^{וזהו הפירוש של מה ששנינו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", כלומר: כשם שהדיוט קונה בשעה שהממון הגיע לידו על ידי משיכה או חזקה, כך רשות הגבוה קונה אפילו באמירה בלבד, בלא שום קנין נוסף.}

^{עד כאן הברייתא ביארה את לשון משנתנו.}

^{והעולה מדברי המשנה הוא, שיש שני קנינים שקונים בהקדש ואינם קונים בהדיוט: א. כסף [במטלטלין]. ב. אמירה.}

^{והברייתא מרחיבה את הדיבור בענין קנין כסף בהקדש:}

^{א. אדם שרצה לפדות חפץ מן ההקדש, כלומר: לשלם את דמיו להקדש, ולקנותו לעצמו, אם אירע שמשכו מן הגזבר בעודו שוה מנה, ולא הספיק לפדותו [לתת את דמיו] עד שהתייקר ועמד במאתים. נותן להקדש מאתים.} 

^{ומבארת הגמרא: מאי טעמא?} 

^{משום שאין הקדש קונה או מוכר אלא בקנין כסף ולא במשיכה. שנאמר בהקדש "ונתן הכסף וקם לו". נמצא, שכל זמן שלא שילם את הכסף להקדש, לא קנה עדיין את החפץ. ועתה, לאחר שמשך, ובא לשלם להקדש ובכך לפדותו, הוא שוה כבר מאתיים, ולכן עליו לשלם בעד החפץ כשוויו בשעת הקניה, שהיא שעת התשלום ולא שעת המשיכה מהקדש.}

^{וממשיכה הברייתא ואומרת:}

^{ב. אם משכו בעודו שוה מאתים, ולא הספיק לפדותו עד שהוזל ועמד במנה, גם כן נותן להקדש מאתים, כפי שהיה שוה בשעת המשיכה.}

^{ומבארת הגמרא: מאי טעמא? מדוע הוא משלם מאתים? והלא משיכה אינה קונה בהקדש, נמצא שלא קנה עד שהוזל, ואם כן עליו לשלם רק מנה, כפי ששוה בשעת הקניה, שהיא שעת התשלום!}

^{ועונה על כך הגמרא: משום שחכמים אמרו כלל "לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש".} 

^{כלומר: הקונה חפץ מהדיוט ומשכו בעודו שוה מאתים והוזל, משלם מאתיים, מפני שמשיכה קונה בהדיוט, ועליו לשלם כשווי החפץ בשעת הקניה.}

^{ולכן אין זה מן הראוי שיהיה כח ההקדש פחות מכח ההדיוט. ולפיכך תיקנו, שגם הקונה חפץ מן ההקדש ומשכו בעודו שוה מאתיים, והוזל, חייב לשלם מאתיים זוז, ואפילו אם החפץ הוזל לפני התשלום. עד כאן הברייתא דיברה באדם שמשך חפץ מן ההקדש לפני ששילם את דמיו. ועתה הברייתא דנה באדם ששילם להקדש בעד חפץ לפני שמשכו:}

^{א. פדאו מן ההקדש [על ידי שנתן לגזבר את דמיו] בעודו שוה מאתים, ולא הספיק למושכו מרשות הקדש עד שהוזל ועמד במנה, נותן מאתים.} 

^{ומבארת הגמרא: מאי טעמא?} 

^{משום שהקדש קונה בכסף, שנאמר: "ונתן הכסף וקם לו". ובשעת נתינת הכסף החפץ היה שוה מאתים. ועליו לשלם את שויו בשעת הקנין.}

^{וממשיכה הברייתא ואומראת:}

^{ב. פדאו בעודו שוה מנה, ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואין נותן להקדש אלא מנה. מפני שהקדש קונה בקנין כסף, ובשעת נתינת הכסף החפץ לא היה שוה אלא מנה בלבד.}

^{ומקשינן: אמאי? מדוע אינו משלם להקדש מאתיים? והלא אם משך חפץ מהקדש בשעה שהיה שווה מאתיים, והוזל לפני ששילם דמיו, משלם מאתיים כשעת המשיכה, משום "לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש". ואם כן, הכא נמי, גם כאשר שילם להקדש תמורת חפץ מנה, והתייקר לפני המשיכה, נימא [נאמר] "לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש", וישלם מאתיים כשוויו בשעת המשיכה!}

