כתובה בלירות והצמדתה למדד

^{בתיק מספר 822637/7 בפני כבוד הדיינים: הרב יעקב אליעזרוב – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב מרדכי רלב"ג}

^{והנה סוגיא זו דשו בה רבים, וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים, ומסקנת דברינו, שהכל לפי ראות עיני הדיין, שכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ומנהג בתי הדין איננו אחיד, לפיכך יש לדיין להטות את הכף לטובת עשיית הצדק הטבעי, שמי שנמצא אשם והתחייב לפצות את שכנגדו, דין הוא שתפעל ההצמדה לרעתו, ובדרך זו מתקיימת כוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואין זה מצד קנס שהרי אין דנין היום דיני קנסות, אלא כפיצוי ראוי שיש לו סימוכין בתקנת חז"ל שתיקנו כתובה וע"פ פסיקתם של גדולי הפוס' בזמננו. ורק כשהכף נוטה לטובת הבעל, שלא היה אשם או שלא התברר הדבר אלא נשאר כספק השקול, בזה אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ולא מצמידים.}

^{וראה בשו"ת בדבר משפט (סי' מ"ב עמ' שפ"ז) מה שכתבנו שם בשם מרן הגרע"י זצ"ל, שעל זה סומכת דעתה של האשה בכתובה בזמנינו, שביה"ד יעמוד על זכויותיה בבא העת, וכן הביא בשמו בספר משפט הכתובה (כרך ז פרק סא אות ז עמ' קמ) [לענין שבדיעבד שנפסלה הכתובה והוא שעת הדחק - שאינו נחשב לבע"ז מה ששוהה עמה בלי כתובה כיון שבדורנו יש כח בידי ביה"ד למנוע גירושין שרירותיים. עכ"ד. ולפ"ז צ"ל שגם מרן הגרע"י לא אמר אלא דוקא בא"י, ובמקומות שבחו"ל שכח בי"ד יפה בזה, כגון במרוקו שעד היום הסמכות נתונה לביה"ד הרבניים בענייני ירושות וגירושין והכרוך, משא"כ בשאר מקומות, ועיי"ש בפנים שהביא סימוכין לדבריו מדברי הפוס' שגם חדר"ג מהני להציל בכה"ג, ושכן גם דעת הציץ אליעזר (חי"ט ס"ס ט"ל) והגרי"ש אלישיב זצ"ל (הבי"ד בשו"ת ישיב משה טורצקי עמ' קצג), ולפ"ז אפשר שבכל מקום הדין כן], ובפרק עה כרך ח' עמ' קצט).}

^{ועד כאן לא נחלקו אלא בנפחת המטבע, אבל בנפסל לגמרי כבנדוננו במעבר מהל"י לש"ח, הרי כבר פסק מרן (חו"מ סי' ע"ד ס"ז) להדיא שנותן לו כמטבע היוצא באותה שעה "וכן בכתובה". עכ"ל. והארכנו בזה במקו"א ובס' בדבר משפט (שם). וז"ל שם:}

^{"...וכיון שמטבע הל"י נפסל לגמרי, הרי פסקו הרמב"ם והש"ע (חו"מ סי' עד ס"ז) שבכה"ג "משלם במטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה". ע"כ. וכ"פ בפד"ר כרך יח. ואין נדוננו קשור למה שפוסקים חלק מחברי בדה"ג שאין להצמיד הכתובה, שלא אמרו זה אלא כשהמטבע קיים אלא שנפחת והוזל, אבל בנפסל, כבר נפסק דינו בש"ע לכו"ע כאמור לעיל. וגם בהופחת, הבאנו בשם מרן הגרע"י (נר"ו) [זצ"ל] שדעתו שיש להצמיד לפי הענין כדי לחזק תקנת וכוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, בפרט כשניכר שהבעל פשע וכו', והבאנו כדמות ראיה לזה ממ"ש הגמרא (ב"ק צו:) יעו"ש."}

