^{ואי נסיבנא מארביסר, הוה אמינא לשטן: גירא בעיניך! אילו הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה, הייתי יכול להתגרות בשטן ולומר לו "חץ בעיניך", ולא הייתי ירא שמא יחטיאני.}

^{והגמרא חוזרת ועוסקת במה ששנינו בברייתא שאדם חייב ללמד את בנו תורה:}

^{אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, הוי זהיר ללמד את בנך תוכחות כל עוד ידך תקיפה על צואריו. ומתי הוא הזמן הזה? משיתסר ועד עשרים ותרתין, מגיל שש עשרה שנה ועד עשרים ושתיים שנים. מפני שלפני גיל שש עשרה אין לו דעת לקבל תוכחות כל כך, ולא ראוי להכביד עליו במוסר ותוכחות, ולאחר גיל עשרים ושתיים יש לחוש שמא יבעט בכל.}

^{ואמרי לה, ויש אומרים שהזמן הוא מתמני סרי משמונה עשרה עד עשרים וארבעה.} 

^{והמחלוקת הזאת היא כתנאי, כמחלוקת התנאים בברייתא דלהלן:}

^{וכך שנו בברייתא: נאמר [משלי כב ו]: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר: הדרך הראויה שלא יסור ממנה גם כשיזקין, חנוך לו אותה בנערותו.}

^{ומתי הוא זמן "נערותו"?}

^{רבי יהודה ורבי נחמיה נחלקו בדבר: חד אחד מהם אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, מגיל שש עשרה ועד עשרים ושתים שנים.}

^{וחד אמר: מתמני סרי [משמונה עשרה] ועד עשרים וארבעה.} 

^{עד היכן, עד כמה גדול החיוב שחייב אדם ללמד את בנו תורה?}

^{אמר רב יהודה אמר שמואל: עד כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד ואגדות.} 

^{ומניחה עתה הגמרא מבינה ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן כדי ללמדנו שני דברים: א. לא זו בלבד שהאב חייב ללמד את בנו, אלא חייב ללמד אפילו את בן בנו [נכדו].}

^{ב. לא זו בלבד שחייב ללמדו תורה שבכתב, אלא חייב ללמדו אפילו משנה ותלמוד הלכות ואגדות.}

^{מיתיבי סתירה לדברי שמואל מברייתא:}

^{דתניא: למדו אביו מקרא, אין מלמדו משנה. שאין האב חייב ללמד את בנו אלא מקרא בלבד, ואילו משנה ושאר דברים הבן ילמד בעצמו.}

^{ואמר על כך רבא: מקרא שהוזכר כאן זו תורה בלבד, ולא נביאים או כתובים.}

^{ומכאן שאין אדם חייב ללמד את בנו במשנה ותלמוד הלכות ואגדות, וזה שלא כדברי שמואל!}

^{ומתרצינן: למרות ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן, שמואל לא התכוין לומר שהחיוב הוא ממש כעין זבולון בן דן. אלא, כזבולון בן דן בדבר אחד, ולא כזבולון בן דן בדבר אחר. וכדלהלן:}

^{כזבולון בן דן, שלמדו אבי אביו, וכיוצא בזה כל אדם חייב ללמד את בן בנו.}

^{ולא כזבולון בן דן, דאילו התם [שם] אבי אביו למדו מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא, כל אדם אינו חייב ללמד את בנו אלא מקרא בלבד. ותמהינן על דברי שמואל: ואבי אביו מי מיחייב, וכי אבי אביו אכן חייב ללמדו תורה?! והלא בברייתא שנינו להיפך! והתניא, נאמר [דברים יא יט] "ולמדתם אותם את בניכם". והתנא מדייק מהפסוק: דוקא 'את בניכם', ולא את בני בניכם. מכאן שאין אדם מצווה ללמד את בן בנו תורה.}

^{ומאחר שאין אדם חייב ללמד את בן בנו, מה אני מקיים, כיצד אני יכול להעמיד את הכתוב [דברים ט יט]: "והודעתם [את דברי התורה] לבניך 'ולבני בניך'"?} 

^{הכתוב הזה בא לומר לך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות.}

^{ומתרצינן: הוא [שמואל], דאמר אדם חייב ללמד את בן בנו, סובר כי האי תנא, כמו התנא ששנה את הברייתא דלהלן:}

