חוק יחסי ממון לפי דין תורה

^{כשהסכימו הצדדים לדון ע"פ חוקי הערכאות בדברים שבממון, והפך הענין למעין מנהג מדינה, האם הותר לדון ע"פ מנהג זה גם לפי דין תורה}

^{בתיק מספר 822637/7 בפני כבוד הדיינים: הרב יעקב אליעזרוב – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב מרדכי רלב"ג}

^{ולעצם דברי הגר"ש שרמן שלא נהגו בפיצויים מסוג ב' (פיצויים על מאמץ משותף וכו'), יש לעיין מה יהיה הדין בזמננו שחלק גדול מציבור המתגרשים, ואולי הרוב הגדול שבו, מציגים לביה"ד הסכמי גירושין לאישור ביה"ד, ומבקשים לאשרם בביה"ד דוקא ע"פ חוק יחסי ממון ואיזון משאבים וכו', מלבד אלו שמאשרים את ההסכם בביהמ"ש ג"כ ע"פ החוקים הנ"ל, האם נאמר שכיון שהוא דין ערכאות שלא כד"ת, א"כ נשאר הדבר שאין לנו לדון על פיו, וא"כ אין לתת פיצויים מסוג ב' גם היום, שעניינם הוא מתן סעד ע"פ העיקרון שבבסיס החוקים הנ"ל, ובפרט בהתחשב בכך שהמנהג השתרש בעיקר מחמת שב"כ המתגרשים הם הגוררים אותם לנוהג זה מחמת שיקולים שונים וכו'.} 

^{או נאמר שחזר הדין לכפי שנהגו לפני קום המדינה שדנו לתת פיצויים גם מסוג ב' כפי שכתב הגר"א שרמן עצמו במאמר הנ"ל שבקובץ שורת הדין, שהרי החוקים הנ"ל במהותם מעניקים פיצוי לאשה על חלקה בהשבחת משאבי הבעל. ואף שזה הדדי, שגם הבעל מקבל בנכסי האשה, מ"מ לענייננו מה שנגד ד"ת הוא בעיקר מה שהאשה מקבלת, וא"כ כיון שהציבור מסכים ומקבל זאת על עצמו, לא רק בבהמ"ש שם החוק האזרחי מחייב זאת, אלא גם בביה"ד הרבני, הם מקבלים מיוזמתם את החוקים הנ"ל עליהם, א"כ אולי אפשר לראות זאת כמנהג מדינה שהתקבל, וע"פ מ"ש באה"ע סי' סו סי"א הנ"ל, הרי שיש לדון על פיו, בפרט שבזמננו יש גם מדת יושר ברוב המקרים באיזון המשאבים כאשר האשה עובדת לא פחות מהבעל ובנוסף מחזיקה את משק הבית וכו', שלא כבזמן חז"ל שרק הבעל היה מפרנס, ולכן תקנו לו באופן חד צדדי מעשי ידיה תחת מזונותיה.}

^{ואמנם אמת נכון הדבר שגם כיום יש לדון זוגות החיים רק על משכורת הבעל כפי הדין המקורי שבש"ע, עכ"פ באותם זוגות שפרנסת הבית מתבססת על שתי המשכורות ולעתים משכורת האשה גדולה משמעותית מזו של הבעל[1], היה מקום לדונם לכתחילה כרצונם לפי החוקים הנ"ל שהפכו למנהג מדינה בדומה לדיני ממונות שדנים גם ע"פ מנהג מדינה שהתקבל ע"פ חוק, ואפשר שגם על כיו"ב אמרו (ירוש' ר"פ השוכר את הפועלים) מנהג מבטל הלכה. וכבר ראיתי מאמר בנוי על הנ"ל, בקובץ תחומין כרך כב עמ' 129 בשם "מבנה המשפחה המודרנית" יעו"ש. ועי' בחוברות כנס הדיינים (תשס"ח תש"ע ותשע"א) מאמרי הדיינים בזה, ועוחל"מ ב"נ לעיין בזה.}