^{ומ"ש עמיתנו הרה"ג שליט"א שאין ראיה ממרן בחו"מ שם אלא רק לענין שיש להמיר את הסכום למטבע החדש, ולפ"ז בנ"ד שנכתב בכתובה סך 50,000 ל"י כדברי ב"כ האשה באחד הדיונים, יש לחייבו בסך 50,000 ש"ח, ואין הכרח שדעת מרן להצמיד לגמרי, ולא נזכר בראשונים דבר זה, הנה אמנם יש שכתבו (עי' ס' משפט הכתובה כרך ח' עמ' קעג) ששיטת החזו"א (ב"ק סי' יז אות לא), היא שיש להפוך את מטבע הל"י לש"ח ולא להצמיד למדד, ועוחל"מ לתת הדעת אם אכן זו היתה כוונת החזו"א ומנא אמר לה, אבל כבר הבאנו בס' בדבר משפט הנ"ל דעת גדולי דורנו שכתבו שיש להצמיד לערך המחיה.}

^{וכעת נוסיף מה שהביא בספר משפט הכתובה הנ"ל כ"ח (עמ' קעב-קעו) שכן העיד הגר"ח איזירר שליט"א שאמר לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושכ"ד הגרצ"פ פרנק זצ"ל. ושוב מצאתי להגרצ"פ פראנק שכ"כ בפשיטות בשו"ת הר צבי חו"מ ח"ו (סוף סימן מ"ה) וכתב "שכן הוא שורת הדין". וכבר נפתח בגדולים המהרשד"ם (חו"מ סי' עה) וסיעתו. וכן ראיתי בשו"ת מעיין אומר ח"ט (כתובות סי' ו) ששאל את מרן הגרע"י זצ"ל בזה"ל:}

^{שאלה: כתובה שהסכום שכתוב בה הוא בלירות ישראליות כפי המטבע שהיה נהוג אז וכעת הוא מטבע שחלף מן העולם. בנוסף כיום סכום הכתובה בלירות לא שווה למאתים זוז של בתולה, האם צריך לעשות כתובה חדשה?}

^{תשובה: מכיוון שכתוב תאריך, זה כאילו צמוד למדד." עכ"ל.}

^{ובהמשך:}

^{שאלה: כתובה שהסך שכתוב בה הוא ל"י האם היא כשרה או פסולה כיון שאנו משתמשים בש"ח והל"י אין לה ערך?}

^{תשובה: כשרה שפשוט שהכוונה צמוד." עכ"ל.}

^{ובאמת מנהג העולם יוכיח שמעולם לא שמענו מי שהלך לאחר שינוי המטבע ע"י השלטון להחליף את כתובתו למטבע חדש והרי בפחות ממאתים זוז לא יתכן, א"ו סמכו על ההצמדה שהיא "שורת הדין" כלשון הגאון הר צבי. ואין לומר שסמכו על כך שעיקר כתובה יש לה מתנאי בי"ד, שא"כ מדוע מקפידים לחדש כתובה כשנפסלה הראשונה או אבדה, אלא ודאי שכיון שאמרו חז"ל שאסור לאדם לשהות עם אשתו ללא כתובה, לכן חייבים לכתוב כשאבדה או נפסלה ולא אמרינן שיש לסמוך על כך שיש לה מחמת תנאי בי"ד, ואילו מחמת שחיקת המטבע לא מצאנו שחייבו או שנהגו לחדש כתובה, אלא ודאי משום שבלבו ובלב כל אדם הוא שהכתובה צמודה וכמשי"ת בהמשך בע"ה. וכ"מ ממ"ש בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רלב) וכן ראיתי במאמר בקובץ שורת הדין ח"ט שהעיד הגר"נ שיינין שליט"א אב"ד ת"א לשעבר משמו של הגר"ש ואזנר זצ"ל שהכתובה צמודה, שאם אין אתה אומר כן נמצא שאפילו עיקר כתובה אין כאן, ועכ"ל שבעין יפה כתב שתמיד תשאר הכתובה בערכה כתקנת חז"ל. הרי שהבינו כל גדולי דורנו שכוונת מרן כפשוטה "וכן בכתובה" שנותן ממטבע היוצא באותה שעה, היינו לפי הערך של המטבע של שעת ההתחייבות, ולא רק לאותו סכום הנקוב רק שנותן ממטבע החדש.}

