^{הא, הברייתא השניה, ששנינו בה המוכר בית בבתי ערי חומה אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, נאמרה על ידי רבנן.}

^{ואילו הא, הברייתא הראשונה, נאמרה על ידי רבי שמעון הדורש את טעם המקרא, ולדבריו גם המוכר בית בבתי ערי חומה לוה וגואל וגואל לחצאין.}

^{והגמרא מוכיחה מכמה ברייתות, שאכן חכמים חולקים על רבי שמעון בדבר:}

^{תני חדא, שנינו בברייתא אחת: המוכר בית בעיר חומה, (983) לוה וגואל, וגואל לחצאין.}

^{ותניא אידך, ברייתא אחרת: המוכר בית בבתי ערי חומה, אין לוה וגואל, ואין גואל לחצאין.}

^{וקשה: הרי הברייתות סותרות זו את זו!}

^{ומשנינן: לא קשיא.} 

^{הא, הברייתא השניה [שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין], היא כרבנן.}

^{והא, הברייתא הראשונה [שלוה וגואל וגואל לחצאין], היא כרבי שמעון. ודנה עתה בדברי הברייתא השניה שהובאה לעיל:}

^{[סימן יהיה בידך לזכור את שמות האמוראים שדנו בדבר: חרש, חבש, זמן] (984)} 

^{שנינו בברייתא לעיל [סוף כ ב]: "מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שיפה כחו ליגאל מיד, ואין לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין"}

^{- לפיכך אף מקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו ליגאל מיד, היה ראוי לומר שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{ומביאה הגמרא קושיא על דברי הברייתא:}

^{אמר ליה רב אחא בריה דרבא קושיא לרב אשי: הרי איכא למיפרך, יש לפרוך את ההוכחה ממוכר בית בבתי ערי חומה:}

^{מה למוכר בית בבתי ערי חומה, שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, הרי זה משום שכן הורע כחו גם לענין דבר אחר, שאם לא גאל את ביתו בתוך השנה למכירתו, אין הוא יכול ליגאל לעולם.} 

^{תאמר במקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו לענין שיכול ליגאל לעולם עד היובל, (985) ולכן ראוי לומר, שכיוצא בזה יפה כחו גם לענין זה שלוה וגואל וגואל לחצאין!}

^{אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: כך יש לתרץ את קושית רב אחא בריה דרבא:}

^{אין לומר שבבתי ערי חומה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין משום שהורע כחו לענין ליגאל לעולם -}

^{משום דאיכא למימר, ניהדר דינא, תיתי ב"מה הצד".}

^{לפי שיש לומר, שנחזור ונוכיח ממוכר שדה אחוזה [שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין], ונלמד מהצד השוה שיש במוכר שדה אחוזה ובמוכר בית בבתי ערי חומה, כדלהלן:}

^{מוכר שדה אחוזה יוכיח, שיפה כחו ליגאל לעולם עד היובל, ובכל זאת הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{ואם כן גם מקדיש שדה אחוזה, למרות שיפה כחו ליגאל עד היובל, הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{ואולם, אי אפשר ללמוד ממוכר שדה אחוזה לבדו למקדיש שדה אחוזה, משום שיש לפרוך זאת ולומר: מה למוכר שדה אחוזה, שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, זה משום שכן הורע כחו גם לענין דבר אחר, שאינו יכול ליגאל מיד אלא כעבור שנתיים.}

^{אבל, מקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו שגואל מיד, נייפה את כחו גם לענין שלוה וגואל וגואל לחצאין!}

^{אלא, מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, כי על אף שגואל מיד, בכל זאת אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{וחזר הדין, יש לחזור ולפרוך: מה למוכר בית, שכן אינו יכול לגאול כלל לאחר שנה, ולחזור ולהוכיח ממוכר שדה אחוזה, ולפרוך כדלעיל, וכן לעולם.}

^{ומאחר שלא ראי זה כראי זה, כיון שאין הרעת הכח שבמוכר בית שוה להרעת הכח שבמוכר שדה, בהכרח, אין ההרעות שמצאנו בהם גורמות לכך שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{אלא בצד השוה שבשניהם התחדש הדין שאינו לוה גואל ואינו גואל לחצאין.}

^{והצד השוה שבהן הוא בכך שנגאלין, שנאמר בשניהם דין גאולה, ונאמר באותה גאולה שאין המוכר לוה וגואל, ואינו גואל לח צאין.} 

^{לפיכך, אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה, שנגאל, שגם בו נאמר דין גאולה, ולכן, אף הוא אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: איכא למיפרך יש לפרוך אף את הצד השוה הזה, ולומר:}

^{מה להצד השוה שבהן, במוכר שדה ובית, שאין לוה וגואל וגואל לחצאין - הרי זה משום שכן הורע כחם של שניהם לענין דבר זה, שאינם יכולים ליגאל בשנה שניה.}

^{שהרי בית עיר חומה אינו נגאל אלא בשנה הראשונה למכירתו, ושדה אחוזה נגאלת רק לאחר שנתיים מן המכירה. נמצא שיש הרעת כח משותפת לשניהם: שאינם נגאלים בשנה השניה.}

^{ולפיכך יש לומר, שכל דבר שהורע כחו לענין השנה השניה, הורע כחו אף לענין שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.}

^{אבל מקדיש שדה, שגואל בשנה השניה, ראוי לומר שלוה וגואל וגואל לחצאין! אבל, תאמר במקדיש שדה, שיפה כחו לענין שיכול ליגאל בשנה שניה, שראוי לומר שנייפה את כחו אף לענין שלוה וגואל וגואל לחצאין!}

^{אמר ליה רבינא תירוץ: אין לומר שהצד השוה שבהן שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, הוא משום שהורע כחם לענין שאינם נגאלים בשנה השניה.}