^{ומתרצינן: גם הדיוט אינו יכול לחזור בו לאחר נתינת הכסף, גם אם לא משך, אלא שאם חזר בו מהמקח, חזרתו חזרה.}

^{אטו, וכי הדיוט שרוצה לחזור בו לאחר נתינת כסף, לאו ב"מי שפרע" קאי? וכי אינו מקבל על עצמו בכך קללת "מי שפרע"?! ודאי שכן!}

^{ומאחר שהדיוט אינו יכול לחזור בו לאחר נתינת כסף בלא קבלת קללה, לפיכך אף ההקדש שקיבל מנה בעד חפץ והתייקר, אינו חוזר בו מהפדיה, ולכן, אין הבעלים צריכים להוסיף כלום.}

^{מתניתין:} 

^{משנתנו מבארת באיזה מן המצוות נשים חייבות ובאיזה מהן נשים פטורות. ונאמרו בזה חמשה כללים:}

^{א. כל מצוה שהיא בכלל "מצות הבן על האב", ובגמרא יתבאר מה כלול בזה, - אנשים חייבין בה, ונשים פטורות.} 

^{ב. וכל מצוה שהיא בכלל "מצות האב על הבן", וגם כלל זה יתבאר בגמרא - אחד אנשים ואחד נשים חייבים בה.}

^{ג. וכל מצות 'עשה' שהזמן גרמא, שהזמן גורם לה שתבוא, כגון אכילת מצה בפסח, וכדומה - אנשים חייבין, ונשים פטורות.} 

^{ד. וכל מצות 'עשה' שלא הזמן גרמא, כגון מצות מזוזה, והשבת אבדה וכדומה - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.}

^{ה. וכל מצות 'לא תעשה', בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.}

^{חוץ מהמצות דלהלן, שלמרות שהן מצות 'לא תעשה', בכל זאת נשים פטורות מהן:}

^{א. "בל תקיף" - המצוה שלא להקיף את פאת הראש.}

^{ב. ו"בל תשחית" - המצוה שלא להשחית את פאת הזקן.}

^{ג. ו"בל תטמא למתים" - המצוה שנאמרה בכהנים שלא יטמאו בטומאת המת.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: "כל מצות הבן על האב. אנשים חייבין ונשים פטורות".}

^{והגמרא מבארת למה התכוונה המשנה:}

^{והוינן בה: מאי "כל מצות הבן על האב"?} 

^{[ולכאורה היה אפשר לבאר זאת כך: כל המצות שהבן מצווה לעשות לאביו, דהיינו כיבוד אב ואם ומוראם. האנשים חייבין ונשים פטורות.}

^{אך הגמרא שוללת זאת, ואומרת]: אילימא, אם נאמר שכוונת התנא לומר כך: כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא, כל המצוות שהבן חייב לעשות עבור אביו, אזי יש לתמוה על כך:}

^{וכי נשים פטורות מהמצוות הללו? ! והתניא בברייתא שנשים חייבות!}

^{דתניא: נאמר בתורה בענין מצות מורא אב ואם [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו".}

^{"איש". אין לי אלא איש בלבד, ולא אשה.}

^{אשה, מנין לי שגם היא חייבת במורא אביה ואמה?}

^{תשובתך, מאחר שהכתוב מדבר ל"איש", היה ראוי לומר "איש אביו ואמו תירא" [בלשון יחיד]. למה נאמר "תיראו" [בלשון רבים]?}

^{לכן, כשהוא אומר "תיראו" [בלשון רבים] הרי כאן שנים, איש ואשה. ומכאן שאף האשה מצווה לירא מאביה ומאמה.}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ולמדנו מדברי הברייתא שנשים מצוות במצות מורא אב ואם. ואם כן, אין לומר שמשנתנו התכוונה לומר בכל המצוות שהבן מצווה לעשות עבור אביו שנשים פטורות.}

^{וחוזרת השאלה דלעיל: מאי "כל מצות הבן על האב"?}

^{אמר רב יהודה: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו שיבוארו להלן - אנשים חייבין ונשים פטורות.}

^{תנינא להא, לביאורו של רב יהודה במשנתנו, גם בברייתא.}

^{והגמרא מביאה ברייתא המבארת מה הם המצוות המוטלות על האב לעשות לבנו:}

^{דתנו רבנן, כלומר: לאור מה שפירש רב יהודה במשנתנו, יש סמך מדברי המשנה למה ששנו בברייתא דלהלן:}

