או ישתה ענבי גפן המודלות על גבי תאלא [דקל] שרויות במים. לחזזיתא [לילפת] [מחלת העור] - ליתי שב חיטי ארזנייתא [יקח שבע חיטים גדולות], וניקלינהו אמרא חדתא [יקלה אותן על ברזל של מעדר הדש], ונפיק משחא מינייהו [ויוציא שמן מהן] ונישוף [וימשח את השמן בעור הנגוע]. רב שימי בר אשי עבד ליה [עשה לו] לההוא עובד כוכבים תרופה זו לדבר אחר [לצרעת] שהיתה לו, ואיתסי [והתרפא] הגוי.
לברוקתי [לחולי שבעין] - ליתי עקרבא דשב חומרי [יקח עקרב מנומר בשבעה גוונים] מחמת זקנה, ונייבשיה בטולא [וייבש אותו במקום שיש בו צל] כדי שלא יתייבש מחמת השמש, ונישחוק תרתי מנתא כוחלא וחדא מנתא מיניה [וישחוק שתי מנות של כחול ומנה אחת ממנו],
איגניב לן כסא דכספא [נגנב לנו כוס מכסף], והחלו לבדוק את כולם, ולחפש שמא אחד מהסועדים גנבו. בהדי דקא מעייני ואתי [בזמן שהיו בודקים ובאים], אשכחוה [מצאוה] את חתיכת הבשר דכרוכה בסודריה. אמרי ליה העבדים לראש הגולה: חזי מר [יראה אדוני] דלא מיכל קא בעי, אלא לצעורן [שאינו רוצה לאכול אלא רק לצער אותנו], שהרי לאחר כל מה שנעשה עבורו, לא אכל.
אמרו לסופר, ויכתוב, ולפלוני ופלוני, ויחתמו. ומשום כיסופא [בושה] דסופר, שמא יחשוב שאין מקבלים אותו כעד, ויתבייש בכך, חיישי, ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו [יחששו השלוחים לבושתו של הסופר, ויחתימו רק את אחד השלוחים יחד עם הסופר], ובעל לא אמר שיעשו הכי [כך], והגט פסול. ויכשירו אותו שלא כדין! וכיון שיכולה לצאת תקלה אם יתירו את חתימת הסופר בגט, צריך לפסול כל גט שהסופר חתום עליו בעד, כדי שהסופרים לא יחתמו על הגט.
אמר רבי זירא: דרא, ישא, רבי אבינא לסילתיה [את סלו על כתפו] למזונותיו להוצאת הדרך, ואזל לגבי דרב הונא רביה [ויילך אל רב הונא, רבו], כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה שצווה לו גניבא בלא קנין. דאמר רב הונא לקמן בפרק הבא: גיטו של שכיב מרע [חולה שעומד למות] דינו כמתנתו של השכיב מרע, מה מתנתו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו ממתנתו, אף גיטו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו מהגט.
ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב: כל דבר דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן. ואידך - רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן? משום שהוא סבור, כי אמרינן [אימתי אומרים] "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - דווקא במילתא [בתקנה] דאית [שיש] לה עיקר מן התורה, שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות. אבל מילתא [תקנה] שתקנו רבנן, דלית [שאין] לה עיקר מן התורה כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות - לא תיקנו את תקנתם כעין של תורה.
או באופן שאחד מן כת העדים הראשונים שבפניהם אמרה לשליח לקבל, מעיד על האמירה, ואחד מן כת העדים האחרונים שבפניהם קיבל השליח את הגט, מעיד על הקבלה, ועד אחד שלישי, שבפניו אמרה ובפניו קיבל, מצטרף עמהן עם כל אחד מהם להעיד על האמירה ועל הקבלה.
בשלמא אי איתמר איפכא: האשה אמרה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא הבעל אמר לשליח "הילך כמה שאמרה", באופן זה היה אפשר לפשוט את הספק האם הבעל סומך על דברי השליח או שתלה בדעת האשה. היות ואמר על כך רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שהגיע גט לידו של השליח מגורשת.
[ואף שאשת החבר אינה חשודה על הגזל, ולא על הדמאי, חיישינן לשכחה. שרגיל אדם לשכוח, ולאכול מה שנותנים לו בלא לבדוק אם הדבר מותר באכילה. ואם כן קשה: השתא מיגנב גנבא אשת עם הארץ משל בעלה ונותנת לחברתה, וכי חלופי לא מיחלפא [אם לגנוב ללא תמורה חשודה היא, כל שכן שחשודה היא להחליף] ואם כן, קשיא הא דתנן: המוליך חטין לטוחן עם הארץ, הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ושביעית. והרי איכא למיחש, שמא החליף הטוחן את הקמח, ויתן לחבר קמח שלו, האסור משום דמאי או שביעית, ויטול את קמח החבר לעצמו.
ומבארת הגמרא: באוזלי ואוהרי [הן רשתות של חוטין ושל גמי שיש להן תוך], כולי עלמא - בין רבנן ובין רבי יוסי - לא פליגי, שהלוקח מהן הוא גזל גמור, שהרי קנו לו לפורש המצודה כליו, מדין "חצר". כי פליגי - רבנן ורבי יוסי - ולרבנן אינו גזל גמור, בלחי [חכה] וקוקרי [נותנים חוט ארוך בנהר, וחורזים בו מחטים על פני כול, והדגים נתפסים במחטים], שהן מיני מצודות שאין להם תוך, ואין לפורש המצודה במה לקנות.
אחריהן [אחר כהן ולוי וישראל] את מי קוראין? כלומר: האם יש איזה סדר לקרואים שאחריהם, משום דרכי שלום? לא הוה בידיה [לא ידע רבי חלבו להשיב]. אתא רבי חלבו ושייליה [בא רבי חלבו ושאל] לרבי יצחק נפחא את השאלה שנשאל: אמר ליה רבי יצחק נפחא לרבי חלבו: אחריהן קוראין לתלמידי חכמים הממונים פרנסין על הציבור.
אמר רב: אנא הואי [הייתי] במנינא דבי רבי, באותו מנין - בישיבתו של רבי יהודה הנשיא - שנמנו ותיקנו שאם שהתה י"ב חודש בפני סיקריקון, כל הקודם זכה. וכאשר שאלו כל אחד, מה דעתו נוטה, כדי למנות את המסכימים לתקנה ואת שאינם מסכימים, מינאי דידי, מנו ברישא [ממני החל המנין], אותי שאלו תחילה, אף על פי שלא הייתי גדול שבכולם. ומקשינן: והא אנן תנן בסנהדרין: כשעומדים למנין, לראות להיכן דעת הרוב נוטה: בדיני ממונות, ובהלכות הטהרות והטומאות, מתחילין מן הגדול, משום כבודו.