^{משום דאיכא למימר [שיש לומר]: עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים יוכיח, שיפה כחו לענין ליגאל בשנה שניה, ובכל זאת הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. (986)} 

^{ואם כן, כיוצא בזה יש לומר אף במקדיש - למרות שיפה כחו לענין ליגאל בשנה שניה, בכל זאת ראוי לומר שהורע כחו שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין. (987)}

^{בעיה שלישית של רב הונא בר חיננא: א. המוכר בית בעיר מוקפת חומה, יכול לגואלו בעל כרחו של הקונה. שנאמר [ויקרא כה כט]: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו".}

^{ב. המוכר את שדה אחוזתו יכול לגאלה בעל כרחו של הקונה, ואף קרוביו יכולים לגאלה, שנאמר [שם כה - כו]: "כי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו. ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו, ושב לאחוזתו".}

^{בעא מיניה [שאל] רב הונא בר חיננא מרב ששת:}

^{המוכר בית בבתי ערי חומה, האם נלמד משדה אחוזה, שכשם שהוא עצמו יכול לגאול את שדהו, כך גם קרוביו יכולים לגאול אותה בעל כרחו של הקונה, והוא הדין גם לבתי ערי חומה, נגאל הבית גם לקרובים, (987*) על ידי הקרובים של המוכר, בעל כרחו של הקונה.}

^{או אין נגאל לקרובים, אלא רק לו עצמו?}

^{והנה לדעת רבי שמעון לעיל [כ ב], בודאי שאין לומדים את דין גאולת בתי ערי חומה מגאולת שדה אחוזה.}

^{שהרי לענין גאולה לחצאין שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ואילו בתי ערי חומה נגאלים לחצאין.}

^{ולדעתו מוכח, שאין משוים את דיניהן של הגאולות הללו זו לזו. (988)}

^{אבל לדעת חכמים, בתי ערי חומה אינם נגאלים לחצאין [כפי שהגמרא הוכיחה לעיל]. ובודאי דין זה נלמד מדין גאולת שדה אחוזה שנאמר בה "ומצא כדי גאולתו".}

^{ויש להסתפק לדעת חכמים: האם גם לענין גאולת קרובים ראוי להשוות את דין גאולת בתי ערי חומה לדין גאולת שדה אחוזה?}

^{וצדדי הספק הם:}

^{צד אחד: "גאולתו גאולתו" גמר, מאחר שלומדים את דין "גאולתו" שנאמרה בבתי ערי חומה מדין "גאולתו" שנאמרה בשדה אחוזה, לפיכך יש להקישם לגמרי:}

^{מה כמו שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין, ונגאלת לקרובים.} 

^{אף האי, נמי, גם בית עיר חומה: אין נגאל לחצאין, ונגאל לקרובים.} 

^{צד שני: או דילמא [שמא], אין לומדים את דין "גאולתו" שהוזכרה בבתי ערי חומה מ"גאולתו" שבשדה אחוזה לכל דבר, היות וכי כתיבא "גאולה" - בחצאין הוא דכתיב.}

^{המילה "גאולתו" שבשדה אחוזה, נאמרה בענין גאולת עצמו, שאינו נגאל לחצאין, שנאמר [שם]: "והשיגה ידו ומצא 'כדי גאולתו'".}

^{ואילו בענין גאולת קרובים - לא כתיב "גאולתו".}

^{ולפיכך כאשר הכתוב חזר וכתב "גאולתו" בבתי ערי חומה, הוא בא ללמד גזרה שוה רק לענין גאולה לחצאין שהוזכר בה "גאולתו". (989)} 

^{אמר ליה, רב ששת השיב לרב הונא בר חיננא: בית עיר חומה אינו נגאל בקרובים.}

^{איתיביה, הקשה לו רב הונא בר חיננא סתירה מברייתא: נאמר [ויקרא כה כד]: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". (990)} 

^{והפסוק הזה מיותר, (991) ולא התבאר בו, מה הוא בא ללמדנו.}

^{ושנינו על כך בברייתא: הכתוב "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו", בא לרבות בתים ועבד עברי (992) שהם נגאלים אף על ידי קרובים.}

^{מאי, באיזה "בתים" הברייתא מדברת? וכי לאו בבתי ערי חומה?! ומכאן שבתי ערי חומה נגאלים בקרובים. וזה שלא כדברי רב ששת!}

^{ומתרץ רב ששת: לא! הבתים שהוזכרו בברייתא אינם בתי ערי חומה, אלא בתי חצרים, בתים בעיירות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע. ורק הם נגאלים על ידי קרובים.}

^{אבל בתי ערי חומה אינם נגאלים על ידי קרובים. (993)} 

^{וחזר רב הונא בר חיננא, והקשה: בתי חצרים - בהדיא כתיב בהו! הרי בפירוש נאמר בהם [שם פסוק לא]: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ יחשב". שדינם כדין שדה אחוזה.}

^{וכשם ששדה אחוזה נגאלת בקרובים, כך בתי החצרים נגאלים בקרובים. ואם כן, מדוע צריך ללמוד זאת מ"בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" להשמיענו שקרובים יכולים לגאול את בתי החצרים?}

^{ומתרץ רב ששת:}

^{אכן הפסוק "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" לא בא ללמדנו שבתי החצרים נגאלים בקרובים, שהרי כבר למדנו זאת מהפסוק "ובתי החצרים - על שדה הארץ יחשב".}

^{אלא המקרא ההוא ["בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו"], בא לקובעו בתורת חובה, (994) לומר שהקרובים של המוכר חייבים לגאול את בתי החצרים מידי הקונה. (995)} 

^{והברייתא הזאת, שסוברת שקרובים חייבים לגאול, נאמרה אליבא [לדעתו] דרבי אליעזר:}

^{דתניא: נאמר בענין שדה אחוזה [שם פסוק כה]: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו".}