^{ועי' בשו"ת הריב"ש (סימן תעז) שדן אם ניתן לחייב אדם פרטִי בממון, ע"פ תקנה שלא היה שותף לה או ע"פ מנהג העיר, וכתב וז"ל: ומ"מ, מאחר שאין זה מן הדין, ולא מתקנת הקהל, אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר, אין לדון בו אלא בדומה ממש, למה שנהגו. וכל שיש קצת התחלפות מן הנדון אל המנהג, אין הולכין אחריו". עיי"ש. הרי שמנהג הבנוי על קו היושר שקיבלוהו אנשי העיר עליהם, הולכים אחריו. וע"ע בתה"ד (סי' שמב). וכן מצאנו במרוצת הדורות שתיקנו חכמי ישראל לפי מצב הדור תקנות שלא לפי דיני התלמוד, מפני שהיושר חייב כי בהשתנות המציאות ישתנה גם הדין, וכך היא לדוגמא תקנת הבחירה שתיקן אמ"ז הר"ב זלה"ה המובאת בספרו תורות אמת (עמ' פד), מלבד תקנות טוליטולא הנזכרות בגוף הש"ע (אה"ע סי' קיח) ע"פ שו"ת הרא"ש.}

^{דעת גדולי הדור בהנ"ל:}

^{ונראה שעצם הדבר שגדולי הדור וגדולי הדיינים זצ"ל בדור הקודם מישתק שתקי ולא מחו על כך שנוהגים לפי החוקים הנ"ל (יחסי ממון וכו'), ולא הורו לתלמידיהם הדיינים שלא יזדקקו להסכמים שנעשו ע"פ החוקים הנ"ל, יש מכך ראיה לכאורה להיתר. ושמעתי מהגר"ב אטיאס שליט"א הרה"ר וראב"ד פ"ת, ששאל את מרן הגרע"י זיע"א מספר פעמים אם מותר לדיינים לפסוק ע"פ חוקים אלו בהסכמת הצדדים, ולא השיבו הרב לשלילה ולא לחיוב, אלא ברכו "ה' יתקנך בעצה טובה". עכת"ד.}

^{ולכאורה יש להוכיח מתגובה זו של מרן זצ"ל, שהוא סבר שאין איסור בדבר, שאילו היה סבור שיש בכך סרך איסור, לא היה נמנע מלהודיע דעתו דעת תורה ברמים כדב"ק כדי לאפרושי מאיסורא. ומה שלא השיב להדיא להתיר, אפשר משום שעדיין לא התברר לו שפשט הדבר כ"כ שייקרא "מנהג מדינה", ונפ"מ כעת שפשט המנהג ביותר, אפשר שהיה מורה להדיא להיתר, או שחשש שיבואו לפרוץ גדר להתיר גם בכיוצא בנדון הרשב"א שיובא לקמן בסמוך, ולטעם זה לא תליא מילתא במה שפשט המנהג יותר. ולטעם זה אתי שפיר טפי שבירך שה' יתקנו בעצה טובה, והיינו לדעת מתי לקרב ומתי לקרב, כי לא כל העתים שוות. ואפשר שגם לטעם הראשון, התכוון שה' יתקן בעצה טובה לדעת מתי נחשב הדבר שכבר פשט המנהג.}

^{גם הגר"ד דומב שליט"א דיין ת"א לשעבר אמר לנו בביה"ד שכמדומה ששמע מהגר"א צימבליסט שליט"א חבר ביה"ד הגדול לשעבר, שגם הגאון ר"י קניבסקי זצ"ל בעל קהלות יעקב היה אומר על כיו"ב (כמדומה תקנת הרבנות הראשית לחיוב במזונות הילדים עד גיל 18 שנה) שהוא כמו מנהג מדינה, ומי שנישאו לאחר תקנה זו, על דעת כן נישאו. עכת"ד.}

^{ונפ"מ מכל זה, שאפשר שיש מקום בזמננו לדון על פיצויים מסוג ב' גם לפמ"ש בשוה"ד הנ"ל. ומה שהגריש"א זצ"ל אמר שאין לדון בזה, אפשר משום שבזמן שנשאל על זה, עדיין לא פשט כ"כ הנוהג בביה"ד לבקש אישורי הסכמים ע"פ החוקים הנ"ל, משא"כ בזמננו השתנה הדבר כאמור, והרי מהות החוקים הנ"ל הם פיצויי סוג ב'. ומכל מקום יש להתיישב עוד בדבר, דמצד שני אולי הסכמתם נובעת מהידיעה שאין ברירה, כשם שהיורשים "מסכימים" לתת חלק בירושה לבנות, משום שאין להם ברירה, כי החוק יחייב אותם בהעדר הסכמה, וא"כ הוא הדין לחוק איזון משאבים כו', ובפרט שכאמור יד באי הכח באמצע שעורכים הסכמים לפי הרגלם בבהמ"ש ובדיניהם.}