^{וכך שנינו בברייתא: האב חייב בבנו למולו, ואם הוא בכור, חייב לפדותו [פדיון הבן], וחייב ללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים: אף להשיטו במים, ללמדו לשחות, שמא יפרוש בספינה, והספינה תטבע, ואם לא ידע לשחות, יסתכן.}

^{רבי יהודה אומר: כל מי שאינו ממלד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות [גזלנות].}

^{ומיד תמהינן על דברי רבי יהודה: "מלמדו ליסטות", סלקא דעתך!? וכי יעלה על דעתך שהוא מלמדו ליסטות?! והלא הוא יושב ואינו מלמדו כלום! אלא בהכרח, כך אמר רבי יהודה: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו הוא מלמדו ליסטות. כי מאחר שאינו בקי בשום אומנות, עלול להיות שלא תהיה לו פרנסה, והרעב יגרום לו לגזול את הבריות.}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{והגמרא מבארת עתה: [א] מנין למדה הברייתא שמוטל על האב לעשות לבנו כל מצוה מהמצוות האלו. [ב] מנין למדה המשנה שרק האב חייב בזה ולא האם.}

^{שנינו בברייתא: האב חייב בבנו למולו, והתבאר במשנתנו שרק האב חייב בכך ולא האם.}

^{מנלן, מנין לנו שהאב חייב למול את בנו: דכתיב [בראשית כד א]: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר ציוה אותו אלהים". מכאן שהאב מצווה למול את בנו.}

^{ומוסיפה הגמרא ומבארת, שלפעמים מוטלת החובה למול את הבן על אחרים:}

^{והיכא דלא מהליה אבוה, מיחייבי בי דינא למימהליה, אם אירע שהאב לא מל את הבן, אזי בית דין חייבים למולו. דכתיב [בראשית יז י]: "המול 'לכם' כל זכר".}

^{והיכא דלא מהליה ביה דינא, מיחייב איהו למימהל נפשיה. אם אירע שבית דין לא מלוהו, חייב הוא למול את עצמו כשיגדל, דכתיב [שם פסוק יד]: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". מכאן שהוא עצמו חייב למול את עצמו.}

^{ועתה מבארת הגמרא מנין למדה משנתנו שאשה אינה חייבת למול את בנה:}

^{איהי, מנלן דלא מיחייבא? מנין לנו שהאשה אינה מצווה בזה?}

^{שנאמר בענין מילה [בראשית כא ד]: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר צוה 'אותו' אלהים". המילה "אותו" מיעוט היא, ללמדך כי רק "אותו", את אברהם, האב, ציוה אלהים למול את בנו, ולא "אותה", את שרה, האם.}

^{והגמרא חוזרת לדון במה שאמרנו לעיל, שמקור החיוב של האב למול את בנו נלמד ממה שנאמר: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר ציוה אותו אלהים":}

^{אשכחן מיד, אמנם מצאנו שבאותה שעה אברהם הצטווה למול את בנו, אבל, לדורות מנלן, מנין לנו שאף כל עם ישראל לדורותיו חייב בזה?}

^{יש ללמוד זאת מהברייתא דלהלן: תנא דבי רבי ישמעאל, שנה תנא שלמד בבית מדרשו של רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בתורה לשון "צו", אינו אלא לשון זירוז, ללמד שהאדם יהיה מהיר וזריז בדבר. ונוהג מיד באותה שעה, ואף נוהג לדורות שאחריו.}

^{והתנא מביא מקור לדבריו: [א] "צו" הוא מלשון "זירוז" - דכתיב [דברים ג כח]: "וצו את יהושע 'וחזקהו ואמצהו'". הרי שלשון "צו" נאמרה בענין חיזוק ואימוץ, כלומר: שיתחזק להזדרז בדבר.}

^{ונוהג מיד ולדורות - דכתיב [במדבר טו כג]: "מן היום אשר ציוה ה' והלאה לדורותיכם". מכאן שכל מקום שנאמר לשון ציווי היינו מאותו היום והלאה לדורות.}

^{ומאחר שבענין מילה נאמר "ציוה" כדלעיל, יש ללמוד מזה שמצות מילה נוהגת מיד ולדורות.}

^{שנינו בברייתא: האב חייב בבנו לפדותו. [א] הגמרא מבארת מנין לנו שהאב חייב לפדות את בנו:}

^{והוינן: מנלן, מנין למדנו זאת?}

^{ומשנינן: דכתיב [שמות לד ב]: "כל בכור בניך תפדה".} 

^{הגמרא מוסיפה: והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למיפרקיה, אם ארע שהאב לא פדה את בנו, אזי הבן בעצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל.}

