מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות ©

בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי.

[שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א]

אדם שיש שנולד לו ריח הפה או החוטם, או מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או מחתך נחושת מעיקרו, האם ניתן לחייבו בגט ומדוע?

פוסק השולחן ערוך אלו שכופים אותם להוציא וליתן כתובה:

1. מי שנולד לו ריח הפה, או ריח החוטם.

2. מקבץ צואת כלבים - לצורך שריית בגדים לפני שמכבסים אותם, או לצורך עיבוד עורות. או בורסקי - מעבד עורות.

3. מחתך נחושת מעקרו – היינו כורה נחושת, כי במכרים יש ריח רע מאוד.

אדם שלאחר הנישואין רוצה להיות סופר סתם, ולעבד עורות בעצמו, האם אשתו יכולה למחות בו ומדוע?

כתב הפתחי תשובה באות א, שאדם שלאחר נישואיו רוצה להיות סופר סת"ם ולעבד בעצמו את העורות, ולצורך כך משתמשים גם במעט צואת כלבים לעיבוד העור, אשתו אינה יכולה למחות בו. והטעם הוא כי בזמנינו הפרנסה קשה, וגם צריך שעיבוד העורות יהיה לשמה, והוא אינו סומך על אחרים. אולם, אם הוא יכול להתפרנס ממלאכה אחרת, האישה יכולה למחות בו.

האם האישה יכולה להתנגד שהאיש יעבוד בעבודות בזויות?

כתב הפתחי תשובה שהאישה לא יכולה להתנגד שהאיש יעבוד בעבודות בזויות, אשתו אינה יכולה להתנגד, שהרי "פשוט נבילתא בשוקא, ולא תימא: כהנא אנא, גברא רבא אנא".

כשמחייבים את האיש לגרש משום ריח רע, האם חייב בתוספת כתובה?

תוספת כתובה הינו קנס שהבעל מקבל על עצמו כדי שלא יגרש את אשתו בקלות, לכן אם האשה היא הגורמת לגירושין פטור מתוספת כתובה. ונחלקו הדעות האם כאשר כופים לגרש מצד ריח רע, האם חיוב בתוספת כתובה:

דעה א': לדעת רבנו חננאל שהביאו הבית שמואל, אין חיוב בתוספת כתובה כשמחייבים לגרש משום ריח רע, כי בעת שהתחייב על כך, לא היה בדעתו לתת תוספת על הכתובה, במידה ויכפו עליו גירושין. וכן בסימן זה בסעיף ו פסק השולחן ערוך על פי הרי"ף, הרא"ש, והרמב"ם שאדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והאישה באה בטענה ויוצאת, אינה נוטלת תוספת כתובה, כי על דעת כן הבעל לא התחייב. ואולי הוא הדין כאן (בית שמואל).

דעה ב': לדעת רבינו תם, הבעל צריך לתת לה תוספת כתובה. ונחלקו הדעות בדעת הר"ן, בדרכי משה כתב שסובר כרבנו תם, לעומת זאת, לדעת הבית שמואל הר"ן סובר כדעת רבנו חננאל שהבעל פטור מתוספת כתובה בגירושין בגלל ריח רע.

ידעה האישה מהמומים של בעלה לפני הנישואין ושתקה, האם כופים את הבעל לגרשה? 

כשידעה לפני הנישואין ולא התנתה על כך. דהיינו שידעה ושתקה, ולא אמרה בפירוש שאף על פי כן היא מסכימה להינשא לו.

דעה א': כתב הרמא על פי הרמ"ה, שלא כופים עליו לגרשה כאשר ידעה, משום דסברה וקבלה. במגיד משנה ובבית יוסף ביארו שכן דעת הרמב"ם ולכן למעשה גם הרמ"א פסק כך. וכתב הבית שמואל שאין הוכחה מהרמב"ם, כי רק מהכתובה הוא פטור כשידעה על כך, כדי שלא תלך כל אישה ותערים, ותינשא לאדם בעל מומים אלו, ותיכף אחר כך תכוף אותו לגרשה ולתת כתובתה, אבל לכוף עליו לגרשה ללא כתובה, יכולה גם כשידעה מהמומים.

