וכשהוציאה משום נדר, אמר לה: משום נדר אני מוציאך. אבל אם לא אמר לה כן, יכול הוא להחזירה. ומפרשת הגמרא את טעמו של רב נחמן, שהוא משום דקסבר רב נחמן בדעת תנא קמא: טעמא מאי אמרו חכמים שלא יחזיר: משום קלקולא הוא.
וכשהוציאה משום נדר, אמר לה: משום נדר אני מוציאך. אבל אם לא אמר לה כן, יכול הוא להחזירה. ומפרשת הגמרא את טעמו של רב נחמן, שהוא משום דקסבר רב נחמן בדעת תנא קמא: טעמא מאי אמרו חכמים שלא יחזיר: משום קלקולא הוא.
מפרשת הגמרא את טעמו של רב ענן שהיה מסתפק: א. ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה [לא היתה הברייתא ידועה לו]. ב. ואי מדשמואל, לא פשט רב ענן את ספיקו מדברי שמואל שאמר אינה מכורה כל עיקר, וכיון שלדבריו אינה מכורה המעות חוזרין, כי ממאי דלפי שמואל אינה מכורה ומעות חוזרים? דילמא אינה מכורה, ואילו המעות מתנה נינהו, משום שאדם יודע שאין מכר שדה ביובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה,
ואי בעית אימא, כך יש לפרש את ההבדל בין שדה לישראל, ובין עבד לגוי: זו וזו כגון שכבר הגיע הזמן, אלא הכא במאי עסקינן בשלוה על מנת למשכנו והגיע הזמן, ולא משכנו בפועל. וכגון שלא כתבו שיהא העבד או השדה מחלטים מאליהם בבוא הזמן, אלא שבבוא הזמן יהיה יכול המלוה להחליט אותם, ולא עשה כן.
והרי דלמא מודה בעל השור שהוא חייב קנס, ומיפטר מלשלם, שהמודה בקנס הרי הוא פטור. ומכח סברא זו, פשוט שאם ימכור את הקנס לבדו, לא תועיל המכירה אפילו לרבי מאיר; אלא שיש להסתפק לפי שיטת רבי מאיר: האם נאמר: היות ולא מכר את הקנס עצמו, אלא מכר את העבד לענין קנס, אם כן מועילה המכירה.
אמר תירץ רבינא: משנתנו עוסקת, בעבד שהיה של שני שותפין או של שני אחים שירשוהו מאביהם, ושחרר האחד את כל חלקו שהיה לו בו, ודברי הכל היא.
ויאמר לו: "עבדי אתה", ויוציא לעז על בניו, שבני עבד הם. לכן תקנו, שיהיו כופין את בעל החוב, ועושה אותו בן חורין. וזו ששנינו: וכותב שטר על דמיו, רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר; כך הוא ביאור הדברים:
אמר רבי זירא, אמר רבי חנינא, אמר רב אשי, אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין - שהיא אסורה לעבד - בפני רבו, יצא העבד לחירות! כי ודאי שחררו האדון, שאם לא כן, לא היה מניחו לישא בת חורין האסורה לו.
ומשנינן: הא מני - ברייתא זו - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואף כאן, היות ואדם יודע שאין עבד ראוי להקרבה ולא לבנין, הרי לשון "הקדש" שאמר, ודאי גמר בדעתו להקדיש בכך את דמיו, וכוונתו לומר "דמי עלי".
אתם [ישראל] קונים מהם [מבני התושבים הגויים] עבדים לקנין הגוף, ולא הם [הגויים] קונים [את אחד] מכם קנין הגוף! וכן לא הם קונים זה מזה, אין גוי קונה גוי אחר קנין הגוף.
"בולי" - אלו עשירים, כדכתיב בתוכחה: "ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל [מלהוריד מטר], ואת ארצכם כנחושה"! ותני עלה רב יוסף: "גאון עוזכם" - אלו בולאות [עשירים] שביהודה! הרי ש"בולאות" היינו עשירים.
ומשנינן: דמדרינן ליה לכהן ברבים קודם עבודתו! ומאחר ונדר שהודר ברבים אין לו הפרה והתרה, סמוכים ובטוחים אנו שיגרשנה. ולפיכך, יורד ועובד מיד. ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: נדר שהודר ברבים, אין לו הפרה והתרה! לפיכך, יורד ועובד על ידי נדר זה.