^{ובאמת שמלבד שהסברא נותנת כאמור, ו"שורת הדין" כן היא, שאין הדעת סובלת שהמלוה יפסיד כל כך כשהמטבע התרסק ממש, והתינח כשיש רק מעט זולא של המטבע (עי' בנתיבות המשפט ביאורים סי' עד סק"ה), אבל כשאבד כמעט רוב ככל ערכו ואצ"ל כשנפסל, והוחלף במטבע אחר, שאם ישלם הלוה אותו סכום שהתחייב רק במטבע חדש, יפסיד המלוה טובא, מנין הסברא והצדק להפסידו כ"כ, ואדרבה פשטות לשון הפוס' הרמב"ם והטור והש"ע היא שמשלם לו מטבע היוצא באותה שעה לפי ערך ההלואה שנטל.}

^{ומ"ש עמיתנו הרה"ג שליט"א שלא מצא בדברי הראשונים ז"ל מי שיפרש שההצמדה היא הצמדה גמורה, הנה לאחר החיפוש בדברי הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, עזרני השי"ת ומצאתי בדבריהם ז"ל דברים ברורים כמ"ש. זה יצא ראשונה שו"ת הרשב"א ח"ב (סי' קכה) וז"ל:}

^{ולענין המלוה את חברו ונפסל המטבע, ועשו מטבע אחר גרוע או יפה, אם דינו כדין האמור בפרק הגוזל, בהוסיפו עליו, דאזלינן בתר נסכה או בתר פירות, כדאיתא התם, אם לאו. כך הדברים פשוטין בעיני: דדא ודא אחת היא. וכל הוסיפו נמי חלופין נינהו. דקמא נפסל ונתחלף לגמרי." עכ"ל.}

^{וכוונתו שגם בהחליפו לגרוע או יפה, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ובלבד שלא יהא בו רבית. הרי שגם בהחליפו המטבע בגרוע ממנו עדיין יש לחשוש לרבית אי אזלינן בתר נסכא, ואם איתא שמ"ש נותן לו מטבע היוצא באותה שעה פירושו כמ"ש בשם החזו"א שנותן לו אותו סכום ממטבע חדש, א"כ איך יתכן רבית מחמת הנסכא כשהמטבע החדש גרוע מהישן והוא נותן בדיוק אותו סך מטבעות, אלא ודאי כיון שעכ"פ צריך להשלים לו את הערך הממוני שלוה ע"י שיתן לו יותר מטבעות ממה שלוה, בזה יתכן רבית אם סך כל הנסכא שמחזיר בכוחו לקנות יותר פירות ממה שיכל לקנות בסכום שלוה.}

^{עוד יש להביא ראיה ברורה שלא ראיתי שהוזכרה בפסקי הדין, ממ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל קג סי' א) וז"ל:}