^{ויש לדון: האם כוונת הכתוב ללמד שהקרוב חייב לגאול את ממכר אחיו, או ללמד שהרשות בידו לגאול ואין הלוקח יכול למנעו?}

^{ושנינו בענין זה בברייתא:}

^{"וגאל את ממכר אחיו" - אין זו חובה, אלא רשות בלבד.}

^{ואם תשאל: אמנם אתה אומר שזה רשות, אך זאת, מנין לך?}

^{או [אולי] אינו כדבריך, אלא חובה!} 

^{תשובתך: תלמוד לומר, לכן נאמר [פסוק כו]: "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו".}

^{והפסוק הזה מדבר בשדה אחוזה, שהיא שדה שהאדם יורש מאבותיו, שנטלו חלק בחלוקת הארץ.}

^{ואם כן בודאי מדובר בישראל גמור, ולא בגר.}

^{וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים קרובים?! הרי אפילו אם רק אדם אחד מישראל קיים הוא קרובו! (996)} 

^{אלא בהכרח, שהפסוק אמור בזה שיש לו קרוב, ואותו קרוב אינו רוצה ליקח את השדה.}

^{והכתוב מלמד שהרשות בידו שלא ליקח.}

^{אלו דברי רבי יהושע. אך רבי אליעזר חולק, ואומר: "וגאל את ממכר אחיו", הוא חובה.} 

^{ואם תשאל: אמנם אתה אומר שהוא חובה, אך מנין לך זאת? או [אולי] אינו כדבריך, אלא הוא רשות!} 

^{תשובתך: תלמוד לומר, לכן נאמר [שם פסוק כד]: "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו".} 

^{הכתוב הזה קבעו חובה, לחייב את הקרוב לגאול את שדה קרובו. (997) (998) אמרי ליה רבנן, הקשו התלמידים קושיא לרב אשי.}

^{ואמרי לה, ויש אומרים שרבינא הקשה את הקושיא דלהלן לרב אשי:}

^{הרי מהמקרא "בכל גאולה תתנו" משמע שכך אומר הכתוב: מלבד מה שהוזכר בפירוש בתורה שיש לו גאולה, תתנו גאולה גם בכל דבר.}

^{בשלמא, מובן הדבר, למאן דאמר (999) שהכתוב "בכל גאולה תתנו" בא לרבות בתי ערי חומה - היינו דכתיב "בכל".}

^{שפיר בא הפסוק הזה לרבות גאולת קרובים בדבר שלא הוזכר בפירוש בפסוקים דלהלן, ולפיכך אמר הכתוב "בכל",}

^{אלא למאן דאמר (1000) שהכתוב בא לרבות בתי חצרים, שהכתוב הזה קבעו חובה, קשה: מאי "בכל"?}

^{מדוע אמר הכתוב לשון של ריבוי באומרו "בכל - גאולה תתנו"? והרי גאולת קרובים נאמרה בפירוש בבתי החצרים, והכתוב בא רק להוסיף שהיא חובה, ואם כן, אין לו צורך לומר '"בכל' גאולה תתנו", אלא היה ראוי לומר "גאולה תתנו לארץ", ומיתור הפסוק נלמד שהכתוב בא לקבעו חובה! (1001) (1002) ורב אשי עונה: קשיא! אכן זו קושיא. (1003)} 

^{איתיביה אביי, אביי הקשה לרב ששת, שהברייתא דלהלן סותרת את דבריו: (1004)} 

^{נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה מח - מט]: "אחד מאחיו יגאלנו, או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו".}

^{ודנה הברייתא:}

^{מה תלמוד לומר, לאיזה צורך אמר הכתוב יגאלנו, יגאלנו, יגאלנו, ג' פעמים? והרי היה די בכך שיאמר "יגאלנו" פעם אחת ["אחד מאחיו, או דודו או בן דודו, או משאר בשרו ממשפחתו - יגאלנו"]! אלא, בא הכתוב לרבות את כל הגאולות האחרות העומדות להגאל, בשאר המקומות, שיהיו נגאלות כסדר הזה.}

^{והיינו, כסדר שהוזכר בענין עבד עברי הנמכר לגוי.}

^{ומניחה הגמרא כעת, שכוונת הברייתא היא, שכל הגאולות יגאלו על ידי הקרובים המוזכרים כאן. (1005)} 

^{ומאחר שנאמר שלש פעמים "יגאלנו", ושנים מהם מיותרים, (1006) הרי שהכתוב בא לרבות שתי גאולות, שיגאלו על ידי קרובים.}

^{וטוען אביי: מאי? באיזה שתי גאולות מדובר? לאו, האם לא מדובר בגאולה של בתי ערי חומה ובגאולה של עבד עברי הנמכר לישראל, שלא נאמר בהם בפירוש גאולת קרובים!}

^{ואם כן, נמצא שהברייתא סותרת את דבריך, רב ששת.}

^{שאתה אומר שבתי ערי חומה אינם נגאלים בקרובים, ואילו בברייתא שנינו שבתי ערי חומה נגאלים בקרובים!}

^{מתרץ רב ששת: לא! הכתוב לא מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל, אלא גאולת בתי חצרים וגאולת שדה אחוזה.} 

^{ותמה מיד אביי: הרי בתי חצרים ושדה אחוזה - בהדיא כתיב בהו גאולה של קרובים!}

^{שהרי בפירוש נאמר בהם שהם נגאלים על ידי קרובים. ואם כן, מדוע צריך לרבותם מ"יגאלנו" "יגאלנו"?}

^{וכך נאמר [ויקרא כה כה] בשדה אחוזה: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו".}

