ולא עברו עשר שנים:
דעה א': אינה נאמן בתוך עשר, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, שכל הרוצה לגרש את אשתו יטען כן (רי"ף).
דעה ב': אם טוען ברי שהתקלה בא ממנה, כגון שפולטת הזרע, והיא מכחישה, אפילו בתוך עשר שנים, נאמן (רא"ש).

 

 

 

(סעיף ז) אם האשה טוענת שאין לבעלה "גבורת אנשים" לבא עליה, ומבקשת גט, והוא מכחישה:

 

דעה א': האשה נאמנת וכופים עליו להוציא מיד [אפילו בשוטים[449]] (תוספות, שו"ע כי"א). ואפילו לא שהתה עשר שנים (רמ"א). מפני שכל שהבעל יודע אם היא משקרת, אין מעיזה להכחישו,[450] ומשום הכי נאמנת אפילו בתוך עשר שנים,[451] ולא חוששין שנתנה עיניה באחר, ודווקא שאומר כן בפניו,[452] ואין צורך בטענת "בעינא חוטרא לידי" (ראו הערה 49), כיוון שגם אינו יכול לקיים מצות עונה. אמנם אם היא תובעת כתובה,[453] חוששין שנתנה עיניה באחר ואינה נאמנת (ב"ש ס"ק יח). 

 

דעה ב': כופים בשוטים רק כשבאה בטענת "בעינא חוטרא לידה". וכשלא באה בטענה זו, חייב להוציאה אך לא כופים על כך (גבורת אנשים, פת"ש).

 

בזמנינו שיש נשים חצופות להעיז פניהם בפני בעליהם, האם החזקה שאשה אינה מעיזה פניה, מתקיים:

 

דעה א': כיוון שיש נשים חצופות, הכלל מתקיים רק כשיש רגליים לדבר שדוברת אמת (מהר"ם, ריצב"א, רמ"א). כיוון שמדינא דגמרא נאמנת, יש להקל בכל מקרה שיש קצת רגליים לדבר (פת"ש).

 

דעה ב': כיוון שבכל אופן לשיטתנו,[454] לא כופים אלא רק אומרים לו שחייב להוציא, ומצינו שגדולי הפוסקים דני עפ"י חזקה זו, יש לדון כן אף בזמנינו, כל עוד האשה מוחלת על כתובתה (גבורת אנשים, פת"ש).

 

עדיף קודם ללכת לרופאים, ואפילו בבעל זקן, ולא למהר ולהתגרש (נו"ב, פת"ש).
האם צריך לתת לה כתובתה:
דעה א': אינו נותן כתובתה, כי הבעל מכחיש, כדעת הגה"מ באומרת גרשתני לעיל יז,ב (שו"ע).
[455]
דעה ב': צריך לתת כתובתה, כדעת הרמב"ם ושו"ע (ק,י) באומרת גרשתני (ש"ך, הגר"א נוטה לכך).
אבל אם הבעל מודה, חייב בכתובה (ב"ש).
האם חייב בתוספת כתובה:
דעה א': אינו חייב, דהווי ככנסה לחופה ולא נבעלה, שהואיל ולא היה חיבת ביאה, הגמרא נשארה בתיקו (תוס').
[456] ולפי זה אם האשה תפסה אין מוציאין מידה, כי עכשיו עליו ההוכחה (ב"ש).
דעה ב': אינה מקבלת, לפי שלא כתב לה תוספת, על דעת שתכריחנו לגרשה (רשב"א, רא"ש). לפי זה, אפילה תפסה, צריכה להחזיר לו, אולם שיטתם צ"ע, שהרי הוא ידע מראש שאין לו גבורת אנשים, ועל דעת כן נשאה (ב"ש).

 

האם יש לאשה כתובה כשנאמנת מצד "חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה"?

 

דעה א': חזקה ש"אין אשה מעיזה פניה", אינו מועיל להוציא ממון, לכן רק כשהבעל מודה לה יש לה כתובה (רא"ש, שו"ע).

 

דעה ב': רוב הראשונים סוברים שחזקה זו מועילה גם לעניין הכתובה, ורק מיעוט חולקים על כך (גבורת אנשים, גר"א).

 

ידוע שהוא עקר, והאשה גם תובעת כתובתה, האם חייב לגרשה מייד ולתת כתובתה?

 

דעה א': כשהאשה באה מחמת טענה, יש כאן עילא לגירושין, ולא חוששין שמא נתנה עיניה באחר כיוון שהוא עקר, ולכן הוא חייב בכתובתה כי המניעה הוא ממנו (תוס', טור, שו"ע). וכן ההלכה (פת"ש).

 

דעה ב': לעולם בתוך עשר שנים חוששין שמא נתנה עיניה באחר, ופטור מכתובה (רא"ש הו"ד בב"ש)
ואם מגרשה מרצונו בלי כפייה, יתן לה כתובה (רא"ש, שו"ע).
דין תוספת כתובה כשמגרש אותה לרצונו:
דעה א': חייב בתוספת, כי כאן, היא לא הכריחה אותו, אלא הוא גירש מרצונו (רשב"א, רא"ש).
דעה ב': פטור מתוספת כדלעיל, דהווי ככנסה לחופה ולא נבעלה (תוס').

 

במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין אותו (שו"ע).[457]

 

ויש אומרים, דאע"פ שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה. כי הוא לא יכול לבוא עליה, ולכן היא יכולה לטעון: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר (א"ח, ב"י, רמ"א). ואין הכוונה שהיא אטומה ואינה ראויה לביאה, שעל זה כבר נפסק בשו"ע (קיז,ב) דאין לך מום גדול מזה, ופטור מלשלם כתובתה (גבורת אנשים, פת"ש).[458]  

 

אם הוא צעיר וחלש, והיא בתולה ורחמה צר, תולין בזה ואין כופין להוציא (ריצב"א, רמ"א).
ויש אומרים דאפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס ולדור עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר, עד שיתפשרו, או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (רשב"א, מהרי"ק, ב"י, רמ"א). ומשמע מלשונו שהוא הדין גם כשתובעת כתובתה. אולם, הדברים כאן מתייחסים לדעה, שבימינו שיש נשים חצופות, הבעל אינו צריך להוציאה.
[459] אבל בתובעת כתובתה, כלל אינה נאמנת, ואם אחר כך היא אינה רוצה לדור עמו, דינה כמורדת (גבורת אנשים, פת"ש).

 

והוא הדין אם קידש אשה שאסורה להינשא לו ולאחר,[460] כופין אותו להוציא (רא"ש, רמ"א).[461]
טוענת שבעלה אינו שוכב עמה, ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים (רמ"א). צריך להעמיד באופן שהאשה טוענת שהוא אינו יכול, או אינו בקי, ולא שהוא מורד בה, אחרת היא אינה נאמנת.
כי בטוענת שהוא מורד מתשמיש, הוא יכול לשנות דרכו בכל עת שירצה, ולא יצטרך לגרשה, ולכן לא יחול הכלל, ש"אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", ואינה נאמנת. אבל בטוענת שהוא אינו יכול לבוא עליה, שאין לו פתרון אחר מלבד גרושין, יחול הכלל ש"אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", בדבר שהוא יודע, ולכן האשה נאמנת (גבו"א, פת"ש). להרחבה ראו לעיל עז,ד (בסיכום שלי על אה"ע א').

 

 

 

(סעיף ח) אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן (רא"ש, שו"ע).[462] ולא הווי גט מעושה, כי כופים אותו למלא חובתו לקיים מצות עונה, והברירה בידו לקיים את המצוה, או לגרשה, ואין כאן כפייה וגט מעושה, אלא הוא בוחר מרצונו החופשי, באחת משתי האפשרויות (ביאור הגר"א).[463]

 

 

 

(סעיף ט) אם ידוע שאינו רשאי לגור במקום שנשאה, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה (שו"ע), כי היא אינה צריכה ללכת אחריו (רמ"א). ואינו גט מעושה, כי יש לו ברירה, או לא לעזוב את מקומו, או לגרש אותה. הגט הוא מעושה רק כשאין לו בחירה, אלא רק לגרש (ביאור הגר"א).

 


 

(סעיף י) נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים, ולא ילדה,[464] יוציא ויתן כתובה,[465] או ישא אשה נוספת הראויה לילד.[466] ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא.[467]
ואם אמר איני בועלה, והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת (שו"ע). ומשמע שכופים אותו לשאת אשה אחרת, אפילו אם אשתו טוענת שאנו יורה כחץ (ב"ש).
יש אומרים דכל זה כשלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע של קיימא, אע"פ שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, אין כופין להוציא (ריב"ש, רמ"א). ודווקא כשהיא ראויה להוליד, אבל אם הזקינה ואינה ראויה להוליד: 
דעה א': כופים עליו להוציא (ב"ש ס"ק כד).
דעה ב': אין כופים עליו להוציא, וכל אנשי השם נהגו כן מעולם (מעיל צדקה, פת"ש).
ועי' לעיל (א, ג ושם בהערה 14), דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל (ריב"ש, רמ"א).
[468] אבל האיסור במקומו עומד וודאי ראוי לו לגרש את אשתו לאחר עשר שנים, ואפילו בעל כורחה (ב"ש).[469]
ונאמן האיש לומר, שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י, רמ"א).
[470] 

 

 

 

(סעיף יא) אם בתוך עשר השנים שלא התעברה, הלך בעלה לסחור, או שהיו חבושים בבית האסורים, או שאחד משניהם היה חולה (שו"ע). אף על פי ששימשו יחד בתקופת המחלה (רמ"א). זמנים אלו אינם עולים להם מן המניין (שו"ע). כי יתכן שעוונם גרם להם שלא תלד, כפי שעוונם גרם להם שיהיו חולים, או חבושים בבית האסורים (רא"ש, באר הגולה). יש מקום לומר, שאם היה לה וסת זמן רב שלא כדרך כל הנשים, הוא כמו חלתה, ואין עולה לה מן המניין.
צריך שישמש עם אשתו לפחות פעם אחת בכל עונה, כדי שהתקופה יחשב מן המנין (מעיל צדקה, פת"ש).

 

 

 

(סעיף יב) הפילה, מונה עשר שנים מיום שהפילה, הפילה וחזרה והפילה שלוש פעמים, הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה.[471] ומכל מקום מותרת לינשא לאחר (רי"ף, רש"י, שו"ע). כאן אפילו רבי יודה, שצריך שלוש פעמים לחזקה,[472] משום שהרבה נשים מפילות בתחילת הריונם (ב"ש).
האם מותר לה להינשא אם כל אחד?
דעה א': מותר לה להינשא רק אם מי שכבר קיים מצות פריה ורביה, שהרי הוחזקה שאינה יולדת, אלא מפילה (ריא"ז, שלטי הגיבורים, באר היטב).
דעה ב': יכולה להינשא גם אם מי שעדיין לא קיים מצות פרייה ורביה (שו"ע).
[473]
דעה ג': יכולה להינשא גם אם מי שעדיין לא קיים מצות פרייה ורביה, אולם אם גם אצל השני הוחזקה להפיל, שוב לא תינשא אלא למי שאין לו בנים (מהרש"ל).

 


 

(סעיף יג) הוא אומר: אשתי הפילה בתוך עשר שנים, כדי שתמשיך לישב עמו; והיא אומרת: לא הפלתי, היא נאמנת (שו"ע). מפני שבכך היא מחזיקה את עצמה כעקרה, וסתם אשה לא תחזיק את עצמה כעקרה (ב"ש). ונאמנת רק כשבי"ד כפו את הבעל לגרש, ולא כשהיא מבקשת להתגרש, שאז חוששין שמא נתנה עיניה באחר (נ"י, ב"ש).
במקרה הפוך, כשהבעל רוצה להוציאה כי עברו עשר שנים ולא ילדה, והיא אומרת שהפילה בתוך הזמן, אינה נאמנת. אולם, אם יש גם עדות של נשים שהפילה נאמנת (באר היטב).

 

 

 

(סעיף יד) הוא אומר הפילה שנים, והיא אומרת: הפלתי שלושה, היא נאמנת (שו"ע). והבעל אינו נאמן במיגו שהיה יכול לומר שהוא מכיר בעצמו שאינו מוליד, משום שמודה שאשתו התעברה ממנו פעמיים. ומרש"י נראה שאינו מיגו, לפי שאינו רוצה להחזיק את עצמו כעקר (ב"ש).

 


 

(סעיף טו) בכל זה (סעיפים יג, יד), משביעה שבועת היסת, שלא הפילה, או שהפילה ג' פעמים (שו"ע), שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה (רמב"ם, שו"ע). כי הוא טוען טענת ברי שפטור. ודומה למלווה הטוען שהגיע זמן הפירעון והלווה מכחישו, שהמלווה נשבע שבועת היסת (ב"ש).

 


 

(סעיף טז) שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה, מותרת להינשא עם השני. שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, דינא עמו כדינה עם הראשון (שו"ע)

 

 

 

(סעיף יז) גירשה השני, לא תינשא לשלישי שאין לו בנים, (שו"ע). כי לעניין נישואין קי"ל כרבי, שחזקה בשתי פעמים. אולם, מכיוון שלעניין ממון קי"ל כרשב"ג שחזקה בשלוש פעמים, היא לא הפסידה כתובתה מהשני (תוס', ב"ש).
ואם נישאת לשלישי תצא בלא כתובה (שו"ע). ויוצאת מיד משום שהוא עדיין לא קיים מצות פרייה ורביה, ופטור מכתובה משום שיש כאן מקח טעות (ב"ש). אלא אם כן יש לו אשה אחרת (רמב"ם, שו"ע), או שכבר קיים מצות פריה ורביה, או שהכיר בה לפני הנישואין שאינה יכולה ללדת, בכל אלו יש לה כתובה.
[474]

 


 

(סעיף יח) שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, וגם לא גבתה כתובה משני הבעלים הראשונים, האם היא יכולה עכשיו לגבות כתובתה מהם?
דעה א': אם לא גבתה שוב אינה יכולה לגבות, ואם כבר גבתה לא תחזיר, דאמרינן עכשיו חלתה (רא"ש, שו"ע). ואפילו תפסה, לדעת הרא"ש צריכה להחזיר (ב"ש).
דעה ב': גם אם לא גבתה עדיין, יכולה לגבות עכשיו (נ"י בשם פוסקים).

 

(סעיף יט) הוציאה השלישי בלא כתובה, ונישאת לרביעי וילדה, אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי, דשמא עתה נתרפאה (שו"ע).

 

(סעיף כ) כל הנושא אשה בעבירה, אפילו באיסור דרבנן כגון "שניות",[475] כופין אותו להוציא (שו"ע).

 

(סעיף כא) כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים (רי"ף, רמב"ם, שו"ע) ןיש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא "יוציא" בלבד (כגון המורד באשתו, והמדיר - ראו להלן בסיכום), אין כופין בשוטים, אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא. ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין (שו"ע). וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (רא"ש, טור, רמ"א). אבל אם יש לו אשה בעבירה לכו"ע כופין אותו בשוטים לגרשה. סיכום כפייה במקרים שנאמר במשנה "יוציא":
דעה א': לא כופים (ירושלמי, ר"ח, רמ"א, רא"ש, שו"ע כיש אומרים). אולם כשמונע ממנה גם מזונות וגם תשמיש כופים (ר"ח, רא"ש ביבמות סד,א).
[476]
דעה ב': כופים (רי"ף, רמב"ם, שו"ע בסתם).
וכל מקום שאין כופין בשוטים, גם אין מנדים אותו (מרדכי, רמ"א). 
שנידוי חמור ממכות, והווי גט מעושה (ביאור הגר"א), ומכל מקום יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה, או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת, מהרי"ק), או למול בניו, או לקברם עד שיגרש (בנימין זאב, רמ"א), דהיינו הרחקות דר"ת.
[477] אולם, היום שההרחקות חשובים כנידוי, אין לעשות שום הרחקה, אלא רק לומר לו שמותר לקרותו עבריין (מהר"י בר לב).[478] וטוב להחמיר (גבורת ארי). אולם, הלכה למעשה דעתו של המהר”י בן לב לא התקבלה ועושים הרחקות אלו, שאינם נחשבים לנידוי. וגם המהר”י בן לב עצמו בתשובה שם כתב שאין חולקים על ר”ת, אלא שבזמנו לדעתו זה היה נחשב כנידוי (אתר דין, מכון ירושלים לדיינות).
ובכל חומרא שירצו בי"ד יכולים להחמיר בהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. כי מכל הגזירות האחרות הוא יכול להינצל, על ידי הליכתו לעיר אחרת, והם אינם פגיעות שבגופו, וגוזרים אותם עליו מפני שעבר על דברי חכמים. ורק כשעושים מעשה בגופו - מכות או נידוי, נחשב כגט מעושה (ביאור הגר"א). אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולים לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה, או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש, רמ"א). הריב"ש לשיטתו, שאין כופים על מי שמורד מתשמיש, ולכן כתב שמנדים אותו, אבל הרמ"א סובר שכופים אפילו בשוטים, ויש לתמוה מדוע כאן אימץ את דעת הריב"ש (פת"ש). וכן מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה ונדוניא מיד (מרדכי, רמ"א). כי מן הדין הוא חייב לגרשה, ועל אף שאי אפשר לכפות עליו לתת גט, אפשר לכפות אותו לשלם חובו (ביאור הגר"א). אבל אינו חייב בתוספת כתובה (ב"ש ס"ק לה).
[479]

 

סיכום מתי כופים:
1. מוכה שחין, בעל פוליפוס,
[480] מקמץ,[481] מצרף נחושת,[482] בורסי: (משנה, כתובות עז,א, מפורש שכופים).
2. פסולות לנישואין, אפילו בפסולי דרבנן: (גמרא כתובות שם ובירושלמי שכופים).
3. שהה עשר שנים ולא ילדה: (נחלקו האמוראים בכתובות עז ע"א, ונפסק לעיל בסעי' י שכופים).
4. המדיר את אשתו:
[483] (ירושלמי, ר"ח, רא"ש, רמ"א  – לא כופים; רי"ף ורמב"ם – כופים; שו"ע סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש).
5. מורד מתשמיש ומזונות (כשאי אפשר לכופו לזון): שו"ע, רמ"א ג: כופים, לר"ח רק במורד משניהם כופים. גבורת ארי סובר כר"ח. ולמעשה חוששים גם בכך.
6. מאכילה דבר איסור: (מהרי"ו, רמ"א – כופים).
7. נודר ואינו מקיים: (הגה"מ, רמ"א – כופים).
8. רועה זונות: (אגודה, רמ"א – כופים).
9. מומר: (אורחות חיים – כופים; מהר"ם – לא כופים; הרמ"א - הביא את שתי הדעות).
10. המכה אשתו: (מהר"ם, רמ"א – כופים לאחר התראה).
11. יצא לעז על הגט הראשון: (מרדכי, רמ"א – כופים).

 

 

 

(סעיף כב) צריך להטיל חרם על כל הנוכחים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא לעז על הגט (רא"ש, שו"ע). ומזכירין שר"ת במעמד תלמידיו, גזר על כל מי שמוציא לעז על הגט הניתן (רמ"א). אבל תלמיד חכם הרואה קלקול בגט, חס ושלום שישתוק (ערוה"ש). וגם יזהירו את האיש והאשה שלא יתייחדו, והאשה לא תדור בשכונתו ולא תיתן מעות מידה לידו (משפטי שמואל, באר היטב). ונהגו לקרוע את הגט לאחר נתינתו לאשה (סדר הגט).

