אמר שאשתו בגדה ולאחר מכאן חזר בו האם נאמן?

ב"ה

תיק ‏851850/6 בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים: הרב דוד גרוזמן

התובע: פלוני (על ידי באת כח עורכת דין פיטם ברכה לגאמי) נגד הנתבעת: פלונית (על ידי באת כח עורכת דין רינת אסף)


הנדון: "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" – מקור הדין וגדריו


החלטה

בפני בקשת הסכם שלום בית ולחילופין גירושין כפי שהגישו הצדדים לאישור בית הדין.

בשלב מסויים בהליך הביעו הצדדים את רצונם לשוב לשלום בית.

עם זאת, במהלך הדיון נשמעו על ידי הצדדים אמירות שונות והועלו טענות מסויימות שבעקבותיהן עלתה השאלה האם אכן מותר לצדדים לשוב לשלום בית. שאלה זו היא בכלל "עניינים שלא על ריב", שהרי הרצון לשוב לשלום בית הינו רצון משותף. ב "עניינים שלא על ריב" ניתן לדון בדיין אחד בהתאם לתקנות הדיון (תקנה ד (2) א). זהו עניינה של החלטה זו.


רקע והליכים קודמים

נזכיר את שקדם להליך שבפנינו.

ביום 26.12.22 הגיש האיש תביעת גירושין כנגד האישה. בכתב התביעה ציין, כי אחת מעילות הגירושין הינה העובדה שהאישה בגדה בו.

הנ"ל ציין, כי ידוע לו שם הפרטי של האיש ולא שם המשפחה וכי יש לו ראיות לכך, אך לא פירט מהם.

גם בדיון שהתקיים ביום 29.1.23, העלה הבעל בסוף עילותיו לתביעתו לגירושין, את דבר הבגידה בעבר, כשציין בהערת אגב, כי בעבר כבר מחל על הבגידה, אולם כעת הוא רוצה להתגרש מחמת שאינה מקיימת את חובותיה כאישה.

אף ב"כ הבעל העלתה את עובדת הבגידה בסוף העילות שמנתה בתביעת הגירושין.

בית הדין טרח ועמל להסדיר הסכם גירושין בין הצדדים, ואכן הצדדים חתמו על ההסכם, אך לאחר זמן החליטו הצדדים לשוב לשלום בית, ולשם כך הסדירו ביניהם הסכם שלום בית ולחילופין גירושין.

הצדדים הופיעו בבית הדין ביום 12.9.23, לשם אישור ההסכם.

לאחר שבית הדין עבר עם הצדדים על סעיפי ההסכם, החל לברר את טענות הבעל בעניין הבגידה, שאפשר ותמנע את שיבתם לשלום בית.

הוברר לבית הדין כי לא מדובר שהבעל "ראה", וכי לא מדובר בטענת וודאי של הבעל ביחס לעניין זה.

אף האישה הכחישה בכל הפעמים טענה זו.

לאור זאת, יש לבית הדין לברר אם הדין של "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא" הוא אף במקום בו הבעל טען טענה וודאית אך לא ברורה לו כיאות.



שוויה אנפשיה חתיכא לאיסורא

במקומות רבים בגמרא, מובא הדין של "שוויה נפשיה חתיכא דאיסורא" כדין ברור ומוחלט ללא עוררין.

בפשטות ההבנה היא שאיסור זה הינו איסור דאורייתא. כן כתב הפרי מגדים ביו"ד סימן א' שפתי דעת סקל"ט, ומקורו מגמרא סוף נדרים הדנה בדברי המשנה, שאף שאישה שאמרה טמאה אני לך אינה אסורה, והקשתה הגמרא "איסור שבה להיכן הלך", מבואר שזהו איסור גמור מהתורה, שהרי אם זהו איסור דרבנן, קושיית הגמרא לא קשה, כי "הם אמרו והם אמרו".

וז"ל שם:

ודין זה דבר תורה לא מדרבנן, שהרי נתחבט הר"ן ושאר מפרשים בהא דסוף נדרים האומרת טמאה אינה נאמנת, והקשו וכי איסור שבהן להיכן הלך, עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ובהכי לא מהימנא אף לגבי דידה, ואי הוה דרבנן, הם אמרו והם אמרו, אלא ודאי דבר תורה הוי.

וכן בספר משנת חכמים על הרמב"ם בפרק ט' מהלכות אישות הלכה ט"ז, דן אם זהו דין מדאורייתא ויתחייב מלקות במידה ועבר איסור כנגד דברו, או אינו אלא איסור דרבנן, והוכיח מהרמב"ם שם שחייב במלקות שזהו איסור דאורייתא.


חמשת דרכי ההבנה בגדרי דין זה

ובטעם האיסור נחלקו האחרונים והביאו כמה סברות למקור האיסור:


א. מדין נדר

דעת המהר"י באסאן המובאת בקצוה"ח סימן ל"ד סק"ד בשם המהרי"ט שהוא מדין נדר, וז"ל:

ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (כתובות כב, א) הוא ג"כ מתורת נדר, אבל ראיתי במוהרי"ט ח"ג סימן א' (ד"ה ולא תימא) שדחה דבר זה, וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני ביה שאלה ע"ש. ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מדין נאמנות, דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו, א"כ בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו.

כן הביא אף הקו"ש בכתובות דף כ"ב אות כ"ח בשם הרעק"א שהוא מדין נדר.