^{... ומה שכתבת, שנפלה מחלוקת בין המפרשים, כשהמלך גזר על המטבע, לפחות או להוסיף, אם דינא דמלכותא דינא, או לא. לא ידענא מה שייך להזכיר בכאן דינא דמלכותא; אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו במשא ומתן במקח וממכר, ופסל את הראשונים, בשביל זה לא גזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע טוב, שיקבל מטבע גרוע. המלך אינו מקפיד אלא שיהא מטבע הראשון נפסל ומועבר מן העולם, ויהיה משא ומתן במטבע אחרון, ואינו חושש אם יפרעו למלוה כפי ערך מטבע הראשון, כי בזה אין המלך מפסיד כלום. והמחלוקת שראית שהוא בין המפרשים, זהו מה שכתב [רב אלפס] בההוא דהגוזל קמא (צז:), בההיא דהמלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע, ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו, ומיבעיא אם יש בו משום רבית אם ניתן לו ממטבע החדש; ומסיק, דעד עשרה בשמונה אין בו משום רבית, והוא דלא זילי פירי מחמת תוספת. וכתב רי"ף: וה"ה למלוה את חברו ופחתו ממנו עד החומש, אם לא נתיקר השער מחמת הפחת, אז יקבל מטבע החדש, ואם לא, יתן לו ממטבע הראשון שהלוהו. [והראב"ד כתב: דוקא שהוסיף על המטבע, מספקא ליה לגמרא אם יטול מן החדש, משום רבית, אבל אם פחתו, פשיטא דלעולם יתן מן המטבע הטוב שהלווהו, דלמה יפסיד המלוה], הילכך יתן לו מן המטבע הטוב שהלוהו... עכ"ל.}

^{הרי דברים ברורים ומחוורים כשמלה שאין להפסיד המלוה כשנפחת המטבע, ושהראב"ד כתב דעדיפא מינה, שכשנפחת המטבע אין לחוש כלל לרבית, "דלמה יפסיד המלוה". ודברי הרא"ש הובאו בש"ך (סי' עד ס"ק כח) ובנתיה"מ הנ"ל, ובתומים שם (ס"ק יג). [ואגב ראיתי מ"ש בפ"ת סק"ו בשם החת"ס וילע"ד ועוחל"מ ואכמ"ל]. גם מהמרדכי רפ"ט דב"ק ושאר ראשונים שדנו בסוגיא מטעם רבית חזינן דצריך להחזיר ממטבע היוצא עכשיו כדי כל חובו שהרי חששו לרבית, ואם איתא, הרי לא יגיע לרבית וכנ"ל במ"ש ברשב"א.}

^{וכ"כ המאירי (ב"ק צז:) וז"ל:}

^{המלוה את חברו על המטבע, ר"ל שמסר לו פרקמטיא וקצץ עמו ליתן לו כך וכך ממטבע פלוני ונפסל אותו מטבע אם יש מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא אותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה "ודבר זה כשהמטבעות שוים בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים" הא אם נפחת או נתוסף יתבאר ענינו למטה...[ובהמשך ביאר: אם הוזלו הפירות מחמת אותו התוספת, מנכה לו כשיעור אותו התוספת וכו']...}

^{וכתב עוד המאירי: "ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתי בניתוסף ערך המטבע או פחת אף על פי שלא נתוסף במשקל". ולעיל מינה בגוזל מטבע ונפסל כתב וז"ל: "הא פסלתו מלכות מכל וכל עד שאינו יוצא בשום מקום הרי זה שנוי ומשלם "כשעת הגזלה". עכ"ל. הרי שתשלום במטבע היוצא, היינו כשעת הגזלה, וה"ה להלואה שהפי' כשיעור שהיה שוה בזמן ההלואה, וכן בנפחת המטבע, ולא רק שיתן לו אותו סך מטבעות אף שאינו שווה.}

מנהג גדולי דייני הדור: 