^{והנה ידועים דברי מרן הבית יוסף בחושן משפט (סוף סימן כו) שכתב וז"ל:}

^{כתב הרשב"א (ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח.) כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים הרי כל הנושא אשה שם, כאלו התנה כן וכמו שאמרו (כתובות סז.) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם. והשיב: כל דבר שבממון תנאו קיים (כתובות נו.) ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בכענין זה אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גוים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה וכו'. עכ"ל.}

^{ולכאורה גם לענייננו י"ל שאין לדון בחוקים הנ"ל לפי שהם שלא כדין תורה.}

^{חילוק בין נידון הרשב"א לנ"ד:}

^{ומכל מקום נראה שיש לחלק, דהתם דין הערכאות היה מנוגד מכל וכל לד"ת ולא חל כל שינוי במציאות שנאמר שבהשתנות המציאות ישתנה הדין, שהרי בדיני ירושת הבעל שעליה דן הרשב"א לא חל כל שינוי, שהתורה קבעה את הלכות הירושה (רשב"ג בכתובות פד.), וגם לחכמים שם שירושת הבעל דרבנן וכך הלכה (רמב"ם פ"א מהל' נחלות ה"ח), מ"מ לא תלו זאת חכמים בסיבה[2], והתורה לא תשתנה בשום זמן ח"ו, ולפי שעכ"פ היה מקום לומר שאעפ"כ הדבר מותר לפי שהוא דבר שבממון ותנאם קיים, לפיכך השיב הרשב"א שלא יועיל מה שהוא דבר שבממון כיון שכל כולו הוא דין ערכאות היפך דין תורה, והמציאות לא השתנתה, ויש בזה זלזול לתורה ויקור העש"ג.} 

^{משא"כ בענייננו דזיל בתר טעמא שהרי חז"ל הם שתיקנו חלוקת הממון שבין איש ואשתו לפי טעם והגיון, מעשה ידיה תחת מזונותיה (אה"ע סי' סט), וכעת השתנה המצב, שברוב המקרים אין האשה חיה על פרנסת הבעל, ואדרבה יש חשש גזל לקחת מהאשה מעשה ידיה כשאיננה זקוקה לפרנסת הבעל, ועוד יותר כשהיא המפרנסת העיקרית, לכן אין חוק זה נגד דין תורה, ואין בו כל זלזול בתורה, בפרט כאשר מקפידים לנסח את ההסכם באופן שלא יהיה בו משום יקור עש"ג, ושפיר מהני בו תנאי כדבר שבממון. ועוחל"מ להאריך בזה ב"נ, ובמ"ש בזה בחוברות כנס הדיינים הנז' לעיל.}

^{אשר לנימוק שהובא שם בקובץ שורת הדין, שיש פוס' שחייבו את הבעל לשלם לאשה פיצויים כאשר טובת הבעל להתגרש 'כדי' שלא יחיה בחטא, הנה זה נכון כאשר אין כל טעם לחייב את האשה להתגרש, ועוד זה נכון בבעל ששומר את עצמו שלא יקרב לאשה אחרת כל עוד הוא נשוי לאשתו, ואילו בנ"ד אין זה המקרה, שהרי שנים רבות הוא חי עם אשה אחרת, ואף מא"א לא נרתע, נמצא שגירושי אשתו לא יצילוהו מהחטא שהוא שקוע בו מכבר, וימשיך בו גם לאחר גירושיה רח"ל, ואילו הפוס' שהביא בשוה"ד כיוונו לחטא ההרהור וכו' במי שאין לו פת בסלו בהיתר, אך עכ"פ עוד לא שלח ידו במלאכת רעהו חלילה.}

^{ועכ"פ הרי נשאל הבעל בכמה יהיה מוכן לפצות את אשתו ואמר שיחשוב על זה. ובשו"ת משפטי עוזיאל הנ"ל כתב שגם "אשה רעה", אינו רשאי לגרשה בלי לשלם כתובתה, עיי"ש מ"ש שכך נהגו. ועכ"פ בנ"ד, מלבד שאין להגדירה כ'אשה רעה' חלילה, מ"מ מאידך גיסא, כבר התבאר שאיננו חייב מן הדין, מכיון שכבר התקבלה די והותר בחלוקת הממון שלא טרחה בו, מלבד כל יתר הנימוקים שהתבארו באורך.}