 

 

 

(סעיף כג) אם נשבע הבעל ליתן גט, טוב שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבון יתן, אם ירצה (ר' פרץ, שו"ע), להרחבה ראו לעיל (קלד,ה). ובגט מתנכר (מומר), אין צריכין לשאול אם נשבע או נדר, מאחר דצריך לגרש מדינא, אך שואלין אותו אם הוא מגרש ברצון, וכן שואלין לאשתו (רמ"א).

 

 

 

(סעיף כד) מי שקיבל עליו נזירות שמשון, אם לא יגרש את אשתו, מותר לו לגרשה, ואין בזה משום מגרש באונס.[484] וטוב לגרשה בשני גיטין, ויתנם לה זה אחר זה (שו"ע). מכיוון שנזירות שמשון היא נזירות עולמית שאין לה התרה, טוב שיתן שני גיטין,[485] הראשון לקיים את השבועה שנשבע לקבל עליו נזירות אם לא יגרש, ובכך לפטור את עצמו מהנזירות, והשני לעיקר הגט.[486]

 
 

סימן קעח

 

הלכות סוטה

 

 

 

מושגים:

 

קינוי  - הזהרת האשה על ידי בעלה שלא תתייחד (תסתתר) עם אדם מסויים.

 

סתירה – התייחדות (הסתתרות) האשה עם אותו אדם, כשיעור זמן שיש לחשוד בה שזינתה עמו..

 

סוטה - אשה שבעלה הזהירה לבל תסתתר עם איש פלוני, והיא הסתתרה עם איתו, ושהתה עמו כדי טומאה, כלומר, כשיעור זמן שיש לחשוד בה שזינתה עמו, הרי היא "סוטה" החשודה בזנות תחת בעלה, ונאסרה על בעלה, ואם היא אשת כהן, אסורה לאכול בתרומה, עד שישקוה את "המים המרים המאררים". ובזמן הזה שאין ביהמ"ק, אסורה לעולם.

 

יבם – יורש את כל נכסי אחיו המת, וכשמגרש את אשת אחיו המת, נותן לה את כתובתה מאחיו המת.

 

שתיית מי סוטה, בזמן ביהמ"ק - אם לאחר ששתתה את המים המאררים, נמצאת טהורה, הרי שהיא שוב מותרת לבעלה, ומותרת לאכול בתרומה, ופניה מזהירות, וכל חולי שהיה בה יסור מעליה.
לעומת זאת, אם טמאה היא, אינה מספיקה לגמור את שתיית המים עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, ומתוך שבשרה מתנפח, נראית כולה כמלאת גידים, ובטנה צבה וירכה נופלת, עד שמתה.

 

 

 

(סעיף א) המקנה את אשתו ונסתרה, ואינו יודע אם נטמאה,[487] אסורה לו,[488] ובלבד שיהא הקינוי והסתירה כראוי, ואז הפסידה כתובתה,[489] אפילו מת קודם שגירשה (שו"ע), וגם תפיסה אינה מועילה לה (ב"מ, פת"ש).[490]

 

 

 

(סעיף ב) כיצד הקינוי, אומר לה בפני שנים: אל תסתרי עם איש פלוני, אפילו אם הוא אביה,[491] או אחיה, או כותי, או שחוף – שאינו מתקשה (טור).[492] והוא שיהא גדול. אבל אם אמר לה: אל תסתרי עם פלוני, והוא קטן או בהמה, לא הווי קינוי, ומקנא לה בין אם היא ארוסה, בין אם היא נשואה, או זקוקה ליבם (שו"ע).[493]
גדר קטן:
דעה א': פחות מבין י"ג, שאינו בכלל איש (תוס').
דעה ב': פחות מבן תשע שנים ויום אחד, שאינו ראוי לביאה (רמב"ם).

 

(סעיף ג) קטנה שהשיאה אביה (שקידושיה מדאורייתא) וזנתה לרצונה
דעה א': אסורה לבעלה, לכן הבעל יכול לקנא לאשתו קטנה, ולהפסידה כתובתה (רמב"ם, שו"ע בדעה קמא).
[494]
דעה ב': אם בעלה ישראל מותרת לו, ואם הוא כהן אסורה לו (תוס', שו"ע בדעה בתרא). משום שפיתוי קטנה נחשב לאונס (ב"ש).

 

אשה שוטה שזינתה (פת"ש אות ז),
דעה א': יש לה דין של אונס (רוב הפוסקים), ואפילו לדעת הרמב"ם שפיתוי קטנה אינו אונס (ברית אברהם).
דעה ב': אין לשוטה דין אונס (כנ"י).

 

אשה חרשת, שזינתה.
דעה א': דינה כקטנה כמובא לעיל (רעק"א).
דעה ב': דינה כשוטה (מל"מ).

 

גדולה שזנתה בשוגג, כי סברה שהוא בעלה, והתברר שלא היה בעלה, מותרת לבעלה אם הוא ישראל (רמב"ם, רמ"א). אבל זנתה וסברה שמותר לזנות, הווי כמזידה ואסורה לבעלה (מהרי"ק, רמ"א).

 

אשה שהתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה, נתייחדתי ונאנסתי:
דעה א': נאמנת במיגו שיכלה לומר שלא נבעלה (דעה א' במרדכי).
דעה ב': 
אינה נאמנת, ואין כאן טענת מיגו, משום שעברה על איסור ייחוד (דעה ב' במרדכי). ודווקא כשיש עדים שנתייחדה,

 

אין עדים, אלא רק היא מודה בזה,צריך להמתין שמא יבואו עדים, ואם לא באו, 

 

דעה א': יש טענת מיגו, ומותרת לבעלה (נו"ב)

 

דעה ב': הב"מ חולק וסובר שבכל אופן לדעה זו אין לה טענת מיגו.
ואם נודע שהתייחדה על ידי עדים פסולים, אם הפסול הוא מגזירת הכתוב, כגון שהעדים קרובים, אין לה טענת מיגו. ואם פסולם של העדים הוא מחמת עבירה, כגון גזלנים, יש לה טענת מיגו (תומים, פת"ש). וקלא דלא פסיק גרוע מעידי ייחוד (נו"ב, פת"ש).

 

מושל או אנס, שאיים על אשת איש, שאם לא תזנה יהרוג אותה, וזנתה, היא מותרת לבעלה, ואע"פ שמן הדין הייתה צריכה להיהרג ולא לעבור, לא כל הנשים יודעות את הדין (פת"ש אות ח).
אשה שנאנסה, ולא התנגדה, כי חשבה שזה לא יעזור לה, או שאסור לה, נחשבת כאנוסה ומותרת לבעלה (פת"ש אות י).

 

 

 

(סעיף ד) כיצד היא הסתירה: שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקנא לה, ושהתה כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה (שו"ע). ואם העדים אינם יודעים את משך הזמן שנסתרה, נראה יותר לומר שמותרת לבעלה. והשאלה עדיין צריכה תלמוד (נו"ב, פת"ש אות יג).

 

 

 

(סעיף ה) קינא לה בשני עדים, ואמר לה: אל תסתרי עם פלוני ופלוני, ונסתרה עם שניהם כאחד,[495] אפילו הם שני אחיה, או אביה ואחיה, אסורה לבעלה (שו"ע). אבל אם קינא לה מפלוני ונסתרה עמו ואם אדם אחר ביחד, לא נאסרה על בעלה (מל"מ, פת"ש). 

 

 

 

(סעיף ו) אמר לה בפני שנים, אל תדברי עם איש פלוני, אין זה קינוי; אפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טמאה, מותרת. וכן אם אמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני, ודברה עמו בפני עדים, מותרת. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה עמו, ולא קינא לה בפני עדים, מותרת, שאין אוסרים על הייחוד, נסתרו יחד על דעת ערווה

 

דעה א': אינה אסורה, אלא אם קנא לה תחילה בפני שנים. ומ"מ לא תתייחד אשה עם אנשים (שו"ע).

 

דעה ב': אסורה לבעלה (רמ"א - ב"ש).

 

"אל תניחי לפלוני להיכנס אצלך בבית" – אינו נקרא קינוי.(פת"ש אות יד).
"אל תסתרי עם פלוני, אפילו כשעוד מישהו איתך בבית ומשמרך" – אינו נקרא קינוי (פת"ש אות יד).

 

 

 

(סעיף ז) לא יאמר אדם לאשתו, ואפילו בינו לבינה; אל תסתרי עם פלוני, דלמא קיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר: קינא לה בינו לבינה הווי קינוי (שו"ע). ועכשיו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקינוי, אסורה לבעלה לעולם (סמ"ג, טור, רמ"א), ואם היא תכחיש, הבעל לא יוכל לגרשה בעל כורחה משום חדר"ג, ואסור לו לבוא עליה ולהתייחד עמה, והוא ישאר עגון לעולם (פת"ש אות יז). ואם שכח וקינא לה ימחל לה מיד על הקינוי (או"ז).
קינה לה ללא עדים:
דעה א': לכתחילה לא יעשה כן, בדיעבד מותרת לבעלה (טור, ב"ח, שו"ע סעי' ו).
דעה ב': קרוב בעיניו שמדין תורה אינו חייב לגרשה, אבל מצוה עליו לגרשה (רשב"א).
ביאור דעת הרמב"ם: באישות (כד,כה) כתב שאסורה לבעלה. בסוטה (א,א), כתב שצריך עדים:
דעה ג': ברמב"ם: אסורה לבעלה, אך חייב לתת לה כתובה (פת"ש אות טו).
דעה ד': ברמב"ם: אסורה לבעלה ורק אינה שותה מי סוטה (ח"מ,ב"ש). אולם אין בכך כדי לבאר את דברי הרמב"ם בסעי' ו (פת"ש).
לכו"ע קינה לה ללא עדים, לא כופים עליו לגרשה (פת"ש).

 

הטעם:1. דהוא פלוגתא אם נאסרה ואיך נכוץ לגרשה. 2. אפי' באומר שראה שזינתה דלכו"ע אסורה עליו אין כופין לגרש ובזה ודאי אין כופין.
השתמש בלשון זהירות, ולא בלשון קינוי, שהוא לשון חשד, אינו נחשב לקינוי (פת"ש).
בקינוי אפשר לאסור עד שתי אנשים (פת"ש), והאיסור הוא ביחד ולחוד.

 

 

 

(סעיף ח) עד אחד כשיש קינוי, המעיד שנסתרה ושהתה כדי טומאה, או שהבעל ראה בעצמו:[496]
1. אם העד נאמן עליו כשני עדים, יוציאה ויתן לה כתובתה (שו"ע). אפילו העד גוי, ובין אם העיד ובין אם הסיח לפי תומו (רשב"א, מל"מ). וגם אם האשה מכחישה (ב"ש).
2. אם העד אינו נאמן עליו כשני עדים, האשה מותרת לו (שו"ע).
3. כשהבעל ראה בעצמו, האשה אסורה עליו, ויוציאה ויתן לה כתובתה (שו"ע).
[497]

 

 

 

(סעיף ט) עד אחד שהאשה זינתה ללא קינוי, לפי השו"ע:[498]
1. עד אחד שזינתה, האשה מותרת לו.
[499]
2. עד אחד שזינתה, והאשה שותקת, היא אסורה לבעלה, ששתיקה כהודעה (מהרש"ל, ב"ש ס"ק ח).
[500] ויוציאה ויתן כתובתה.
3. עד אחד שזינתה ומאמין לו כשניים, והאשה מכחישו, יוציא ויתן כתובה.
4. מודה בפני בעלה שזינתה ואין עדים. אם הוא מאמין לה - אסורה עליו. ואם אינו מאמין לה - מותרת לו (לעיל קטו,ו).

 

הרמ"א מביא ג' דעות, לדין עד אחד נאמן כשני עדים, או כשאין עדים והאשה אומרת טמאה אני ובעלה מאמינה, לאחר חדר"ג:
דעה א' ברמ"א: בזמן הזה, אסור לבעל לגרש את אשתו בעל כורחה [בגלל חדר"ג], ואין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשה או לעד, דחיישינן שמא נתן עיניו באחרת, ולכן מנדים אותו על שביטל חדר"ג (הגהות מיימוניות).
[501] למה מנדים אותו? הרי בפועל לא מאמינים לו, וממילא הוא לא ביטל את החרם (ב"ש):

 

הסבר א': מדינא בכל מקרה שהוא מאמין לה, היא אסורה עליו ולכן הוא חייב לגרשה. רק שאנו לא מאמינים לו כשהוא טוען שהוא מאמין לה או לעד בלב שלם, ושמא הוא מכריח את עצמו להאמין, או שהוא בוחר להאמין אף שיכול לבחור גם שלא להאמין, ולכן היא אסורה לו, אבל מנדים אותו על שהוא גרם לעצמו להאמין (ברית אברהם, פת"ש).
הסבר ב': מדינא הבעל חייב לגרש אותה ואינו יכול לחזור בו. לאחר חדר"ג התווסף כאן אמתלא ברורה מדוע הוא טוען כן,
[502] ולכן לאחר חדר"ג הוא יכול לחזור בו, ואם לא חזר בו, חייב לגרשה, אף שכאמור הוא אינו נאמן בטענתו, ולכן מנדים אותו (ר"י הלוי אחי הט"ז, פת"ש).

 

דעה ב' ברמ"א: הבעל אינו נאמן, בין שהאשה מכחישה את העד, ובין שאין עדות ומעצמה הודתה, ואח"כ נתנה על כך אמתלא. וכופים את הבעל לשמש עמה. ברית אברהם מסביר, שלדעה זו לעולם הבעל אינו נאמן (מרדכי).

 

יש להקשות, הרי הבעל טוען שהיא אסורה עליו, ואיך אפשר לכוף אותו לשמש עמה, ובכך לכוף אדם לעבור על איסור לדעתו.[503] לכן מכל מקום אף לדעה זו אם הבעל רוצה לגרשה ולתת לה כתובה, והיא מסרבת, הבעל אינו חייב בעונתה (נו"ב).

 

דעה ג' ברמ"א: הבעל נאמן אפילו בזמנינו לאחר חדר"ג, כיוון שהאשה "נתנה אצבע בין שיניה" (תוס').[504]

 

 

 

 

 

 

 

אם הבעל מעיד שהוא בעצמו ראה, והיא אינה מודה:

 

דעה א': אינו נאמן (שו"ת הרמ"א).
דעה ב':, לנו"ב נראה יותר לומר, שאם ראה בעצמו, היא אסורה עליו לכל הדעות.

 

 

 

אם הבעל מעיד שהוא בעצמו ראה והיא מודה לו: אף אם נאמר שהבעל אינו נאמן: הן לומר שראה שזינתה והן לומר שהוא מאמין לה כשהיא אומרת טמאה אנוכי. מכל מקום כשיש צירוף של שני הדברים, שגם הוא אומר שראה אותה וגם היא אומרת שהיא טמאה לו. הבעל נאמן כי אין חשש שנתן עיניו באחרת.

 

לכן גם אם הבעל אומר שראה דבר מכוער והיא אומרת טמאה אני לך, וקיי"ל שהיא נאמנת לומר כן כשיש רגלים לדבר, וכאן יש רגליים לדבר. לכן אף שאין עדים על הרגליים לדבר, ראיית הבעל נחשב כרגליים לדבר, והבעל נאמן על כך, שבכה"ג כשיש צירוף, לא חוששים שנתן עיניו באחרת. ואף שבמקרה כזה אי אפשר לכפות גירושין, כיוון שלדעת הרמב"ם לא מוציאים אשה מבעלה אלא בעדי טומאה, מכל מקום אשתו אסורה לו מדאורייתא (רעק"א, פת"ש).

 

 

 

כאשר היה קטטה בין הבעל לאשה, הבעל כבר אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דוודאי מחמת שנאה אומר כן (מהרי"ק, רמ"א):
דעה א': רק בקטטה שכבר הוחזק בה כשקרן (ברית אברהם).
דעה ב': מדברי הרמ"א יש לדייק, שגם אם לא הוחזק כשקרן אינו נאמן, אלא רק שהוא מחפש תחבולות כיצד להוציאה, וצ"ע לדינא (חת"ס).

 

כשלא שייך הטעם של "שמה נתנה עיניה באחר", כגון שנטתה למות, הודתה ואח"כ הבריאה:
דעה א': אסורה לבעלה (חוות יאיר).
דעה ב': מותרת לבעלה (נו"ב).
הודתה בדרך תשובה ווידוי על חטא, חוששין שמא נתנה עיניה באחר, והיא חושבת שבדרך זה יאמינו לה. אולם אם בעלה מאמין לה, הרי שהיא אסורה עליו (חת"ס).

 

 

 

(סעיף י) הוציא קול על אשתו שזנתה.[505] ואח"כ הודה ששיקר, ושעשה כן, כי היא הכעיסה אותו, אם נותן אמתלא לדבריו, מותרת לו, ואם לאו אסורה לו (שו"ע). מהי האמתלא המתירה לו את אשתו?
דעה א': מספיק אמירתו שהוציא עליה קול מחמת כעסו (גבעת שאול).
דעה ב': אמתלה זו מועילה רק אם האשה ביקשה גט.[506] ולכן הוא כעס והעליל עליה. אבל אם רק התקוטטו ביניהם, נדרש אמתלא טובה יותר כדי לנמק מדוע שהוא ירצה לגרום לכך שאשתו תהיה אסורה עליו לעולם (חת"ס).

 


 

(סעיף יא) שמע שהעם מרננים לאחר הקינוי, עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה. הרי היא אסורה לו ויוציאה ויתן לה כתובתה (שו"ע). כי אע"פ שאין עדים על הסתירה, היה כאן קינוי עם דבר מכוער, ולכן צריך להוציאה (ב"ש).

 

 

 

(סעיף יב) הבעל יכול למחול על הקינוי קודם לסתירה, והווי כאילו לא קינה לה. אבל לאחר שכבר נסתרה אינו יכול למחול. לאחר שהבעל גירשה הרי זה כאילו מחל לה, ואם החזירה, הקינוי הקודם בטל (שו"ע)

 

 

 

(סעיף יג) כשהבעל אינו נוכח,[507] ובי"ד שמעו שמרננים אחריה. הרי שבי"ד קוראים ואומרים לה: אל תסתרי עם איש פלוני. ואם אח"כ באו עדים שנסתרה עמו,[508] בי"ד אוסרים אותה על בעלה לעולם, וקורעים כתובתה. וכשיבוא בעלה,[509] יתן לה גט (שו"ע). בי"ד פועלים כאן מכח דין "זכין לאדם שלא בפניו", שמן הסתם ניחא לו בקינוי זה. 

 

אבל כאשר הבעל נוכח, בי"ד אינם יכולים לקנא במקומו, שהרי גילה דעתו שאינו רוצה בכך.[510] 

 

יתרה מכך הסברה נותנת, שאם בי"ד אסרו אותה עליו במהלך היעדרותו, וכשמגיע, הוא אומר שמעולם לא חפץ בקינוי שבי"ד עשו עבורו, הרי שהיא מותרת לו, ועדיין הדבר צריך תלמוד (נו"ב, פת"ש אות כו).
האם אפשר לקנא ע"י שליח?
דעה א': רק בי"ד עצמם, ואינם יכולים ע"י שליח. יש להסתפק אם הבעל יכול לקנא על יד שליח (נו"ב).
דעה ב': אפילו בי"ד (הפועלים בעצמם כשליחי הבעל) מקנים על ידי שליח (חת"ס, פת"ש אות כו).