^{ומקור דין זה: דכתיב [במדבר יח טו]: "פדה תפדה את בכור האדם". כפל הלשון מלמד שאף הבן חייב לפדות את עצמו אם לא פדאו אביו.}

^{[ב] הגמרא מבארת מנין למדה משנתנו שאשה אינה חייבת לפדות את בנה:}

^{והוינן בה: ואיהי מנלן דלא מיפקדה, מנין לנו שהאשה לא הצטוותה בכך?}

^{ומשנינן: דכתיב "תפדה" בלא ניקוד. ואפשר לקרוא זאת בשני אופנים: [א] "תיפדה", כשהאות פ' מנוקדת בקמ"ץ ומשמע שמצוה על הבכור לפדות את עצמו. [ב] "תפדה", כשהאות פ' מנוקדת בשו"א. ומשמע שמצוה על אחר לפדותו. ומאחר ששני הדברים נלמדים ממלה אחת, יש להשוותם זה לזה, ולפיכך, כל מי שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו, אינו מצווה לפדות את אחרים. ואשה אינה מצווה לפדות את עצמה, ולכן אינה מצווה לפדות את אחרים [את בנה].}

^{ומיד הגמרא שואלת: נקטנו בפשטות שאשה אינה מצווה לפדות את עצמה. אך עדיין יש לדון, ואיהי, מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה? מנין הא גופא שאין האשה מצווה לפדות את עצמה?}

^{ומשנינן: דכתיב "תפדה", ויש לקרוא זאת בשני אופנים: [א] "תפדה" [את אחרים], [ב] "תיפדה" [אתה עצמך], וכדלעיל, ויש להשוותם זה לזה לענין דבר נוסף: כל שאחרים מצווים לפדותו, מצווה לפדות את עצמו. וכל שאין אחרים מצווים לפדותו, אין מצווה לפדות את עצמו.}

^{ואשה, אביה אינו חייב לפדותה [כפי שיבואר להלן], ולפיכך אף היא אינה חייבת לפדות את עצמה משתגדיל.}

^{ומיד הגמרא שואלת: ומנין פשוט לנו שאין אחרים מצווים לפדותה? עונה הגמרא: משום דאמר קרא [שמות שם]: "כל בכור 'בניך' תפדה". ומשמע בניך ולא בנותיך.}

^{ואגב שדיברנו בענין חיוב האב לפדות את בנו הבכור, וחיוב הבכור לפדות את עצמו, הגמרא מביאה ברייתא הדנה איזה חיוב קודם:}

^{תנו רבנן: אדם שמוטלים עליו שני החיובים הנזכרים, דהיינו הוא צריך לפדות את עצמו, מפני שלא פדאו אביו. ואף נולד לו בן ובנו מוטל עליו לפדות. ואינו יכול לפדות אלא פדיון אחד בלבד, איזה מהם קודם?}

^{הוא קודם לבנו, ויפדה את עצמו.}

^{ואילו רבי יהודה אומר: בנו קודמו, מפני שזה, הוא עצמו, מצותו היתה מוטלת על אביו. וזה, בנו, מצות פדיון בנו מוטלת עליו.} 

<sup>ולכאורה היה נראה שכוונת רבי יהודה לומר שלעולם המצוה המוטלת עליו למול את בנו חשובה יותר ממצות פדיון עצמו, שבעיקרה היתה מוטלת על אביו.


דף כט - ב</sup>

^{אך, רבי ירמיה ביאר את דברי רבי יהודה בדרך אחרת: אמר רבי ירמיה: הכל מודין, שכל היכא  דליכא, בכל מקרה שאין לאדם נכסים אלא} 

^{בשיעור חמש סלעים בלבד, אזי בודאי הוא קודם לבנו.}

^{מאי טעמא? - משום שמצוה דגופיה עדיפא, המצוה שבגופו עדיפה.}

^{וכי פליגי, כל אשר נחלקו, הוא היכא דאיכא, בכגון שהיו לו קרקעות בשווי עשרה סלעים, ומכר קרקע בשיווי חמש סלעים לפני שנולד בנו, ונמצא שיש עכשיו לפניו חמש משועבדים, ועוד היו בידו חמש בני חורין, נכסים השוים חמש סלעים שהיו בידו [ולא מכרם לאחרים].}