^{והנה אף שנחלקו בדורות האחרונים בבתי הדין אם להצמיד הכתובה, הלא בספרתם, ויש שאומרים שמנהג בתי הדין שלא להצמיד, [ולענ"ד אין כל הוכחה שכך המנהג אלא יש שנהגו כך, ואדרבה מתברר שגדולי דייני הדור, מרנן ורבנן הגרצ"פ פרנק והגריש"א והגרע"י והגר"ש ואזנר זצ"ל נהגו להצמיד], ולכאו' היה לנו לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ובפרט שיש אומרים להצמיד רק לדולר, [והיום כבר לא מתחשבים בדולר אלא חזר להיות הכל נקוב במטבע ישראלי, ולכן מ"ש בשו"ת מגדל צופים ח"א (סוף סי' נ"ד) לא שייך בימינו], מ"מ אנן בדידן לאחר שנלע"ד שמדברי הראשונים ז"ל שהבאנו עולה שיש לשלם כערך הממון שהיה בשעת ההלואה, ולאחר שגדולי הדור המפו' שבדורנו דפקיע שמייהו ושבית ישראל נשען עליהם נקטו שיש להצמיד לערך מדד יוקר המחיה כמ"ש, [וידוע שמרן הגרע"י זיע"א היה מפליג בשבחו של מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל שהוא היה גדול הפוס' בדורו וכו'], ופשטות לשון הש"ע משמע כוותייהו, ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך, מה גם היותם ענקים בחכמה ומנין הרבה יותר מכפי ערך הדור, להם אנחנו שומעים, שהמושכל הראשון שלהם הוא תורה, ולכן כך נראה לפסוק, ולא אמרינן בכה"ג המע"ה.}

^{ובפרט בבעל שפשע, שיש לבי"ד לחייבו כתובה משמעותית שבזה תתקיים תקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאל"כ יאמרו מה כח בי"ד יפה, ולא מבעי לן למהוי כקטלי קני באגמא, ולפע"ד זהו צורך ותקנת הדור שבעוה"ר נפרצו בו הגדרים עד שגם מחוגי היראים פונים לעש"ג בטענה שלביה"ד אין כח להוציא ממון כראוי וכו'. ורק כשהבעל לא פשע ואעפ"כ נאלץ לשלם הכתובה, בזה יש לומר לפי הענין שהמע"ה ויד בעל השטר על התחתונה לקבל כשיטות המקילים על החייב.}

^{ואגב אציין שראיתי בס' משפט הכתובה (ח"ח עמ' קצו-קצז) שהביא בשם אבוה"ק אמ"ז הגאון ר' יעקב בירדוגו זצ"ל בס' שו"ת עדות ביעקב (אה"ע סי' כו) ומטי בה משם אמ"ז המלאך ר"ב זיע"א (תורות אמת יו"ד סי' קסב ס"א) [ולא כפי שנרשם בטעות שם ובס' עדות ביעקב סי' קכב], שכתב וז"ל:}

^{... גם שאלת, באופן פרעון סכי הכתובה, אם מספר כתובתה נלמד שכתוב בו שהיא נושה בו סך ב' וא"כ תפרע בסך הנז' לערך שבו הדורו עובר לסוחר היום במחנה קדשנו דרך משל קי' ליהי' או אם יש צד לומר שלא תפרע בסך הנז' כ"א לערך הסך שבו היה הדורו עובר לסוחר בזמן הנישואין. והשיב: ולענין פרעון סכי כתובה כיצד יהיה אם צריך לפרוע לה רייאליס או מתקאלים, נראה שהעיקר בזה הוא לשון השטר שאם כתוב בו רייאליס יפרע רייאליס ואם מתקאלים יפרע מתקאלים, ואע"פ שהוקרו רייאליס, וכן אנו דנים והולכים מעשים בכל יום בכל הכתובות והשטרות.} 