^{דתניא: נאמר "ולמדתם אותם את בניכם". אין לי אפשרות ללמוד מכאן אלא את "בניכם". בני בניכם, מנין? מנין נוכל ללמוד שאדם חייב ללמד אף את בן בנו?}

^{תלמוד לומר "והודעתם לבניך ולבני בנך". מכאן שאדם חייב ללמד אף את בן בנו.}

^{ומאחר שאדם חייב ללמד את בני בניו, אם כן, מה תלמוד לומר מדוע נאמר "ולמדתם אותם את בניכם"?}

^{הכתוב הזה בא למעט, "בניכם" ולא בנותיכם. ללמדנו שאין אדם מצווה ללמד את בתו תורה.}

^{ואגב שהבאנו את הכתוב "והודעתם לבניך", מביאה הגמרא דרשה שדרש רבי יהושע בן לוי מהכתוב הזה:}

^{אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה ומיד בסמוך נאמר "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".} 

^{וסמיכות הכתובים באה ללמדנו שמעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.}

^{רבי חייא בר אבא אשכחיה, מצאו לרבי יהושע בן לוי, דשדי דיסנא ארישיה, שהשליך על ראשו סדין כדי שלא ללכת בגילוי ראש, ומחמת שמיהר לא הספיק להתעטף בסודר שראוי לכיסוי הראש, וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא והוליך את בנו הקטן לבית הכנסת ללמוד שם.}

^{אמר ליה רבי חייא בר אבא: מאי כולי האי, מדוע מיהרת עד כדי כך שלא הספקת לכסות את ראשך בכיסוי שהולך אותך?}

^{אמר ליה, השיב רבי יהושע בן לוי:}

^{מי זוטר מאי דכתיב, וכי קטן בעיניך מאמר הכתוב "והודעתם לבניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב", ומעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. ואם כן, וכי קטן בעיניך שארוץ ואמהר לכך?!}

^{ומששמע רבי חייא בר אבין תשובה זו, מכאן ואילך, רבי חייא בר אבין לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא, ומוספיה. לא היה טועם בשר הצלוי על גבי גחלים, עד שהיה חוזר עם הקטן את מה שקרא אתו אתמול, ומוסיף לו עוד פסוק אחד חדש.}

^{רבה בר רב הונא, לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא, לא היה טועם בשר צלוי בגחלים עד שהיה מביא את הקטן לבית המדרש ללמוד.} 

^{ועתה הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין מצות תלמוד תורה:}

^{אמר רב ספרא משום [בשם] רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב [דברים ו ז] "ושננתם לבניך"? מדוע לא נאמר "ושניתם לבניך"?}

^{אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם". כלומר: לעולם ישלש אדם שנותיו. בשליש מהם יעסוק בתורה, שליש במשנה, ושליש בתלמוד.}

^{ומיד תמהינן: כיצד אדם יכול לדעת כמה זמן הוא שליש מחייו? מי יודע כמה חיי, וכי הוא יודע כמה זמן יחיה?!}

^{ומתרצינן: לא צריכא, ליומי. הכתוב בא ללמד שהאדם יחלק את ימי השבוע לשלש. יומיים במקרא, יומיים במשנה, ויומיים בתלמוד.}

^{ומביאה הגמרא מאמר נוסף:}

^{לפיכך, מהטעם דלהלן, נקראו חכמים הראשונים 'סופרים', מפני שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה.} 

^{שהיו אומרים: האות וא"ו דבמילה "גחון" [ויקרא יא מב] היא חציין של אותיות של ספר תורה, כלומר: כשנספור את האותיות שבספר תורה, נמצא שהאות ו' דגחון עומדת בחצי מספרן.}

^{המילים "דרש דרש" [ויקרא י טז] הן בחציין של התיבות שבספר תורה.}

^{הפסוק "והתגלח" [ויקרא יג לג] הוא בחציים של פסוקים. וכן, נאמר [תהלים פ יד]: "יכרסמנה חזיר מיער".} 