^{ונחלקו חכמים ורבי יהודה, מה יעשה באותם חמש סלעים בני חורין שבידו: חכמים סוברים שיפדה את עצמו בהם. ורבי יהודה סובר שיפדה את בנו.}

^{והסבר מחלוקתם הוא:}

^{מאחר שכבר אמרנו שהכל מודים שמצוה שבגופו עדיפה, אם כן בודאי שלא יתכן שאדם יקדים ויפדה את בנו מחמש בני חורין שבידו, אלא אם כן הכהן יוכל לגבות מן הלקוחות את חמש המשועבדים עבור פדיונו הוא.}

^{והנה, בעל חוב שרוצה לגבות את חובו מנכסים משועבדים, אינו יכול לגבות אלא אם היתה זו מלוה שיש עליה שטר. אבל מלוה שבעל פה אינה נגבית מן הלקוחות.}

^{חוב חמש הסלעים שאדם חייב לכהן עבור פדיון גופו, אין עליו שטר. ואם כן, לכאורה, היה ראוי לומר שהכהן אינו יכול לגבות זאת מנכסים משועבדים.}

^{אך, יש סיבה מיוחדת לומר שהכהן בכל זאת יוכל לגבות את הפדיון מנכסים משועבדים:}

^{רבי יהודה סבר: "מלוה" דכתיב בתורה, ככתובה בשטר דמי. כלומר, כל חוב שהתורה הטילה על האדם, כגון פדיון הבן, הרי הוא חשוב כמלוה הכתובה בשטר, ונגבה מנכסים משועבדים.}

^{ובנידון דידן, שהאדם מכר את נכסיו לאחר שגדל וכבר התחייב לפדות את עצמו, נמצא שחמש הסלעים שביד הלקוחות משועבדים לכהן לגבות מהם את פדיונו.}

^{אבל, הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו של אותו אדם מהקרקע בשיווי חמש הסלעים שביד הלקוחות, מפני שהלקוחות קנו את הקרקע לפני שנולד בנו. ואין הנכסים משועבדים לאותו החוב.}

^{נמצא, שאם יפדה את עצמו בחמש הסלעים שבידו, לא יוכל לקיים את מצות פדיון בנו, שהרי הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו, שהרי הכהן לא יכול לגבות את פדיון בנו מן הלקוחות.}

^{ולפיכך, בהני חמש, פריק לבריה. באותם חמשת הסלעים שבידו, יפדה את עצמו. ואחר כך, משלא ישארו בידיו נכסים לפדות את עצמו, אזיל כהן, וטריף ליה לחמש משועבדים, לדידיה, ילך הכהן ויטרוף מן הלקוחות חמש סלעים עבור פדיון עצמו.}

^{אך יש לדון: כיצד הוא רשאי להקדים ולפדות את בנו בחמש הסלעים שבידו? והלא הוא גורם בכך להפסיד את הלקוחות ולצערם שלא כדין! שהרי הנכסים שבידם משועבדים רק לפדיון עצמו והיה בידו לפדות את עצמו מהנכסים שבידו בלא לגרום שיגבו את פדיונו מהם!}

^{וכדי לענות על כך אמר רבי יהודה: "זה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, " כלומר: מצות בנו מוטלת עליו יותר ממצותו, ולפיכך מותר לו להקדים את פדיית בנו לפדיית עצמו.}

^{ורבנן סברי, מלוה דכתיב באורייתא [כגון פדיון הבן], לאו ככתיבה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה היא, ואיה נגבית מן הלקוחות, ונמצא שאם יפדה את בנו בחמשת הסלעים שבידו, לא יוכל לפדות את עצמו, שהרי הכהן לא יוכל לגבות את חמשת הסלעים המשועבדים.}

^{והילכך, מאחר שאינו יכול לפדות אלא פדיון אחד בלבד, מצוה דגופיה עדיף.} 

^{הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בין חכמים לרבי יהודה בפדיון הבן, כעין המחלוקת שהובאה לעיל:}

^{תנו רבנן:}

^{אדם שמוטלות עליו שתי מצוות, לפדות את בנו, ולעלות לרגל, ושתי המצוות הללו כרוכות בהוצאת ממון, שהרי כדי לפדות את בנו צריך חמשה סלעים, וכדי לעלות לרגל צריך מעות להוצאת הדרך. ואין בידו ממון המספיק לשתיהן. איזו מהן קודמת?}