מלבד קושיית המהרי"ט על גדר זה שהוא מדין נדר שיועיל "שאלה", אף יעויין בנו"ב מהדו"ת אהע"ז סימן כ"ג, שדוחה לגמרי סברא זו, משום דאם כן, גם האומר על יום שני שהוא שבת יהיה אסור במלאכה, ואם כן היאך גזר רבן גמליאל על רבי יהושע שיבוא לפניו במקלו ותרמילו ביוה"פ שחל בחשבונו, כמובא המשנה בראש השנה פרק ב', ומדוע לא נימא שרבי יהושע "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" לאסור יום זה בנדר.


ב. מדין נאמנות

מטעם זה סבר הנו"ב שם, שכח איסור "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" הוא מטעם נאמנות, וכפי שהביא אף הקצוה"ח בסימן ל"ד סק"ד, כשהמקור הוא דברי רש"י בקידושין ס"ה ע"ב על דברי הגמרא "הודאת בעל דין כמאה עדים" פירש רש"י שם וז"ל:

"דכתיב אשר יאמר כי הוא זה"

וז"ל הנודע ביהודה (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן כג):

ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה ח"ד הוא מטעם נדר וקונם. הנה במחילה מכבודו ראיתיו מתוך פלפולו שהוא גבר בגוברין בחריפות ובקיאות גם בשכל צח וישר מה ראה לשטות זה, ואם כי ראה הדבר בתשובת מהרי"ט, וכי מהרי"ט אמרו, הלא מביאו רק בלשון ואין לומר ודחאו, ובאמת בלי שום דחיה אין הדבר מתקבל, ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר, ואם כדבריו, איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו, ולמה לא נימא דר"י שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר, אלא ודאי כל זה שטות, ומה דאמרינן שויה אנפשיה ח"ד הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו, ומה שהקשה תינח היכא דאין שני עדים מכחישים אותו, גם זה שטות, ואדם נאמן על עצמו יותר משני עדים, ולכך בדבר שאי אפשר כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יוה"כ לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.


ג. אדם יכול לחדש על עצמו איסור

דעת החתם סופר (אבהע"ז חלק א' סימן ע"ח), שהוא מטעם, שאדם יכול לקבל על עצמו מצוה או איסור של התורה בדרך חרם כשבועת הר סיני וז"ל:

ולהבין כוונת הגליון הוא כמ"ש מהרי"ק המובא בש"ע י"ד סס"י א' והעתיק ש"ך לשונו סי' ב' סקי"א בעד א' שהעיד שהשוחט שחט שלא כהוגן, שהעד אסור לאכול מאותה הבהמה משום דשוי' אנפשי' חד"א (חתיכה דאיסורא), ומ"מ משחיטת השוחט מותר לאכול מכאן ואילך, שהרי אפי' אם יהי' כדברי העד, אינו מוחלט ליפסל עולמית וכו' ע"ש שלכאורה אין מובן לסברא זו שהרי לא לבש שחורי' ולא עשה תשובה, אבל הענין כבר אמרו קדמונים דהך שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר, כמ"ש והאריך בשעה"מ פ"ט מאישות הל' ט"ו, ולאותן ספרי ספרד לא זכינו, אבל נ"ל הענין שאיננו כקונם, דהרי המתפיס בדבר אסור אינו חל, אלא מטעם קבלה שקבל על עצמו שיהי' זה עליו כשבועת הר סיני, וקבלה דאורייתא היא, ונפקא מ"בפיך זו צדקה" כמ"ש הר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו', וכיון שקיבל עליו כשבועת הר סיני אין לו היתר ע"י חרטה כמו שבועת הר סיני, וכעין שאמרו במס' מכות דהמקבל נזירות שמשון איננו בשאלה, הואיל ונזירות שמשון לא הי' לו היתר בשאלה ה"נ דכותי', ומשו"ה לא מצי הדר בי' אם לא שיתן אמתלא המוכיח שמעיקרא לא הי' פיו ולבו שווין ולא חל נדרו, אבל בלא אמתלא, אפי' חוזר בו ויודע בעצמו ששקר ענה, מ"מ כבר קיבל עליו בנדר ונאסר, וכ"ז מה שהי' בכלל קבלה, הנה זה שאמר שוחט זה שחט שלא כהוגן ואוסר הבהמה עליו בשבועת הר סיני שלא לאכול נבלה, הנה בדיבור זה אינו נכלל שקבל עליו שחיטתו של היום, שהרי הי' אפשר שיעשה תשובה, ולא נכלל איסור היום הזה בנדרו, אלא אותה הבהמה נאסרה, ונהי כל זמן שאין העד חוזר בו והנה הוא בעיניו רשע אסור לאכול משחיטתו שהרי לא עשה תשובה, אבל אחר שהעד חוזר בו מדבריו, אלא מדלא יהיב אמתלא נאסרה הבהמה מטעם נדר, אבל שחיטת השוחט לא נאסר בנדר מעולם, וא"כ מהני חזרתו מדבריו, זהו כוונת מהרי"ק לפע"ד.


ד. התורה האמינה לאדם על עצמו

הבנת בעל האמרי בינה (הלכות עדות סימן ב') ובשו"ת צבי גאון יעקב (סימן י"ט) שלמדו שהמקור לאיסור של "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" נובע מהפסוק "או הודע אליו חטאתו", שזהו דין מיוחד שהתורה האמינה לאדם על עצמו בכל מה שאומר על עצמו, לא משום שנחשב כעדות, וכפי ההסבר בדברי רש"י: "אשר יאמר כי הוא זה" שזהו דין של עדות, אלא מדין שהתורה האמינה לכל אדם על עצמו, אף שאין זה מחייב את האחרים כך לדון, אך די בכך בכדי שיוכל האדם לפעול על פי הודאתו ואף להביא קרבן מטעם זה.