^{ובבתי החצרים נאמר [פסוק לא]: "על שדה הארץ יחשב"!} 

^{מתרץ רב ששת: מה ששנינו בברייתא "לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה", אין הכוונה לומר שהן נגאלות בקרובים, כפי שאתה אביי הבנת, אלא הכוונה לדבר אחר:}

^{כשם שמצאנו במקום אחר, דאמר רב נחמן בר יצחק שהפסוק מתייחס ל"קרוב קרוב קודם" [ויתבאר בסמוך], הכי נמי, כך יש לתרץ גם את דברי, ולומר שהפסוק מתייחס לענין שה"קרוב קרוב קודם":}

^{והיינו: בענין עבד עברי הנמכר לגוי נאמר [שם]:}

^{"אחד מאחיו יגאלנו".}

^{ואחר כך נאמר: "או דודו או בן דודו".}

^{ואחר כך נאמר: "או משאר בשרו ממשפחתו".}

^{ומכאן למדנו שהקרוב שהוא יותר קרוב, הרי הוא קודם לקרוב אחר [כגון אחיו קודם לדודו וכו'].}

^{אבל, בשדה אחוזה נאמרה גאולת קרובים סתם, ולא הוזכר שהקרוב קרוב קודם.}

^{ולפיכך נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי "יגאלנו" שלש פעמים, לרבות את גאולת שדה אחוזה ובתי החצרים, ללמדך, שכאשר הם נגאלים בקרובים, הרי הם נגאלים בסדר הזה [שהקרוב קרוב קודם]. (1007) (1008) ודנה הגמרא עתה: היכא איתמר דרב נחמן בר יצחק? בענין מה נאמרו דברי רב נחמן בר יצחק האלה [שאמר, שהפסוק מתייחס "לקרוב קרוב קודם"]?}

^{ומשנינן: אהא, דבריו נאמרו על הסוגיא הזאת: דאיבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:}

^{עבד עברי הנמכר לישראל - האם הוא נגאל לקרובים [על ידי קרוביו], (1009) או אינו נגאל לקרובים?} 

^{ומפרשינן את השאלה: אליבא דרבי - לא תבעי לך! אין לך להסתפק בדבר לדעת רבי.}

^{דהרי רבי אמר [לעיל טו ב] בענין עבד עברי הנמכר לישראל: "מי שאינו נגאל באלה בקרובים - נגאל בשש". (1010)} 

^{אלמא, לא מפרק.}

^{מוכח מכאן, שהנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים, שהרי הנמכר לישראל נגאל בשש.}

^{כי תבעי לך, כל אשר יש לך להסתפק, הוא רק אליבא דרבנן החולקים על רבי, (1011) שרבי אמר שם, הנמכר לגוי אינו יוצא בשש, ורבנן חולקים וסוברים שיוצא בשש. (1012) ולדעת רבנן יש להסתפק - מאי?} 

^{האם רבנן חולקים על רבי אף בענין הנמכר לישראל, ונאמר שלדעת רבי אינו נגאל בקרובים, ולדעת רבנן הוא נגאל בקרובים?}

^{או שמא בזה רבנן מודים לרבי, שאינו נגאל בקרובים?}

^{וצדדי הספק הם:}

^{הרי למדנו בגמרא לעיל [יד ב], שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה. כלומר, כל עבד שנאמר בעניינו "שכיר", דינו שוה לשאר עבדים שנאמר בהם "שכיר".}

^{בעבד עברי הנמכר לישראל נאמר [ויקרא טו]: "כשכיר כתושב יהיה עמך". ובנמכר לגוי נאמר [ויקרא כה]: "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו".}

^{ואם כן, היה ראוי לומר, כשם שנמכר לגוי נגאל בקרובים, כך נמכר לישראל נגאל בקרובים.}

^{אך רבי סובר, שנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים, מפני שבענין גאולת הקרובים בנמכר לגוי נאמר "יגאלנו". (1013) ורבי דרש שהכתוב בא למעט, "יגאלנו לזה, ולא לאחר".}

^{כלומר, בא הכתוב למעט את הנמכר לישראל שאינו נגאל בקרובים. (1014)} 

^{ויש להסתפק לדעת רבנן:}

^{האם לדעתם ילפינן, לומדים שכיר שכיר לגזרה שוה, ולא דרשי, והם אינם דורשים "יגאלנו, לזה ולא לאחר".}

^{ולפיכך אף הנמכר לישראל נגאל לקרובים.}

^{או דילמא [שמא] אף הם דורשים "יגאלנו - לזה ולא לאחר". ולפיכך הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. (1015)} 

^{תא שמע, בוא שמע ראיה מברייתא שעבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים:}

^{שנינו בברייתא: אמרה תורה "בכל -}

^{גאולה תתנו". בא הכתוב הזה לרבות גאולת בתים ועבד עברי. (1016)} 

^{והאמורא שהביא את הברייתא הזאת הבין שהמקרא בא ללמד שבתים ועבד עברי, על אף שלא נאמר בהם גאולת קרובים, אף הם נגאלים לקרובים. (1017)} 

^{ונשאלת השאלה: באיזה "בתים ועבד עברי" מדובר?}

^{מאי לאו, האם לא מדובר בבתי ערי חומה, ובעבד עברי הנמכר לישראל, שלא נאמרה בהם בפירוש גאולת קרובים, והפסוק "בכל גאולה תתנו" בא לרבותם! (1018)} 

^{ומכאן ראיה שעבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים. (1019)} 

^{ודחינן: לא! אין מדובר כאן בעבד עברי הנמכר לישראל! אלא מדובר דוקא בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים. אבל עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים.}

^{ומיד הגמרא תמהה: הרי גאולת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים - בהדיא [בפירוש] כתיב ביה [ויקרא כה מט]: "או דוד או בן דודו יגאלנו".}