 

 

 

(סעיף יד) לאחר קינוי וסתירה בפני שני עדים, בא עד והעיד שנטמאה,[511] תצא בלא כתובה.[512] ואפילו אם עד הטומאה היה אחד מעידי הסתירה (שו"ע), כל עוד עד הסתירה השני אינו סותר את דבריו, וכשהעד השני סותרו, האשה אינה מפסידה כתובתה. ומסתפקים כאן בעד אחד לטומאה, מפני שיש כבר רגלים לדבר, שהרי האשה כבר נסתרה בפני עדים (ב"ש ס"ק יא). 

 

עד אחד הנאמן מדאורייתא, דינו כשני עדים, ולאחר סיום עדותו, אין עד אחר מכחישו. לכן לאחר שהעד העיד שנטמאה, עד אחר המכחישו אינו נאמן.
עד אחד הנאמן רק מדרבנן, ובא עד אחר והכחישו, עדותו בטילה, ורק לאחר פסיקת הדין, דינו כשני עדים (ב"ש ס"ק יא).

 


 

(סימן טו) חמש הנשים ששונאות אותה,[513] נאמנות להעיד שנטמאת לאחר סתירה, לאסרה על בעלה, אבל לא להפסיד כתובתה (שו"ע). כי התורה האמינה לעדותן, אך לא כשמפסידה ממון, הואיל והן שונאות אותה, אלא נאמנות להעיד רק שלא תשתה מי סוטה (רש"י, ב"י).

 

 

 

(סעיף טז) אם יש עידי טומאה, תצא מבעלה, ואינם צריכים לראות דווקא כמכחול בשפופרת, אלא אפילו אם העדים ראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים, חל עליהם דין עידי טומאה (שו"ע). מה נחשב כנוהגים כדרך המנאפים?
דעה א': שראו אותו מתנענע מעליה ודש, אם רק ראו אותו שוכב מעליה, אינה נאסרת, שמא לא בעל (רש"י).
דעה ב': גם אם רק ראו אותו שוכב מעליה, היא נאסרת לבעלה, שאם הוא כל כך פרץ באשת חבירו, אי אפשר שלא גמר תאוותו, ווודאי שימשו (ר' יונתן, שטמ"ק). אולם, גם לדעה זו, צריך שיראו אותם כך, זמן מה. אולם, אם בא העד וראה אותם כך, ומיד אחרי זה קפץ האיש בבהלה, היא אינה נאסרת, גם לא לכהן. שאמנם נראה שהתכוונה לזנות, אך הם לא הספיקו לשמש, וגם יש לחוש שמא הוא רצה לאונסה (נו"ב, פת"ש).

 

 

 

(סעיף יז) אשה שנאסרה על בעלה בקינוי וסתירה, נאסרה גם לאותו שנאסרה בשבילו (בגללו).[514] ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היו לה כמה בנים ממנו. לא קדם קינוי, ובאו עדים שנסתרה עם איש זה, ומצאו בה דבר מכוער, נתבאר לעיל סי' יא, א (שו"ע).

 

בנאסרה לבעל קודם שנאסרה לבועל שני

 

דעה א': אסורה לבועל שני.

 

דעה ב': אינה אסורה לבועל שני.

 

 

 

(סעיף יח) כל אשה, שבאו עדים והעידו שזינתה עם בעלה הנוכחי בזמן שהייתה תחת (נשואה ל) איש אחר, הרי זו תצא מבעלה הנוכחי (בעלה זה), ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים (שו"ע).

 

 

 

(סעיף יט) אשת איש שזינתה עם גוי, וגירשה בעלה ונתגייר הגוי, לדעת ר"ת מותרת לו (שו"ע). ושלושה טעמים לכך:
1. גם לפני שזינתה עמו, היא הייתה אסורה לו כגוי, לכן לא שייך לומר "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל". שמשמע שלוליה שהייתה נשואה, היא הייתה מותרת לו.
2. בעת שזינתה עמו, הוא לא היה בר קידושין.
3. לאחר שנתגייר, הרי הוא כקטן שנולד (ב"ש ס"ק יג).
לעומת זאת, מי שזנה עם אחות אשתו, ואח"כ התגרשו, היא (אחות אשתו) אסורה לבועל (לו), גם לאחר מיתת אשתו, אע"ג דבלאו הכי הייתה אסורה לו כשזינתה עמו (תרוה"ד, רמ"א). אין לדמות למקרה לעיל שזינתה עם הגוי שהתגייר, שהיה אסור גם לאחרים ואינו בר קידושין, וכשנתגייר נחשב לגוף אחר. לעומת זאת, אחות אשתו הייתה ברת קידושין ומותרת לאחרים, ובמיתת אשתו הייתה מותרת לו (ב"ש ס"ק יג).

 

זינתה עם קטן, הגדול מבן תשע וקטן מבן י"ג, האם כשיגדל תהיה מותרת לו?
מצד אחד המקרה דומה לזינתה עם גוי, כי בשניהם היא הייתה אסורה לו גם קודם שזינתה ובשניהם הוא לא היה בר קידושין.
[515]
מצד שני, המקרה דומה למי שזונה עם אחות אשתו, כי בשני המקרים, בקטן לאחר זמן, ובזינתה אם אחות אשתו, כשאשתו תמות. היא הייתה צריכה להיות מותרת לו (פת"ש אות לב).
[516]

 

ומסיק, דפשוט שאסורה עליו, וה"ה בזינתה עם חרש ושוטה.

 

 

 

(סעיף כ) אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה,
אם הוא אינו מוחזק כחשוד, אין להאמין לה, ואין לייסר אותו. אבל צריכים להרחיקה ממנה. וגוזרים עליו נידוי, שלא ידבר עמה כלל, ושלא ידורו בשכונה אחת.
אם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות, ראוי לגעור בו בנזיפה, ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה, יבדילוהו מהם לרעה וידחוהו בשתי ידיים, כמו שאמרו חז"ל: מלקין על לא טובה השמועה (שו"ע).
[517]

 


 

(סעיף כא) מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם. וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון, הרי זה חוטא, שנאמר: "ופקדת נוך ולא תחטא".[518] וכל המקנה את אשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי (שו"ע).

 

 

 

(סעיף כב) אין ראוי לקפץ ולקנאה בפני עדים תחילה. ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני, כמו שנתבאר. אלא מוכיח אותה בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה (שו"ע).ויאמר לה שאין כוונתו לאוסרה עליו, אלא ידבר בלשון כללי, שלא תיסתר עם אנשים (פרישה, פת"ש). ואשה כשרה אסור לקנות בה (ערוה"ש).
דין קינוי הוא רק כשמקנא לה בדבר שהיא נאסרת עליו (כמבואר בגמרא). לפי זה, אם אמר אל תסתרי עם פלוני כדי שלא יאנוס אותך, אין זה קינוי (מל"מ, פת"ש אות לד).

 


 


  
 

[1] נראה שכנסת הגדולה (אה"ע ע,י הגהות על הטור), "רדב"ז ח"א סי' קצ" והרא"ש חולקים על הרשב"א. הב"מ (אה"ע פ, א) למד מכאן ומדיוק בלשון הרמב"ם, שכל שאין מנהג הנשים לעסוק במלאכות אלו (טוויה ואריגה), אי אפשר לחייבה אלא בטווית הצמר בלבד.

   

[2] הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' ג' מלאכות בבת אחת.

   

[3]   רש"י שם: "שלא על-ידי הדחק, כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה...על-ידי הדחק, כגון שדחקה עצמה והעדיפה; ר"ח בשטמ"ק שם, ורא"ש שם, ביארו, שעשתה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים; בתשב"ץ (ח"ג סי' קלח) כתב: "כגון שהיתה משכמת ומערבת יותר מדאי". 

   

[4] דהיינו, האשה יכולה לומר קים לי כר"ח.

   

[5] הב"מ (אה"ע פ,א) מסתפק אם הרווחים שייכים לגמרי לאשה או שיש להם דין נכסי מלוג, ונשאר בצ"ע.

   

[6] דהיינו כדי ליצור חן ואהבה בין בני הזוג.

   

[7] ולגירסת הרמב"ם: "היו לו ולה ממון הרבה" (ח"מ ס"ק ה).

   

[8] וגם כשאומרת "איני ניזונת ואיני עושה" (ב"ש ס"ק ד).

   

[9] פירוש שאומר "הנאת תשמישך אסורה עלי, אם תעשי מלאכה", אבל אינו יכול לאסור עליה מלאכה סתם. שאין אדם יכול לאסור דבר על חבירו (ח"מ ס"ק ז). לכן כשנדר כן, צריך להוציאה לאחר שבעה ימים. 

   

[10] שאם אינה עשירה אינה יכולה לפטור את עצמה מחיוביה כלפי בעלה.

   

[11] ב"י כתב שנלמד מהברייתא שאינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו, משמע שבפניו חייבת. הח"מ דוחה זאת מכיוון ששם מדובר בענייה. במקום זאת, הח"מ מביא את הוכחת המ"מ שלמד כן ק"ו מהצעת המיטה.

   

[12] הר"ן למד שחייבת לשמש את בניה, מחובת האשה כלפי אורחיה (ארחי ופרחי), ולפי זה חייבת לשמש את כל הסמוכים על שולחנם (ב"ש, ח"מ). אמנם מדובר כאן במלאכות שהם משום חיבה, ולכאורה חייבת רק כלפי הבעל. אולם כאן, כיוון שהם סמוכים על שולחנו של הבעל והם אורחיו, הרי שלדעה זו דינם כדינו.

   

[13] לדעת רש"י, עצה טובה קמ"ל שתעשה בעצמה. אולם לדעת תוס', מרדכי וההגה"א חייבת לעשות בעצמה, וכן משמע מלשון השו"ע (ב"ש).

   

[14] אמנם משמע שבעניות צריך להציע גם לשאר בני הבית, והר"ן תמה על כך.

   

[15] "ויש אומרים דמחויבת להציע כל מטות הבית" (ר"ן, מ"מ, רמ"א).

   

[16] ואמנם עפ"י המשנה נשים חייבות להציע רק לבעליהן, לכן על כרחך צריך לומר שבברייתא לאחר המשנה חז"ל הוסיפו ותיקנו שתהא האשה מציע לכולם.

   

[17] אולם צ"ע מדברי הרמ"א בסעיף ח', שם הוא כותב שעשירות צריכות להציע רק את מיטת בעליהן.

   

[18] תלוי במנהג המקום.

   

[19] לצורך ההמחשה לימינו, פטורה מלהאכיל את הרפת, אך חייבת בבהמת המרכב – כעין מילוי דלק לרכב.

   

[20] ורש"י גורס להיפך, משום שבקרו אינו להוט לרביעה, אבל בהמתו - סוס וחמור להוטים לרביעה, לכן יש חשש לזנות. פירוש אחר: בקרו – נקיבות ולדעת הט"ז זכרים. בהמתו – זכרים ולדעת הט"ז נקבות (ח"מ).

   

[21] או נכסים שראוי לקנות בהם שפחה אחת (שו"ע).

   

[22] הרמב"ם והשו"ע השמיטו דין שלוש שפחות. הב"י מבאר שלדעת הרמב"ם לעניין לעשות בצמר והצעת המיטות, אין הבדל בין הוא עשיר ויש לה שפחות, או אין לה שפחות. אולם הרמ"א מביא את דעת הר"ן בגמרא, שחייבת בהצעת כל המיטות. וכשיש לה שלוש שפחות חייבת רק בהצעת מיטת בעלה, ולדעת רש"י בשלוש שפחות פטורה גם מהצעת מיטתו וחייבת רק בפריסת הסדינים.

   

[23] שהייתה נפטרת ממנו, לו קנו שפחות בהתאם למצבו הכלכלי.

   

[24] שלא השיג על הרמב"ם בעניין זה.

   

[25] שלטענתה הבעל היה צריך לשכור לכך שפחה.

   

[26] גם מינקת המקבלת שכר צריכה להרבות במאכליה משלה לטובת הילד.

   

[27] צריך לבאר שהברייתא (כתובות ס,ב) "פסקא קימעא אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב" עוסק במקרה שהאשה אינה מתאווה לכך (מ"מ).

   

[28] לעומת זאת, לדעת הט"ז (אות ג'), הרי"ף עוסק באשה חלשה, אבל באשה בריאה היכולה להניק את שניהם, ורק אינה רוצה לטרוח, חייבת להניק את שניהם, ואין לפטור אותה משום שלום בית.

   

[29] במקרה שהבן כבר מת, וכשהבן חי יכול לעכב אותה מלהניק גם באקראי.

   

[30] דהיינו מורידים לה מהכתובה.

   

[31] אם אינו זן אותה היא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", וממילא אין מקום לסנקציות נוספות. רק אם הוא רוצה לזון אותה, כגון שהיא מניקה או בהריון, בי"ד יכולים להחליט לנדות אותה או למכור מכתובתה כדי לשכור לו עבד או שפחה במקומה (ח"מ סי' כו).

   

[32] כן דייק הח"מ בדעת הרמ"א.

   

[33] מזיגת הכוס, הצעת המטה ורחיצת פניו, בדומה ליושבת בקתדרה ואינה עושה מלאכה (ח"מ ס"ק כז).

   

[34] והם מוכיחים כן, משיטתם לעיל בסעיף יא, שכל אשה העושה מלאכות הבית מורידים לה מהמכסה שמחויבת בה במעשה ידיה, בהשוואה לאשה שאינה עוסקת במלאכות הבית. מכאן רואים שגם מלאכות הבית הם כנגד מזונותיה.

   

[35] כי האשה יכולה לומר קים לי כדעת תוספות, ותימא על הרמ"א שלא כתב כן (ח"מ ס"ק כז). ובמקום מחלוקת האשה פטורה (ב"ש ס"ק כא)

   

[36] שהרי עכשיו הוא המוחזק.

   

[37] והוא הדין כשהתחייב לתת מזונות לבת אשתו, או ליתום, אינו זוכה במעשה ידיהם, אלא אם הם אוכלים מתנאי בי"ד, אז מעשה ידיהם שלו (ב"ש ס"ק כד).

   

[38] ואמרינן מסתמא אדעתיה דנפשה עבדה והכל לעצמה, עד שיתן לה הבעל מזונות בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד מותר מעשה ידיה (ח"מ ס"ק לא).

   

[39] שאשה היושבת תחת בעלה, חזקה שיש לה כתובה ומזונות, ואפילו מחלה על כתובתה, כי המזונות אינם מתנאי הכתובה. ולא כדעת הרמב"ם שהמוחלת כתובתה לבעלה, הפסידה מזונות בחייו, לקמן צג,ט (ב"ש ס"ק כה).

   

[40] אמנם הרשב"א כתב בשם הרי"ף שפטורה מן השבועה, ואולי כוונתו לשבועת המשנה (ח"מ).

   

[41] כלומר, על מזונות לשעבר נאמן בשבועה.

   

[42] ועילה מצאה לצערו, ותולה בפרעון מה שלותה, אלא תבא אליו בתחילה ואח"כ יפרע מה שלותה (ח"מ ס"ק לג).

   

[43] כיוון שהיא חייבת בהנקה, הנדר לא יחול (ב"ש ס"ק א)

   

[44] דהיינו שאוסרת על עצמה את ההנאה שיש לה מההנקה, כי אם לא תניק ריבוי החלב יצער אותה.

   

[45] שהרי מותר לעכו"ם לחלוב בהמה בשבת, מפני צער החלב, ולכו"ע אם מת בנה, בעלה אינו יכול לעכב אותה מלהניק בן חברתה. ראו עוד לעיל סי' פ סעי' יד.

   

[46] כי גם סומא מכיר את אמו לפי הריח והטעם (ח"מ ס"ק ה). 

   

[47] כשהרופאים אומרים שאחרת יש סכנה לתינוק.

   

[48] אמנם לעיל סי' פא סעי' יד משמע בד"מ שלאחר כ"ד חודש יכולה להינשא לאחר, גם כשממשיכה להניק, ואילו כאן משמע שלכתחילה אסור, ואולי יש לחלק בתינוק חולה.

   

[49]. ומה שחייב ללמדו "תורה ציווה", מעת שיודע לדבר, בכך יכול לחנכו גם כשנמצא אצל אמו ומגיע אליו לפעמים (ח"מ ס"ק ח).

   

[50] ודווקא בת צריכה להיות אצל אמה, לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב, שיוצא למלאכתו ולעסקיו, והאם משמרתה ומלמדה צניעות ואורח נשים. אבל בן, שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצוות, צריך שיהיה אצל אביו.

   

[51] כשהאם פרוצה וכש"כ כשזינתה, הבת תהיה אצל אביה, כדי שלא תלמד ממעשיה הרעים, ואפילו מת האב תהיה אצל קרוביה, או שבי"ד יוציאוה ויפקידוה ביד כשרים.

   

[52] יש להסביר את הרמב"ם באופן הזה, כי עפ"י המושכל, אין לבן שייכות לאם, ואילו האב מצווה עליו בכמה דברים ובפרט בלימוד תורה (אמנם בימינו עיקר החינוך הוא במוסדות החינוך, פד"ר).

   

[53] הובאו שלוש שיטות בביאור דברי הרמב"ם והמחבר (האמור להלן אינו כלול בחומר למבחן אה"ע, אלא למבחן בע"פ בפד"ר):
א. האשה יכולה להמשיך ולהחזיק בבנה גם לאחר גיל שש, אלא שאז הבעל נפטר ממזונות הבן, וחובת המזונות עוברת לאשה (מהר"י אבן-לב, מהר"ם אלשיך).
ב. לאחר גיל שש האב יכול להוציא את הבן מאמו, אלא אם הבן רוצה להיות אצל אמו (מ"מ,ח"מ).
ג. לאחר גיל שש האב יכול להוציא את הבן מאמו, הגם שהבן אינו רוצה להיות עמו (אלא אצל אמו), ורק אם בנוסף על כך האב גם אינו מקפיד שיהיה אצלו או אצלה, הבן אצל אמו והאב נפטר ממזונותיו. הוא הדין בדין הבת אצל אמה, שהאם יכולה להוציא את הבת מאביו, גם בניגוד לרצון הבת. אמנם לאחר שגדלו, שהבן הגיע למצוות, שהוא גדול ובר דעת, פשוט שאין רשות לאב לכופו להיות אצלו נגד רצונו והוא הדין בבת שגדלה, שלא נוכל לכוף אותה לשבת עם אימה, אלא תישב עם מי שתרצה (מבי"ט).

   

[54] והדין כן גם בגרושה ולא רק באלמנה, כי המשנה ממנו נלמד הדין, כתבה בסתם ולאו דווקא אלמנה (רמ"ה).

   

[55] מהר"ם פדובה לא הכריע בדבריו, אלא רק כתב שיש מקום לומר שדברי הגמרא הם רק כשאביה ואמה שווים. ועוד אפשר לומר שאם הבת אינו רוצה להיות עם אמה הרשות בידה, ודקדק זאת מרש"י (הר"י וסרטיל, יאיר השולחן).

   

[56] דהיינו הסבתא (אם אמה) אינה יכולה לכוף שנכדיה יהיו עמה.

   

[57] כי חוששים שאם הבעל לא יהיה זכאי לפירות, יבואו לידי איבה ויימנע מלפדותה.

   

[58] הרשב"ם חולק, וראו לעיל בסי' סט סעי' ה.

   

[59] דהיינו אם: מתו, התקלקלו, אבדו או נגנבו – ההפסד שלו. ואם מחירם עלה, וכן פירות ופירי פירות – הכל שלו (ב"ש).

   

[60] דהיינו ששם בית אביהם עליהם. והם לה ולבית אביה לשם ולתפארת (רש"י כתובות עט,ב).

   

[61] מלשון מליגה, דהיינו קציצת השער שהוא הפירות והשארת הראש שהוא גופם (הגהות מיימוני).