^{וגדולה מזו כתב הרה"ג אמ"ז בנימוקי יורה דעה (הוא ספרו הק' תורות אמת) סי' קסב, וז"ל: מעשה באחד שנתחייב לחבירו כ"ו דורוס מצד סחורה שמכר לו ועשו אותה דורוס לערך מה שהיה ועברו ימים רבים שוה והוקרו בזמן ההוא יו' בי' לא' והוקר הדורו י"ו גית' לא' ותובעו שיפרע הדורוס שנכתבו בשטר. נראה שאין טענתו טענה, דעם היות שיכול ללות דורוס ע"ד ליקח דורוס ואפי' הוקרו צריך לשלם חשבון הדורוס וכדאמרי' בגמ' מציעא דף מ"א דרב אוזיף דינרי מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל שלים לה טבין ותקילין וכו' ע"כ. והם דברי הש"ע חוץ ממטבע כסף היוצא בהוצאה וכו', מ"מ נראה פשוט דההיא דוקא כשהלוה דינרין בעין ע"ד לפרוע דינרין בעין דאמרינן טבעא כדקאי קאי והמעות הם שהוזלו וכמו שפירש"י שם, אבל המוכר סחורה ועשאה דורוס, כשמשלם אינו משלם אלא לערך מה שהיו שוים הדורוס שהרי לא הלוה דורוס רק סחורה, ומפני שעשאם דורוס לא יתחייב לשלם ביוקר, ומה שעשאם דורוס לא היתה כוונתו אלא שיפרע לו מטבע העובר לסוחר שהוא חריף בהוצאה. ומ"מ לא יפרע לו אלא אחר שיעשה הדורוס מעות בסך י"ו בי' לדורו וככה יפרע לו. עכ"ל (התורות אמת).} 

^{ונראה פשוט דאף לדעת החולקים דס"ל שאם עשאם דורוס שחייב לפרוע דורוס בנדון זה מיהת יודה כיון שלא עשאם דורוס אלא מתקאלים ואינו משלם כשעת היוקר. וקרוב אצלי שהוא הרב כנה"ג שכ' להדיא שאם כתוב בשטר מתקאלים לא יפרע אלא מתקאלים לפי העת והזמן, אלא שאיני זכור באיזה מקום. עכ"ל הרב עדות ביעקב.}

^{וכתב על זה בס' משפט הכתובה שמכאן ראיה שנהגו בתי הדין שלא להצמיד הכתובה "אע"פ שירד או עלה הרבה ערך הדורו". ובמחכ"ת, לא נזכרו מלים אלו בעדות ביעקב ולא בתורות אמת, וגם לו נזכרו, עדיין אין משם ראיה לנד"ד, חדא כי התורות אמת דן בשטרי הלואה מחמת הלכות רבית דקאי בהו, וגם העדובי"ע שלמד מזה לכתובה, מ"מ הם לא דנו אלא בפיחות המטבע אך לא כשהוזל ביותר באופן שכבר אין לו ערך או נותר ממנו ערך מזערי ביחס למה שהתחייב כבנ"ד. וכבר הבאנו דברי הפוס' (נתיה"מ ועוד) שחילקו בכך.}

^{וכעת ראיתי פס"ד חדש מביה"ד בצפת, שדנו בהצמדת הכתובה, והעלו שיש להצמידה, ואסכם נימוקיהם בקציר האומר: תחילה הביאו פס"ד שמהם נראה שבתי הדין חלוקים בענין (פד"ר כרך יח עמ' 308 וכרך יג עמ' 37) ושבחוברת "כנס הדיינים – תשע"א" עמ' 251 כ' שיש לפשר, ושדעת גדולי הדיינים בבית הדין הגדול נ"ע, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והראשל"צ הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הייתה לחייב כתובה בהצמדה, וכי כך נהגו בזמנו בבית הדין הגדול. ושכ"כ בספר "מעשה בית דין" להרה"ג מרדכי טולידאנו שליט"א, דיין ביה"ד ירושלים בחלק א' חלק חו"מ סי' ו' שהביא דעת חותנו מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל שהשיב לו וזתו"ד:}

^{כשישבנו בביה"ד הגדול היינו גובין כתובה לפי הצמדה, ושזה פשוט כי סברא היא שלא תקבל האשה אותו סכום דאז, כי לא ישאר אפילו סכום מינימלי לכתובה דהיום. ולפני שנים ג"כ שאלתי אותה שאלה, ואמר לי שהיו מצמידים חלק מהכתובה ולא הסביר מהו החלק ומהם הנימוקים לכך." עכ"ל.}