^{האות עי"ן ד"יער" היא בחציין של האותיות שבספר תהילים.} 

^{והפסוק [תהילים עח לח] "והוא רחום יכפר עוון" הוא חציו דפסוקים שבתהילים.}

^{בעי שאל רב יוסף: וא"ו דגחון, היא מהאי גיסא, או מהאי גיסא? האם אותה וא"ו מסיימת את חצי האותיות הראשון שבספר תורה, או שהיא פותחת את החצי השני?}

^{אמר ליה אביי: ניתי ספר תורה, ואימנינהו, נביא ספר תורה ואמנה את אותיותיו, ואומר לך היכן נמצאת אותה וא"ו דגחון! מי [האם] לא כך אמר רבה בר בר חנה: לא זזו חכמים שבדורות שלפננו משם [לא התפרש מאיזה מקום לא זזו] עד שהביאו ספר תורה ומנאום?!} 

^{אמר ליה רב יוסף: אינהו, בדורות שלפננו היו בקיאי ב'חסירות' ו'יתירות', לפיכך היה בידם למנות את האותיות שבספר תורה, אבל אנן, לא בקיאינן. ולפיכך איננו יכולים למנות את מנין האותיות שבספר תורה בדיוק.}

^{רב יוסף שואל שאלה נוספת:}

^{בעי רב יוסף: במה שאמרנו "והתגלח חציין של פסוקים" יש לשאול: "והתגלח" מהאי גיסא או מהאי גיסא? האם "והתגלח" שייך לחצי הראשון או לחצי השני?}

^{אמר ליה אביי: אמנם אנו איננו בקיאים בחסרות ויתרות ואין בידנו למנות את האותיות, אבל, פסוקי מיהא ליתו לימנויה, את הפסוקים על כל פנים אנו יכולים להביא לפנינו ולמנותם!}

^{ענה רב יוסף: בפסוקי נמי לא בקיאינן אף בחילוק הפסוקים שבתורה איננו בקיאים, ויתכן שיש פסוק אחד שאנו מחלקים אותו בטעות לשנים, וכדומה.}

^{וראיה לדבר: דכי אתא כאשר בא רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל אמר: במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי, בארץ ישראל מחלקים את הפסוק שלפנינו לשלשה פסוקים:}

^{"ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך. וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'" [שמות יט ט].}

^{תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה.}

^{יתר עליו ספר תהילים בשמונה פסוקים.}

^{חסר ממנו ספר דברי הימים בשמונה פסוקים.}

<sup>תנו רבנן: המילה "ושננתם" באה ללמד, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. כלומר: חזור עליהם ושננן אותם, ובדוק בעומקם, עד שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו תשובה לאחר הגמגום, אלא אמור לו תשובה מיד.

דף ל - ב</sup>

^{שנאמר [משלי ז ד]: "אמור לחכמה אחותי את" וגו'. כלומר: החכמה היא כינוי לתורה, והכתוב אומר שתהיה בקי בתורה כשם שהנך בקי בכך שאחותך אסורה עליך באיסור עריות.}

^{וראיה נוספת: ואומר [שם פסוק ג]: "קשרם [את דברי התורה] על אצבעותיך כתבם על לוח לבך". כלומר: דברי התורה יהיו ברורים בידך כאילו הם קשורים על אצבעותיך וכתובים על לוח לבך.}

^{ואומר [תהילים קכז ד]: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", תלמידיו של אדם הקרויים בניו, שנונים בדברי תורה כחיצים שביד הגבור. שנלחם בהם עם אויביו.}

^{ואומר [תהלים קכ ד]: "חצי גיבור 'שנונים'" ומכאן שחיצים שהוזכרו בכתוב מרמזים על שנינות וחידוד. וכיוצא בזה הכתוב אומר [שם מה ו]: "חציך 'שנונים' עמים תחתיך יפלו", וגם מכאן אנו למדים שחצים מרמזים על שנינות וחידוד.}

^{ובהמשך הכתוב שהובא לעיל "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", הכתוב אומר: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם" כלומר: אשרי רבם של התלמידים הללו שמילא את כליו מהם.}

^{ובסוף הכתוב נאמר: "לא יבושו התלמידים הללו כי ידברו את אויבים בשער".} 

^{ונשאלת השאלה: מאי "את אויבים בשער"? באיזה אויבים הכתוב מדבר?}

^{אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו או הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, כיון שמקשים זה על זה, ואין האחד מקבל את דברי האחר.}