   

[62] כאשר "בעליו עמו" הבעלים מושאל ומשועבד לשואל, ונתינת החפץ היא ביטוי לנתינת עצמו. הוא רוצה לתת את החפץ אך להשאיר את האחריות בידיו, ועל כן השואל פטור מתשלום.

   

[63] ואולי הרמב"ם מדבר על מקרה שקיבל אחריות, וכעת רוצה לחזור בו (ח"מ ס"ק ז).

   

[64] דמי יכופנו על זה.

   

[65] בין מטלטלין, בין כספים, בין קרקעות, עבדים או בהמות.

   

[66] אולם בנוגע לאשה, מהרמב"ם משמע שיכולה (לאחר הנישואין), לדרוש להשיב לה נכסי צאן ברזל, וכך יהפכו לנכסי מלוג (ב"מ סי' צג סעי' א').

   

[67] דהיינו שהבעל מודה לבעל דין שהפירות אינם שלו.

   

[68] דהיינו הרווח מהפירות נועד לטובת המשפחה כולה, ואסור לו להשתמש בה לצרכיו בלבד.

   

[69] דהיינו, משום שבח בית אביה, האשה רשאית ליטול את הנכסים שהכניסה לו.

   

[70] כלומר השאילה את הפרה יחד עם בעלה לשואל.

   

[71] וזה אחד משלושת המקומות שהלכה כריש לקיש ולא כרבי יוחנן (ב"מ צו,א; יבמות לו,ב).

   

[72] כי לוקח לזמן קצוב (בגמ' מובא שלושים יום) דינו כשומר חינם.

   

[73] שדינה כדין שואל, החייב אפילו באונסין, וחייבת למכור נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל או תוספת כתובה כדי לשלם את החוב שלה (חו"מ סי' תכד)

   

[74] בגמרא נקרא, ששאלה "בטובו".

   

[75] דברי הסמ"ע הם חידוש, כי לשיטתו הסיבה שלוקח לזמן דינו כשומר חינם, הוא כיוון שחייב להחזיר את החפץ ממילא כשאינו חייב להחזיר את החפץ (כגון כאן בשואל "בטובו"), ולכאורה ההבנה הפשוטה היא שהחיוב כשומר חינם בלוקח לזמן הוא מפני שהחפץ אינו נמצא בידי בעליו אלא אצל אחר וממילא מתחייב בשמירה גם באופן שאינו מתחייב (שואל בטובו) בהחזרת החפץ, כי סוף סוף החפץ אינו אצל בעליו.

   

[76] שחבלו בה, וקיבלה חלקה בבושתה ופגמה. ב"ש מדייק מכאן שבנזקי צער אף הפירות שלה, וח"מ הסתפק. מתה לפני שקיבלה את הפיצויים, הבעל אינו יורש, כי הוא אינו יורש בראוי כבמוחזק (ב"ש). 

 

חבל בה בעלה הוא אינו אוכל פירות מהפיצויים שמשלם לה (פג,א).

 
  

[77] דהיינו לפי ערך מופחת, ביחס לסיכוי שהאשה הייתה זוכה בכתובה בעתיד.

   

[78] שאם אתו מעלמא, ולא שבאו מגוף הדבר כמו ולדות, שייכים לאשה (ב"ש ס"ק יד).

   

[79] אפילו פירש שהמתנה תהיה שלה גם קודם וגם לאחר הנישואין (רמ"ה, ח"מ).

   

[80] שלא מחמת מרדה. אבל נתגרשה מחמת מרדה, הפסידה כתובתה וצריכה להחזיר את כל המתנות שבעלה נתן לה (ב"ש).

   

[81] אבל נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אינה נוטלת, כיוון שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה (ב"ש, ח"מ).

   

[82] אלא אם פירש לה שתוכל למכור או לתת לאחרים, ואפשר שצריך לכתוב לה בפירוש שאם תמכור הוא לא יוציא מהלקוחות לאחר מותה שאל"כ לדעת גאון יכול להוציא מהלקוחות לאחר מותה. והרשב"א כתב שדעתו אינה נוחה מכך (ח"מ ס"ק יט).

   

[83] גם אם התנה עמה שלא יירשנה (טור). אך אם התנה בזמן האירוסין התנאי יחול כמבואר לעיל בסי' סט.

   

[84] אם קנתה בכסף במקום שלא נהגו לקנות בכסף, אם כתב לה שטר ונתן בידה קנתה (הג"א, ב"ש).

   

[85] הלכה כשמואל, והוא מודה לרב שצריך לומר שני לשונות, אלא שאין צריך לפרט שימוש ספציפי, כפי שסובר רב.

   

[86] אבל גם אם רק אמר "מה שתרצי עשי" המתנה שייכת לאשה, כנכסי מלוג, שלא כדעת הלבוש (פת"ש).

   

[87] בהלכות נדרים השו"ע כתב בסתם כרמב"ם וי"א כר"ת, וביארו הב"ש והש"ך שלעניין איסורים, השו"ע חשש לדעת ר"ת.

   

[88] ויש לו להחרים על מי שטוען שקר (שו"ע). 

   

[89] והמקור לדין זה, הוא בגמרא בב"ב (נב,ב) והובא בכס"מ.

   

[90] ויכולה לטעון כן גם כשאומרת שקיבלה את המעות מאחרים, במיגו שיכלה לומר שהמעות של פלוני הם, וממילא בעלה יפסידם. לעומת זאת כשהמעות בידי הבעל ברור שאינה יכולה לטעון כן.

   

[91] בימינו כל הנשים נחשבות כנושאות ונותנות בביתם (ראב"ן ח"א סי' קטו; ראבי"ה בספר אביאסף; מרדכי בשם המהר"ם בבא בתרא פ"ג סוף רמז תקמו; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקנז; רמ"א חו"מ סב,א). אולם, המשמעות לכך משתנה בהתאם לזמן ולמקום, כך כותב הסמ"א (חו"מ סב,ו) "דהאי נו"נ אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה".

   

[92] כאמור לפי הרמ"א לעיל, האשה נאמנת להפקיע פירות מבעלה, גם ללא צורך בכלל שאינה מעיזה פניה.

   

[93] אבל הבעל יורש אותה בנכסים שקיבלה במתנה מבעלה.

   

[94] להסבר מלא ראו שוטנשטיין כתובות עט,ב הערה 10.

   

[95] ואף שהגמרא כתבה "עז לחלבה", דמשמע שרק החלב שייך האשה, הכוונה לעז עצמו, כי סתם עז מיועדת לחלבה.

   

[96] כדעת חנניא שלא חוששים למיתת העז עצמו, ולא כדעת חכמים שסובר שנחשב שהקרן אינו כלה כי נשאר לה העור.

   

[97] כי אע"פ שלא נשאר מהקרן דהיינו הפירות או החלב, מכל מקום הפירות או החלב, ממשיכים להתחדש כל הזמן, ולכן אינו נחשב כ"כליא קרנא".

   

[98] והאשה אינה יכולה לעכבו מלמכור וגם לא לחייבו למכור (ב"ש).

   

[99] וגם האשה אינה יכולה למכור ללא הסכמתו, שהרי אפילו בעז לחלבה, שאין לה אלא החלב, אוכל והולך עד שיכלה הקרן, וכל שכן עבדים זקנים, שישתמש בהם אף שלא ישאר לה הקרן (ח"מ ס"ק לד).

   

[100] ואף דקיימא לן, כל העומד להיקצר כקצור דמי, כאן תיקנו חכמים, שכל הנלקט הוא ברשותו (ב"ש ס"ק לה).

   

[101] ועבדי נכסי מלוג עדיפים על עבדיו שלו. כי הבעל חייב במזונות עבדי נכסי מלוג, ואינו יכול לומר "עשו עמי ואיני זנכם", לפי שהם יברחו והאשה תפסיד. אבל לעבדיו שלו ונראה שהוא הדין גם לעבדי נכסי צאן ברזל הנמצאים באחריותו, יכול הוא לומר, "עשו עמי ואיני זנכם" (ב"ש ס"ק לו).

   

[102] לכו"ע ולד בהמת מלוג לבעל, שהוא בכלל פירות, כי גם כשתמות, העור ישאר לאשה. ונחלקו בדין ולד שפחה, שאם תמות לא ישאר בידה כלום. כיוון הלכה כחנניה שלא חוששין למיתה, גם דין ולד שפחת מלוג כפירות ושייך לבעל (כתובות עט,ב). 

   

[103] השו"ע לא הזכיר דינים אילו, ולא ידעתי למה. אמנם דיני כפל בגניבה לא הוזכרו, כי בימינו אין דנים דיני קנסות, אע"פ שיש נפק"מ לדינא שאם תפסה האשה, זכתה ואין הבעל מוציא מידה (ב"ש ס"ק לח). 

   

[104] וכל שכן שכפל של בהמת נכסי מלוג עצמו שייך לאשה (ריב"ן, הו"ד ברא"ש).

   

[105] כאן השו"ע פסק כרמב"ם, אבל בהמשך (פח,ג), נמשך לדעת הטור, ולא זכר מה שפסק כאן (ח"מ).

   

[106] בגמרא (פ,א) מובא גם דעה אחרת שהאיסור נובע מהחשש שמא הלוקח "יכסיף את הקרקע" (דהיינו שהלוקח לא ידאג לזבל ולשבח את הקרקע, כי לאחר גמר זמן המכירה, הקרקע חוזרת לבעליה, כי גוף השדה אינו שלו. לעומת זאת, הבעל משבח את השדה, כי הוא מצפה שמא תמות אשתו והוא ירש את גוף הקרקע.

   

[107] רק אם הם בעין.

   

[108] ואולי הרמ"א סובר כמו הב"ש בדעת הרא"ש, או שכלל אין מחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם, כפי שנראה בדעת המציין.

   

[109] ממתי יורשה? ארוסה, קטנה או נערה, שמסרה האב לבעלה כדי שיכנסנה לחופה, או שמסרה לשלוחי בעלה לשם כך, או שמסרוה שלוחי האב לבעל או לשלוחיו, ומתה בדרך קודם שנכנסה לחופה, שהבעל יורשה (כתובות מח ב, שו"ע אה"ע נז א).

   

[110] דהיינו רק נכסים שהאשה היא המוחזקת בהם.

   

[111] כגון ירושה שהייתה ראויה ליירש (לאחר מות המוריש), והיא מתה בחיי המוריש (שו"ע).

   

[112] ואפילו נכסים שבחיי אשתו, לא היה רשאי לאכול פירותיהם, כמבואר לעיל בסי' פה (ח"מ ס"ק א). 

   

[113] שטר חצי זכר, הוא שטר הודעה שהאב כותב בו שהוא חייב לבתו סכום כסף גבוה, ואם לאחר מותו הבנים יתנו לה חלק בירושה השווה לחצי ירושת הבנים, היא מוחלת על החוב שהוא חייב לה לפי השטר. כמו"כ היא מתחייבת בשטר שאם תמות לפניו ללא זרע של קיימא, היא מוחלת על החוב.

   

[114] דהיינו זכותו של האשה בירושה, בגין השטר, עובר לבעל.

   

[115] לכן עדיף לכתוב בשטר חצי זכר, "אם בתי תמות בלא זרע לאחר מתתי", ואז רק אם במות האב הזרע עדיין קיים, השטר יתפוס (ח"מ ס"ק ב).

   

[116] ושטר חצי זכר הוא חוב גמור, לכן לאחר שהתחייב בה אינו יכול להתנות עליו ולשנותו.

   

[117] מחצית השקל מתרץ בשם ההפלאה ששם הנדוניה לא ניתנה דרך הודעה.

   

[118] והבעל לא יזכה בירושה דרך בנו שמת, לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר (כמו במקרה שלנו, שהאם מתה ואח"כ הבן ורק אח"כ מת הסבא המוריש) כדי להוריש לאחיו מן האב, והוא הדין שאינו מוריש כך לאביו (ב"ש ס"ק ה).

   

[119] דהיינו, כסף או חפצים שהאשה הלוותה לאחרים, קודם נישואיה ואח"כ נישאת ומתה לפני שגבתה את החוב.

   

[120] לעומת פיקדון שברשות בעליה עומדת.

   

[121] בין לפני שנישאת ובין לאחר שנישאת.

   

[122] אב שנתן לבנו הבכור הלוואה, ומת האב לפני שהחזיר לו את ההלוואה. הבכור יורש רק חצי, משום שספק אם הוא נוטל בה פי שניים או לא, שכתוב "בכל אשר ימצא לו", והוא הדין לגבי בעל (רשב"א).

   

[123] שהרי הנכסים הם ברשות הבעל לצורך אכילת הפירות, ואפילו בנכסים שהבעל אינו אוכל פירות, עדיין נשמרת לו זכות ירושה, והאשה אינה יכולה להפקיע ממנו את הנכסים ע"י הפיכתם מ"מוחזק" ל"ראוי" (ח"מ).

   

[124] כגון שירשה את אביה, ומתה קודם שבאו הנכסים לידיה, והנכסים משועבדים לאלמנת אביה.

   

[125] כמנהג אנשי יהודה (משנה כתובות ד,יב) שהיו כותבים בכתובה "עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך", והרשות בידם להחליט מתי לתת לאלמנה את כתובתה (גם בניגוד לרצונה), ומאותו עת האלמנה מפסיקה לקבל מזונות.

   

[126] כמנהג אנשי ירושלים והגליל (משנה כתובות ד,יב).

   

[127] דהיינו שהיא נשבעה שטרם קיבלה או מימשה את זכותה לכתובה.

   

[128] דהיינו שאינה מחוסרת גוביינא.

   

[129] כגון מתנה שקיבלה מאחר, על מנת שאין לבעל רשות בה (ראו לעיל פה, סוף יא).

   

[130] דהיינו, שיש לו זכות ראשונים בנכסים. 

   

[131] דהיינו, מוכרים את פירות המתנה ולוקחים בהם קרקע ופירות הקרקע שייכים לבעל.

   

[132] אבל בקטנה יש לה כתובה.

   

[133] ומה ששתק הוא משום דמרתח רתח (קידושין מה,ב).

   

[134] אבל כתב שאפשר להביא ראיה מהגמרא (גיטין עג,ב) לעניין שכיב מרע שנתן גט ואמר שמגורשת, "מהיום אם מתי (אם אמות) מחולי זה", שהיא כמגורשת ואינה מגורשת, ומשמע שמלבד רבי יהודה, התנאים שם סבורים שאם מתה [הבעל השכיב מרע], אינו יורשה.

   

[135] ואף שפשוט שארוס אינו יורש, הנכנס אם ארוסתו לחצרו סתם, אמרינן שנכנס לשם נישואין ויורש. אולם, במקרה דנן כיוון שנכנס לחצירו מסיבה אחרת, ולא לשם נישואין, אינו יורש אותה.

   

[136] למרות שאין הלכה כרשב"ם, כשהתכוונו להתגרש ומתה, אין נוהגים אבילות, כי באבילות הלכה כמיקל (ישועות יעקב, פת"ש אות ה).

   

[137] וגם הגמרא לעיל (ב"ב קמו,א) עוסקת באשה תותרנית (בבא בתרא קמו,ב), שיש לה פגם ולא במורדת.

   

[138] כדי שלא תצטרך להישבע לאחר מותו שלא קיבלה כבר את הכתובה.

   

[139] ומכיוון שהאשה מתה מבלי שיכלה להישבע, ויורשיה אינם יכולים להישבע במקומה, לכאורה יורשיה לא אמורים להתחלק בנכסים.

   

[140] מת במגפה לא נחשב כמת פתאום, וחיישינן לצררי (מהר"י לבית הלוי, ב"ש).

   

[141] השו"ע לא העמיד את המקרה כאן בייחד נכסים כמו הטור (בדעה ג'), ולכן משמע שסובר כדעה א' או ב'.

   

[142] ר"ת והגה"מ סוברים ג"כ שבמת פתאום חיישינן לצררי.

   

[143] ואם יש לו בנים רק ממנה, וגם לה אין ילדים מבעל אחר, הבן המשותף יורש הכל (ב"ש). 

   

[144] בין שהוא קרוב שלה ובין שאינו קרוב שלה.

   

[145] דווקא אם נתנה את כל נכסיה סמוך לנישואין. ואם נתנה כל נכסיה שלא סמוך לנישואין אזי המתנה קיימת, אא"כ העדים מעידים שזה היה שטר מברחת וגם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר, שאז נאמנים להעיד כן, מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר (ב"ש ס"ק כח).

   

[146] אם העדים החתומים על שטר העברת הנכסים, אומרים שהוסיפה בע"פ שלהבריח מתכוונת, אם כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינם נאמנים לפסול את השטר, כי הם אינם יכולים לבטל את השטר שהם עצמם חתומים עליו. אבל אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר, נאמנים לטעון כן, במיגו שיכולים לומר שהחתימה אינה שלהם (ב"ש ס"ק כח).

   

[147] או במקרה שלנו שמתה, אומדנא דמוכח שהתכוונה שהמתנה תחזור ליורשיה.

   

[148] מדוע הבעל אינו יורש, הרי הבעל יורש נכסים שאינם ידועים לו, ויש לתרץ שיש כאן אומדנא, שרוצה להבריח את הנכסים מבעלה ושלא יזכה בהם, וכוונתה שאם תמות בחיי בעלה, המקבל יזכה לגמרי במתנה, אלא שלא רצתה לומר זאת במפורש משום איבה של הבעל (ר"ן).

   

[149] הרמ"א שם מדבר על שכיב מרע, אבל הדינים זהים.

   

[150] הרא"ש כתב בשטר מברחת שנותנת את כל נכסיה במתנה, שאם מת בעלה, ואח"כ מתה האשה, גם אם לא חזרה בה מן המתנה, נכסיה הולכים ליורשיה, כי מיד כשמת בעלה, התבטלה המתנה. ודעת הטור שהוא הדין כשאמרה מ"היום וכשארצה", אם מת הבעל בטלה המתנה.

   

[151] שהרי מפורש במשנה שהאשה לא תמכור אותם, ועל כרחך שהסיבה לכך הוא משום שבעלה יורש אותה.

   

[152] אע"פ שאותם הנכסים נפלו לה קודם שהתארסה (שו"ע).

   

[153] ואין ללוקח הקרקע הנאה בו, רק יכול למחות בבעל שלא יזיק לקרקע, ויכול לעשות בו פרוזבול (ח"מ ס"ק כז).

   

[154] ואפילו מכרה רק את הקרקע ללא הפירות (ב"ש ס"ק לז)

   

[155] והב"ח הביא עוד חילוקים: 1. שהלוקח יכול לקנות בקנין חצר. 2. אשה שקנתה את השדה ובעלה זרק שם גיטה. 3. דינא דבר מצרא.

   

[156] 1. לפי שהיא זו שקיבלה ממנו את הממון. 

 

2. כי הלוקח ידע שאין לאשה רשות למכור את הקרקע, ונתן את המעות רק על דעת שאם הבעל ימות תחילה, או שתתגרש, יתקיים המקח, אחרת יפסיד (דרישה).

 
  

[157] השו"ע עוסק במקרה שידוע לנו שקיבלה סך זה ומטבעות כאלו, והרמ"א מוסיף שהוא הדין כשלא ידוע לנו.

   

[158] מובא בחו"מ (סי' צו), שלווה שאין לו לשלם לכל המלווים שלו, וגם לקח סחורה בהקפה וטרם שילם עליה, והסחורה עדיין קיימת, המוכרים מקבלים חזרה את הסחורות ורק אח"כ חולקים את שאר כספו בין המלווים. וכתבו שם בעה"ת, הב"ח וגם הטור (בסי' קח), שהוא הדין גם במה שהתחלף באלו הסחורות (והצ"צ חולק). ומשמע שהב"ש (ס"ק לח) מכריע כאן כדעת הנ"י מכח שיטות אלו.