^{ומאי דמספקא ליה לידידנו חתדב"נ כמוה"ר הגר"מ טולידאנו שליט"א בדעת חותנו הגדול מרן זיע"א, לענ"ד פשוט הדבר ומסייע לדברינו דלעיל ושכתבנו בספרנו הקטן בדבר משפט הנ"ל, שי"ל שדנו בבה"ד הגדול לפי הענין ברוחב בינתם, שאם כי "שורת הדין" להצמיד הכתובה כאמור לעיל, מ"מ זהו כשהחוב ברור, שהבעל פשע והתחייב מדינא לשלם כתובתה משלם, אבל כשאין החיוב מחמת פשיעתו, אלא שנאלץ לגרש שלא בפשיעתו, לכן הצמידו רק חלק מהכתובה באופן שתיטול רק עיקר כתובתה צמודה או מעט יותר לפי אומדן וראות עיני ביה"ד. והן הם הדברים שהביאו בה"ד בצפת בפס"ד הנז' בשם ספר "אורות המשפט" להרה"ג יצחק צבי אושינסקי שליט"א, דיין בית הדין בחיפה, חלק ג' עמ' רצ"ה שכתב שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל [וכבר הבאנו שכ"כ בשמו גם בס' משפט הכתובה] נשאל שאלה זו והשיב שיש להצמיד את הכתובה, אך ביחס לטיבה של ההצמדה השאיר הדבר לשיקול דעת בית הדין, ע"ש. ולאמור שיקול הדעת הוא לפי נסיבות התיק, שאף שעקרונית שורת הדין היא שיש להצמיד, מ"מ פעמים שאין להצמיד כאמור.} 

^{עוד הביאו בפס"ד הנ"ל בשם ספר עיונים במשפט להרה"ג ח.ש. שאנן שליט"א חלק אה"ע סי' כז שגם כשלא נכתב שהכתובה צמודה, זהו בגדר אחריות טעות סופר. [ובמקו"א כתב בתוקף שאין להצמיד, וכבר הערנו ע"ד בס' בדבר משפט הנ"ל, וגם בדה"ג השיגו על דבריו עיי"ש].}

^{ובהסברת הטעם שיש לחייב ההצמדה, הביאו בבה"ד דצפת את דברי הירושלמי (כתובות פ"ה ה"א) שנקט שהתחייבות הכתובה היא בתמורה לקבלת הנאה ולא התחייבות ערטילאית כסתם מתנה, ועל כן דין הוא שתהיה צמודה ולא יוכל לטעון שהתכוון רק למטבע כפי שהוא בשעת ההתחייבות, שזה יכל לטעון אילו היה בגדר נותן מתנה בעלמא, משא"כ כשהוא נותן בתמורה לחיבת ביאה וכיו"ב כנז' בירוש'. ושכ"כ להדיא בספר פני יהושע כתובות (קב:) וז"ל: "נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול לחייב במה שאינו חייב אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין." ושכ"כ רש"י שם (קא.) וז"ל: "אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה." וכ"ד הרמב"ם (פכ"ד מאישות ה"ג) שאיילונית או אשה מחייבי לאוין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה, מטעם שהעיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה".}

^{עוד הביאו בפס"ד הנ"ל מש"כ הריב"ש (סי' קכז) ועוד פוסקים, שלא נאמרה ההלכה של "תליוהו וזבין זביניה זביני" בגירושין מאחר ש"אין דמים לאשה", ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ע"כ. ומהא דגירושין בעל כרחו נלמד שערך הזכיה שלו באשה גדול כ"כ שברור שהסכום שהתחייב בכתובה הוא נמוך לאין ערוך מערך זכייתו באשה, וממילא אין כאן דיני מתנה אלא התחייבות של ממש ומינה שההתחייבות היא לתשלום הערך הממוני שעליו התחייב.}