^{אמר הכתוב שהוא נגאל על ידי קרובים! ומדוע צריך לרבותו מהמקרא "בכל גאולה תתנו"?}

   

^{דף כא - ב}

^{ומתרצינן: ההוא קרא, "בכל גאולה תתנו", לא בא להשמיענו שקרובים יכולים לגאול עבד עברי הנמכר לגוי.}

^{אלא בא הכתוב לקובעו בתורת חובה, שהקרובים יהיו חייבים לגאלו. (1020)} 

^{ואפילו לדעת רבי יהושע, הסובר בענין שדה אחוזה שגאולת הקרובים היא רשות, בכל זאת, בענין עבד הנמכר לגוי, גם הוא מודה שגאולת הקרובים היא חובה, כדי שהעבד לא יטמע בין הגויים. (1021) תא שמע, בוא ושמע ראיה אחרת, שחכמים סוברים שעבד עברי הנמכר לישראל, נגאל בקרובים -}

^{שהרי שנינו בברייתא: (1021*)} 

^{מה תלמוד לומר, מדוע נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי [שם מח מט]: יגאלנו יגאלנו יגאלנו, ג' פעמים? (1022)} 

^{והלא די היה שהכתוב יאמר "יגאלנו" פעם אחת!}

^{בהכרח, שבא הכתוב הזה לרבות את כל הגאולות האחרות, העומדות להגאל, שיהיו נגאלות כסדר הזה.} 

^{והאמורא שהביא את הברייתא הזאת, הבין שכוונת הברייתא לומר, שכל הגאולות יגאלו על ידי הקרובים. (1023)} 

^{ויש לדון: מאי? באיזה גאולות מדובר?}

^{לאו, הלא מדובר בגאולת בתי ערי חומה, ובגאולת עבד עברי הנמכר לישראל, שלא נאמרה בהם גאולת קרובים, ולפיכך הוצרך הכתוב לרבות שאף הם נגאלים בקרובים!}

^{ומוכח מכאן, שעבד עברי הנמכר לישראל, נגאל בקרובים לדעת רבנן. (1024) ודחינן: לא! הכתוב לא מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל. אלא בתי חצרים ושדה אחוזה.} 

^{אבל עבד עברי הנמכר לישראל, אינו נגאל בקרובים.}

^{ומיד הגמרא תמהה: בתי חצרים ושדה אחוזה - הרי בהדיא כתיב בהו, בפירוש נאמר בהם שהם נגאלים על ידי קרובים, ואם כן, מדוע צריך לרבותם מ"יגאלנו יגאלנו"?}

^{שהרי בשדה אחוזה נאמר [שם כה]: "ובא גואלו הקרוב אליו", ובבתי החצרים נאמר: "על שדה הארץ יחשב"!} 

^{ועל קושיה זו השיב רב נחמן בר יצחק:}

^{אמר רב נחמן בר יצחק: מה ששנינו בברייתא "לרבות את כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה", אין הכוונה לומר שהן נגאלות בקרובים, אלא לענין "קרוב קרוב קודם", ללמדנו, כשם שבעבד עברי הנגאל בקרובים הקרוב היותר קרוב קודם לשאר קרובים [כפי שהתבאר לעיל], כך בבתי חצרים ושדה אחוזה, שנאמרה בהם גאולת קרובים, אף בהם הקרוב קרוב קודם. (1025)} 

^{עד כאן נתבארו דיני עבד עברי וגאולתו, שהוזכרו בתחילת המשנה לעיל יד ב.}

^{ואגב שהגמרא דנה בגאולת עבד עברי, היא דנה גם בדיני גאולה בקרקעות.}

^{ובהמשך המשנה שנינו: והנרצע נקנה ברציעה.} 

^{הגמרא מביאה מקור לדברי משנתנו: דכתיב [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".}

^{שנינו במשנה: וקונה [הנרצע] את עצמו ביובל ובמיתת האדון.} 

^{והגמרא מביאה את המקור לדברי משנתנו:}

^{דכתיב בסוף הפסוק הנזכר "ועבדו לעולם".}

^{"ועבדו" - יעבוד דוקא את האדון שקנאו, ולא יעבוד את הבן, ולא את הבת.} 

^{"לעולם" - היינו "לעולמו של יובל" ולא יותר.}

^{וכפי שהגמרא הוכיחה לעיל [טו א] ממה שנאמר בענין היובל "ושבתם איש אל אחוזתו". והפסוק הזה מדבר בעבד נרצע. (1026)} 

^{הגמרא מביאה ברייתא הדנה בענין רציעת העבד:}

^{תנו רבנן:}

^{נאמר [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע".} 

^{אין לי ללמוד מן הפסוק הזה אלא שהרציעה נעשית במרצע.} 

^{מנין נלמד לרבות כלים אחרים, כגון: הסול (1027) והסירא (1028) [שהם כלי עץ], והמחט והמקדח והמכתב, (1029) [שהם כלי מתכת], שאף בהם הרציעה נעשית?}

^{תלמוד לומר [דברים טו יז]: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת".}

^{המילה "ולקחת" באה לרבות כל דבר שנקח ביד. (1030)} 

^{אלו דברי רבי יוסי ברבי יהודה.}

^{רבי חולק ואומר: אין כל הכלים הללו כשרים ברציעה, שהרי הוזכר בכתוב מרצע, ולכן שאין להכשיר אלא כלים שהם דומים למרצע.}

^{מה כמו מרצע, הוא מיוחד בכך שהוא של מתכת.}

^{אף כל הכלים לא התרבו אלא כשהם של מתכת. (1031)} 

^{דבר אחר, דרשה נוספת יש לדרוש מן הפסוק "ולקחת את המרצע": (1032)} 

^{"המרצע" נאמר בתוספת ה' הידיעה - להביא את המרצע הגדול. (1033) (1034)} 

^{אמר רבי אלעזר: יודן בריבי, גדול דורו, היה דורש כך: (1035)} 

^{כשהן רוצעים את הנרצע - אין רוצעים אותו אלא במילתא, בבשר הרך שבאוזן, אבל אין רוצעים בסחוס, מפני שאם העבד יהיה כהן וירצעוהו בסחוס במרצע הגדול, העבד יהיה בעל מום.}