   

[159] אולם לדעת הב"ש, הירושלמי סובר שהלוקח זכה בגוף גם בחיי בעלה.

   

[160] דהיינו שיש לו זכות ראשונים על הקרקע.

   

[161] לעומת זאת לדעת הרמב"ם שהמכר קיים ברור שיכול למחות ואין כאן כל חידוש.

   

[162] דהיינו שהבעל יקבל רק את הרווח, או את ההוצאות, הפחות שביניהם.

   

[163] ובתנאי שלא מכרה את נכסי המלוג שלה.

   

[164] ונתבאר שם, שהקונה לזמן קצוב בונה והורס, ובזמנו הקצוב שהנכס בידו , עושה כמו שעושה מי שקונה קנין עולם.

   

[165] דבר שאינו ראוי להקריבו בעצמו אלא רק למוכרו ולהשתמש בדמיו, כגון בהמה בעלת מום, וכן אבנים ועצים.

   

[166] בין כשמודה ובין שיש עדים.

   

[167] כלומר, ציוותה לתת, אך בפועל לא ניתן, לכן בעשירים יכול לחזור בו, כמבואר בחו"מ (רמג,ב).

   

[168] ביו"ד רלב,יז מבואר שאם הפצירה בו ונתרצה, אף לעניים, אינו מחויב.

   

[169] אבל שתיקה אינה נחשבת כהסכמה (ט"ז).

   

[170] ואע"פ שגוף נכסי צאן ברזל, לא שייך לה, יש לה זיקה אליהם, שהרי אסור לבעל למכור נכסים אלו, משום שבח בית אביה. בנוסף על כך, לכשתתגרש, או תתאלמן, אי אפשר לסלקה ולפטרה בנכסים אחרים (ח"מ ס"ק לט). נראה שהח"מ כאן אינו בה לחלוק על פירוש הב"ש דלהלן.

   

[171] דהיינו, שמכרה את הקרקע בטובת ההנאה שיבוא לכשתתאלמן או תתגרש.

   

[172] דהיינו, שמכר את יבול הקרקע למספר שנים.

   

[173] דהיינו לבטל את המכירה בטענה שהבעל צריך להשתמש בכסף לרווח ביתא והוא אינו עושה כן.

   

[174] ואין צריך לעשות קניין מחדש, והוא הדין כשמכרה היא ואח"כ הוא הסכים עימה (ב"ש)

   

[175] לפי זה אם הבעל מודה שמכר בלי רשותה, אי אפשר להוציא מהלוקח, שמא מכר ברשותה, ועכשיו הוא עושה קנוניא עם אשתו נגד הלוקח (ח"מ ס"ק מו).

   

[176] ואת הכסף יגבה מהגזלן.

   

[177] ח"מ כתב שכך מבואר ברשב"א, ואילו ב"ש כתב שהח"מ פסק כתשובת מ"כ, והרשב"א חולק.

   

[178] הגר"א מקשה דקי"ל בחו"מ שיכול למכור לגוי.

   

[179] אפילו לא באו לידה (שו"ע).

   

[180] ואפילו אין לו במה להתפרנס (שו"ע).

   

[181] הח"מ מוכיח זאת מב"ק קב,ב ש"המקדיש נכסיו...אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו", והב"ש דוחה, כי אדרבה הרשב"א הוכיח משם ההיפך, ומשמע שם שאינו מוקדש רק בגלל שבסתם אין בדעתו להקדישם.

   

[182] כמבואר להלן אה"ע (צט,ב), לעניין קיזוז מהכתובה של תכשיטים שהאלמנה קיבלה מבעלה. ומה ששנינו שהמקדיש נכסיו, ההקדש אינו חל על בגדי אשתו, היינו משום שאין דעתו על נכסי אשתו, אבל אם דעתו היה להקדיש גם את נכסי אשתו, ההקדש יכול לחול גם על בגדי אשתו.

   

[183] כי סתם אדם מקנה לאשתו גם את בגדי השבת, בדיוק כמו שהוא מקנה לה את בגדי החול. ורק אחים המתפרנסים יחד מקפידים אחד על השני, ולא מקנים את בגדי השבת לנשותיהם.

   

[184] דהיינו בעל חוב גובה מבגדי שבת של אשתו של הלווה, ומשמע שהם ברשותו של הבעל.

   

[185] כגון: נכסי צאן ברזל, בין קרקע ובין מטלטלין, שדה שיחד או כתב לה בכתובתה (שו"ע), או שדה שהכניס לה כנגד מה שהכניסה לו בנדוניה (ח"מ ס"ק נה בגרסת הרמב"ם, בשו"ע הגרסה שונה).

   

[186] ברא"ש מובא שהיא אומרת 'נחת רוח עשיתי לבעלי', כיוון שהוא דחוק לכסף, והיא חוששת שאם לא תסכים לתת לו, הוא יטען כנגדה, 'עיניך נתת בגירושין'. ברמב"ן וברשב"א מובא שהאשה הסכימה רק משום שחששה ל'איבה' מצד בעלה. אולי ניתן להשוות זאת לחתימת "תחת לחץ" בימינו.
אולם כל עוד האשה לא טענה כן המכר קיים, ומדייקים כן מהמילה "חוזרת", ואם האשה מתה לאחר הבעל ולא טענה כן, היורשים אינם יכולים לערער (ב"ש, ח"מ).

   

[187] נפק"מ, אם מת בעלה ולא טענה טענת 'נחת רוח עשיתי לבעלי', ואח"כ מתה, יורשיה אינם יכולים לערער על המכירה (ב"י, ב"ש ס"ק נח).

   

[188] דהיינו שקיבלה על עצמה אחריות, שאם בעל חוב יגבה את הנכס כנגד חוב, היא תשלם לו את ההפסד.

   

[189] ואין אומרים בזה ש"אחריות טעות סופר" (ב"ש ס"ק נט), 

   

[190] במכרה, נתנה במתנה, או מחלה.

   

[191] דהיינו שוויתרה על זכויותיה כלפיו, ביחס לנכס שעליו אמרה שאין לה דין ודברים עמו.

   

[192] ובכס"מ פירש שלאו דווקא אם נפסד המכר.

   

[193] שהרי במכירה לראשון היא התנגדה, ובכך הוכיחה שאינה חוששת להתנגד, לכן היא כבר אינה יכולה אח"כ לטעון כן.

   

[194] שאם יטרוף בעל חוב של בעלה את הקרקע היא תשלם לו את ההפסד (שו"ע). אבל אם שניהם כתבו סתם אחריות, כוונתה רק שלא תטרוף א הקרקע, והיא אינה צריכה לשלם (ב"ש ס"ק סג).

   

[195] דתליוהו וזבין זביניה זביני, אבל כשלא קיבלה את התשלום, דינו כתליוהו ויהיב, שהמתנה בטילה (ח"מ ס"ק נט).

   

[196] ובביאור הגר"א תמה מדוע שלא תוכל לטעון שסלקה שעבודה מפני שלום בית, כדי שלא יאמר בעלה:'עיניך נתת בגירושין'.

   

[197] שכשהנכסים אינם בעין לכל הדעות מועיל מחילת האשה, אך אם הנכסים בעין ראו לעיל סעי' טז שנחלקו הדעות (ב"ש ס"ק ס).

   

[198] לפי מנהגנו שכותבים בכתובה סך כולל, ולא מפרטים את הנכסים, נחשב כדבר שאינו בעין, כי מציינים את המעות ולא נכסים (ריב"ש, ב"ש). ולכן המחילה אינה צריכה קנין.

   

[199] ולאחר מות בעלה או גירושיה גובה מיד, גם תוך שלושה חודשים או כ"ד חודש במניקה, שאסורה להינשא (ח"מ ס"ק א).

   

[200] נדוניה - כל מה שהאשה הכניסה לבעלה קודם נישואיה, והבעל קיבל עליו אחריות (ראו: אה"ע סו,יא).

   

[201] ולעיל (פה,ג) בבעל הרוצה להפוך נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג. לדעת הח"מ רשאי, ולדעת הב"ש אינו רשאי.

   

[202] שיתכן שהבעל יצא בחיים מהמים ממקום שלא ראינו, לכן האשה נעשית עגונה. ח"מ וב"ש הביאו את שתי הדעות דלהלן.

   

[203] וכעין זה כתב הרשב"א לגבי מי שזקוקה לחליצה מספק.

   

[204] דהיינו שיתן את הנדוניה לבעל, רק בתנאים מסויימים שקבע.

   

[205] ואפילו נתן לה כתובתה, חייב במזונותיה עד שיתן לה גט, כיוון שהוא מעכב אותה מלהינשא (ט"ז).

   

[206] אבל אם לא שילם את כתובתה כלל, לכו"ע חייב במזונותיה.

   

[207] וגם לאחר שחלצה, אין לה מזונות (ב"ש ס"ק ד)

   

[208] לדעת הרי"ף השאלה כאן נתונה במחלוקת בין הירושלמי לבבלי. לעומת זאת, לדעת בעל העיטור אין מחלוקת וההלכה כירושלמי. הרא"ש סובר כדעת בעל העיטור, כל עוד האשה תבעה כתובתה, אבל אם לא תבעה כתובתה, הרא"ש יודה לדעת הרי"ף.

   

[209] אבל אינם חייבים לזונה מממונם, אלא רק מהירושה (ר"י אדרבי, באר היטב אות ה').

   

[210] אפילו אם הבעל ציווה לפני מותו לתת סכום הגבוה מהרשום בכתובה. היורשים אינם יכולים לטעון שהבעל התכווין להגדיל את סכום הכתובה, בתנאי שתגבה את הכתובה מיד ותפסיד מזונותיה 

 

א. דמשמע שהמאתיים הם כדין עיקר כתובתה. ב. דהיה צ"ל מאתיים במזונותיה, ג. דנראה דבא לייפות כוחה ולא לגרוע. ואם רצה ליתן לה זכות לבחור או מאתיים או זונותיה היה צריך לפרש. (רדב"ז, פת"ש אות ד).

 
  

[211] כמנהג אנשי יהודה (משנה כתובות ד,יב) שהיו כותבים בכתובה "עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך", והרשות בידם להחליט מתי לתת לאלמנה כתובתה, ומאותו עת האלמנה מפסיקה לקבל מזונות.

   

[212] שהמזונות התייקרו מאוד, וסך הכתובה נשאר כמו בעבר.

   

[213] אלא רק את הנדוניה.

   

[214] ושיעורם: לבת, נכסים לזונה עד שתתבגר, ולאלמנה, שיעור שראויה עוד לחיות, ויבואר בהמשך (ח"מ ס"ק ח).

   

[215] לעומת זאת, כנה"ג מדייק מהטור שגם בנצ"ב, הבעל נחשב כיורש והאלמנה גובה מהם (באר היטב אות י).

   

[216] במקום שאין בנים הבת נקראת 'יורשת' מדאורייתא.

   

[217] בי"ד, היינו בי"ד מומחים (ב"ש).

   

[218] הרעיון כאן הוא שמעת שהיא מחפשת להינשא לאחר, הרי שניתקה את עצמה מבעלה שנפטר, וכבר אינה זכאית ליזון מנכסיו.

   

[219] יתכן שלדעת ב"ש, עפ"י מסקנת הסוגיא כמבואר להלן בסעי' ז, שאף בתבעוה להינשא ונתפייסה, לא הפסידה מזונותיה, הטעם שמפסידה מזונותיה הוא מפני שיש לה ממון ואינה זקוקה שיזינו אותה, ולא מפני שגילתה דעתה שרוצה להינשא כמבואר ברש"י (יאיר השולחן, הרב יאיר וסרטיל).

   

[220] הרא"ש מביא את הירושלמי, אולם הרמב"ם והרי"ף לא הזכירו זאת, ולא חילקו כשוויתרה מדוחק, ויתכן שהבינו שהבבלי חולק (ב"י).

   

[221] כי לפני שנוטלת כתובתה, האשה חייבת להישבע שלא קיבלה כבר את הכתובה.

   

[222] כי אם האשה תמות לפני שתספיק להישבע, נמצאו היורשים מאבדים את כתובתה, כי היא חייבת עדיין שבועה והם הרי לא יכולים להישבע במקומה. .

   

[223] אולם בחידושי הר"ן (כתובות נד,א) כתב שלא הפסידה.

   

[224] וכשנתן לה בלשון מתנה, אין נותנים לו בנוסף על כך, גם את שווי המזונות שחייב מדין תנאי הכתובה (ב"ש).

   

[225] דהיינו שקישתה את עצמה, וניתן להסיק מכך שרוצה להינשא.

   

[226] לפי שגילתה דעתה שהיא רוצה להינשא.

   

[227] דהיינו, שיחדה לבעל חוב את הקרקע שייחדוה לכתובתה, כדי שיגבה ממנו חובו ממנה (ח"מ ס"ק יט).

   

[228] בין שעשתה בפני בי"ד מומחין בין בפני ג' נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה, בין שעשתה לאחר מיתת בעלה (שו"ע).

   

[229] מכאן יש לדייק שאם בעלה חי יש לה מזונות ממנו בחייו, ודווקא מוחלת כתובתה לדעת הרמב"ם הפסידה מזונות אפילו בחייו (והפוסקים האחרים חולקים על הרמב"ם), משום שאומרים שמחלה על הכל, משאין כן במוכרת בחייו, שהוא כאונס משום שזקוקה למעות, שלא הפסידה מזונותיה בחייו (ב"ש ס"ק יח).

   

[230] ורק כשמוכרת קרקע של בעלה צריכה בי"ד (להלן סעי' כה).

   

[231] כך בגמרא (כתובות נג,א) בדין "כתובת בנין דכרין", מובא שאם מחלה לבעלה, אין לה כתובת "בנין דכרין", ואם מכרה, יש לה "כתובת בנין דכרין", דזוזי אנסוה (ב"ש). 

   

[232] ותנאי הכתובה, כוללים את זכותה למזונות לאחר מות הבעל.

   

[233] כי אומרים מקצת כסף ככל הכסף, כדעת חכמים. ורבי שמעון חולק.

   

[234] כך הבינו את דברי הגמרא (כתובות נד,ב): "תנאי כתובה ככתובה דמי", נפק"מ למוכרת ולמוחלת.

   

[235] ולכן הנדוניה נגבית מהבינונית.

   

[236] ולכן הנדוניה נגבית מהזיבורית.

   

[237] ובתנאי שהנדוניה אינה בעין והבעל חייב לה כסף.

   

[238] ולכן הנדוניה נגבית מהבינונית.

   

[239] והובא בשם הראב"ד שגם הרי"ף חזר בו בסוף ימיו (באר הגולה אות ו).

   

[240] כי הפירות אינם מספיקים, אלא צריך למכור גם מהקרן, לצרכי מזונות האלמנה. ולבסוף לא ישאר כלום מהעיזבון.

   

[241] צריך להמתין גם את חודש העיבור - החודש הנוסף של שנה מעוברת (ט"ז, ב"ש).

   

[242] הח"מ (ס"ק כו) מסתפק בדעת הרמב"ם, בדין עשירה פרוצה (דין פרוצה מוסבר להלן בדעה ב').

   

[243] ואפילו אם התביעה היא לאחר שגבתה כתובתה בבי"ד (טור, ח"מ ס"ק כז), ולא אומרים, שאילו היו באמת חייבים לה, היא הייתה תובעת את המזונות, כבר בעת שתבעה את הכתובה (פרישה).

   

[244] כדין מלווה על המשכון, שאע"פ שהמלווה מוחזק במשכון, אם הלווה טוען שכבר פרע את ההלוואה, המלווה חייב להישבע בנקיטת חפץ.

   

[245] הסובר שגם אם לא שתקה אין לה זכות בנכסיו האחרים (לא עיינתי בדבריו, אבל כך נראה בפשטות).

   

[246] ואין לדמות לאשה שהלך בעלה למדינת הים, שגובה מזונות אפילו אם שטר כתובתה אינה בידה, לפי שטוענים ליתומים (ב"ש ס"ק כט).

   

[247] אולם בהמשך יבואר שהאלמנה יכולה למנוע מהם לעשות כן.

   

[248] כי הירושה נחשבת כבני חורין ביחס למתנת השכיב מרע, שיש עליה שיעבוד. אולם, שיעבוד הירושה כלפי האלמנה קודמת לשיעבוד של מתנת השכיב מרע (ראו ב"ש ס"ק לב).

   

[249] כי אדם חביב אצל עצמו, וגמר בדעתו שהקנין יחול רק לאחר שתצא נשמתו, שמא עדיין יתרפא.

   

[250] אפילו קדושת דמים (ב"ש ס"ק לג).

   

[251] וכך סובר גם רעק"א (אות ט), לפי שדין שכיב מרע המקדיש כל נכסיו, הוא ספק שלא נפשט בגמרא, אם ההקדש חל מחייו, או לאחר מותו. לכן אם עמד ולא מת, הנכסים חוזרים אליו, שמא לא חל ההקדש כלל. אבל אם מת, ההקדש חל בוודאי, והספק הוא רק אם ההקדש חל מחיים או לאחר מיתה, משום כך מחמת הספק אין אלמנתו ניזונת מההקדש. 

   

[252] ודווקא כשתפסה מרשות הרבים, או מסמטא, או מנפקד. אבל תפסה מרשות היורשים, הווי ספיקא דדינא, ויבואר לקמן בסעי' כג ברמ"א (רעק"א אות ח).

   

[253] כי היא זוכה במזונות רק מכח תנאי בי"ד.

   

[254] נפק"מ לאחר תקנת הגאונים בין דעת הר"ח לדעת הרי"ף, אם תפסה יותר מכשיעור (כמבואר להלן סעי' כג).

   

[255] ולדעת הרא"ש אין כאן מזיק שעבוד חבירו, משום שהקרקע נשארה שלימה ולא חפרו בא בורות (ב"ש).

   

[256] ואפילו לדעת הרמב"ם, שאלמנה התובעת מזונות צריכה שבועה, אם תפסה הרי היא ניזונת ממה שתפסה ללא שבועה, עד שתבוא לבי"ד לתבוע מזונות (ב"ש ס"ק מב).

   

[257] הפוסקים חלוקים בשאלה, האם קודם תקנת הגאונים מועילה תפיסה לאחר מיתה, ונפק"מ לאחר התקנה שתפסה יותר מהשיעור ובכך עוסק המחלוקת כאן.

   

[258] כפי שכתב הר"ן שגם לסוברים שמדינא דגמרא לא מועילה תפיסת מטלטלין לכתובה, תפיסת מעות מועילה.

   

[259] דהיינו, בעל חוב אינו יכול לתפוס דבר המשועבד גם לבעל חוב אחר.

   

[260] אפילו אם אין ביניהם אחד שלפחות אחד מהדיינים ד"גמיר וסביר", אחרת זהו בי"ד יפה לכל דיני ממונות בזמן הזה (ר"ן, ב"י, ח"מ).

   

[261] בבבא-מציעא (לב,א).

   

[262] אבל לאחר מות בעלה, אינה ניזונת מן היתומים.

   

[263] בי"ד שמכרו לאלמנה, כדין האלמנה עצמה, ואינה יכולה לחזור ולגבות את מה שכבר גבו עבורה בי"ד (ב"ש).

   

[264] ומוכח משיטת הר"ח, שאם מכרה בעצמה לא עשתה כלום, ולכן כאן מדובר במכרו בי"ד.

