דקא מדלג ותני חד חד. התנא מחסר בכל דילוג רק קשר אחד, [כגון, משבעה לששה, ומששה לחמשה], משמע שאם היה יותר מקשר אחד בלתי חתום, אין בזה מחלוקת של בן ננס ורבי עקיבא, ולכולי עלמא אי אפשר להשלים את הקשר הנוסף אלא רק על ידי עד כשר. ומסקינן: שמע מינה! אמר אביי: שמע מינה מהמשנה, שהאי קרוב, המשלים בגט קרח, חתים על הגט, יכול הוא לחתום היכן שהוא רוצה, אי בעי, אם רצונו: בין בתחילה, לפני העדים הכשרים, בין באמצע, ביניהם, ובין בסוף.
ומשנינן: זכות הראויה לשני. כיון שעמדו מאותו ענין, ויצאה מלפני העדים בחזקת מגורשת, זכתה להינשא לשני, והבעל אינו נאמן לשלול ממנה זכותה. מתניתין: כתב הבעל גט לגרש את אשתו, ונמלך שלא לגרשה - בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה! שהואיל והגט כבר נכתב, יש כאן "ריח הגט", ודינה כגרושה שאסורה לכהן [אם בעלה מת, או שהוא בעצמו כהן].
יא. ואם היתה בת לוי - הרי זו נפסלת מן המעשר. יב. ואם היתה בת כהן - הרי זו נפסלת מן התרומה כדין אשת איש שזינתה שהיא נפסלת מן התרומה. יג. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשים כתובתה. בניה מן שני הבעלים אינם יורשים כתובתה.
מתניתין: היתה עומדת על ראש הגג שלה, וזרקו לה הבעל את הגט לשם, כיון שהגיע הגט לאויר הגג, הרי זו מגורשת, ואפילו אבד הגט אחר כך. היה הוא עומד מלמעלה על הגג שלו, והיא מלמטה בחצר שלה, וזרקו לה לתוך החצר, כיון שיצא הגט מרשות הגג לתוך אויר החצר, אף על פי שנמחק או נשרף קודם הגיעו לארץ, הרי זו מגורשת, שכבר קבלה את הגט קודם שאבד.
והיא מתגרשת, אלא דלית ליה שם לווי, אלא הוא נקרא "פיסלא" גרידא. אבל, אם אית ליה שם לווי לפיסלא, אזי אף על גב דלא גבוה עשרה, ואף על גב דלא הוי ארבע אמות, יש לו חשיבות, וחולק רשות בפני עצמו, ואינו בטל לגבי החצר
אמר אביי: הכל מודים, היכא [במקום] דאמר לאשתו בלילה: הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה - לכי נפקא [לכשיצא] השמש יחול הגט קאמר לה ,
ומקשינן: בשלמא לדעת רבא, שמעמידים את הרישא של המשנה שצריכה להניק שתי שנים ממש, אף על פי שהתנה סתם ולא קבע זמן, מבוארים היטב דברי המשנה: כי את הרישא של המשנה האומרת שאם מת הבן בתוך שתי שנים הרי זה גט, נעמיד בדלא פריש זמן, והיות והניקתו כל צרכו, מספיק בכך.
מכלל הדברים אתה למד, דבעלמא [שבשאר דברים שבעולם], שלא נכללו בכלל תקנת הלל, נתינה בעל כרחיה לא הויא [אינה נחשבת] נתינה. ואם כן, גט שהוא דבר איסור, אינו בכלל תקנת הלל, ונתינה בעל כרחה אינה נחשבת נתינה.
ומטמא לה כשמתה, אם הוא כהן. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר - אלא שאינה צריכה הימנו גט שני לכשימות, כיון שהגט שנתן לה חל סמוך למיתה. דברי רבי יהודה.
והא קא משמע לן במה שנקט התנא במשנה לשון "הלך". דהלך, דווקא אם הלך על משענתו, הוא דבעינן אומדנא [הוא שצריך אומדן] אם מת מחמת המחלה הראשונה או לא, כיון שיש לחשוש שהואיל והלך, ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר, והוא התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות מחולי זה. אבל אידך [האחר] שלא הלך בשוק, אף על פי שניתק לחולי אחר, ברור שיש בו מהחולי הראשון, ואומדנא נמי לא בעינן [אינו צריך] לזה, והגט חל.
רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח ולכן אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום. שהרי לפי רבי יוסי אין שליחות למנות אחרים לשליח, ואם כן הסופר לא יקבל את מינוי השליחות לכתוב את הגט, אלא רק מפי הבעל עצמו.