וז"ל באמרי בינה דיני עדות סימן ב':

ועוד נראה די"ל למ"ש תוס' שם בד"ה מה לפיו שכן מחייבו קרבן אפי' העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוא אלא שומן, וכ"כ שם בש"מ, דמכאן נולד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולר"מ עדים ולא פיו, ושמא אף לר"מ פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו עי"ש משם הרמב"ן ומשם ר"פ כ' וא"ת כשהעדים מכחישין אותו האיך יסמכו הכהנים ע"פ להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה, וי"ל כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אף אנו סומכין עליו, כיון דכפרה דנפשיה הוא, עיין שם, א"כ י"ל הא דקאמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה תאמר בעדים שישנן בהכחשה, היינו דפיו בירור גמור הוא, ואף אם עדים מכחישין אותו, נאמן יותר מעדים, דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואף לחייבו קרבן, אבל עדים, אף אם נאמנים ג"כ לחייבו קרבן נגד הכחשת הבעלים וכר"מ, מ"מ נגד הכחשת עדים הוי תו"ת ואינם נאמנים, ומיושב קושית הנ"י והר"ן על הרמב"ם, דבאמת באינו מעמיד דבריו, ומ"מ הוי רבותא דנאמן יותר מעדים אף להביא קרבן ע"י פיו אף במקום הכחשת עדים והכהנים מקריבין. והא דפשיט' לי' להש"ס דנאמן הוא מדכ' או הודע אליו חטאתו, חזינן דהתורה האמינו להקריב שיתכפר, ותלי' רק אם נודע אליו אף נגד הכחשת עדים, ועיי"ש בש"מ שכתב דלכך פירש"י פיו מחייבו קרבן והתודה אשר חטא והביא, ולא הביא רש"י מדכתב או הודע אליו, דמדכתב בעלמא והתודה כו' מדריש לן או הודע אליו אפי' בהכחשת עדים עיין שם, ומזה ילפינן בכ"מ דיכול אדם לשווי' על נפשו חתיכא דאיסורא אף נגד עדים.

וחידד זאת בהמשך דבריו:

והיינו דודאי ע"פ סברא אדם שליט בממונו ויכול לעשות בו כטוב בעיניו, רק דהב"ד לא נתחייבו בזה להוציא ממנו, והב"ד אומר לו אם חייב אתה צא תן לו, ואם אינו רוצה אח"כ איננו נידון לגזלן, כיון דכ' ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר, שיהיה קיום לדבר לדון ע"ז צריך לעדים, וגלי לן קרא דכי הוא זה שיתקיים ע"י הודאתו ולדון ע"ז לחייבו שבועה ושיהיה קיום להודאתו מזה ידענו דיקום דבר במקום דאיכ' חובה לאחריני כתיב.

כלומר, אף שיש לו כוח, בירור ונאמנות גדולים אף יותר משני עדים, אך אין זה מדין עדות שמחייב את בית הדין לדון על פי זה, אלא זה נשאר בגדר שכל אדם נאמן על עצמו ומדין נאמנות ויכול לפעול לפי דבריו.

ובזה הסביר כיצד מצד אחד יש דין של "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" ומצד שני לא מתייחסים לכך כאל דין ברור וודאי:

ובזה מצאנו מקור נאמן לדברי רמב"ם (פכ"ד ה"ט) מאישות שכ' מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו שהוא מאמינם כו' ה"ז חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה כו', ואין ב"ד כופין את איש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציאה, ועיי"ש במ"מ ובאה"ע (סי' קט"ו), והדברים מתמיהי' לכאורה כיון דשויי' על נפשו חד"א נאמן מטעם הודאת בע"ד וכעדים, ועדיף יותר, דאף נגד עדים נאמן, אמאי אין כופין אותו כיון דהתורה האמינו. ועיין ספר בית מאיר שהביא לתמוה למה לא נכופו, הא דמי לאומר לאישה קדשתיך שאסור בקרובותי', וברור אם נשאה שכופין להוציאה, והביא משם הגאון מוה"י ז"ל אחי הטו"ז דכתב דסובר הרמב"ם להוציא מן הבעל בכפיה צריך דוקא עדים, וכתב בטעם הדבר דכל שאין הב"ד מענשין בדבר בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא, דכל שאין הענין ברור לב"ד ע"י עדים או חזקה לא מענשין, והה"ד י"ל דאין כופין, ומה שנאמר בכתובות ופ"פ כעדי', אפשר דמה דנאמר לאוסרה עליו, היינו לענין זה שאין הב"ד מונעין הגירושין אף בזיווג הראשון ואף בע"כ ואף בפ"פ אין כופין, וחתר שם הב"מ למצוא ראיה. והנה מ"ש בפ"פ, מבואר בש"מ כתובות שם, דמדלא קאמר נאמן לאוסרה ע"ע, קמ"ל כיון שטען כן בב"ד טענות בריא, ב"ד אוסרין אותה עליו ואפקינן לה מיני' עיין שם. אולם י"ל שם הוי כבירור מטעם חזקה דאין טורח בסעודה ומפסיד', אולם בריטב"א קידושין (דף פ"א) מבואר דכופין להוציא. ומה שכ' מאומר קדשתיך דאם נשא קרובותיה דכופין להוציא שם י"ל בלא"ה דעכ"פ הקרובה כיון שאסורה עליו מוזהרת על לפ"ע, משא"כ בראה שזינתה דשניהם יודעין הבירור, י"ל שפיר דהב"ד אין אחראין לזה, כיון דאינם יודעין ע"פ עדים, אומרים להם הזהרו בנפשותיכם.