^{תנא קמא אומר: פודה עכשיו את בנו, ואחר כך, כשיזדמן לו ממון, עולה לרגל.} 

^{ורבי יהודה אומר: עולה עכשיו לרגל. ואחר כך, כשיזדמן לו ממון, פודה את בנו. מפני שזו, עליה לרגל היא מצוה עוברת, ואם יתמהמה מלקיימה עתה לא יוכול לקיימה אחר כך. וזו, מצות פדיון הבן, היא מצוה שאינה עוברת. וגם אם ימנע מלקיימה עתה יוכל לקיימה אחר כך.}

^{והוינן בה: בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא. אמנם טעמו של רבי יהודה מובן, כפי שהוא עצמו הסביר בברייתא.}

^{אלא, רבנן - מאי טעמייהו, מה הטעם לדברי רבנן? מדוע הם אמרו שפודה את בנו ורק אחר כך עולה לרגל?}

^{ומשנינן: משום דאמר קרא [שמות לד כ]: "כל בכור בניך תפדה", והדר, ומיד אחר כך נכתב באותו פסוק "ולא יראו פני ריקם".  ומסדר הפסוק משמע שקודם כל אדם צריך לפדות את בנו ורק אחר כך לעלות לרגל.}

^{ומביאה עתה ברייתא נוספת הדורשת את הכתוב "כל בכור בניך תפדה".}

^{תנו רבנן: מנין לנו שאם היו לו לאדם חמשה בנים מחמש נשים, וכל אחד מן הבנים הללו הוא בכור לאמו ואינו בכור לאביו, מנין שחייב לפדות את כולן, למרות שהם אינם בכורים לגביו?}

^{תלמוד לומר [שם] "כל בכור בניך תפדה", המילה 'כל' מרבה את כל מי שאינו בכור לאביו אלא לאמו בלבד.}

^{ומקשינן על הברייתא: מדוע הוצרכנו לדרוש זאת מהמילה "כל"? והרי פשיטא הוא שדין פדיון הבן תלוי באם ולא באב! שהרי בפטר רחם תלא רחמנא, דין פדיון הבן נאמר על "פטר רחם", דהיינו בן היוצא ראשון מרחם אמו, ומכאן שהכל תלוי באם ולא באב!}

^{ומתרצינן: מהו דתימא, שמא היית אומר, נילף נלמד את הגדרת "בכור" בענין פדיון הבן, בגזירה שוה של "בכור" "בכור" מנחלה.}

^{בענין פדיון הבן הוזכר 'בכור', וגם בענין ירושת הבכור נאמר 'בכור':}

^{מה להלן, בענין נחלה, נאמר שהבכור הוא "ראשית אונו" של האב, שלענין נחלה הכל תלוי באב ולא באם, כיוצא בזה אף בכור שהוזכר כאן, בפדיון הבן, היינו ראשית אונו של האב.}

^{קא משמע לן, בא הכתוב והשמיענו 'כל' בכור בניך תפדה, ללמד שפדיון הבן תלוי באם.}

^{שנינו בברייתא: האב חייב בבנו ללמדו תורה.} 

^{ומבארת הגמרא מנין לנו שהאב חייב בכך:}

^{מנלן, מנין למדנו זאת?}

^{מהא דכתיב [דברים יא יט]: "ולמדתם אותם את בניכם". והגמרא מוסיפה: והיכא דלא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה. אם אירע שהאב לא לימד את בנו, אזי הבן עצמו חייב ללמוד תורה, משיגדיל.}

^{ומקור דין זה: דכתיב [דברים ה א]: "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים. ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם". ומשמע מהכתוב שהאדם מצווה ללמוד תורה בעצמו.}

^{ועתה מבארת הגמרא מנין למדה משנתנו שהאשה אינה מצווה ללמד את בנה תורה:}

^{איהי, מנלן דלא מיחייבא, מנין לנו שהאם אינה חייבת בכך?}

^{ומשנינן: דכתיב "ולימדתם אותם את בניכם", והמילה "ולימדתם" כתובה בתורה בכתיב חסר ["ולמדתם" בלא האות י'] ואפשר לקרותה גם כאילו נאמר "ולמדתם" [האות ל' מנוקדת בשווא]. (268) ומאחר ששני הדברים נלמדים ממילה אחת, יש להשוותם זה לזה, ולפיכך, כל שמצווה ללמוד בעצמו ['ולמדתם'] מצווה גם ללמד את בנו. אבל אשה שאינה מצווה ללמוד בעצמה, כפי שיבואר להלן, גם ללמד את בנה אינה מצווה.}