^{ומוסיף רבי חייא בר אבא: ואינם זזים משם לאחר שגמרו ללמוד עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר [במדבר כא יד]: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' - את והב בסופה". ויש לפרש זאת בדרך דרש: אל תקרי "בסופה" כשהאות ס' מנוקדת בשורוק, אלא "בסופה" כשהאות ס' מנוקדת בחולם. וכך אמר הכתוב: "בספר מלחמות ה'", מלחמה שעל ידי הספר [התורה], אזי, "את והב בסופה", אהבה תבוא בסופה.}

^{תנו רבנן ברייתא נוספת בענין לימוד תורה:}

^{נאמר [דברים יא יח]: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו'.}

^{ויש לפרש את המילה "ושמתם" בדרך דרש כאילו כתוב "וסם - תם". כלומר: נמשלה התורה כסם חיים שלם שמרפא כל מחלה. וכדלהלן:}

^{משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה הזו על מכתך, אכול כל מה שהנאתך גדולה ממנו, ואפילו דבש ומיני מתיקה שמזיקים למכה, ושתה כל מה שהנאתך גדולה ממנו. ורחוץ בין בחמין ובין בצונן, ואין אתה מתיירא שמא תינזק.}

^{ואם אתה מעבירה, מסיר את הרטיה, הרי היא המכה מעלה נומי צמחים [דלקת].}

^{כך, כיוצא בזה, הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה שתהיה לו תבלין, סם מרפא.}

^{ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר [בראשית ד ז]: "הלא אם תטיב שאת", אם תעסוק בתורה, שהיא לקח טוב, אזי 'שאת', תתנשא על יצרך.}

^{ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר בהמשך הכתוב דלעיל: "ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ" [היצר הרע רובץ בפתח ואורב לך להחטיאך].}

^{ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו של יצר הרע הוא בך, להחטיאך, שנאמר בהמשך הכתוב "ואליך תשוקתו", כל תשוקתו מכוונת אליך להחטיאך.}

^{ואם אתה רוצה, אתה עוסק בתורה ועל ידי כך הנך מושל בו, שנאמר בהמשך הכתוב: "ואתה תמשול בו". וכיון שהגמרא דיברה על תשוקתו של יצר הרע, הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין זה:}

^{תנו רבנן: קשה יצר הרע, עד כדי כך שאפילו יוצרו קראו "רע". שנאמר [בראשית ח כא]: "כי יצר לב האדם 'רע' מנעוריו".}

^{אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום [מנסה כל יום מחדש להחטיאו]. שנאמר [בראשית ו ה]: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". המילים "כל היום" מיותרות, ובאו ללמד שבכל שעות היום רעתו מתגברת.}

^{ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. שנאמר [תהילים לז לב]: "צופה רשע [יצר הרע] לצדיק ומבקש להמיתו". ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין האדם יכול לו לנצחו, שנאמר בהמשך הכתוב: "אלהים לא יעזבנו בידו".}

^{תנא דבי [מבית] רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה [היצר הרע שמתגרה בך], משכהו אחריך לבית המדרש ללמוד תורה. ואז, אם אבן הוא, נימוח. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. נמס מאש התורה וניצוצות ניתזים ממנו.}

^{והתנא מביא מקור לדבריו:}

^{"אם ברזל הוא מתפוצץ", שנאמר [ירמיה כג כט]: "הלא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע". ומאחר שדברי תורה נמשלו כאן לאש, הרי אש ממיס את הברזל עד שניתזים ממנו ניצוצות. "אם אבן הוא נימוח", שנאמר [ישעיה נה א]: "הוי כל צמא לכו למים" כלומר: לכו לתורה שנמשלה למים.}

^{ומאחר שהתורה נמשלה למים בכחה לשחוק את האבן עד שהוא נימוח, שנאמר [איוב יד יט]: "אבנים שחקו מים", כלומר: את האבנים שחקו המים.}

^{עד כאן הגמרא הרחיבה את הדיבור במה ששנינו שהאב חייב בבנו ללמדו תורה, ועתה הגמרא מבארת את המשך הברייתא:}