הרי שכוח הנאמנות של "שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" הוא נאמנות מוחלטת, אך לא בתורת וודאי ובירור של עדים המחייב את בית הדין לפעול כנגדו.


ה. הודאה בפני עדים מחייבת להתנהג כך

דעת בעל התרומת הכרי סימן א', שיש להבחין בין הודאה בפני בית הדין, שמועיל משום הדין של "אשר יאמר כי הוא זה", וכדברי רש"י בקידושין שהובאו לעיל, לבין הודאה בפני עדים שמועיל מדין "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", שבהודאתו זו, הוא כפה על עצמו את הצורה שעליו לנהוג, ובית הדין מחייבים אותו לנהוג על פי דבריו, כדי שלא תיווצר סתירה בין דבריו לבין הנהגתו. שהרי על פי דברו, אם לא משיב את הכסף או לא נוהג באיסור, הרי הוא עובר באיסור או בגזילה, ועל כך בית הדין מחוייבים להרחיקו מכך. וז"ל בתרומת הכרי חושן משפט סימן א' סעיף א':


ע"כ נראה לפענ"ד מילתא חדתא, ולומר דהודאה בפני עדים הוא מתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, וכמו האישה שאמרה א"א [אני] שאסורה להינשא [כתובות כב, א] ואפי' נשאת כופין אותו להוציא, וזה לאו מתורת נאמנות, אלא כיון שלפי דברי' הי' אסורה להנשא, ואילו היא היתה יודעת האמת שהיא א"א, אף שכל העולם מחזקי' אותה בפנוי', היא לגבי' עצמה אסורה להנשא, ולכן גם הב"ד יכולין לכוף אותה שלא תנשא, ומה"ט נמי גבי ממון, המודה בפני עדים שהוא חייב לחבירו מנה, אף שאין אנו מאמינים לו שהוא חייב, מ"מ כופין אותו לשלם כיון שהוא אומר שהוא יודע שחייב לחבירו ואנו כופין אותו להוציא הגזילה מת"י, כי גזל נמי איסורא הוא כשאר איסורים, אבל הודאה בפני ב"ד הוא מתורת נאמנות כדילפי' לה מכי הוא זה, ועפי"ז שחלקתי בין הודאה בפני ב"ד שהוא מתורת נאמנות ובין הודאה בפני עדים שהוא מתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, יש להעיר כמה הערות, אלא שאין כאן מקומו, ואי"ה עוד אנופף ידי הכהה בענין זה.


נפקא מינא בין הטעמים

הצגנו את השיטות השונות במקור הדין של שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ויש כמה נפק"מ בין הטעמים:


א. אם מותר לאכול את האיסור שאסר על עצמו מדין "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" בינו לבין עצמו.

אם האיסור מחמת נדר (מהר"י באסאן) או מחמת שהחיל על עצמו איסור (חתם סופר) או מטעם שיש לכפותו לנהוג על פי דבריו (תרומת הכרי) - אין היתר לאכול זאת, אך אם זה מדין נאמנות (רש"י, מהר"י בן לב בקצוה"ח ונו"ב), והוא יודע בוודאות כי אין כל איסור, הרי הוא רשאי לאכול בינו לבין עצמו.

יעויין בשו"ת פרי יצחק חלק ב' סימן ל"ח שסבר שדין זה תלוי בחקירה דלעיל, וז"ל:

והנה עיקר חקירת השעה"מ אין לה מקום לכאורה, דמתחילה יש לספק היכא דשוי' אנפשי' חד"א, כמו בטבח אומר שלא שחט דאסורה עליו אף במקום עדים כמ"ש הרשב"א משום דשוי' חד"א, כשהוא יודע האמת שהיא כשרה אם מותר לו לאכול בינו לבין עצמו, וכן בכ"מ דשוי' אנפשי' חד"א, אם הוא יודע שהאמת אינו כן, אם מותר לו בינו לבין עצמו. והנה לפי מה שהסכימו רוב האחרונים דיסוד שויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות דאדם נאמן על עצמו, לכאורה הוא פשוט דרק ב"ד מוחין בידו לעשות האיסור, דלדידן הוא נאמן, אבל הוא בעצמו במקום שאין רואין מותר לו, כיון שהוא יודע שהמעשה שקר. וכגון זה יש לחקור ג"כ היכא שב' עדים מעידים על בשר שהוא טריפה ואחד יודע שהעדים משקרים, אם מותר לו לאכול במקום שאין רואין, ועיין ואכמ"ל.

יעויין בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן ט' וסימן קפ"ה) שסבר שאם אסר על עצמו אך ידע כי הוא מותר, או שכשאסר לא ידע היטב את מידת האיסור, מותר בינו לבין עצמו האיסור, והביא ראיה לכך מיצחק שציחק עם רבקה אשתו אף שאסר על עצמו אותה באומרו אחותי היא, אף שאין זה לפי שיטתו של החתם סופר, אך הוא התיר משום שלא ידע היטב את מידת האיסור. ולכאורה יהיה תלוי דין זה בטעמים.


ב. אם יש דין של "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" בעכו"ם.