^{ומיד הגמרא שואלת: נקטנו בפשטות שאשה אינה מצווה ללמוד בעצמה, אך יש לדון: ואיהי, מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה? מנין הא גופא שאין האשה מצווה ללמוד תורה בעצמה?}

^{ומשנינן: דכתיב בפסוק הזה "ולמדתם", ואפשר לקרוא זאת בשני אופנים: א. 'ולימדתם'. ב. 'ולמדתם'. ויש להשוותם זה לזה לענין דבר נוסף: כל שאחרים [האב] (269) מצווין ללמדו, אף הוא מצווה ללמד את עצמו. וכל שאין אחרים [האב] מצווין ללמדו, אף הוא אין מצווה ללמד את עצמו.}

^{ואשה, אביה אינו חייב ללמדה תורה [כפי שיבואר להלן], ולפיכך אף היא אינה חייבת ללמוד בעצמה משתגדיל.}

^{ומיד הגמרא שואלת: ומנין פשוט לנו שאין אחרים מצווין ללמדה? עונה הגמרא: משום דאמר קרא: "ולמדתם אותם את בניכם". משמע דוקא את בניכם ולא את בנותיכם. (270)} 

^{ואגב שדברנו בענין חיוב האב ללמד את בנו, וחיוב האדם ללמוד בעצמו, הגמרא מביאה ברייתא הדנה איזה מן החיובים קודם:}

^{תנו רבנן: אדם שמוטלים עליו שני חיובים, דהיינו הוא צריך ללמוד, ובנו מוטל עליו ללמוד, ואינו יכול לקיים אלא אחד מהם, (270*) איזה מהם קודם?}

^{הוא קודם לבנו.} 

^{רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח, ותלמודו מתקיים בידו, אזי בנו קודמו. (271)} 

^{ומביאה הגמרא מעשה ברב אחא בר יעקב, שסבר שהלכה כרבי יהודה: (272)}

^{כי הא, כמו המעשה דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי, בתחילה שלחו אביו, רב אחא, ללמוד תורה מפי אביי, וכי אתא, כאשר בא רב יעקב לביתו, חזייה דלא הוה מחדדין שמעתיה, ראה אביו שלא היה תלמודו ברור בידו, ואז אמר ליה: אנא עדיפנא מינך. תוב את, דאיזיל אנא. אני ממולח יותר ממך. לפיכך שב אתה בבית ואני אלך ללמוד מפי אביי.}

^{ובדרך אגב, הגמרא ממשיכה ומספרת את מה שארע כאשר בא רב אחא ללמוד לפני אביי:}

^{שמע אביי דקא הוה אתי, שרב אחא מגיע ללמוד אצלו,}

^{הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, היה מזיק שהיה רגיל להיות בבית המדרש שבו למדו תלמידיו של אביי, (273) וכוחו של אותו מזיק היה גדול עד כדי כך, דכי הוו עיילי בתריין, אפילו ביממא הוו מיתזקי, כאשר היו נכנסים שני תלמידים אפילו ביום היו ניזוקים ממנו.}

^{וכאשר בא רב אחא, אמר להו אביי לתלמידיו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחש ניסא! לא יארח אף אדם את רב אחא בביתו, ובעל כרחו יצטרך ללון בבית המדרש, ומחמת חסידותו של רב אחא יתכן שייעשה נס ויהרוג את המזיק. (274)} 

^{ובאמת כך היה. על, נכנס רב אחא לבית המדרש, בת ולן בההוא בי רבנן, באותו בית מדרש. ונגלה לפניו אותו מזיק. ואידמי ליה כתנינא דשבע רישוותיה, נדמה לפניו כצורת תנין בעל שבעה ראשים.}

^{התפלל רב אחא התפלל שיהרג אותו מזיק, וכל כריעה דכרע בתפילתו, נתר חד רישיה, נשר ראש אחד מן המזיק, עד שנשרו כל ראשיו ומת.}

^{אמר להו רב אחא לתלמידי אביי למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין! לולא שהתרחש לי נס, סיכנתם אותי. (275) הגמרא מביאה ברייתא נוספת, שנאמרה בסמוך לברייתא שהבאנו לעיל ["הוא ללמוד ובנו ללמוד"]. (276)} 

^{תנו רבנן: אדם שמוטלות עליו שתי מצוות: ללמוד תורה, ולישא אשה, קודם כל ילמוד תורה, ואחר כך ישא אשה.}

