^{אי נמי, אופן נוסף לקניית פיל הוא, לקנותו בהגבהה כגון שמניחים על הארץ חבילי זמורות הגבוהות מן הקרקע שלשה טפחים, והלוקח מוליך את הפיל עליהם, וכאשר הפיל עולה עליהם הוא גבוה מן הקרקע שלשה טפחים, והמגביה דבר שלשה טפחים מן הקרקע קונהו בקנין הגבהה.}

^{מתניתין:} 

^{המשנה שלפנינו עוסקת בקניני קרקעות ומטלטלין.}

^{קרקעות נקראות במשנה "נכסים שיש להם אחריות", מפני שאדם המלוה חלברו מעות סומך על אחריותן, שהן קיימות במקומן}

^{לעולם. מה שאין כן מטלטלים, שיכולים להאבד או להשרף והלוה יכול גם להעלימם, ואין אדם מלוה לחברו מעות על סמך אחריותם. ולפיכך מטלטלין נקראים במשנתנו "נכסים שאין להם אחריות". (33)} 

^{א. נכסים שיש להם אחריות [קרקעות] נקנין בכסף, שנותן הלוקח למוכר את דמי הקרקע או אפילו מקצתם. (34)} 

^{וכן בשטר, שהמוכר כותב לקונה "שדי מכורה לך".}

^{וכן בחזקה, שהקונה מחזיק בקרקע, כגון שנעל את שער השדה, (35) או שגדר אותה, (36) או שפרץ פירצה כל שהיא בגדרה (36*) - כל אחת מהדרכים הללו נחשבת "חזקה". וקונה את הקרקע. (37) ב. נכסים שאין להם אחריות [מטלטלין] אין נקנין באף אחד מהקנינים האמורים לעיל, אלא במשיכה. (38) במה דברים אמורים? כשבא לקנות מטלטלין בפני עצמם.}

^{אבל אם בא לקנות מטלטלין וקרקעות יחד, אין צורך שיעשה משיכה במטלטלין, אלא -}

^{נכסים שאין להם אחריות [מטלטלין], נקנין עם נכסים שיש להם אחריות קרקעות] בכסף, בשטר ובחזקה. כלומר: אם קנה את הקרקע באחד משלשת הקנינים הללו נקנים המטלטלין עמה. (39)} 

^{ג. בדרך אגב המשנה מביאה כאן דין נוסף כיוצא בזה:}

^{שנינו במסכת שבועות [מב ב]: אין נשבעין על הקרקעות. כלומר: אין מחייבים את האסד להשבע לחברו על קרקע שתובעו. (39*) ובמה דברים אמורים? כשתובע קרקעות בלבד. אבל אדם שתובע מחברו קרקעות ומטלטלין וחייבוהו שבועה על המטלטלין, אזי -}

^{זוקקין גוררים (40) הנכסים שאין להם אחריות [המטלטלין], את הנכסים שיש להם אחריות [הקרקעות], להשבע אף עליהן [על הקרקעות]. (41)} 

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו'.}

^{והוינן: בכסף מנלן? מנין למדנו שקרקע נקנית בכסף? אמר חזקיה: אמר קרא [ירמיה לב מד]: "שדות בכסף יקנו". (42)} 

^{ומקשינן: ואימא עד דאיכא שטר, אמור שכסף אינו קונה לבדו אלא אם כן יש שטר יחד אתו, דהרי כך כתיב שם: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר [בשטר] וחתום". ומדוע קרקע נקנית בכסף בפני עצמו?}

^{ומתרצינן: אי כתיב "יקנו" לבסוף, בסוף המקרא לאחר שהוזכר השטר, אזי היה ראוי לומר כדקאמרת, שאין הכסף קונה עד שיהא שטר עמו.}

^{אבל, השתא [עכשיו] דכתיב "יקנו" מעיקרא, לפני שהוזכר השטר, אם כן משמע שהקנין נעשה בכסף לבדו, וכסף קני. ואילו שטר שהוזכר בפסוק, לראיה בעלמא הוא, שהמוכר נתן לקונה שטר לראיה שיוכל להוכיח שהקרקע נקנתה לו בכסף.}

^{עד כאן התבאר מנין למדה המשנה שקרקע נקנית בכסף.}

^{אמר רב: לא שנו במשנתנו שהקרקע נקנית בכסף בפני עצמו אלא במקום שאין כותבין את השטר במקום שאין רגילים לכתוב שטר מכירה. (43)} 