^{גם ציינו למש"כ בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' ד (ד"ה ונלענ"ד) ובשו"ת שבט הלוי חלק ו (סי' רלב) שיש אומדנא דמוכח שהחתן התכוון להתחייב כולל הצמדה וזו אומדנא בגדר "בלבו ובלב כל אדם", שאילו היה החתן המתחייב נשאל מתחת לחופה על מה הוא מתחייב אם יפסל המטבע, ודאי היה משיב שמתחייב צמוד ולא בסכום אפסי שאינו מכבד אותו ואת הכלה, כי החתן ביום חתונתו וביום שמחת לבו אינו דומה לסתם לוה המבקש להקטין את התחייבותו ככל האפשר, (אלא אדרבה כאותה שאמרו הן הן דברים הנקנים באמירה מחמת שמחת החיתון. ד.ב.) וציינו לדברי החזו"א חלק אה"ע סי' עט ס"ק טז בהבנת הלכה זו של אומדנא, שכתב וז"ל:}

^{"אע"ג דבאמת כל האומדנות אינו מחשבת הקונה והמקנה בשעת הקנין והמעשה, מ"מ מידת סתמא שתלוי במשפט החכמים מה חשיב תנאי ומה לא חשיב תנאי, תלוי בחוזק החשק של הענין שעושה ובחוזק ההפסד של החשש העתיד המסופק."}

^{ועפ"ז העלו כי:}

^{"מחלוקת מהרשד"ם (חו"מ סי' עה) ומהרש"ך (חלק א' סי' סב, עב, קיא, וח"ב סי' נג) וכן מח' הפוסקים בדורות שלאחריהן, מתייחסת לפיחות או ייסוף של אחוזים בודדים או אף כמה עשרות אחוזים עקב שינויי ערך המטבעות, ודנו אם יש מקום להצמדה, ויש שכתבו לפשר (מהר"י באסן סי' סג ופני משה ח"ב סי' צו), ויש שהתנגדו לפשרה במקום שאין מנהג ידוע לפשר בין הצדדים (חקרי לב מהדורא בתרא חו"מ סי' ט' ופרח שושן חו"מ כלל ד' סי' א). אבל באותן נסיבות שבלא ההצמדה ערך הכתובה נשחק כמעט לגמרי, אין זו רק שאלת ההצמדה השנויה במחלוקת הפוסקים אלא מלבד זאת קיימת האומדנא הנזכרת שבוודאי אין רצונו של החתן להתחייב בסכום כסף שכעבור שנים רבות יישאר מזערי ביותר." עכ"ל.}

^{ודבריהם נאמנו מאוד, וכבר הבאנו בס"ד סימוכין לזה ממקו"א. [ועי' בקובץ מוריה נ"ד (עמ' סט) מ"ש בזה לחלק בין אם יישאר כדי עיקר כתובה או שלא יישאר וכו'. וילע"ד. ועוחל"מ].}

^{עוד כתבו (בביה"ד צפת בנימוקי המיעוט) שיש לחייב הצמדה כשלא קיבלה האשה תמורה לכתובתה ממקום אחר כגון חוק יחסי ממון, ע"פ האמור בחו"מ (סי' ב) שיש ביד בי"ד שהמחום רבים עליהם להפקיר ממון וכו', ופירש הסמ"ע (שם, ט): "רצה לומר, שהמחום הציבור לבית דין עליהם". ובתי הדין הרבניים בכלל זה, ושכבר נהגו בתי הדין בקום המדינה לחייב פיצויים אף ביותר מגובה הכתובה, אלא שכיום שמקבלות ע"י חוק יחסי ממון לא נשאר מקום לפיצויים, אבל כשלא מקבלת והכתובה במטבע שנפסל או הופחת עד שאבד ערכו, יש כח ביד בי"ד לחייב מהטעם הנ"ל. עכתו"ד. אולם עוחל"מ לדון בנימוק זה.}

למסקנת בירור זה עלה בידינו בס"ד שכאשר הוכח שהבעל אשם בלעדית, יש לחייבו בכתובה צמודה למדד יוקר המחיה.