^{שהרי המרצע הגדול עושה חור בגודל כרשינא, (1036) ומי שיש לו חור בסחוס בגודל כזה, הרי הוא בעל מום, (1037) ונפסל מן עבודות הכהונה. (1038) (1039)} 

^{וחכמים אומרים: אדרבה! יש להוכיח שהרציעה נעשתה בסחוס ולא בבשר: שהרי הלכה מסורה בידינו "אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה על ידי הרציעה בעל מ ום".}

^{ואם תאמר שבמילתא הם רוצעים - היאך עבד עברי כהן יעשה על ידי הרציעה בעל מום? הרי מי שיש לו חור במילתא, אינו נעשה על ידי זה בעל מום!}

^{הא יש לך ללמוד מכאן שאין העבד נרצע אלא בגובה של אזן - בסחוס. ולפיכך עבד כהן אינו נרצע לפי שהוא נעשה בכך בעל מום. (1040)}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{שנינו בתחילת הברייתא: מנין לרבות הסול והסירא [שהם כלי עץ], והמחט והמקדח והמכתב [שהם כלי מתכת]? תלמוד לומר: "ולקחת". דברי רבי יוסי ברבי יהודה.}

^{רבי אומר: מה מרצע מיוחד? [שהוא] של מתכת! אף כל [כלי] של מתכת.}

^{והוינן בה: במאי קמיפלגי, במה תלויה מחלוקתם? ומה הן סברותיהם? בכל מקום שנאמרה בתורה מילה כללית, ואחר כך מילה של הגבלה, ואחר כך שוב מילה כללית, למדנו הלכה למשה מסיני, שיש לדרוש זאת בצורה מיוחדת:}

^{ויש שני אופנים לדרוש זאת:}

^{אופן אחד: "כלל ופרט וכלל" - אין אתה דן אלא כעין הפרט.}

^{כלומר: אין צורך לקיים דוקא את הפרט כמו שהוא, אלא הפרט משמש דוגמא, וכל דבר הדומה לו הרי הוא כמותו.}

^{וטעם הדבר: כי אילו היה נאמר בתורה רק "כלל ופרט", אזי היינו אומרים שהפרט הוא פירושו של הכלל, ולפיכך אין נכלל בכלל אלא הפרט עצמו.}

^{הלכך, כאשר הכתוב מוסיף עוד כלל נוסף, לא הוסיף אלא את מה שדומה ממש לפרט. (1041) אופן שני: "ריבוי מיעוט וריבוי". הכתוב מרבה הכל, (1042) חוץ מדבר אחד. ומסרו הכתוב לחכמים להחליט איזה דבר ראוי למעט מן הפרט. (1043)} 

^{וטעם הדבר: אילו היה נאמר בתורה רק "ריבוי ומיעוט", אזי אין אומרים שהפרט הוא פירושו של הכלל, אלא הכלל מרבה את הכל. והמיעוט שאחריו בא למעט את הכלל ולהקטינו, ולומר שאינו כולל אלא את זה ואת כל דבר שדומה לו. (1044)} 

^{הלכך, כאשר הכתוב מוסיף עוד ריבוי נוסף, הרי הוא מרבה את הכל, ואין למעט אלא דבר אחד, ומסרו הכתוב לחכמים להחליט איזה דבר ראוי למעט. (1045) (1046)} 

^{ולפי זה יש לבאר את מחלוקת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי שלפנינו: נאמר בענין רציעה [דברים טו יז]: "ולקחת את המרצע, ונתת באזנו ובדלת".}

^{כאשר קוראים את המילה "ולקחת" בפני עצמה, הרי היא כוללת כל דבר, ולאו דוקא מרצע.}

^{ואחר כך נאמרה הגבלה - "במרצע".}

^{ואחר כך נאמר שוב "ונתת באזנו ובדלת", ובמילה "ונתת" נכלל כל דבר, ולאו דוקא מרצע.}

^{טעמו של רבי:}

^{דרבי דריש בכל התורה (1047) "כללי ופרטי". את הלימוד מכללים ופרטים, ולא מריבויים ומיעוטים.}

^{ולכן, כך הוא דורש כאן: "ולקחת" - כלל. "מרצע" - פרט.} 

^{וכשחזר הכתוב ואמר "ונתת (1048) באזנו ובדלת" - חזר הכתוב וכלל.} 

^{וכל מקום שנאמר "כלל ופרט וכלל" - אי אתה דן [לומד] מן הכלל האחרון (1049) אלא דברים שהם כעין הפרט -}

^{מה הפרט מפורש שהוא מרצע של מתכת!} 

^{אף כל הדברים הנלמדים מן הכלל, צריך שיהיו של מתכת.}

^{ואילו טעמו של רבי יוסי ברבי יהודה:}

^{רבי יוסי ברבי יהודה דריש בכל התורה (1050) ריבויי ומיעוטי.} 

^{ולפיכך: "ולקחת" - ריבה הכל.}

^{"מרצע" - מיעט הכתוב, שלא תרבה אלא דברים שהם כעין מרצע. (1051) "ונתת באזנו ובדלת" - חזר וריבה.} 

^{ומאחר שהכתוב ריבה ומיעט וריבה, הרי הוא ריבה הכל, חוץ מדבר אחד בלבד, שאותו יש למעט מן המיעוט - מאי רבי, מה ריבה הכתוב? - רבי כל מילי, ריבה כל דבר, ואפילו כלי עץ.}