עיין בשו"ת פרי יצחק חלק ב' סל"ח שתולה דבר זה אם האיסור הוא מחמת דין נדר, אם כן לא שייך דין זה בעכו"ם, שהרי בעכו"ם לא נאמרה פרשת נדרים, אבל אם הוא מתורת נאמנות, יש לומר שעכו"ם נאמנים על עצמם, וז"ל:

ובהיותי בזה ראיתי לחקור אם יש דין שוי' אנפשי' חד"א גבי עכו"ם, כגון בשר שהיא בחזקת כשרה והעכו"ם אומר שהיא אבר מן החי, אם אמרינן גבי' שוי' אנפשי' חד"א, ונ"מ אם רשאי להושיט לו משום לפני לפני עור. והנה לשי' איזה אחרונים דשוי' אחד"א הוא מדין נדרי איסור, בוודאי דל"ש בעכו"ם, אולם לשי' רוב האחרונים דהוא מטעם נאמנות, דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, יש להסתפק אם שייך דין שוי' אנפשי' חד"א בעכו"ם. ולכאורה נראה דגם בעכו"ם אמרינן שוי' אנפשי' חד"א משום תורת נאמנות.

אולם עיין באגרות משה אבהע"ז חלק א' סימן ח' שמסיק, שאין דין של "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" בנכרי.


ג. האם בדבריו יכול לחייב אחרים

עוד נפק"מ עולה מדברי הגאון ר' איצלה בלאזר זצ"ל שם אם "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" מחייבת אף את האחרים, כגון אישה שאסרה עצמה על בעלה אם בעלה עובר עליה באיסור, וז"ל:

והנה השעה"מ מסיק שם ולפי הנראה שדעתו ז"ל דשויא אנפשי' חד"א מדין נדר הוא כמו שאסר על עצמו אותו חפץ דמי כו', גם הרב משפט צדק פשיטא לי' דמדין נדרי איסור נגעו בה, ע"ש. אולם זה ליתא, דלא יתכן לומר דמהרי"ט ס"ל דשויא אנפשי' חד"א מדין נדרי איסור הוא, דבשו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' א') הביא דבר זה ודחאו בשתי ידים, ע"ש. וכן יש לה"ר דשויא אנפשי' חד"א הוא משום נאמנות ולא משום נדר מדברי הרא"ש פ"ב דיבמות (שם), שכ' ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שותה נפשא חד"א, וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות, שנתנו הנשים עיניהם באחר, ורוב האומרות כן משקרות, לכך נראה להם להתירן, ע"ש. ועיין בקרבן נתנאל ודבריו צ"ע. ודברי הרא"ש מבואר עפ"י מה שהסביר המהרי"ט בסי' צ"א שם ע"ש, וכ"ז הוא אי נימא דשויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות, אולם אי נימא דטעמא הוא משום נדרי איסור, לפ"ז אין מקום כלל לטעם הרא"ש, דמה בכך שמשקרות, הלא זהו נדרי איסור לאסור את המותר וכוונתם באמת לאסור עצמן, ומה מועיל מה דאמרינן שמשקרות, וע"כ דהוא רק משום נאמנות כנ"ל.

ויעויין בשב שמעתתא שמעתתא ו' פרק י' בשם התבואות שור ובביאור הגר"א אה"ע סימן ג' ס"ק י"א שסוברים שהטעם שכתוב בגמרא בקידושין פ' ע"א: הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, ולכאורה יש להקשות מדוע נקטה הגמרא דווקא "בעלה לוקה עליה" והשמיטה את הדין שאף היא לוקה? ועל כן תרצו, שבעלה לוקה עליה משום ש"הוחזקה נדה בשכנותיה" אולם היא לוקה משום הדין של "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" כשאמרה שהיא נדה.

וז"ל הגר"א באבהע"ז סימן ג' ס"ק י"א:

ואם נשא כו'. דכל להחמיר על עצמו נאמן יותר ממאה עדים וכמ"ש בכריתות י"ב א' משום שאין רוצה להביא חולין לעזרה וז"ש בקדושין פ"א הוחזקה כו' בעלה כו' ול"ק שהיא לוקה משום דלגבי עצמה א"צ לחזקה:

ושמא אפשר לתלות זאת בטעמים של הנאמנות מדין "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא".


ד. לא ידע שבדבריו הוא אוסר על עצמו

נפק"מ נוספת בחקירה הנ"ל היא - האם שייך הדין של "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא" כשלא ידע שעל ידי דיבורו יאסור דבר זה על עצמו.

אם הוא מדין נדר, יש לומר שלא אסר על עצמו, שהרי לא ידע את ההשלכות, וכן אם הוא מדין שהחיל על עצמו איסור, כהגדרת החתם סופר, וכן על פי סברת האמרי בינה שיש לכוף אדם לנהוג על פי מה שברור לו, יש מקום לכל הסברות הללו לומר שאין הוא אסר על עצמו, ככל שאינו יודע על ההשלכות של האיסור, הרי זה פתח לומר שעל דעת כן לא אסר.

ליסוד זה יש להביא ראיה מדברי הט"ז, בהתייחס לדברי השו"ע באבן העזר סימן קנ"ב סעיף ז' וז"ל:

אם יש עדים שהיתה אשת איש, אינה נאמנת לומר: גרושה אני, ואם נשאת, תצא. ואפילו אם נשאת קודם שבאו העדים שהעידו שהיתה אשת איש. אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם; ואם מת, חולצת ולא מתייבמת.