^{שנינו בברייתא: האב חייב בבנו להשיאו אשה.} 

^{והוינן בה: מנלן, מנין למדנו זאת?}

^{ומשנינן: דכתיב [ירמיה כט ו]: "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאנשים".} 

^{ומקשינן: בשלמא, אמנם מובן שהכתוב מצווה את האדם לקחת אשה לבנו, שהרי בנו בידו לעשות כן, שדרך האיש לחזר אחר האשה.}

^{אלא, אבל קשה: כיצד הכתוב מצוה את האדם לתת את בתו לאיש, וכי בתו בידו היא?! והלא אין דרך אשה לחזר אחר האיש!}

^{ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין הכתוב לומר: ניתן לה מידי, ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי. מצוה על האב לתת לבתו ממון, וכסות ללבוש ולהתכסות בה כדי שאנשים יחזרו אחריה.}

^{עוד שנינו בברייתא: חייב אדם בבנו ללמדו אומנות.} 

^{והוינן בה: מנלן? מנין למדנו זאת?}

^{אמר חזקיה: משום דאמר קרא [קהלת ט ט]: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ויש לפרש את הכתוב כך: "ראה חיים", דאג לעצמך לאומנות שתחיה ממנה.}

^{"עם אשה אשר אהבת", אפשר לפרש ש'אשה' שהוזכרה כאן היא אשה ממש, ואפשר לפרש שהכתוב מדבר על התורה, שנמשלת כאן לאשה.}

^{ומכל מקום, הכתוב מקיש את האומנות ל"אשה". שנאמר "ראה 'חיים' עם 'אשה'".}

^{אם נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן אשה ממש היא, יש ללמוד מהכתוב, כשם שחייב אדם בבנו להשיאו אשה [כמבואר לעיל], כך חייב ללמדו אומנות.}

^{ואם נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן תורה היא, יש ללמוד מהכתוב, כשם שחייב אדם בבנו ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. עוד שנינו בברייתא: ויש אומרים שאב חייב בנו אף להשיטו בנהר.} 

^{ומבארת הגמרא: מאי טעמא? - חיותיה הוא! היכולת לשוט בנהר היא צורך חיותו של האדם. ולכן זה נכלל בכתוב שהובא בגמרא לעיל "ראה 'חיים' אם אשה אשר אהבת".}

^{עוד שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות.} 

^{ותמהינן: "ליסטות" סלקא דעתך? וכי תעלה בדעתך שאדם שאינו מלמדו אומנות מלמד את בנו ליסטות? והלא הוא יושב ואינו עושה דבר!}

^{אלא כך צריך לומר: "כל שאינו מלמדו אומנות 'כאילו' מלמדו ליסטות".} 

^{ומלשון הברייתא משמע שרבי יהודה בא להוסיף ולחייב את האדם ללמד את בנו אומנות, יותר ממה שתנא קמא מחייבו.}

^{ולפיכך הגמרא שואלת: מאי בינייהו, מה ההבדל ביניהם? מה הוסיף רבי יהודה על תנא קמא?}

^{ומתרצינן: איכא בינייהו דאגמריה עיסקא, יש נפקא מינה ביניהם באדם שלימד את בנו להתעסק בסחורה:}

^{לדעת תנא קמא, החיוב ללמד אומנות נלמד מ"ראה 'חיים' עם אשה", ואדם שלימד את בנו לעסוק במסחר הרי דאג בכך לחיותו. ויצא ידי חובתו.}

^{ואילו רבי יהודה נתן טעם לחיוב ללמד את בנו אומנות כדי שימנע מלעסוק בליסטות. ללמדנו, שאם למדו סחורה לא יצא ידי חובתו, שהרי עדיין לא מנע את בנו מלעסוק בליסטות, שהרי העיסוק בסחורה מחייב שקודם כל יהיה לאדם סחורה כדי להתעסק בה, ויש לחוש שמא לא יהיה לו במה לעשות סחורה, וילסטם את הבריות.}

^{ולפיכך, לדעת רבי יהודה צריך ללמד את בנו אומנות דוקא. כלומר: מקצוע שאפשר להתפרנס בו על ידי עבודה, אפילו אם לא תהיה בידו סחורה.}