^{ואם אי אפשר לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו, אזי, קודם כל ישא אשה, ואחר כך ילמוד תורה.} 

^{אמר רב יהודה: אמר שמואל: הלכה: נושא אדם אשה כדי שלא יבואו ללבו הרהורי עבירה, ואחר כך ילמוד תורה.} 

^{ואילו רבי יוחנן אמר: כיצד יכול אדם לשאת אשה ואחר כך ללמוד תורה? וכי ריחיים מוטלות בצוארו, ויעסוק בתורה?! כלומר: מוטל עליו לדאוג לפרנסת ביתו וכיצד יעסוק בתורה? אלא ילמד תורה ורק אחר כך ישא אשה.}

^{ולא פליגי, שמואל ורבי יוחנן אינם חולקים זה על זה, אלא כל אחד מהם דיבר על אנשי מקומו בלבד:}

^{הא לן, מה שאמר שמואל שישא אשה ואחר כך ילמד תורה, שמואל אמר זאת לאנשי מקומו בבבל, מפני שהיו רגילים לצאת מביתם לאחר נישואיהם ולנסוע לארץ ישראל לשנן משניות מפי התנאים שגרו בה. ומאחר שלא היו בביתם, צרכי הבית לא היו מוטלים עליהם, ויכלו לעסוק בתורה אפילו לאחר נישואיהם. ולפיכך עדיף להם לישא אשה תחילה ולהיות בלא הרהורי עבירה.}

^{והא להו, מה שאמר רבי יוחנן "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה" הוא לאנשי מקומו, בארץ ישראל, מפני שהיו רגילים ללמוד תורה בעירם, ואם ישאו תחילה אשה, צרכי הבית יהיו מוטלים עליהם ויבטלום מתלמודם, לפיכך עדיף להם ללמוד תורה לפני שישאו אשה. ועתה הגמרא מבארת באיזה גיל אסור לאדם להתעכב מלישא אשה:}

^{משתבח ליה רב חסדא לפני רב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא.} 

^{אמר ליה רב הונא לרב חסדא: כשיבוא רב המנונא לידך הביאהו לידי להכירו.}

^{כי אתא, כאשר בא רב המנונא לפני רב הונא חזייה דלא פריס סודרא, ראה רב הונא שרב המנונא אינו מכסה את ראשו בסודר כדרך שהיו האנשים הנשואים רגילים לכסות את ראשם.}

^{אמר ליה רב הונא: מאי טעמא לא פריסת סודרא? מדוע אינך מכסה את ראשך בסודר?}

^{אמר ליה, השיב לו רב המנונא: משום דלא נסיבנא, מפני שלא נשאתי אשה.}

^{אהדרינהו לאפיה מיניה, היסב רב הונא את פניו מרב המנונא. ואמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת, ראה שלא תוכל להביט בפני עד שתישא אשה.}

^{ורב הונא עשה כך לטעמיה, לפי שיטתו, דאמר "בן עשרים שנה ולא נשא אשה יהיו כל ימיו בעבירה" [כמבואר להלן], ורב המנונא כבר היה בן עשרים שנה, ולפיכך רב הונא לא רצה שיראה את פניו עד שישא אשה.}

^{ותמהינן על המימרא שהבאנו בשם רב הונא:}

^{'בעבירה' סלקא דעתך? וכי יעלה בדעתך לומר שאדם שלא נשא אשה יהיה ממש בעבירה? והלא הוא יושב ואינו עושה דבר!}

^{אלא אימא, אמור שכך אמר רב הונא: בן עשרים שנה ולא נשא אשה יהיו כל ימיו 'בהרהור' עבירה [ולא בעבירה ממש].}

^{ומביאה הגמרא מימרות נוספות בענין זה:}

^{א. אמר רבא, וכן תנא בברייתא דבי [מבית] רבי ישמעאל: עד גיל עשרים שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, וכיון שהגיע גיל עשרים ולא נשא, אומר הקב"ה: תיפח עצמותיו!} 

^{ב. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, הטעם לכך שאני גדול מחברי, זהו משום דנסיבנא בשיתסר, שנשאתי אשה בגיל שש עשרה.}

^{דף ל - א}

^{ואי נסיבנא מארביסר, הוה אמינא לשטן: גירא בעיניך! אילו הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה, הייתי יכול להתגרות בשטן ולומר לו "חץ בעיניך", ולא הייתי ירא שמא יחטיאני.}