דעה ב': לדעת הרשב"א הטור והר"ן בשם יש אומרים, כל עוד לא התנתה, כופין, ויכולה היא לומר: "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל". וכתב הבית שמואל שלכן נראה שאם היא אינה רוצה לגור עם בעלה, היא לא תקרא "מורדת", כיוון שיכולה לומר "קים לי" כדעה זו. אך בפתחי תשובה כתב שלדעת הבית מאיר האישה אינה יכולה לומר קים לי, שהרי המשמעות של מורדת הוא שהבעל יכול לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק.

ידעה האישה מהמומים של בעלה לפני הנישואין ושתקה, האם יש חיוב כתובה כאשר מתגרשים? 

דעה א': כתב הבית שמואל על פי הרמב"ם שגם לדעות שכופים לגרש, אין לה כתובה, מחשש להערמה היינו שלא יערימו להתחתן עם אדם שיש לו מומים ולבסוף יבקשו כתובה.

דעה ב': לדעת המרדכי יש לה כתובה, ואין לחשוש מהערמה, כי הוא יכל להתנות שאם היא תתגרש ממנו, תפסיד כתובתה, ומכיוון שלא התנה הפסיד לעצמו.

דעה ג': לדעת התוספות במקום שיש חשש הערמה, אין לה כתובה. הבית שמואל הביא את שלושת הדעות.

נעשה האיש מוכה שחין לאחר שנישאו האם כופים אותו לגרש ולשלם תוספת כתובה? 

פוסק השולחן ערוך אם לאחר שנישאו, נעשה האיש מוכה שחין,] מצורע באר הגולה בשם הרמב"ם] כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואף על פי שהיא רוצה להמשיך ולישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנישאו), אין שומעין לה. אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוּ. וכתב בבאר היטב באות ד היינו: שבשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו. לעניין תוספת כתובה: מוכה שחין פטור, כי על דעת שיהיה מוכה שחין ויצטרך לגרשה לא קיבל על עצמו לשלם לה תוספת כתובה.

היה האיש מוכה שחין לפני שנישאו האם כופים אותו לגרש ולשלם תוספת כתובה או עיקר כתובה? 

כתב הבית שמואל באות א, שאם היה מוכה שחין קודם שנשאה, יתכן שחייב בתוספת כתובתה, משום שידע שיכפוהו להתגרש, ובכל זאת התחייב בכתובה ובתוספת, הרי שהתכוון לשלם. ובערוך השולחן כתב, אבל אם לא ידע שיכפוהו להתגרש, נראה שאינו חייב בתוספת הכתובה. ולגבי עיקר הכתובה: כתב הבית שמואל שיש אומרים שאם היה מוכה שחין לפני שנשאה, אין לה עיקר כתובה, מחשש להערמה, והמרדכי חולק.

נעשה האיש מוכה שחין לאחר שנישאו, והאישה רוצה להמשיך לחיות איתו האם שומעים לה? 

בשולחן ערוך פסק נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהִתְנָה עִמוֹ קֹדֶם שֶׁנְשָׂאָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוּ. [שהתשמיש מסוכן עבורו וגורמת לו לנמק, ובשרו נופל חתיכות חתיכות כמבואר בבאר היטב באות ד]. עוד פוסק השולחן ערוך אִם אָמְרָה האישה: אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא עָלַי, שׁוֹמְעִין לָהּ. ומבאר בבאר היטב באות ה בשם הראנ"ח שהעדים אינם צריכים לשמור כל הזמן, אלא כדרך כל הישנים בבית אחד.

אדם שהמיר את דתו, האם ניתן לכפות עליו לגרש? 