^{מאי מיעט? - מיעט סם. שלא יניח סם חריף על אוזנו של העבד ויגרם לו נקב על ידי אותו הסם.}

^{וראוי למעט את הסם, מפני שאינו דומה למרצע כלל, שהמרצע אינו נוקב אלא מכח האדם, ואילו הסם נוקב מאליו.}

^{ועתה מפרשת הגמרא את המשך הברייתא:}

^{אמר מר בברייתא: "המרצע" - להביא מרצע הגדול.} 

^{והוינן בה: מאי משמע? איך התנא למד מה' הידיעה להביא מרצע הגדול?}

^{ומשנינן: כמו שמצאנו דאמר רבא בענין איסור גיד הנשה, שנאמר בו [בראשית לב] "הירך":}

^{ומשמע מהוספת ה' הידיעה לפני המילה "ירך" - שהיא המיומנת שבירך, הירך החשובה, שהיא ירך ימין -}

^{הכא נמי, כך גם בעניננו, יש לדרוש: "המרצע" היינו מיוחד שבמרצעין, שהוא מרצע הגדול. (1052) שנינו בהמשך הברייתא: אמר רבי אלעזר: יודן בריבי היה דורש:}

^{כשהן רוצעין - אין רוצעין אלא במילתא.}

^{וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום.}

^{והוינן בה: מדוע אין עבד עברי כהן נרצע?}

^{ירצע, ויעשה בעל מום! שהרי אין איסור בכך, ומאידך, כאשר העבד רוצה להשאר תחת אדונו, רציעתו היא מצוה מן התורה! (1053)} 

^{אמר רבה בר רב שילא תירוץ: אמר קרא בענין עבד עברי היוצא ביובל [ויקרא כה]: "ושב אל משפחתו". (1054)} 

^{וכוונת הכתוב לומר שהוא שב למוחזק שבמשפחתו - לעבודת הכהונה המוחזקת במשפחתו. ואם הוא כהן, וירצעוהו, הרי הוא לא ישוב ביובל לעבודו הכהונה, ולפיכך אינו נרצע.}

^{והגמרא מביאה עתה בעיה, שפתרו אותה מתוך דברי הברייתא הנזכרת:}

^{איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:}

^{עבד עברי שהוא כהן - מהו דינו לענין שימסור לו רבו שפחה כנענית, כדרך שמוסר לעבד עברי ישראל? (1055)} 

^{האם בידו למסור לו או לא?}

^{וצדדי הספק הם:}

^{מצד אחד, שפחה כנענית אסורה על כל ישראל, (1056) וזה שהאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי חידוש הוא, שהתורה התירה לעבד עברי דבר האסור על כל ישראל. ומאחר שהתורה התירה איסור זה, לא שנא כהנים ולא שנא ישראל, אין הבדל בין כהנים לישראל בענין זה.}

^{או דילמא [שמא] שאני כהנים, הכהנים שונים משאר ישראל, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתרות יותר משאר ישראל, לפיכך לעבד עברי כהן לא הותר לישא שפחה כנענית. (1057)} 

^{ונחלקו בכך אמוראים:}

^{רב אמר: מותר לעבד עברי כהן לישא כנענית.}

^{ושמואל אמר: אסור.} 

^{אמר ליה רב נחמן לרב ענן, תלמידו של שמואל: כי הויתו בי מר שמואל - באיסקומדרי איטלליתו! כאשר ישבתם לפני שמואל, במשחק ששמו "איסקומדרי", (1058) שיחקתם.}

^{כלומר, לא התרכזתם בלמודכם לדקדק במה שאמר שמואל שעבד כהן אסור בשפחה כנענית, אלא הייתם כמשחקים במשחק.}

^{שהרי, אילו הייתם מדקדקים בדבריו, מאי טעמא לא תימרו ליה, מדוע לא טענתם לו, כי מהא, מדברי הברייתא לעיל, מוכח שלא כדבריו!}

^{שכך שנינו בברייתא [לעיל]: "וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום".} 

^{והנה, בענין רציעת העבד נאמר [שמות כא ה - ו]: "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי [השפחה], ואת בני [בני השפחה], לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו".}

^{מכאן, שאין האדון רוצע את העבד אלא אם כן יש לו אשה שפחה כנענית, והוא אוהבה ואינו רוצה לצאת. (1060)} 

^{ואם תאמר כדברי שמואל שאין רבו של העבד הכהן מוסר לו שפחה כנענית, קשה: מדוע אמרו חכמים "אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום"? והרי אין צורך בטעם זה!}

^{תיפוק ליה, הרי דין זה יוצא ממה דבעינא, שצריך העבד לומר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני" - וליכא!} 

^{ולדברי שמואל הרי אין לכהן אשה שפחה, ואם כן פשיטא שאינו נרצע!}

^{אלא בהכרח, צריך לומר כדעת רב, שאף עבד עברי כהן מותר בשפחה, ולפיכך היה עולה בדעתנו שהוא נרצע, ולכן באו חכמים ואמרו שאינו נרצע מפני שנעשה בעל מום.}

^{ומסקינן: תו לא מידי, אין להשיב שום תשובה על טענה זו, ונדחו דברי שמואל. והלכה כרב שעבד עברי כהן מותר בשפחה כנענית. (1061)} 

^{ואגב שעסקנו באיסור שהתורה חידשה שהותר לעבד, והסתפקנו האם האיסור הותר גם לעבד עברי כהן, דנה הגמרא כיוצא בזה בענין "יפת תואר".}

^{נאמר [דברים כא י - יד]: "כי תצא למלחמה על אויבך, וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה". והתבארו במקרא שם דיני לקיחתה. (1062) ודבר זה חידוש הוא, (1063) כפי שיבואר להלן, (1064) ודוקא במלחמה הותר לשאת שבויה גויה.}

