דרש בר קפרא: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו. ואילו לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.
דרש בר קפרא: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו. ואילו לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.
אמר להו: שני נושאי, ממשמרו של קיסר, שמרוני כל הלילה. אמרו ליה: שמא נסיון בדבר ערוה בא לידך, וניצלת הימנו? דתנינא, כל הבא דבר ערוה לידו, וניצל הימנו, עושין לו נס.
ניתני התנא של המשנה את שניהם בשוה: או זה וזה - "יורד ולוקח", כי רק ספק מותר בחוץ לארץ, או זה וזה - "יורד ולוקט", שגם ודאי מותר, כאשר לא לקט הישראל את האיסור בעצמו.
אלמא אקרוב עומר, שלכן לא אכלו קודם מהתבואה החדשה שבארץ ישראל, כי היו צריכים קודם לכן להקריב את העומר בששה עשר בניסן, שהוא ממחרת הפסח, כדי להתיר איסור "חדש", והדר אכול.
חוץ מן הערלה, דהיינו, איסור אכילה או הנאה מפירות ערלה, וכלאים, איסור כלאי הכרם, שאסור לזרוע ביחד שני מיני זרעונים יחד עם גרעין של ענבים, ואם הוא עבר, וזרע, וצמחו גידולים, הרי הם נאסרים בהנאה. שתי הלכות אלו, אף על פי שהן מצוות התלויות בארץ, בכל זאת הן נוהגות אף בחוץ לארץ.
ומתרצינן: קסבר איסי: איסור שריטה וגדידה אחת היא, [שגם שריטה וגם גדידה משמעותם, בין ביד ובין בכלי] ואם כן מוכרח שהפסוק "כי עם קדוש" נאמר לכל הפחות על גדידה. אביי אמר: היינו טעמא דאיסי, שסובר כי הנשים פטורות מאיסור קרחה.
ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם, גם על האיש וגם על האשה הוא אומר "ויברך אותם אלהים, פרו ורבו" [בראשית א] , וגם האשה חייבת במצות פרו ורבו, מאי איכא למימר?
וכן תפילין, שאין מצוה להניחן אלא בימות החול. ולא בשבתות וימים טובים. וכיוצא בזה, יש עוד מצוות עשה הנוהגות בזמן מסוים, ואינן נוהגות תמיד, ונשים פטורות מהן. ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון: מזוזה, מעקה, השבת אבידה, ושילוח הקן. וכן כל כיוצא בזה, שאר מצות שאין הזמן גרמן, נשים פטורות מהן.
נכתוב רחמנא "מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן". שהרי בשני אנשים הכתוב מדבר, ובכל אחד מהם צריך לומר קימה והידור! ומדלא כתב הכי, וממה שהכתוב לא אמר כך, שמע מינה חד הוא. שהכתוב מדבר באדם אחד, שיבה שהוא זקן [חכם].
איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: מה ששנינו בברייתא שהבן מאכיל ומשקה את אביו ומכבדו, מממון של מי צריך לעשות כך? האם הבן מאכיל את אביו מממון אביו, או שהוא חייב להוציא על כך אפילו מממון שלו?
תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שאמו משדלתו בדברים, מפתה אותו בלשון רכה. לפיכך הקדים הקב"ה את כיבוד אב לכיבוד אם שנאמר "כבד את אביך", ואחר כך נאמר "ואת אמך".