דעה א': לדעת הארחות חיים, המרדכי, הבית יוסף, מהר"ם אלשקר, כופים אותו על ידי גויים להוציאה, ובשעת הגט יבטל את כל המודעות.

דעה ב': לדעת מהר"ם פדוואה לא כופים עליו גירושין, כיוון "שטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו פירוש: טוב לשבת בשניים מלשבת באלמנות. אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹשֵׁעַ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁמַאֲכִילָהּ דְּבַר אִסוּר, כמבואר במהרי"ו סימן כ"ב. או שנודר ואינו מקיים והטעם שבניו מתים בעוון נדרים. וכן אם עבר על חרם כנגדה, כגון חרם שלא להכותה כמבואר בהגהות מימוניות. הרמ"א מביא את כל הדעות להלכה.

הלכה למעשה: בפתחי תשובה באות ד הבוא שכתב בשו"ת עבודת הגרשוני, שכיוון שנחלקו בכך, אי אפשר להקל בספק דאורייתא, [מחשש לגט מעושה]. לכן כתב הבית מאיר שטוב יותר שלא לכופו להוציאה, אבל יכופו אותו לשלם לה מזונות ולפרנסה, או ישלם לה כתובה ונדוניה, ועל ידי כך אולי ירצה מעצמו להתפשר אתה ולגרשה.

מה הגדר של רועה זונות, והאם ניתן לחייבו לגרש את אשתו? 

כתב הרמא בשם חידושי האגודה ביבמות, מי שהוא רועה זונות, [היינו מרבה בזנות] ואשתו קובלת עליו, ויש עדות שראו אותו [בעדות ברורה] עם מנאפים, או שהודה. יש אומרים שכופין אותו להוציא. בבאר היטב באות ו הביא בשם החכם צבי שדווקא במוחזק בכך, לפי שהוא יאבד הון ולבסוף לא יהא לו כדי לפרנסה. אמנם האגודה הביא לכך מקור מהפסוק "רועה זונות יאבד הון", אך הוא הביא גם מקור נוסף מהפסוק "אם תישא בנות על בנותיי", ולפי זה יתכן שהדין שייך גם כשאין חשש לפרנסתו. עוד כתב שדווקא כשעמד במרדו, אבל אם חזר בתשובה, אין כופין אותו להוציא.

האם ניתן לנדות אדם ולהוציא עליו חרם, כאשר העידו שראו אותו עם מנאפים? 

כתב הבית שמואל באות ד בשם חידושי האגודה, שאין מחרימים על עדות זו, [דהיינו: אין מוציאים עליו חרם, בגלל עדות זו] והטעם דכל ישראל בחזקת כשרות הם.

הביאו לפניו ילדים גויים וטוענים שהוא אביהם, האם יש לחוש לזה? 

כתב הרמא בשם חידושי אגדות ביבמות, אם מביאים לפניו ילדים נוכריים וטוענים שהוא אביהם אין לחוש, שמא משקרים עליו.

מדוע כאשר האיש מודה שהוא רועה זונות הודאתו מתקבלת, הלא אין אדם משים עצמו רשע? 

הכלל של "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" חל רק בסכסוכים שבין אדם לחבירו, כשיש תובע ונתבע, ומשום כך יש תביעות והודאות.

אבל בעניינים שבין אדם למקום, שאין בזה תביעות, לא שייך הודאות, וחל הכלל ד"אין אדם משים עצמו רשע".

לכן בסכסוכים בהם המעשים של הבעל או האישה, פוגעים בחיי המשפחה, ומכשילים ומקלקלים את חיי האישות, והאישה או הבעל, תובעים את הצד השני, ההודאה תתפוס.

אך לא מצד עצם עשיית העבירה, שלא מצינו בשום מקום שאם אישה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה. ועיין עוד בפסקי הדין הרבניים למבחן בעל פה לטוען רבני ומשם מקורו.