   

[265] ומובא בטור שכשבי"ד מוכרים אין קיצבה לדבר, ומוכרים לפי ראות עיניהם.

   

[266] בין אם מוכרים מיד לאחר מות הבעל, ובין אם מוכרים לאחר זמן (ב"ש).

   

[267] עוברת על דת משה – 1. מפסידה כתובתה כקנס על שמכשילה את בעלה באיסורים, אבל אם היא עצמה עוברת על איסורים, ואינה מכשילה אותו, אין זה נקרא עוברת על דת משה. 2. מפסידה כתובתה כקנס אם היא עוברת איסורים שגורמים לבניו למות.

 

עוברת על דת יהודית – מפסידה כתובתה כקנס בגלל שבמעשיה היא עלולה להגיע לזנות.

 
  

[268] האם מחלקים בין איסורי דאורייתא לדרבנן: ברמב"ם מופיע הלשון "טיהר לי את הכתם". לעומת זאת, בטור ובשו"ע כתבו בלשון "טיהר לי את הדם". ואולי הם סוברים שרק כשהיא מכשילו באיסורי דאורייתא, הפסידה כתובתה, ולא באיסורי דרבנן, ואם כך צריך לומר שהטור לשיטתו, שגם בזמן הזה תרומות ומעשרות מדאורייתא (ברית אברהם, פת"ש אות ה).

   

[269] סיכום דעות שמודה שהכשילו:
דעה א': אינה נאמנת, לפי שאין אדם משים עצמו רשע (ראב"ד).
דעה ב': נאמנת להפסיד כתובתה, לפי שהודעת בעל דין כמאה עדים דמי (רשב"א, ר"ן, ח"מ, ב"ש)

   

[270] כשהודתה שעברה על דת יהודית, אינה יכולה לטעון משטה הייתי בך, כיוון שעל מחילה אי אפשר לטעון השטאה (מהר"י הלוי, פת"ש אות ד).

   

[271] שכתב "ונודע לו אחר כך", ומשמע שאם ידע כבר בעת ששימשתו לא.

   

[272] אבל הכניסה לו צאן ברזל, חייב לפרוע לה, כי עכשיו הוא הופך לנשכר.

   

[273] ואף שנראה שיש על כך מחלוקת מחו"מ סי' פב, הבעל יכול לומר 'קים לי', וישבע ויפטר (פת"ש אות ג).

   

[274] מעשה באשה ששימשה עם בעלה יותר מחצי שנה כשהיא נידה, וכשהתברר הדבר הבעל בא וטען שאמרה שהיא מעוברת, והיא הודתה ואמרה שהוא נקי מעוון. ופסקו בי"ד שיגרשה ללא כתובה. וכעבור כמה ימים חזרה ואמרה שבעלה ידע מזה, אלא שביקש ממנה לחפות עליו, ואז הוא לא יגרש אותה. ופסק הנו"ב שאינה נאמנת, ויכול לגרשה מיד בעל כרחה, אבל היא אינה מפסידה כתובתה אלא כשהיתרה בה. וכשמגרשה ללא התראה, תשבע שידע ותיטול כתובתה.אם אין לו לשלם הכתובה תשאר עליו חוב ואינה יכולה לעכב הגירושין דנגד רשעה זו לא תיקן ר"ג שלא יוכל לגרש בע"כ. 

 

אין לו לשלם הכתובה תישאר עליו חוב ואינה יכולה לעכב הגירושין דנגד רשעה זו לא תיקן ר"ג שלא יוכל לגרש בע"כ.
אשה מעוברת ששימשה עם בעלה בעת נידתה, ובעלה רוצה לגרשה בעל כרחה, והיא אומרת שהיא לא ידעה שיש טומאת נידה במעוברת. הבעל אינו יכול לגרשה בעל כרחה, ד"אומר מותר" הוא פחות משוגג, וכמה נשים טועות בכך, ודינה כשוגג (מעיל צדקה, פת"ש אות יא).

 
  

[275] סיכום סוגיית נאמנות האשה כנגד החכם:
דעה א': צריך עדים שהחכם לא הפריש מעשרות, אך החכם לבדו אינו נאמן להכחישה (ירושלמי, רא"ש כתובות, ר"ן, שו"ע).
דעה ב': החכם נאמן, מדין עד המסתמך על עד אחר המכחישו (רמב"ן, רא"ש שבועות, משמע ברמב"ם).

   

[276] דהיינו, נתינת טעם סביר והגיוני לדבר שיקרי שנאמר קודם לכן. במקרים מסויימים מקבלים חכמים את ה"אמתלא" שנותן אדם למה שאמר קודם לכן, כשהוא מסביר שלא אמר אמת מפני סיבה מספקת. לדוגמא: אשה שאמרה לבעלה: "טמאה אני", וחזרה ואמרה: "טהורה אני", ומסבירה: "לא אמרתי לך טמאה אני, אלא מפני שלא היה לי כח לתשמיש" - הרי היא נאמנת.

   

[277] אם באמרה טמאה אני, מועילה "אמתלא". בוודאי אם היא רק הוחזקה כנידה מועילה "אמתלא". 

   

[278] שם הרמ"א מביא מחלוקת באשה שהמירה דתה מרצון, האם נאסרת לבעלה. וכתב שם שיש אומרים שגם אם המירה דתה מרצון לא אמרינן שזינתה ואינה נאסרת לבעלה.

   

[279] הטוען טענת ברי (טענה ודאית) אינו יכול להוציא ממון מהטוען טענת שמא (טענת 'אולי') בעזרת טענתו בלבד, שכן עליו להביא ראיה לטענתו. אולם, דין זה אמור רק כאשר הנתבע טוען "איני יודע אם הלווית לי". אבל אם הנתבע זוכר שהתובע הלווה לו ורק אינו זוכר אם פרע את החוב - כלומר, טוען "איני יודע אם פרעתי, חייב לשלם (משנה בבבא-קמא קיח,א).
הט"ז (חו"מ סוף סי' ע"ה) מסביר את הסברא שבדין זה: דדוקא ב'איני יודע אם אני חייב לך', ועכשיו נולד ספק - מוקמינן בחזקתו שהיה תחלה קודם הספק, דלא היה עליו שום חוב. מה שאין כן ב'איני יודע אם פרעתיך', אם נוקי הממון בחזקת קמא קודם שנולד הספק - אז ודאי חייב לו, ממילא נשאר החוב בתקפו". כלומר, הטוען טענת שמא חייב בשל "חזקה דמעיקרא": אנו משאירים את המצב הידוע האחרון על כנו, כל עוד לא ידוע לנו שהוא השתנה. כיוון שאנו יודעים בוודאות שהתובע הלווה לנתבע, ורק איננו בטוחים אם הוא פרע את חובו - מעמידים את ההלוואה על חזקתה, ומחייבים את הנתבע להשיב אותה לתובע.

   

[280] חצר שרבים בוקעים בו דינו כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר (ירושלמי, רי"ף, שו"ע).

   

[281] מטפחת, בגד, או סל על ראשה - שאינם מכסים את כל השיער. אמנת שו"ת באר שבע (סי' יח) ושו"ת חת"ס (או"ח סי' לו) סוברים שמדובר בכיסוי ראש מלא ומשום דת יהודית האשה צריכה כיסוי נוסף. אולם המאירי (כתובות עב,א), הב"ח ושו"ת תשובה מאהבה (סי' מח) חולקים עליהם, וגם לשיטת החת"ס והבאר שבע בימינו המנהג השתנה (יביע אומר ח"ד אה"ע ג,ב).

   

[282] האם מותר גם לכתחילה? כן (שו"ע כא,ב, ד"מ), מכל מקום מידת צניעות שלא יראה שערה כלל אפילו לא בבית (ד"מ).

   

[283] הסובר שכן דעת הרמב"ם והטור. אולם ד"מ סובר שלדעת הטור, רק מידת צניעות לא לנהוג כן.

   

[284] דהיינו, לעניין אם מותר או אסור, נוהגים כירושלמי שאסור. אך אינה מפסידה כתובתה, כדעת הבבלי.

   

[285] או טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה, או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות (שו"ע). הובאו על כך כמה פרשנויות: שטווה ונותנת וורד או הדס או רימון וכד' בגבות עיניה, או על לחיה, וכל כיוצ"ב מן הפריצות ומיעוט הצניעות (רמב"ם בפיה"מ). טווה בשוק והחוט יורד כנגד פניה של מטה, וזהו דרך פריצות (רש"י). טווה צמר אדום (ר"ח). ולהלכה, הולכים לפי כולם (ח"מ ס"ק י).

   

[286] ותשובת הרשב"א, לרוחא דמילתא, דאין ראוי לקרוא לה בשם עוברת על דת, בשביל פעם אחת (ח"מ).

   

[287] תשובת הרשב"א עסק באשה שהתקוטטה ומחמת כעס גילתה זרועותיה, ותימא על הרמ"א שלא חילק. וכעי"ז ראו בסוף הסעיף בדברי תרוה"ד, חלוקה בעוברת על ייחוד (ב"ש). 

   

[288] ואורחה דמלתא נקט עם הבחורים (ח"מ)

   

[289] כי בני בנים כבנים.

   

[290] ואינו צריך להתרות בשעת מעשה, כפי שמחוייב לעשות בדיני נפשות (ח"מ ס"ק ט"ז).

   

[291] אבל בעוברת על דת יהודית לא הכשילה אותו באיסור (פת"ש אות יא).

   

[292] ובזמן נישואיה וודאי לימדוה קרוביה ושכנותיה.

   

[293] אם מדובר במקרה שידוע שהיא עוברת, הכיצד מוסרים לה שבועה (ב"ח). ויש לתרץ שדווקא אם ידוע ששימשה בנדותה שעוברת על איסור כרת, נעשית רשעה, ואין מוסרים לה שבועה. אבל בשאר דברים, שהכשילה אותו, ועברה על לפני עיוור, אינה נפסלת לשבועה, דקיימא לן מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה (ח"מ ס"ק ל; ב"ש ס"ק יח)

   

[294] במקרה כזה לא תיקן רבינו גרשום, כדי שלא תהא רשעה בתוך ביתו, ואפילו אם נאמר שזו רק מידת חסידות (רשב"א, ב"י).

   

[295] עוברת על דת יהודית, דת משה או נודרת ואינה מקיימת.

   

[296] ותנאי כתובה ככתובה (כתובות פט,א; ביאור הגר"א).

   

[297] והגמרא מחלקת בין נשים שבמשנה נאמר שאין להם כתובה ויש להם תוספת, לבין נשים שגם תוספת אין להם. הרא"ש מסביר שיש לחלק בין אלו שכתחילתן כן סופן, ולכן הבעל נתן את תוספת הכתובה על דעת כן, שהן עוברות. ובין אלו שקלקלו לאחר הנישואין שאין להן תוספת כתובה.

   

[298] יש להסתפק אם היא מפסידה גם את הקרן של נכסי מלוג שאינם בעין, כדין ממאנת, או שיש לחלק וכאן היא מפסידה רק את הרווחים (ח"מ).

   

[299] לפי שלא גרע מחייבי לאוין, שאפילו אם לא הכיר בה מעיקרא (ראו הערה 32), יש לה תוספת.

   

[300] כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות (רמב"ם, אישות כד,טו).

   

[301] וכן הדין באשת איש שהמירה דתה, 

   

[302] ראו לעיל ד,טז בעניין אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה, מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה.

   

[303] אע"פ שלהוצאה ניתנו.

   

[304] המקור לכך הוא מהגמרא (יבמות לג,ב), שפיתוי קטנה אונס הוא (ר"ן).

   

[305] גם אם נתעברה, אינה נאמנת לפסול את זרעה בטענה שזינתה, דקי"ל ביבמות צד שאשה אינה חוששת לקלקול זרעה (צמח צדק, ברית אברהם, פת"ש).

   

[306] כעין המובא בתוספות (ב"מ ג,ב) שחוששין שחזר בתשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה.

   

[307] ורק אח"כ חזרו ולא האמינו לה, כדי שלא תהא נושאת עיניה באחר.

   

[308] ויש לבאר כן גם עפ"י הסברו של הר"ן, שמעיקר הדין האשה אינה נאמנת, אלא שבמשנה הראשונה (נדרים צ,ב) האמינו לה, ורק אח"כ חזרו ותיקנו שלא להאמין לה, לפי זה כיוון שהתבטלה התקנה ולא מאמינים לה, שוב אינה נאמנת, אפילו במקום שאין חשש שנתנה עיניה באחר.

   

[309] ודברי הגמרא שנאסרת כשאין טעמים להיתר הם כלפי הבועל, אך לבעלה מותרת, כדברי ר"ת לעיל, אך באומרת טמאה נאסרת אפילו כשיש טעמים להיתר, משום דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

   

[310] הנו"ב עוסק במקרה מיוחד, ולכן יתכן שבמקרה רגיל, יסבור שיש לחוש לדעת הרמ"א וב"ש.

   

[311] ולכן אם הייתה חולה והתוודתה שזינתה, אינה נאמנת, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ומערימה להודות בחוליה (נו"ב, תרוה"ד, פת"ש)

   

[312] כמו בחוזר וטוען מחיוב לפטור, כמבואר בחו"מ סי' פ.

   

[313] בעל שהאמין לאשתו כשאמרה לו שזינתה, וחזרה בה ונתנה אמתלא, ולאחר איומי בי"ד חזרה והודתה שזינתה. והבעל עכשיו אומר שהוא כבר אינו מאמין לה. אי אפשר לכופו לגרשה, ואע"פ שכבר שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, הוא אינו יודע בוודאות שזינתה, אלא רק חושש לדבריה. וכעת כשרואה שהיא כל הזמן משנה גירסאות, מלכתחילה הוא אינו מאמין לה, ואין כאן שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורה, ויכול לחזור בו (נו"ב, פת"ש אות כה).
אשת כהן שבלילה באו שודדים גויים לביתה, ובעלה לא היה בבית, וכשחזר אמרה לו שאנסוה והאמין לה, ואמר בפני בי"ד שכל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין לה, ואח"כ חזרה בה ונתנה אמתלא שכוונתה היה רק שהבועל שכב עימה בקירוב בשר, וגם הוא שב לבי"ד וחזר בו ממה שאמר קודם, אע"פ ששורת הדין שתהא אסורה לבעלה מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. יש לומר שאולי הוא לא ידע שאם יאמין לאשתו, היא תיאסר עליו, או אולי לא היה מיושב בדעתו באותו עת, ולכן אמר שמאמין לה. אבל עכשיו שנודע לו שאם יאמין לה היא תיאסר עליו, שוב אינו מאמין לה. וגם אפשר לומר, שלא ידע שאשה אינה נאמנת לומר שזינתה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ודין זה הוא אפילו באשה צדיקה וכשרה. אבל עכשיו שנודע לו, שוב אינו מאמין לה, ובפרט שגם היא חזרה בה, וגם היה לה אורח נשים, ואף עוגבים מועסים בכך, ולכן בדוחק האשה מותרת לבעלה (חת"ס, פת"ש אות כה).
אלמנה שנישאה לכהן, ולאחר זמן נמצא שהיא מעוברת מלפני הנישואין, והיא אומרת שזינתה עם בעל אחותה, ולפי דבריה היא אסורה לכהן מדין זונה שנבעלה לפסול לה, וחייב לגרשה. כתב הצמח צדק, שלולי חומר איסור כהונה היה דעתו להתיר, ואע"פ שעיבורה מוכיח שוודאי זינתה. היא אינה נאמנת לומר שזינתה עם פסול, ובכך לאוסרה על בעלה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר. לעומת זאת לדעת הב"מ גם במקרה כזה לא מוציאין אותה מבעלה הכהן (ב"ש ס"ק כג; פת"ש אות כו).
אשה שהתארסה, ואח"כ יצא עליה קול שמקודשת לאחר והיא מודה, אסורה לבעלה, כיוון שהיא רק ממשיכה ומחזיקה את הקול שיצא עליה, ואינה מחדשת כלום. לעומת זאת במקרה הקודם באלמנה שנישאת לכהן ונמצאה מעוברת, אין עליה קול, ואינה נאמנת לפסול עצמה לבעלה, כי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר (רמ"א סס"י מו, ב"ש ס"ק כג).

   

[314] דהיינו לצאת ידי אדם.

   

[315] בסי' קעח, הטור עוסק במקרה שהאשה שותקת. לעומת זאת הט"ז כותב שזו טעות סופר, וצריך להיות כתוב שם שהבעל שותק (ולא האשה).

   

[316] וכך סובר גם הב"מ בשם הרשב"א, וכן צידד בשלחן ערוך הרב, להקל בשעת הדחק כדעת הב"י, ואינו חייב להוציאה, אם אינו מאמין בלבו לדברי העד, ואפילו בשותקת. ובאשת ישראל פשוט שאפשר להתיר, אבל באשת כהן משום מעלה עשו ביוחסין, כתב שאינו סומך על דעתו להתיר עד שיסכימו עמו שני גדולי הוראה (פת"ש). 

   

[317] ואם הבעל אינו שותק אלא מקשה על העד, כלל אינו צריך לגרשה. ואם אח"כ מאמין לעד צריך לגרשה רק משום לעז - לצאת ידי אדם (טור).

   

[318] ולכן כאן השמיט מקרה זה, וכן בס' סח סעי' ז, לגבי האומר פתח פתוח מצאתי, לא העיר שבזמן הזה אינו נאמן – להוציאה בעל כרחה.

   

[319] ואע"פ שכדי שהעדות תתקיים, צריך שתחילתה וסופה יהיו בכשרות, כבר כתב הש"ך (חו"מ לד,לד) שבפסול מחמת עבירה אין צורך שתחילת העדות תהיה בכשרות.

   

[320] דעדות הודאה, אחר עדות הלוואה מצטרפים.

   

[321] ואם עמד והחזירה, נחלקו הראשונים, אם יכול לקיימה (שיבת ציון, פת"ש אות לז).

   

[322] רעק"א כתב דמסתפינא להקל בעד אחד הנאמן לבעל, ומעיד שזינתה, אבל בעדי כיעור וילדה לי"ב חודש (לעיל סי' ד וסי' יא) יש להקל. הוא מדייק להחמיר מדברי הרמ"א בסעי' ו, שאם הודתה בפני עד ואח"כ חזרה בה, מותרת, גם אם הוא מאמין לעד. משמע שאם העד ראה בעצמו אסורה, אף במכחישה.

   

[323] אולם ברית אברהם הוכיח משו"ת הראש שגם בדברים שבינם לבין עצמם צריך אמתלא.

   

[324] כי ראה במו עיניו.

   

[325] כעין שבועת "אישתבע לי דלא פרעתיך" (מ"מ). 

   

[326] גם אם ראה בעצמו שזינתה, אינו יכול להשביעה, כי דין זה דומה למלוה ולווה, שאם הלווה טוען "השבע לי שלא פרעתיך", המלווה חייב להישבע כיוון שהשטר עומד לפירעון, אבל אם הוא טוען ששטר אמנה הוא (שאדם נותן לחברו, ללא שהתבצעה כל הלוואה, לדוגמא: כדי לקבל ממנו הלוואה כל אימת שיזדקק לכסף, שאינו לפירעון), אינו יכול להשביעו אלא רק לאחר שפרע, כי השטר אינו עומד לכך. והוא הדין כאן, כשיש עדים שעברה על דת משה, והבעל טוען שהתרה בה והפסידה כתובתה, והאשה טוענת שלא היתרה בה, צריכה שבועה, שהרי ברור שעברה על דת, אלא שלא ידוע אם היתרה בה. אבל כשטוען שעברה על דת ואין לו עדים, והאשה מכחישו, נוטלת כתובתה ואינה צריכה שבועה, לפי שאין השטר עומד לכך (מ"מ, ח"מ).
והרמב"ם כתב, שגם אם הוא ראה אותה בעצמו ואין לו עדים על כך, צריכה שבועה, והמ"מ תמה על כך, ותירץ שאולי דומיא לזמן הבית שהיה יכול להשקותה ולהשביעה על חשש זנות, על ידי קינוי וסתירה. ודברי הרמב"ם צריכים תלמוד (מ"מ, ח"מ).

