ומביאה הגמרא את המשך דברי התנא דלעיל: עד כאן התנא דרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה", כך: "כי יקח" - מלמד שהאשה נקנית בכסף. "ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בביאה. ועתה שואל התנא: ומנין שהאשה נקנית אף בשטר? ותחילה הוא רוצה ללמוד זאת מקל וחומר: ודין [קל וחומר] הוא:
יציאה דכוותה קא ממעט! יציאת הנערה באירוסין שהכתוב מיעטה, הינה באופן הדומה ליציאת האמה מרשות האדון, כדלהלן: ביציאת האמה מרשות האדון, הכתוב בא להשמיענו שהיא יוצאת חינם, ואין צורך לתת כסף לאדון שהיא יוצאת מרשותו, כדי לפצותו על יציאתה.
ומתרצינן: התם, בסיפא [ששנינו אתרוג שוה לירק ב"דרך" אחד], הא קמשמע לן, את זאת בא התנא להשמיענו: מהו הטעם שהאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו [ולא כשעת חנטתו]? - משום דדרכיה [שדרכו] דאתרוג הוא לגדול כדרך הירק - מה ירק, דרכו ליגדל על "כל מים",
מתניתין: האשה נקנית לבעלה, להיות אשתו ולהיות אסורה לכל אדם אחר, זולתו, בשלש דרכים, שיבוארו להלן. ואשת איש קונה את עצמה, להיות מותרת להנשא לאדם אחר, בשתי דרכים, שיבוארו גם הן להלן:
מתניתין: בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר". ובית הלל אומרים: אפילו אם הקדיחה ושרפה תבשילו, יכול לגרשה, שהרי באותו פסוק נאמר "כי מצא בה ערוות דבר"
הרי זו מגורשת, ומותרת לכל. ומבארת הגמרא: מאי טעמא? כיון שיצא קול מחד גיסא, שהיא מקודשת, ושוברו עמו, מאידך גיסא, שהיא מגורשת, הרי הקול אסרה והקול התירה. אמר רבא: פנויה שיצא לה שם של מזנה עם עובד כוכבים ועבד שפוסלים לכהונה, ויש לכך קול בעיר, אין חוששין לאסור לה להינשא לכהן.
הכא נמי מדובר שיש ריווח מלמעלה בטור השני. ומקשינן: הואיל ויש ריווח מלמטה בטור הראשון וריווח מלמעלה בטור השני, ניחוש דלמא אימלוכי אימלוך בתחילה, אחר שכתב חצי גט, שלא לגרשה, והדר נמלך לאחר זמן לגומרו, ונמצא החצי הראשון בטל, ולא יוכל לגרש בו. ומתרצינן: כגון דכתב "הרי את" מלמטה, בסוף הטור הראשון, ו"מותרת" מתחילת הטור השני למעלה, דלא חיישינן שנמלך באמצע משפט. ועל כרחינו הטור השני נכתב בחדא מחתא עם הראשון.
וריש לקיש אמר: אפילו זמן אחד לכולן, נמי הוי השמות הנזכרים למעלה, בגדר "טופס" נפרד של גט. וכיון שבין הטופס העליון לחתימות העדים מפסיק הטופס התחתון, אין חתימות העדים מתייחסות אליו.
ומה שתיקן רבא שצריך לכתוב ולעלם הוא בא לאפוקי, להוציא מדבעא מיניה ממה ששאל רבא מרב נחמן - בעל דאמר לאשתו: היום אי את אשתי ולמחר את אשתי, מהו? ופשט לו רב נחמן, כיון דפסקה ממנו להיום, פסקה ממנו לגמרי ומגורשת היא לעולם, ועל זה בא רבא ללמדינו, שמכל מקום, עדיף שלא לכתוב כן כדי שלא יצא לעז על הגט, אלא יכתוב בגט שמגרשה לעולם:
דברי הכל כשר. ומתניתין, דקתני אם כתבו בתוכו הגט פסול, ואוקימנא והעמדנו בריש פרקין את המשנה שמדובר באופן שאמר לה "חוץ מפלוני", אבל באופן שהתנה עמה "על מנת שלא תנשא לפלוני" אפילו אם כתבו בתוכו לא פסיל, ודלא כרבי יהודה בן תימא - יש לפרש בשני אופנים:
מסתברא, בין לרבי אליעזר ובין לרבנן, הגט כשר, דכיון דפסקה ממנו להיום, פסקה ממנו לגמרי. תנו רבנן: האומר לאשתו: הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני. הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. שואלת הגמרא - מאי קאמר? מה כוונת הברייתא שלא תנשא? האם הכוונה שלא תנשא לאותו פלוני, או שלא תנשא לכל אדם.