וז"ל הט"ז בסימן קנ"ב ס"ק ח':

ותו, דאם נאסרה מחמת חתיכה דאיסורא מה לנו בעסק בעלה, דהא הרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה, והקושיא הנ"ל נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשויא נפשה חתיכה דאיסורא כמ"ש הרב המגיד, וכאן לענין היתה בלא גט מן השני אין שייך לומר שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם, אלא דאם יקדשנה אחר ותפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר כל אחרים, זה לא (עלתה) על לבה לחשוב ע"ז, ולא שייך שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דיבורה, כגון לכהן וכן ליבם, דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהיה מותרת לו לעולם, משא"כ באומרת גרושה אני, דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה, ועל כן אין חילוק בין נשואין לקידושין, בכל גוונא אין צריכה גט משני, כן נראה לי ברור אחר העיון:

כלומר, אף שאמרה שהיא גרושה וקבלה בעקבות כך קידושין מאחר, אין בכך בכדי לאוסרה על כל העולם, משום שלו הייתה יודעת זאת, אפשר ולא הייתה אומרת כך, ועל כן אין בכך משום "שוויה נפשיה חתיכא דאיסורא".


אף שהט"ז מדבר במקרה בו דבריה כעת הם העילה לאיסור בעתיד, כעת בהווה האיסור לא קיים, רק לאחר זמן שעומדת בפני רצון להינשא לכהן, מונעים זאת ממנה מחמת דבריה בעבר, שעל כך אומר הט"ז שמכיוון שבעת דבריה האיסור לא היה בפניה, אין להתחשב בדבריה כעת שנאמרו בעבר.

ואף הקצוה"ח בסימן פ' סק"ב בשם שו"ת שב יעקב ח"ב אבן העזר סימן ג' סבר שרק אם מודע להשלכות אמירתו יש להתייחס לאמירתו האוסרת, וז"ל:

(ב) ונתחייב בה. ז"ל כנסת הגדולה (הגב"י אות ה'), ודוקא כשטוען טענה שהטוען עצמו יודע שנתחייב בה, אבל כשטוען טענה שהוא סובר שפוטר את עצמו בה, אף על פי שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון, מוהר"י אדרבי (שו"ת דברי ריבות) סימן קמ"ט. ואין התשובה לפני ולא אדע מה טעם בה, כיון דאמרו סתם הודאת בעל דין כמאה עדים, מה הפרש בין יודע מחיובו ובין אינו יודע. והנה אם נאמר טעמא דהודאה כמ"ש מוהרי"ן לב (ח"א סי' י"ח ד"ה נדרשתי) דהוא מתורת חיוב ומתנה, א"כ אפשר לומר כיון דאינו יודע אם יתחייב, לא הוי חיוב, אבל לפי מה שמבואר אצלינו בסימן ל"ד סק"ד דהודאה הוי משום נאמנות, ומשום דהתורה האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון ע"ש, וא"כ אין לחלק.

וגם בתשובת שב יעקב (ח"ב אה"ע סי' ג') ראיתי שכתב כעין זה גבי שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, דאם לא ידע דהוא איסור לא שייך שויא חתיכא דאיסורא. אבל לי נראה דלפי מ"ש בסימן ל"ד דהוא מטעם נאמנות, א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים. וכן מוכח מהא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, דלא ידע דיתחייב, ואפ"ה מקבלין הודאתו ממנו דלא פרע. ואם נאמר דהטעם דיכול לחזור מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונה וכמ"ש הפוסקים, א"כ כיון דלא ידע דנתחייב לא הוי מחיוב לפטור, ואית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונה כיון דאינו יודע שנתחייב מתוכו [א"כ] ודאי בטענתו שחוזר - קושטא קאמר, אבל לפי מה שיבואר בס"ק ג' דאינו משום מגו א"כ אין לחלק, ואפילו לא ידע שנתחייב בה לא מצי חוזר.

הקצוה"ח שלא מקבל סברא זו, הלך לשיטתו שגדר "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" הוא מטעם נאמנות, ועל כן אין לחלק בין אם סבר וקיבל את כל המכלול של האיסורים או לא, סוף סוף יש להתייחס לדבריו כנאמנות מוחלטת כמאה עדים ונאמן בכל דבריו ובכל מקרה.

אולם החתם סופר הרחיב היתר זה, וסבר שרק אם ברור לאוסר היקף האיסור מכל צדדיו ובכל זאת עומד על דעתו, יש להתייחס לדבריו ולאסור, וז"ל בשו"ת חתם סופר חלק ג' (אבן העזר א') סימן עח:

הנה כי כן האי גברא שאלו אותו אם מאמין לאשתו, ואלו היו אומרים לו דע שאתה כהן ועי"ז תיאסר אשתך עליך, האתה מאמין שאינה נותנת עיני' באחר, והי' אומר אני מאמין, הרי שוי' נפשי' חד"א, אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין, י"ל ב' דברי', או מכח בלבול דעתו וצרתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו, וא"כ אין לחוש אשתו על מגן, שהוא יודע שרוב דברי' אמת, ע"כ גם עתה האמין לה, אך עתה שוב כשנודע לו שעי"ז תיאסר עליו ואיכא למיחשדה שנתנה עיני' בגירושין, שוב באמת איננו מאמין לה, או אפי' נימא שכ"כ גרם לו בלבול דעתו, וידע והבין שאלת בית דין הוא לענין איסור אשתו עליו, ואמר שמאמין עכ"פ לא שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיני' באחר, אך אח"כ שמע וידע, חז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לה, נמצא מעולם לא שוי' אנפשי' חד"א להאמין נגד חשש חז"ל, וגם אצל העולם לא הוחזק אלא בנאמנות אצלו, אבל לא יצמח מזה שתיאסר עליו, כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו, שוב לא יאמין לה, וגם הריב"ש בסי' תצ"ח כתב אמתלא במי שהכניס ידו לבהמה ואמר שמצא הריאה נסרכת ונסבכת בדופן בכל צד באופן שאינו יכול להכניס ידו כלל ואסר הבהמה, ושוב חזר בו ואמר שטעה בדמיונו כי לא נפתחה הבהמה כראוי, והוכיח הריב"ש דטעות הוה אמתלא שפיר, מכ"ש טעות הנ"ל ושלא הי' שפוי בדעתו, או שיש לומר שלא נאסרה עליו מעולם בשגם שהיא גם היא חוזרת מדבריה הראשונים, וקרוב להאמין לחזירתה מטעם שכתבתי לעיל דמאסו בה עוגבי' כשהדמי' זולפי' ממנה, ע"כ למטינא שיבא מכשורי בשריותא דאשת ר' יודל כהן, ולא אאריך יותר במה שאינו נוגע לדינא רק לפלפולא כי הזמן יקר, ואחתום בברכה א"נ מח"ו דש"ת. פ"ב יום ב' ה' תמוז תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

ואף בעל ה"אגרות משה" סבר כי אין לקבל אמירה סתמית של איסור אישה על בעלה מדין "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", אלא רק אם מדובר באדם שמאמין לדברי חז"ל ומבין ומקבל כי אף אם האישה סיפרה לו כי היא אסורה עליו אינה נאמנת, רק אז שמבין את מגבלות הנאמנות ובכל זאת מתעקש על כך יש להאמינו.

כך אמר באגרות משה אבן העזר חלק ג' סימן ט"ז וז"ל:

ולע"ד נראה ברור שמה שאם הבעל שמאמין לה נאסרה עליו מצד שויה אנפשיה חד"א כדאיתא באהע"ז בסימן קט"ו סעיף ו', הוא רק כשיודיעו לו שחכמי המשנה, שהם חכמים הגדולים מכל הדורות ודבריהם אמת ותורה לעולם אמרו שאין להאמין לנשים מצד החשש דעיניה נתנה באחר אף לצדקניות שאין חשודות לשקר, שרק אם יאמר גם אז שהוא מכיר את אשתו שהיא יוצאה מן הכלל ובודאי לא תשקר, או משום שיש לו איזה רגלים לדבר ממעשיה ומדבריה, נחשב שהוא מאמין לה ואסרה על עצמו, אבל מה שאומר שמאמין לה מצד סברא בעלמא אינו כלום, דמצד חסרון ידיעה שיש לחוש אמר שמאמינה, וכן באנשים קטני אמנה ואין יודעין גדלות חז"ל אין להחשיב זה למאמין באמת ואין לחוש לדבריו. והנני ידידו, משה פיינשטיין

וכן הוסיף באגרות משה אבהע"ז חלק ג' סימן ל' ענף ב' וז"ל:

ענף ב. אבל הנראה לע"ד דכיון דמדינא אין האישה נאמנת לומר טמאה אני לך מהא דמשנה אחרונה סוף נדרים מטעם דאפשר שעיניה נתנה באחר, משום דאף שהוא מלתא דכסיפא לה, אמדו חכמים דעת האישה שבשביל רצונה להנשא לאחר תאמר דבר שקר כזה אף שהוא גנאי לה, אינו כלום מה שהבעל אומר שמאמינה מטעם סברתו דאי אפשר שתבדה על נפשה דבר שהוא גנאי לה אף בשביל רצונה להנשא לאחר, דהרי הוא כמכחיש דברי חז"ל, שהם אמרו שראו ואמדו את דעת הנשים שלא איכפת להו בבזיון כשרוצים להנשא לאחר, דאף דבדורות הראשונים שלפני זמן משנה אחרונה לא היו הנשים חצופות, והיו בושין כל כך בזנות, שלא היו אומרות על עצמן בשביל תאוותם לבעל אחר, ובשביל זה האמינוה מסברא זו, מ"מ רבנן בתראי חזו דאיכא למיחש מחמת שנתקלקלו הדורות ואין מתביישות כל כך בזנות, שבשביל תאוה גדולה כזו להנשא לאחר לא איכפת לה אף לבדות שקר כזה דזנות על עצמה, שלכן אין נאמנות כדאיתא בר"ן, וא"כ איך שייך לומר שיהיה ממשות בדבריו נגד אומדנא דחז"ל, וצריכין הב"ד לומר לו שהוא טועה במה שמאמין לה מצד סברא זו, לא מבעיא כשהוא אדם שלא למד ולא ידע שחז"ל אמרו שאין להאמינה, אלא אף אם הוא ת"ח שיודע דחז"ל אמרו שאינה נאמנת ואומר שמ"מ הוא מאמינה, אין דבריו כלום ואין בהם ממש להחשיב כשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, מאחר שאומר לנו הטעם שמאמין לה שהוא נגד חז"ל, דהא דין חד"א הוא רק כשאומר שדבר הזה יודע שהוא דבר אסור, אבל כשאומר גם הוא עצמו איך הוא הדבר שהוא לדינא דבר המותר אך הוא אומר שדן החתיכה לדבר אסור אינו כלום, וכן הוא ממש כשאומר שיודע שחז"ל אמרו שאינה נאמנת ומותרת לו אבל הוא סבור שלא כדברי חז"ל אלא שהיא נאמנת ואסורה לו, שהוא כאומר דבר כשר זה אני אומר שהוא דבר אסור, שאין בזה שויא חד"א להאסר עליו. וגם פשוט שאיכא בזה בטלה דעתו, דאם אמרינן בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם, כ"ש שאמרינן בטלה דעתו אצל דעת חז"ל, שהכופר באומדנא שלהם הוא בדין אפיקורס.