   

[327] הטלת שבועה שאין האדם חייב בה, אגב שבועה אחרת שהוא חייב בה. למשל, אדם שתבע מחברו מטלטלין וקרקעות, ונתחייב הנתבע שבועה על המטלטלין, מגלגלים עליו שבועה גם על הקרקעות. אף על פי שמעיקר הדין אין נשבעים על קרקעות, ניתן להשביע עליהן על ידי גלגול שבועה.

   

[328] ב"ש מקשה על הרמ"א, שבחו"מ (עה,כג) פסק שאפשר להשביע בשמא עפ"י עד פסול הנאמן עליו, ומדוע כאן הרמ"א לא השיג על השו"ע. התומים והב"מ מיישבים, ששם מדובר רק בשבועת היסת, ולא ב"אישתבע לי דלא פרעתיך".

   

[329] דהיינו, קינוי

   

[330] דהיינו,שאמר לה בלשון "אל תסתרי עם פלוני". אבל אם אמר לה בלשון אחרת, כגון: "לא יהיה לך עסק עם פלוני", לא הווי קינוי (מהרי"ו, ח"מ ס"ק לב).

   

[331] אבל בזמן הבית אינו חייב לגרשה, משום שיש לו תקנה, באופן שיקנא לה שוב, הפעם בפני שני עדים, ואח"כ היא תסתר בפני שני עדים, וכעת הבעל יכול להשקותה מים המרים שיחולו גם על הסתירה הראשונה, שהיה ביניהם ללא עדים, ואח"כ היא תהיה מותרת לבעלה (ח"מ ס"ק לד).

   

[332] בגמרא נחלקו בכך, והרמב"ם פסק לעניין לאוסרה על בעלה, לחוש לדעה שיש קינוי בינו לבינה (ח"מ, ב"ש).

   

[333] הטוען טענת ברי (טענה ודאית) אינו יכול להוציא ממון מהטוען טענת שמא (טענת 'אולי') בעזרת טענתו בלבד, שכן עליו להביא ראיה לטענתו. אולם, דין זה אמור רק כאשר הנתבע טוען "איני יודע אם הלווית לי". אבל אם הנתבע זוכר שהתובע הלווה לו ורק אינו זוכר אם פרע את החוב - כלומר, טוען "איני יודע אם פרעתי, חייב לשלם (משנה בבבא-קמא קיח,א).

   

[334] תוספת כתובה הינו קנס שהבעל מקבל על עצמו כדי שלא יגרש את אשתו בקלות, לכן אם האשה היא הגורמת לגירושין פטור מתוספת כתובה.

   

[335] ולכן ברואה מחמת תשמיש שלא ידעה, יש לה תוספת. הו"ד בב"ש וח"מ.

   

[336] ואין לדמות לעוברת על דת, שידעה מכך, והטעתה אותו.

   

[337] ולדעת רבי מאיר צריך תנאי כפול, דהיינו צריך לפרט מה יקרא כשהתנאי יתקיים, ומה יקרא אם התנאי לא יתקיים, כמו התנאי שהתנה משה עם בני גד וראובן בנחלת הארץ.

   

[338] אם אחרי הפעם הראשונה, שתולים בדם בתולים, היא רואה שלוש פעמים נוספים, הפסידה כתובתה.

   

[339] הבעל משול כאן, למי שקנה קרקע, ואח"כ ירד מטר סוחף ושטף את הקרקע, היות והקרקע כבר נמצא ברשות הקונה, אין לו כל טענה כלפי המוכר, ומזלו גרם, והאשה אנוסה, ואין להטיל עליה את האחריות לכך.

   

[340] ורק בשבויה מותרת אפילו באותו חצר (ח"מ ס"ק ו).

   

[341] צ"ע מדברי הרמ"א שכתב במפורש שלא ילך אצלה אלא בעדים. וראו בסוף הסעיף את דברי המהר"ם פדובה שאם גם זנתה תחתיו, יכולה לשמשו בביתו כשפחה. 

   

[342] ואפילו אם כבר קיים מצות פרו ורבו, מכל מקום אסור לשהות בלא אשה.

   

[343] כמו בשהה עשר שנים ולא ילדה שמתירים לו לשאת אחרת בלי לגרש, ולא חוששים שיאמרו שזו אשתו וזו זונתו, והחשש שיאמרו כן מובא בגמרא באגדה ולא בהלכה. והב"ש יישב את המהר"ם, שרק בשהה י' שנים שהיא ראויה לתשמיש, לא יאמרו שהיא זונתו.

   

[344] אדם אחר שיספק לה כל צרכיה.

   

[345] ובאופן זה יש להעמיד את תשובת המהר"ם שכתב שלא צריך לתת תוספת כתובה לרואה מחמת תשמיש.

   

[346] ולשון הרמ"א "בכה"ג" הוא לאו דווקא.

   

[347] גירשה משום שהיא מצורעת ומאוסה בעיניו, פסק השבו"י, שלא יגור עמו בחצר, דלא פלוג רבנן. והמל"מ מפקפק בהוכחה שמביא שם (באר היטב אות ח).

   

[348] דהיינו שהיא סגורה ואטומה ולכן אינה ראויה להבעל (ח"מ ס"ק ט). רחמה צר ואינה ראויה לשתמיש. (ב"ש)

   

[349] בבית המרחץ.

   

[350] חולה במחלת הנפילה (אפלפסיה), שמקבל התקפים בזמנים קבועים.

   

[351] לאו דווקא תמיד, אלא הכוונה להוציא דרך מקרה, שאינו נקרא מום.

   

[352] מוסתרות.

   

[353] והקרובה תספר לו על כך.

   

[354] בין גיל שתים עשרה לשתים עשרה וחצי.

   

[355] אביה של הכלה.

   

[356] הדוגמאות הללו נחשבים כראיה שהבעל ידע מהמומים ונתרצה.

   

[357] הועיל ומדובר במומים שאינם מלידה (מאירי), או שהחזקה מבוססת על כך שרוב הנשים נולדות ללא מום (רבינו שמשון ברשב"א, חולין יא,א, אבל עי' הגהות יעב"ץ כאן).

   

[358] וטיעון זה יכול להתווסף רק כאשר הבעל "מכריז" על המום, לאחר שהאשה כבר נמצאת ברשותו.

   

[359] כל זה כשמסבירים את הסוגיא לפי שיטת רבא שהוא דעת השו"ע. בהמשך נראה את דעת הרמ"א וסייעתו הסוברים כדעת רב אשי.

   

[360] ולדעה ש"כאן נמצאו וכאן היו" היא חזקה העומדת בפני עצמה (תוס'), הרי שהיא מקזזת ומבטלת את "חזקת הגוף".

   

[361] ואם האב לא הביא ראיה שהמומים נוצרו לאחר האירוסין, צריך להחזיר לחתן את כל הוצאותיו (ב"ש).

   

[362] כי הולכים לפי הרשות שהאשה נמצאת בה, ולא לפי המיקום הגיאוגרפי.

   

[363] ולדעת התוס' והרא"ש, גם אם היא טוענת שמא, כיוון שעומדת לה חזקת הגוף (ב"ש ס"ק יז). יש לציין שבמציאות בדרך כלל הבת והאב יודעים מתי התחילו המומים, ורק הבעל אינו יודע.

   

[364] שהמומים נולדו לפני האירוסין.

   

[365] והסיבה שבגמרא מובא שהאב צריך להביא הוכחה, הוא מפני שהוא טוען טענת שמא, וטענת הברי של הבת אינה מועילה לו, כל עוד היא ברשותו.

   

[366] שאינו סובר "כאן נמצאו וכאן היו". על פי דעת הסוברים שרב אשי חולק על רבא (רשב"א, ריטב"א, ר"י מטראני). אמנם אחרים סוברים שרב אשי אינו חולק על רבא (ר"ן, רא"ה).

   

[367] וכאן האב טוען טענת בריא, שהמומים נולדו לאחר האירוסין.

   

[368] אמנם יש הסוברים שסוגייתנו עוסקת דווקא באומרת ברי, וטענת שמא אינה מספיקה (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א).

   

[369] לכאורה לשיטת רב אשי שלא אומרים "כאן נמצאו וכאן היו", הבעל צריך להוכיח שהמומים היו שם לפני האירוסין, אולם אפשר לומר שלאחר שהוא הוכיח שהמומים היו כבר לפני האירוסין, נמצא שכבר נולד הספק. ראו גם לעיל הערה 33 (ב"ש).

   

[370] כמפורט לעיל בסעיף ה.

   

[371] תחת בית השחי, או תחת הדדים וכד'.

   

[372] יש להקשות כיצד מועילה מחילה, הרי סוף סוף יש לה מומים והכתובה בטילה, ולכאורה אם הוא מעוניין להמשיך לשהות איתה, צריך עכשיו לכתוב כתובה חדשה. אלא יש לומר, שגם כשיש מומים, הכתובה אינה בטילה, אלא אם הבעל מקפיד (ב"ש).

   

[373] הב"ש למד מדין יבמה שבכל מקום שיש הסבר לכך שלא בעל, רבי יוסי מודה לרבי מאיר.

   

[374] מדובר כשאינו יודע, או אינו יכול להוכיח שהייתה נכפית (חולה במחלת הנפילה), קודם האירוסין.

   

[375] אמנם לעיל (עז,א) משמע שהרמ"א פוסק כדעת הרא"ם, שבכל אשה שבעלה רוצה לגרשה, והיא לא מסכימה, יכול למנוע שאר, כסות ועונה.

   

[376] וגם אם לאחר שמסר את המודעה, נתן את הגט לאשתו, ולא אמר לה כלום, לא ביטל בכך את המודעה (שו"ע).

   

[377] ואפילו אמר שאין שם אונס, הגט בטל (ריב"ש בדעת הרמב"ם).

   

[378] כי אע"פ שביטל את הגט כשמסר את המודעה, כשאומר אח"כ לעדים ולסופר לכתוב את הגט, הרי שבכך הוא חוזר ומקיים את הגט. אבל לאחר כתיבת הגט (קודם למסירתו), יכול לבטלו, ולא אומרים בשעת מסירת הגט דאתי דיבור ומבטל דיבור, משום שבמודעה הוא מבטל את גוף הגט. וכשמוסרו, הוא כבר פסול (ריב"ש, ב"ש).
אפשרות נוספת העולה מסוף דברי הרמב"ן, הוא שרק כשלא ביטל את הגט אלא אמר שהוא אנוס, ובאמת לא היה אנוס, הביטול אינו מועיל, אבל כשאמר שמבטל את הגט, הביטול מועיל (ב"י).

   

[379] לדעת הרמב"ן והרשב"ם, צריך שיהיה אונס, אבל אין צורך שהעדים יידעו שהיה אונס. אבל אם אין בכלל אונס פשוט שהמודעה אינה מועילה.

   

[380] הרבה פוסקים חולקים על הב"ח, וסוברים כדעת הב"ש, שגילוי דעת לבד אינו מבטל את הגט (פת"ש אות א).

   

[381] הודעה זו מועילה גם אם ידוע לנו שאינו אומר אמת, כי העיקר הוא שמבטל את המודעה בלב שלם, וכשאומר בלשון זה, הרי הוא מגלה בדעתו שמבטל את כל המודעות בלב שלם (פת"ש אות ה).

   

[382] והשו"ע כאן מוסיף לנוסח את תוספת הרשב"א (יבואר להלן): והריני פוסל כל עד, או עדים, שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה, או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור.

   

[383] ולדעת הרא"ש, מה שכתב הרמב"ם שאינו מספיק, מתייחס לאמירה שמבטל כל מודעות, כשאינו מוסיף לכך את המילים "מודעא דמודעא".

   

[384] לפני שביטל את כל המודעות.

   

[385] ואם אמר שמבטל מודעה עד עולם, אינו מועיל, כי מדבריו משמע שמבטל רק מודעה זו, ולא מודעות אחרות שעשה (ב"ש).

   

[386] וכן פוסקים להלכה.

   

[387] וגם השו"ע (קנד,כג) כתב, שטוב שיתירו לו. ומבואר שם בסעיף כד שבמקום שאין אפשרות להתיר, כגון בנזירות שמשון, הגט כשר.

   

[388] כך כתב הגר"א (קנד,כג), שמהרא"ש, המרדכי ופוסקים רבים, משמע שכל אדם שעושה מעצמו אינו נקרא אונס. אולם, משמע בשו"ת הרשב"א (בהמשך לעניין קנסות), שחולק וסובר שאף דבר שגרם לעצמו, נחשב כאונס גמור ופסול.

   

[389] מהרמ"א משמע שחל וממילא צריך לפוטרו (ב"ש).

   

[390] בתרוה"ד עצמו כתב שהקנין לא חל, לפי זה לא מובן מדוע הוא סובר שצריך לפוטרו. התו"ג מיישב שאכן הקניין אינו חל, אלא שהבעל חושב שהוא חל, ולכן הוא נחשב כאנוס וצריך לפוטרו, כלומר להודיעו שפטור.

   

[391] אבל אם הטילו עליו קנס על מנת שיגרש, קרוב הדבר שלכו"ע הווי גט מעושה (פת"ש)

   

[392] ולמעשה ההלכה היא כדעה ב'.

   

[393] בדומה יש להסביר את חילוקי הדעות לעיל בין הרשב"ץ והב"י באונס של האב על בנו. הרשב"ץ מדבר על מקרה שלא הזכירו מפורשות את הגט, לכן אינו חשיב אונס, אבל אם כשאנסו את האב על בנו, תלו זאת מפורשות בגט, גם הרשב"ץ יודה לב"י דהווי גט מעושה (תורת הגיטין). 

   

[394] או אנסוהו לבטל את המודעה שמסר (ט"ז אות ז)

   

[395] בכל מקום ובכל זמן (שו"ע)

   

[396] ודווקא כשחייב לגרש  עפ"י דין (רא"ש, ב"ש).

   

[397] ואפילו אנסוהו גויים כדין (פת"ש אות טז).

   

[398] "תליוהו וזבין זביניה זביני" – דהיינו, מכירה באונס, המכר קיים. אבל "תליוהו ויהיב" – דהיינו, מתנה באונס, המתנה אינה קיימת. 

   

[399] לצורך שריית בגדים לפני הכביסה, או לצורך עיבוד עורות.

   

[400] מעבד עורות.

   

[401] כורה נחושת, כי במכרים יש ריח רע מאוד.

   

[402] תוספת כתובה הינו קנס שהבעל מקבל על עצמו כדי שלא יגרש את אשתו בקלות, לכן אם האשה היא הגורמת לגירושין פטור מתוספת כתובה.

   

[403] להלן סעי' ו, בשוהה י' שנים, והאשה באה בטענה ויוצאת, אינה נוטלת תוספת כתובה, כי על דעת כן הבעל לא התחייב (רי"ף, רא"ש, רמב"ם, שו"ע). ואולי הוא הדין כאן (ב"ש).

   

[404] ונחלקו הדעות בדעת הר"ן, בד"מ כתב שסובר כר"ת, לעומת זאת, לדעת הב"ש הר"ן סובר כדעת הר"ח.

   

[405] דהיינו שידעה ושתקה, ולא אמרה בפירוש שאף על פי כן היא מסכימה להינשא לו.

   

[406] לדעת רבי מאיר (כתובות עז,א) אף בהיתנה עמה, יכולה לחזור בה. וחכמים חולקים. לדעה זו חכמים חולקים בין במקרה שהיא לא ידעה ובין במקרה שהיא ידעה ושתקה.

   

[407] וכך מוכח מהרמב"ם, שלהלן במוכה שחין העמיד באופן שהמחלה החלה לאחר הנישואין שחייב בכתובה, ולא באופן שידעה מראש שפטור מכתובה.

   

[408] לדעה זו חכמים חולקים על רבי מאיר רק כשהתנה עמה, אבל בשתקה חכמים מודים לרבי מאיר.

   

[409] ולכן כבעל החזקה הבעל יכול לומר קים לי, כדעה השניה, ולהפחית מכתובתה. לפי זה בכל מקרה שיש מחלוקת אם כופים, האשה נחשבת כמורדת.

   

[410] מצורע (באר הגולה בשם הרמב"ם)

   

[411] שהתשמיש מסוכנת עבורו וגורמת לו לנמק, ובשרו נופל חתיכות חתיכות (באר היטב).

   

[412] אומרים לגוי, עשה מה שבי"ד של ישראל אומרים לך (והדין הוא כמבואר לעיל קלד,ט).

   

[413] טוב לשבת בשניים מלשבת באלמנות.

   

[414] שבניו מתים בעוון נדרים.

   

[415] מחשש לגט מעושה.

   

[416] שמרבה בזנות.

   

[417] ודווקא בעדות ברורה.

   

[418] הכלל של "הודעת בעל דין כמאה עדים דמי" חל רק בסכסוכים שבין אדם לחבירו, כשיש תובע ונתבע, ומשום כך יש תביעות והודאות. אבל בעניינים שבין אדם למקום, שאין בזה תביעות, לא שייך הודאות, וחל הכלל ד"אין אדם משים עצמו רשע". לכן בסכסוכים בהם מעשה הבעל (או האשה), פוגעים בחיי המשפחה, ומכשילים ומקלקלים את חיי האישות, והאשה (או הבעל), תובעת את הצד השני, ההודעה תתפוס, אך לא מצד עצם עשיית העבירה, שלא מצינו בשום מקום שאם אשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה..

   

[419] אמנם האגודה הביא לכך מקור מהפסוק "רועה זונות יאבד הון", אך הוא הביא גם מקור נוסף מהפסוק "אם תישא בנות על בנותיי", ולפי זה יתכן שהדין שייך גם כשאין חשש לפרנסתו.

   

[420] מעשה באדם נשוי שברח מאשתו למקום רחוק, ונשא שם אשה אחרת. והיתרו בו שיגרשה, ולא גירשה, ולאחר זמן גרשה והודה שאמנם חטא, אבל אמר שלא יוסיף לחטוא עוד, והוא רוצה לחזור לאשתו הראשונה, ואומר שיותר לא יבגוד בה. אבל היא מתנגדת ורוצה שיגרשנה. אי אפשר לכפות אותו שיגרשנה, לא בשוטים, ואפילו לא במילים. אך אם אשתו טוענת שהוא מאוס עליה, מחמת מה שעשה, אי אפשר לכופה לחיות איתו, והיא אינה נחשבת כ"מורדת" (נו"ב, פת"ש אות ה).

   

[421] דהיינו, אין מוציאים עליו חרם, בגין עדות זו.

   

[422] ואפילו אם היא קיבלה עליה (ב"ש ס"ק ו). שהרי אפילו אומרת "איני ניזונת ואיני עושה" יכולה לחזור בה, שמזונות עיקר (הערה שלי).

   

[423] ונחלקו הדעות האם יש דין מורד במזונות, ולפי רוב הדעות אין דין מורד במזונות.

   

[424] להוציא מקרה שבאה מחמת טענה: בעינא חוטרא לידה: [רוצה ילדים] שיהיו לה למשען בעת זקנתה. ומרא לקבורה, שיקברוה לאחר מותה. שכופים עליו לגרשה, אפילו מחמת מורד מתשמיש בלבד.