^{ובענין זה איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: כהן - מהו דינו בענין יפת תואר? האם מותר לו לקחתה או לא?}

^{וצדדי הספק הם:}

^{מצד אחד, כיון שההיתר של יפת תואר חידוש הוא אפילו בישראל, שהתורה התירה לו לבוא על גויה, (1065) אם כן, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, אין הבדל בין כהן לישראל בענין זה ושניהם מותרים בדבר.}

^{צד ב: או דילמא [שמא], שאני, שונה דין הכהנים מדין שאר ישראל, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתרות יותר משאר ישראל.}

^{ונחלקו אמוראים בדבר: רב אמר: מותר לכהן לקחת יפת תואר, ושמואל אמר: אסור.} 

^{ונאמרו שתי דעות בהסבר מחלוקתם:}

^{דעה ראשונה: בביאה ראשונה דכולי עלמא לא פליגי דשרי, בביאה הראשונה לדברי הכל היא מותרת לכהן. וטעם הדבר: דהרי לא ראוי אפילו לישראל לקחת אשת יפת תואר, ולא דברה תורה והתירה לקחתה, אלא כנגד יצר הרע, מפני שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, ולפיכך גם כהן מותר בה, שהרי גם בכהן יש חשש של יצר הרע.}

^{כי פליגי, וכל אשר נחלקו זה דוקא בביאה שניה, מכאן ואילך, שהתורה התירה ביאה שניה לישראל, (1066) ואולם אין בזה משום יצר הרע גדול כל כך, (1067) מפני שלאחר ביאה ראשונה מתקררת רוחו ואין חשש שמא ישאנה באיסור. ונחלקו רב ושמואל האם גם כהן מותר בביאה שניה:}

^{רב אמר מותר, ושמואל אמר אסור.} 

^{והגמרא מבארת את טעמיהם של רב ושמואל:}

^{רב אמר מותר - הואיל ואישתריא אשתרי, מאחר שהותרה ביאה ראשונה, הותרו גם שאר הביאות.}

^{ושמואל אמר אסור - דהא הויא ליה גיורת, שהרי יפת תואר גיורת היא, וגיורת אינה מותרת אלא לישראל בלבד, אבל לכהן לא חזיא, אסור לכהן לשאת גיורת מאחר שלגיורת יש דין "זונה". (1068) וזונה אסורה על הכהנים. (1069) ומביאה הגמרא דעה שניה בהסבר מחלוקת רב ושמואל:}

^{איכא דאמרי [יש אומרים]: בביאה שניה כולי עלמא לא פליגי דאסירא, הכל מודים שביאה שניה ביפת תואר אסורה לכהנים, משום דהויא לה גיורת. וגיורת לכהן, לא חזיא [אינה ראויה].}

^{כי פליגי, כל אשר נחלקו, הוא דוקא בביאה ראשונה, וכדלהלן:}

^{רב אמר: מותר, וטעמו: דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וגם בכהנים יש חשש ליצר הרע.}

^{ושמואל אמר: אסור, וטעמו: בענין יפת תואר נאמר [דברים כא יא יב]: "וראית בשביה אשת יפת תואר. ולקחת לך לאשה [בביאה ראשונה], והבאתה אל תוך ביתך, [לקיימה בביתך לתמיד] ".}

^{וההיתר של "וראית בשביה אשת יפת תואר, ולקחת לך לאשה" מותנה בהיתר של "והבאתה אל תוך ביתך" -}

^{כל היכא דקרינא ביה, כל מקום שמתקיים בו ההיתר של "והבאתה אל תוך ביתך", קרינא ביה, נאמר בו גם ההיתר של "וראית בשביה". (1070)} 

^{אבל, כל היכא דלא קרינא ביה, כל מקום שלא מתקיים בו ההיתר של "והבאתה אל תוך ביתך" - לא קרינא ביה "וראית בשביה".} 

^{ולפיכך, כהן שאסור לו להביא לביתו את יפת התואר ולקיימה לשם אישות, הרי שהכתוב "והבאתה אל תוך ביתך" אינו מתקיים בו. ולפיכך גם "וראית בשביה" לא מתייחס אליו, ואסור לו לבוא עליה אפילו ביאה ראשונה.}

^{ואגב שהוזכרה בסוגייתנו הסברא "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", הגמרא מביאה את מקור הסברא הזאת, מברייתא:}

^{תנו רבנן:}

^{נאמר בענין יפת תואר [דברים כא יא - יב]: "וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה, והבאתה אל תוך ביתך".}

^{הברייתא דורשת את כל המילים הכתובות במקרא הזה: (1071)} 

^{[א] הכתוב "וראית בשביה" - מלמד שההיתר של יפת תואר נאמר רק אם נתן בה את עיניו בשעת שביה. אבל אם שבה אותה על מנת למכרה, או על מנת שתעבדנו כשפחה, ואחר כך נתן בה את עיניו, הרי זו אסורה עליו. (1072)} 

^{[ב] הכתוב אשת" מרבה - ואפילו אשת איש, שגם היא מותרת בשעת השביה מדין "יפת תואר". (1073) [ג] "יפת תואר" - משמע, מתוך שיצרו מתגרה ממנה מחמת יופיה התירה הכתוב. (1073*) ומכאן שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ובקושי התירה הכתוב, וטעם ההיתר: מפני שאם לא תהיה מותרת לו, הוא יבעלנה באיסור. (1074)} 

   

^{דף כב - א}

^{ועל דרך משל:}

^{כך אמר הכתוב: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות, בהמות חולות הקרובות למות, ויאכלון כאשר הן שחוטות, ואף על פי ש"תמותות" מאוסות לאכילה, וכפי שאמרו במסכת חולין [לז ב], (1075) בכל זאת עדיף שיאכלון כשהן שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו, ויהיו "נבילות" גמורות.}