ומוכרחין לומר דמה שנאסרה עליו כשאומר הבעל שהוא מאמינה, הוא דוקא באופן שאומר דראה עניני כיעור ושאר דברים שאית לו מהם רגלים לדבר שלכן מאמינה, משום דבכה"ג, אם היה גם לב"ד רגלים לדבר ע"י עדים שראו בה עניני כיעור ושא"ד, היה נעשה גם לב"ד ספק ורגלים לדבר והיו אז מאמינים, אך מכיון שליכא עדים, לא ידוע זה לב"ד ואין להם רגלים לדבר שלכן אין מאמינים לה, אבל הוא שיודע שאר הענינים ויש לו רגלים לדבר שפיר מאמין לה, שנמצא שאינו אומר נגד אומדנא דחז"ל, שלכן נאמן על עצמו מדין שויא אנפשיה חד"א, דאנחנו בעצמנו אין מאמינים לו שיש לו רגלים לדבר, אבל הוא עכ"פ נאסר מדין שויא אנפשיה חד"א. ועיין ברמ"א אהע"ז סימן קט"ו סעיף ו' שכתב על מש"כ המחבר דאין חוששין למה שאמרה דזינתה ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת, והוא מתה"ד בחלק פסקים סימן רכ"ב שלמד זה מתוס' יבמות וכתובות עיין שם, שלכן ניחא דבאופן כזה שאומר שיש לו רגלים לדבר, דאילו היו יודעין הב"ד נמי היו מאמינים לה, שפיר הוא בדין חד"א שנאסר האדם באמירתו.  

ועיין שם שמבאר שאם אין להאמין לבעל בשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ללא כל הוכחות ואומדנות, אם כן מדוע יש להחרים מי שמאמין לאשתו, הלא סוף סוף אין דין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא.

ועיין שם שחזר על מסקנתו זו, שאין להאמין לבעל שאומר שאשתו זינתה והיא אסורה עליו, אם אומר זאת משום סברא שמאמין לה ומתוך הגיון לבו:

ומכיון שלא קשה כלום מהא דמנדין אותו דהוא מטעם שאינו נאמן לומר שיש לו רגלים לדבר כאלו שתהיה נאמנת לומר טמאה אני, מסתבר כדכתבתי שאם אמר שמאמין לה מצד סברתו שלא היתה אומרת על עצמה דבר גנאי כזה בשביל רצונה להנשא לאחר, אין דבריו כלום, כיון דחז"ל אמרו שחשודות נשים בכך, ודמי זה לאישה שעברה על איסור יחוד, שהדין הוא שאין אוסרין על היחוד, שלא יהיה כלום כשיאמר הבעל שברור לו בסברתו שזינתה כשנתייחדה, ולא תיאסר עליו בדבריו, דמאחר דאמר הטעם שסובר שזנתה, אמרינן לו דאין דבריך כלום, ואין בזה משום שויא אנפשיה חד"א כיון דהם לפי שאומר דברי טעות, ואמירה בטעות אינו עושה עליו איסורים.


מן הכלל אל הפרט



ואם כן במקרה דנן, בו בית הדין לא בירר עם הבעל בעת הדיון הראשון כשהופיעו בפנינו בדיון בתביעת הגירושין אם אכן נכונים דבריו, בית הדין לא עימת אותו עם האישה בנושא זה, אף שהכחישה זאת בדיון מחמת עצמה ללא שנשאלה, בית הדין לא בירר עם הבעל את העובדות, ובעיקר לא הבהיר לו את ההשלכות לאמירתו זאת, אפשר והבעל לא הבין את ההשלכות בדבריו.

בנוסף, אף בדיון כעת, טען הבעל כי דבריו נבעו מהבנת סיטואציה מסוימת שנחשף אליה שהפרשנות הסובייקטיבית שלו הביאה אותו למסקנה הזו, אף הודה כי אין זאת מחמת עדות או ראיה, ובכל משך הזמן האישה המשיכה להכחיש את הדברים.

לאור כל האמור לעיל עולה כי אין מקום לאסור את הצדדים לחזור זה לזה.


מסקנה

א. "שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" – דינו מדין תורה.

ב. הטעמים לאיסור:

א. מדין נאמנות.

ב. מדין נדר.

ג. מדין שחידש על עצמו איסור וכדין חרם וכדין שקיבל על עצמו שבועת הר סיני.

ד. מדין "או הודע אליו חטאתו".

ה. כופין אותו לנהוג על פי דברו.

הנפק"מ בין הטעמים:

א. אם יכול לאכול בינו לבין עצמו את מה שאסר על עצמו.

ב. אם יש דין של "שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" בעכו"ם.

ג. אם שייך איסור זה לאחרים.

ד. אם אינו מודע היטב להשלכות דיבורו.

ד. חבל גדול של אחרונים סבורים כי ככל ואמירתו לאיסור אינה ברורה דיה או שאינו מודע להשלכות היוצאים מדבריו, אין לאסור מדין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

ה. לאור האמור אין לאסור את הצדדים להמשיך לחיות זה עם זה.

ו. החלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.   

ניתן ביום כ"ח במרחשון התשפ"ד (12/11/2023).

הרב דוד גרוזמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה