ומה בשבועת סוטה, שהתורה הקלה עליה, בכך שלא ניתנה להתבע בעד אחד, שאם יש עד אחד המעיד עליה שנסתרה לאחר הקינוי אין בעלה יכול לתבעה להשבע, ובכל זאת התורה החמירה עליה לומר שמגלגלין עליה גלגול שבועה נוספת על שעת האירוסין.
ומה בשבועת סוטה, שהתורה הקלה עליה, בכך שלא ניתנה להתבע בעד אחד, שאם יש עד אחד המעיד עליה שנסתרה לאחר הקינוי אין בעלה יכול לתבעה להשבע, ובכל זאת התורה החמירה עליה לומר שמגלגלין עליה גלגול שבועה נוספת על שעת האירוסין.
ומה בשבועת סוטה, שהתורה הקלה עליה, בכך שלא ניתנה להתבע בעד אחד, שאם יש עד אחד המעיד עליה שנסתרה לאחר הקינוי אין בעלה יכול לתבעה להשבע, ובכל זאת התורה החמירה עליה לומר שמגלגלין עליה גלגול שבועה נוספת על שעת האירוסין.
אמר להן רבן גמליאל לזקנים: עישור [עשירית מהפירות] שאני עתיד למוד [למדוד] ולהפריש למעשר ראשון, הרי הוא נתון לו ליהושע, לרבי יהושע בן חנניה שהוא לוי, והיה גם הוא בספינה. ומקומו של העישור, דהיינו הקרקע שתחתיו, מושכר לו.
אי נמי, אופן נוסף לקניית פיל הוא, לקנותו בהגבהה כגון שמניחים על הארץ חבילי זמורות הגבוהות מן הקרקע שלשה טפחים, והלוקח מוליך את הפיל עליהם, וכאשר הפיל עולה עליהם הוא גבוה מן הקרקע שלשה טפחים, והמגביה דבר שלשה טפחים מן הקרקע קונהו בקנין הגבהה.
אמר רב חייא בר אשי: אמר רב: היתה לו לעבד יתרת, אצבע יתירה, וחתכה האדון - העבד יוצא בהן לחירות. אמר רב הונא: והדין הזה, הוא דוקא בכגון שהאצבע היתרה היתה נספרת על גב היד ביחד עם שאר האצבעות. כלומר, שהיתה בשורה אחת עמהן. אבל אצבע יתירה, שהיתה נפרדת משאר האצבעות, וחתכה האדון, אין העבד יוצא לחירות על ידה.
דתניא: אין אשה פודה מעשר שני בלא שתוסיף חומש על הקרן. אלו הם דברי חכמים: ובשלב הזה הגמרא הבינה, שהמדובר במעשר שני שהפריש הבעל מפירות שגדלו בשדותיו.
זה האדון פירש למיתה, וזה מר זוטרא פירש לחיים במקום האדון, וזכה בעבד מיד לפני שהעבד זכה בעצמו. [ב] ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: אותו עבד קטן הוה, ואף על פי כן מר זוטרא הוצרך להזדרז ולעסוק בקנייתו בחיי האדון.
ועל דרך משל: כך אמר הכתוב: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות, בהמות חולות הקרובות למות, ויאכלון כאשר הן שחוטות, ואף על פי ש"תמותות" מאוסות לאכילה, וכפי שאמרו במסכת חולין [לז ב], בכל זאת עדיף שיאכלון כשהן שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו, ויהיו "נבילות" גמורות.
הא, הברייתא השניה, ששנינו בה המוכר בית בבתי ערי חומה אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, נאמרה על ידי רבנן. ואילו הא, הברייתא הראשונה, נאמרה על ידי רבי שמעון הדורש את טעם המקרא, ולדבריו גם המוכר בית בבתי ערי חומה לוה וגואל וגואל לחצאין.
מלמד הכתוב שמוכרה לקרובים, שאין להם תפיסת קידושין בה, מפני שהיא אסורה עליהם באיסור שיש בו עונש כרת. ולולי דברי הכתוב, הייתי אומר, כיון שאין אפשרות של יעוד בקרובים, לא תהיה מכירתה אליהם מכירה. ורבי אליעזר מקשה על דבריו: מדוע הכתוב הוצרך לומר "לאמה" כדי ללמדנו זאת? והלא דין הוא
אלא, אבל, נישואין מנישואין, מי שאני? וכי יש לחלק בין נישואי אביה לנישואין שנישאת מאליה?! הלא נישואין מוציאין את הבת לגמרי מרשות אביה, ואין חילוק בין מכירתה לשאר הדינים, ולא מסתבר לחלק בין נישואין שהשיאה אביה לנישואין שנשאת מאליה!