^{עד כאן הגמרא פירשה את דברי הברייתא שעוסקת במצות שהאב חייב לעשות לבנו. וברייתא זו הובאה בגמרא כדי להסביר את הרישא של משנתנו "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות".}

^{ועתה הגמרא מסבירה את המשך משנתנו:}

^{שנינו במשנה: "כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין.}

^{והוינן בה: מאי מה נכלל ב"כל מצות האב על הבן"? לכאורה היה אפשר לפרש כך: כל המצות שהאב חייב עבור בנו, כגון למולו וכדומה, אך הגמרא דוחה זאת:}

^{אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה, אם נאמר שכוונת המשנה לכל המצות שהאב חייב לעשות עבור בנו, ועל זה שנינו "נשים חייבות", אזי תתעורר קושיא:}

^{והא תניא בברייתא: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו", מלשון הברייתא משמע שדוקא אביו, אין, אכן, אבל אמו, לא חייבת בכך!}

^{ומשנינן: אמר רב יהודה: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו, דהיינו כיבוד האב ומוראו, אחד אנשים ואחד נשים חייבין.} 

^{תנינא להא, דתנו רבנן, לאור מה שביאר רב יהודה במשנתנו. יש סיוע ממשנתנו לדברי הברייתא דלהלן.}

^{וכך שנינו בברייתא: נאמר בתורה בענין מצות מורא אב ואם [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו".}

^{ושואלת הברייתא: מאחר שנאמר "איש", היה ראוי לומר שאין לי לכלול במצוה הזאת אלא איש בלבד ולא אשה, ואם כן אשה מנין לי שאף היא מצווה בזה?}

^{עונה הברייתא: מאחר שהכתוב מדבר ל"איש", לכאורה היה ראוי לומר "איש אביו ואמו 'תירא'" [בלשון יחיד], ולמה נאמר "תיראו" בלשון רבים? אלא, כשהוא אומר 'תיראו' [בלשון רבים] הרי כאן שנים, כלומר: איש ואשה. ומכאן שאף האשה מצווה לירא מאביה ומאמה.}

^{והברייתא חוזרת ומקשה: כיון שאמרנו שגם אשה מצווה במורא אב ואם, אם כן מה תלמוד לומר, מדוע נאמר בתחילת הפסוק "איש", שמשמעותו איש ולא אשה?}

^{עונה הברייתא: למרות שגם אשה נכללת במצות מורא אב ואם, בכל זאת יש הבדל בינה לבין האיש. כי איש, יש סיפק, היכולת, בידו לעשות מה שיבקש אביו. אבל אשה [לאחר שנשאת לבעלה] אין סיפק, יכולת בידה לעשות מה שאביה ואמה מבקשים, מפני שרשות אחרים עליה, שהרי היא משועבדת לבעלה, ובידו למחות בה שלא לעשות לאביה ולאמה. והגמרא מרחיבה בענין מצות כיבוד אב ואם ומוראם:}

^{תנו רבנן: נאמר [שמות כ יב]: "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר [משלי ג ט]: "כבד את ה' מהונך". ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "כבד", למדנו מכאן שהשוה הכתוב את כבוד אב ואם לכבוד המקום.}

^{וכן, נאמר [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו", ונאמר [דברים ו יג]: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד". ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "תירא", למדנו שהשוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום.} 

^{וכן, נאמר [שמות כא יז]: "ומקלל אביו ואמו מות יומת", ונאמר [ויקרא כד טו]: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". השוה הכתוב "ברכת" אב ואם [בלשון סגי - נהור, כלומר: קללת אב ואם] ל"ברכת" המקום. אבל, בענין הכאה לא הוזכר בתורה אלא מכה אביו ואמו, וודאי אי אפשר להקיש זאת כלפי מעלה, שהרי אין הכאה כלפי מעלה.}

^{וממשיכה הברייתא: מה שאמרנו שהוקשו כבוד ומורא אב ואם לכבוד ומורא המקום, וכן בדין, מסתבר להקישם, מפני ששלשתן שותפין בו ביצירתו.}

^{תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.}

^{דף לא - א}

^{תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שאמו משדלתו בדברים, מפתה אותו בלשון רכה. לפיכך הקדים הקב"ה את כיבוד אב לכיבוד אם שנאמר "כבד את אביך", ואחר כך נאמר "ואת אמך".}