   

[425] וכל שכן במקרה שעליו מדבר הרמ"א בהמשך, שבעלה כעסן ולפעמים פורש ממנה מתשמיש וממזונות.

   

[426] ורק שנחלקו האם כופים אותו על מזונות, או שכופים עליו לגרשה. 

   

[427] ועונשו יותר ממכה חבירו, משום "שחייב בכבודה יותר מגופו...ודמעתה מצויה". ואם דודה של הבעל גרה בביתם, והיא מלבה את המחלוקת ביניהם, חייב להוציא את הדודה מהבית (מהרי"ו, באר היטב).

   

[428] וכן פסק המהרש"ל, שלאפרושי מאיסורא מותר להכותה, ודווקא לאחר שהוכיחה ואינה שומעת (רעק"א).

   

[429] בגלל חשש לגט מעושה.

   

[430] לדעה זו חכמים חולקים על רבי מאיר רק כשהתנה עמה, אבל בשתקה חכמים מודים לרבי מאיר.

   

[431] ונחשב למום רק באשה ולא באיש, משום ש"אשה בכל דהו ניחא לה" (כמבואר לעיל בהרחבה קיז,יא) 

   

[432] כששהו עשר שנים ולא התעברה, בגמרא הובאו שתי סוגיות:
יבמות (סה,א): הוא טוען שהאשמה בה, והיא טוענת שהאשמה בו, בדברים שבינו לבינה היא נאמנת.
מכאן משמע שהאשה מקבלת כתובתה רק כשהיא טוענת שהאשמה בו - שהוא אינו יורה כחץ.
יבמות (סד,א): שהה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להיבנות ממנה.
מכאן משמע שאפילו אם הוא יורה כחץ, האשה מקבלת כתובתה, כי האשמה בו, ובגלל עוונות שבידו לא זכה להיבנות. במקביל הוא גם חייב לגרשה, כי אולי הוא יזכה להיבנות מאשה אחרת, והדברים אינם סותרים.

   

[433] לדאוג לה בעת זקנתה ולטפל בקבורתה (בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה).

   

[434] או בת (נ"י, ב"ש). או נכד או נכדה (רדב"ז, פת"ש)

   

[435] אבל בתוך עשר שנים אין עילה לגירושין מנימוק זה:
1. כי הבעל המצווה על פרייה ורבייה, כופים אותו לגרש את אשתו, רק לאחר שעברו עשר שנים ולא ילדה, קל וחומר האישה, שאינה מצווה על פרייה ורבייה (מ"מ, באר הגולה אות ה).
2. כיוון שאין ביטחון שהמניעה היא ממנו, וייתכן שלאמתו של דבר האישה נתנה עיניה באחר, נחוץ מבחן אובייקטיבישיחלפו עשר שנים בלא שילדה, כדי להסתלק מחשש זה (רא"ש, ב"ש ס"ק יב).

   

[436] כדי שלא נחוש שתובעת את הגט כדי לגבות כתובתה (שו"ע), וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר (רא"ש, שו"ע).

   

[437] ובטענה ש"אינו יורה כחץ", הבעל אינו יכול לדעת אם טענה זו של האשה כלפיו, נכונה או לא.

   

[438] ואפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל הבעל אחר כך.

   

[439] ולדעה זו, הסבר הגמרא בדף סד (בהערה 31) – "שמא לא זכה להיבנות ממנה" ולכן אינו יורה כחץ (ב"ש). ולכן אם הוא יורה כחץ תולים באשה, והוא אינו חייב בכתובתה.

   

[440] ואפילו אם היו לו ילדים מאשה אחרת, כי תולים בכך שעכשיו הוא התקלקל (שו"ע).

   

[441] יש לתמוה על הרמ"א שהביא את דעת הרא"ש, באופן שנראה שהרא"ש והשו"ע אינם חלוקים ביניהם, ולא היא (ב"ש).

   

[442] שהיא מתקשה ופולטת את הזרע.

   

[443] יש לתמוה על השו"ע שלהלן בסעי' י, כתב בסתם שיש לה כתובה, ומשמע שהוא סובר כמו הדעות החולקים על הרמב"ם (ב"ש). ב"ש מציין שדברי השו"ע שם נראים כדעת הרי"ף, אבל מדברי ב"ש שכתב שמשמע כדעות החולקים על הרמב"ם, אפשר גם לומר שמשמע שדעת השו"ע שם כדעת תוס'.

   

[444] מה שהוסיף לה בכתובה מעצמו, כיוון שלא כתב לה תוספת על דעת שתדרוש ממנו שיגרשנו (באר הגולה).

   

[445] מתנות שנתן לה הבעל בשעת השידוכין, או מתנות שהבעל קיבל – שייכים לבעל
מתנות שנתנו לה בשעת הנישואין, בין מקרוביה ובין מקרובי הבעל (באר היטב אות טז):
דעה א': הכל שייך לבעל (ב"י).
דעה ב': הכל שייך לאשה (רש"ך).

   

[446] בדורותינו ביטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שעונשה גדול ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה (רש"י, שבועות לח,ב), וזה נקרא חרם. אבל אינו יכול להשביעה, כי טענתו הוא טענת שמא (ב"ש).

   

[447] ואם נשא את השניה בתוך עשר שנים מהראשונה, אפילו אם גם השניה טוענת שאינו יורה כחץ, הראשונה אינה יכולה לכוף אותו לגרשה, כי הוא לא היה אצלה עשר שנים, וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר (ב"ש).

   

[448] בעינא חוטרא לידה: [רוצה ילדים] שיהיו לה למשען בעת זקנתה. ומרא לקבורה, שיקברוה לאחר מותה. 

   

[449] והכפייה היא אפילו בשוטים, שכן הבעל מונע ממנה עונתה ודמי למורד על אשתו (אה"ע עז,א). ובאומר איני זן ואיני מפרנס, מפורש בגמרא שכופים ולכו"ע הכוונה בשוטים, ומשם לומד התוס' לדין מורד מתשמיש.

   

[450] בדומה (לעיל יז,ב) לאשה האומרת לבעלה בפניו: גרשתני, שנאמנת, למרות שהבעל מכחיש ואומר שהוא לא גירש אותה. 

   

[451] כאמור, לעיל בטוענת שאינו יורה כחץ, הבעל אינו יכול לדעת אם טענה זו של האשה כלפיו, נכונה או לא.

   

[452] טענה שלא בפניו ונשמעו הדברים לבעל, נחלקו הפוסקים אם נחשב כבפניו, או לא (באר היטב). טענה שלא בפניו ואחר כך חזרה וטענה בפניו, נאמנת ולא אומרים שכעת היא עשויה להחזיק בשקר שלה (פת"ש).

   

[453] שעכשיו יש בזה ממון ולא יחול הכלל של "חזקה שאינה מעיזה פניה".

   

[454] כאמור לעיל היינו דווקא לדעת גבורת אנשים. אחרים חולקים וסוברים שכופין אפילו בשוטים.

   

[455] באומרת גרשתני, והבעל מכחיש (לעיל יז,ב), שנאמנת כי אין אשה מעיזה פניה כנגד בעלה כשהוא יודע שהיא משקרת. אבל לעניין הכתובה נחלקו הדעות. לדעת הרמב"ם ושו"ע (ק,י) נאמנת גם לענין כתובה, לעומת זאת, לדעת הגה"מ לעניין כתובה אינה נאמנת.

   

[456] ומי שיכול להתקשות ולהכניס עטרה, אבל אינו יכול למרק, נחלקו שם האם נחשב כחיבת ביאה ויש לה תוספת כתובה, או לא (ב"ש).

   

[457] ואפילו לא תבעה בפירוש , אלא רק רמזה, או שנראה לבי"ד שהיא מנסה להערים, שוב אינה נאמנת. ויש להסתפק, אם תפסה מנכסי בעלה, ולכן כבר אין לה צורך בתביעת הכתובה (באר היטב).

   

[458] אלא הכוונה כאן הוא שהאיש מתקשה קצת, ויכול לבעול אשה רגילה, אבל לא את האשה הזאת שרחמה צר, ואילו היה מתקשה הרבה, לא היה כאן בעיה, לכן צריך ליתן כתובתה (גבורת אנשים, פת"ש).  

   

[459] ובמקרה כזה, שהבעל אינו מחויב להוציאה, גם היא אינה חייבת לדור עמו, ולא תיחשב בכך למורדת.

   

[460] כגון קידש אחת משתי אחיות, ולא פירש איזה מהן קידש, וכעת שתיהן אסורות לאחרים.

   

[461] וצריך להוציאה גם אם היא לא באה בטענה ד"בעינא חוטרא לידה" (ב"ש). אולם, למעשה אין כופים עליו לגרשה אלא כשהיא באה מחמת טענה (גבורת אנשים, פת"ש).

   

[462] דהיינו שאם ישוב עד לזמן שנקבע, הגט בטל.

   

[463] אמנם בב"מ כתב שמדברי הריב"ש משמע שבי"ד כופים אותו שישבע שלא יסע, או שיגרשנה לזמן, ואם הוא חשוד על השבועה, ואי אפשר להשביעו שלא יסע, אזי אם יגרשנו לזמן, הגט יהיה מעושה, כי אין כבר בחירה בין שתי אפשרויות. אבל משמעות דברי הרא"ש אינם כן (פת"ש).

   

[464] ואם היו לו בנים ומתו, מונה משעה שמתו (ב"י).

   

[465] ותמוה כי לכאורה השו"ע כאן סותר את דבריו מסעיף ו', כי כאן סתם דבריו ולא כתב שצריכה לטעון שהוא אינו יורה כחץ, כמבואר שם (ב"ש). וראו עוד לעיל בהערה 44.

   

[466] מעשה באיש שנולדו לו בנים ומתו, ועברו יותר מעשר שנים, וביקש מאשתו שיעלו יחדיו לארץ ישראל, ואולי יזכו שם לזרע של קיימא, והיא סירבה, וגם סירבה לקבל גט ללא תשלום מופקע, ופסק הנו"ב שיכול לשאת אשה אחרת על פניה, בהיתר מאה רבנים (פת"ש).

   

[467] הסעיף כאן עוסק בחובת הבעל להתגרש, כשבימינו לא נהגו לכוף על כך. סעיף ו' לעיל, עוסק במקרים שהאשה דורשת להתגרש, שגם בימינו נהגו לכוף את הבעל (וכמבואר בפד"ר הראשון במבחן המסכם בע"פ).

   

[468] ובבגדי כהונה, צירף כמה טעמים להקל לאיש ירא אלוקים, שלא יגרש את אשתו:
א. לחלק מהראשונים הדין לא חל בחו"ל (כי הדין נסמך על נישואי אברהם אבינו להגר, לאחר עשר שנים בארץ כנען, והשנים בחו"ל אינם נספרים).
ב. הזמן שהיה חולה אינו עולה מן המניין, גם אם שימש בהם (ראו להלן סעי' יא).
ג. אדם אינו מחויב לבזבז יותר מחומש הונו, לקיום מצות עשה, וכאן הכתובה ותוספת כתובה מרובים יותר.
ד. הואיל והוא לומד תורה, ויתכן שלא תזדמן לו אשת חייל שיוכל להמשיך לשבת וללמוד, ויתבטל מלימוד תורה, לכן הוא יכול להתאחר אף לעולם, כדברי הרמב"ם - ביחס לרווק, וקל-וחומר בנשוי. ואף שלדעת הרא"ש אינו רשאי להתאחר לעולם, יתכן שהוא מודה במי שכבר נשוי עשר שנים, הואיל ויתכן מאוד שגם מהאשה האחרת הוא לא יצליח להיבנות.

   

[469] לדין גירושין בעל כורחן לאחר חרם דרבינו גרשום, ראו לעיל סי' א' סעיף י'.

   

[470] כל עוד לא ידוע לנו שאומר כן, כתירוץ למרוד באשתו הנוכחי (ראו ב"ש).

   

[471] שמא לא זכה להיבנות ממנה, ואפילו לשיטת הרמב"ם, שמסבירים שבגלל שלא זכה, אינו יורה כחץ, גם במקרה כאן שהפילה שלוש פעמים, אומרים שהאשמה תלויה בו, והוא לא זכה להיבנות ממנה (ב"ש).

   

[472] ולא מספיק פעמיים כדעת רבי בחזקה. אלא כרשב"ג הסובר שצריך ג' פעמים לחזקה.

   

[473] כי בשו"ע מובא "שמותר לו להינשא לאחר", ומשמע גם למי שאין לו בנים. וגם כתב שחייב לתת לאשה כתובה, שמא לא זכה להיבנות ממנה, ונראה שתולים התקלה בו, ולא בה. 

   

[474] משמע, שאם יש לו אשה אחרת, או שהוא כבר קיים מצות פרייה ורביה, גם אם לא הכיר בה קודם לנישואין שאינה יכולה ללדת, לא הווי מקח טעות, ולכן אם הוא רוצה להוציאה, נותן לה כתובתה (ב"ש).

   

[475] שניות - הנשים שאסרום חכמים כדי להרחיק את האדם מן העריות האסורות מן התורה.

   

[476] וראו (דעה ג' לעיל סעיף ג'), שלדעת גבורת ארי, העיקר לדינא כדעת הר"ח, שיש לכוף רק כשמונע ממנה כל ענייני אישות (גם מזונות וגם תשמיש), אך למעשה יש לחוש לסוברים שאף בכך אין לכוף (דעה א' שם).

   

[477] בנידוי, הענישה היא בגוף האדם שאסור לו להסתפר או לכבס את בגדיו כמו בדיני אבל. לעומת זאת, הרחקות דרבינו תם, פונות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות של הציבור מלעשות טובה עם האדם, על ידי התרחקותם ממנו.


[479] מלבד שהה עשר שנים ולא ילדה, שכופים אותו לגרשה כדי שיקיים מצות פריה ורביה, שיש לה תוספת כתובה (ב"ש). לעומת זאת, אם האשה היא זו שתובעת גט, בטענה שאינה ראויה להיבנות ממנו, היא אינה זכאית לתוספת כתובה, כמבואר לעיל בסעיף ו'.

   

[480] שריח רע נודף מחוטמו.

   

[481] המקבץ צואת כלבים לעיבוד עורות

   

[482] מחתך נחושת ממקום מחצבו.

   

[483] מקיים את נדרי אשתו (משנה, כתובות פ"ז מ"ד).

   

[484] מכיוון שהוא יכול לקיים את נדרו ולא לגרש.

   

[485] להוציא מידי כל הספקות, שלא יחשב כגט מעושה.

   

[486] ובדומה, ראו לעיל (קלד,ה) בדעת הרדב"ז, בקיבל עליו בחרם בעוה"ז ובעוה"ב לגרש את אשתו.

   

[487] וראו להלן סעיף יד, לעניין עידי טומאה בזמן שביהמ"ק קיים.

   

[488] ואסורים להתייחד (רא"ש, ב"ש), ואפילו בזמן שהיא נידה (רעק"א, פת"ש).

   

[489] הכתובה באה כדי שלא יקל בעיניו להוציאה. אולם כאן שהיא במעשיה גרמא לגירושין, הפסידה כתובתה, ותוספת כתובה שהוא מעין קנס שהאדם מטיל על עצמו כדי שלא יגרש את אשתו, אבל כאן היא גרמה לכך.

   

[490] אבל האשה נוטלת את נכסי מלוג ונצ"ב הקיימים שהכניסה לו, שהרי גם בזינתה וודאי, מקבלת אותם.

   

[491] ואף שמותר לאשה להתייחד עם אביה, אם בעלה קינה לה ממנו, אסורה להתייחד עמו (ב"ש ס"ק ב).

   

[492] בזמנינו שאין ביהמ"ק, ואין משקים את הסוטה, ולכן אפשרות בדיקה, אם קינה לה משחוף, ונסתרה עמו, לכאורה היא מותרת לבעלה, ולדינא צ"ע (יד המלך, פת"ש אות ג). השאלה שצריך לברר, הוא האם עצם הסתירה היא שאוסרה על בעלה, או שנדרש דווקא סתירה שיכולה להיות עימה בעילה.

   

[493] ואע"פ שארוסה ושומרת יבם אינם שותים מי סוטה, הבעל יכול לקנא להם (פרישה).

   

[494] לעומת זאת אם אמה או אחיה השיאוה דמדאורייתא לא הוי קידושין וזינתה, הרי זה כאילו זינתה פנויה, ומותרת גם לכהן (ב"ש ס"ק ג).

   

[495] ואפילו אם שהתה רק אם אחד מהם (פת"ש אות יד).

   

[496] אין הבדל בין עם בעלה בעיר או לא, או אם יש במקום שנסתרה פתח הפתוח לרשות הרבים או לא (רמ"א).

   

[497] קל-וחומר מעד אחד, כי כאן הוא יודע באופן ברור יותר מעד אחד הנאמן עליו (ביאור הגר"א).

   

[498] ברמב"ם מצינו סתירה שבהלכות אישות כתב שאם העד נאמן עליו כבי תרי (כשניים), הבעל חייב להוציאה מדינא. לעומת זאת בהלכות סוטה הרמב"ם כותב שחייב להוציאה משום לזות שפתיים.

   

[499] וחייב להוציאה רק משום לזות שפתיים.

   

[500] וכאן אין הבדל בין אם מאמין לעד כשניים או לא (אלא רק במקרים שהבעל עצמו שותק).

   

[501] ויש אומרים שמנדים על תנאי. דהיינו, רק אם הוא טוען שמאמין לה, ואינו מאמין לה יהא מנודה (פת"ש אות כ).

   

[502] שהרי לפני חדר"ג, הוא יכול היה לגרש אותה בכל עת, מבלי להידרש לכל זה.

   

[503] ואף שמצינו שחכמים אמרו: אשה שאמרה טמאה אני לך, כופים אותו ומשמשתו. היינו משום שחכמים הפקיעו את הקידושין, או מצד שחכמים עוקרים דבר מן התורה. אבל זה אפשרי רק בזמן חז"ל.

   

[504] ולא דמי לטוענת טמאה אני לך, שאינה נאמנת. כי אצלנו היא עצמה עשתה את האיסור.

   

[505] ואמר שנתברר לו הדבר (שו"ע).

   

[506] ולהבנתי, הכוונה גם שבכך הוא יוכל לגרשה ללא כתובה.

   

[507] שנתחרש, נשתטה, היה במדינה אחרת או היה חבוש בבית האסורים (שו"ע).

   

[508] ושהתה כדי טומאה (שו"ע)

   

[509] או יבריא או ייצא מבית האסורים (שו"ע).

   

[510] כי השמועות גם הגיעו לאוזניו, ולמרות זאת בחר שלא לקנא בה.

   

[511] ואפילו עבד, או שפחה, או אשה או קרוב כשרים לעדות זו (שו"ע).

   

[512] הכוונה כאן לזמן שביהמ"ק קיים, אבל בזמן הזה האשה מפסידה כתובתה גם ללא עידי טומאה.

   

[513] חמותה, בת חמותה, צרתה, יבמתה, בת בעלה (משנה בסוטה ו,ב).

   

[514] שנאמר "ונטמעה" "ונטמעה", אחד לבעל ואחד לבועל.

   

[515] כי המשיא אשה לבנו קטן, הרי זה כזנות.

   

[516] אין לדמות גר שנדרש פעולה שלו עצמו, כדי להתירו לה. ולא אירוע חיצוני של מות האשה.

   

[517] אך אין מלקין אותו, כדי שלא יחשדו בה שזינתה איתו.

   

[518] אין הכוונה לקינוי ממש, אלא רק על דרך התוכחה והאזהרה (ב"ש ס"ק יד).