^{אבל, במקום שכותבין את השטר, לא קנה הלוקח בכסף לבדו. שמאחר שרגילים לכתוב שטר לא גמר הלוקח בדעתו לקנות עד שיקבל שטר לידיו, (44) ועיקר דעתו היא לקנות בשטר. (45), (46) ואי פריש - פריש. אם הלוקח התנה בשעת נתינת כסף ואמר: "אם ארצה יקנה לי כספי ואם ארצה יקנה לי שטרי", תנאו מועיל. (47), (48) ומתוך דברי הגמרא דלהלן יתבאר מה הרויח הלוקח בתנאי הזה:}

^{כי הא [כמו] דרב אידי בר אבין, כי זבין ארעא כשהיה קונה קרקע אמר למוכרים: אי בעינא, בכספא איקני. אי בעינא, בשטרא איקני [אם ארצה לקנות בכסף - אקנה בו, ואם ארצה לקנות בשטר - אקנה בו].}

^{והגמרא מפרשת את דברי רב אידי בר אבין:}

^{"אי בעינא בכספא איקני", היינו: דאי בעיתו למיהדר, לא מציתו הדריתו. אם אתם המוכרים תרצו לחזור בכם לפני נתינת השטר, לא תוכלו לחזור בכם, מפני שאני יאמר לכם שרצוני לקנות בכסף, ונמצא שהקרקע כבר נקנתה לי.}

^{ו"אי בעינא, בשטרא איקני", היינו: דאי בעינא אנא למיהדר, הדרנא בי. אם אני ארצה לחזור בי לפני שקבלתי שטר, אוכל לחזור בי ולומר לכם שאין רצוני לקנות בכסף אלא בשטר. ונמצא שהקרקע עדיין לא נקנתה לי, ובידי לחזור בי.}

^{שנינו במשנה: נכסים שאין להם אחריות נקנין בכסף ובשטר. והוינן: מנלן מנין לנו שנקנין בשטר?}

^{לעיל הגמרא פירשה ששדה נקנית בכסף משום שנאמר [ירמיה לב מד] "שדות בכסף יקנו", ואם כן, לכאורה מאותו פסוק היינו יכולים ללמוד אף לקנין שטר, שהרי נאמר בהמשך אותו פסוק "וכתוב בספר [בשטר] וחתום". אך הגמרא שוללת זאת:}

^{אילימא, אם נאמר ששדה נקנית בשטר משום דכתיב "וכתוב בספר וחתום והעד עדים", אזי יש להקשות: והאמרת לעיל שהשטר האמור כאן שטר ראיה בעלמא הוא, והשדה לא נקנתה אלא בכסף! וכיצד נוכל ללמוד מכאן ששטר קונה?}

^{ומשנינן: אלא בהכרח, דין שטר נלמד מהכא [מכאן], ממה שנאמר [ירמיה לב יא]: "ואקח את ספר המקנה". (49) ומאחר שהכתוב קרא לשטר "ספר המקנה", הרי מוכח מכאן שאף השטר בפני עצמו יכול לפעול את קנין השדה. (50)} 

^{עד כאן התבאר מקור דין שטר.}

^{ועתה הגמרא מבארת שיש מקרים שבהם שדה אינה נקנית בשטר בפני עצמו:}

^{אמר שמואל: לא שנו במשנתנו ששדה נקנית בשטר בפני עצמו, אלא בשטר מתנה, כשאדם נותן לחברו שדה במתנה, וכותב לו שטר עליה. אבל במכר, הבא לקנות שדה מחבירו, לא קנה בשטר מכר עד שיתן לו עבורה דמים. (51) מפני שהמוכר אינו גומר בדעתו להקנות את השדה עד שיקבל את הדמים. (52), (53)} 

^{מתיב רב המנונא סתירה לדברי שמואל מברייתא: דתניא: "בשטר" שאמרו במשנתנו, כיצד הוא?}

^{כתב לו לחברו על הנייר או על החרס, (54) אף על פי שאין בהם שוה פרוטה, (55) "שדי מכורה לך", "שדי נתונה לך", הרי זו מכורה ונתונה, כפי שיתבאר מיד.}

^{והניחה הגמרא שכוונת הברייתא לומר כך:}

^{"כתב לו שדי מכורה לך" במכר, או "שדי נתונה לך" במתנה, "הרי זו מכורה ונתונה", שאם היה זה מכר הרי זו מכורה, ואם היתה זו מתנה - הרי היא נתונה במתנה.}

^{נמצא, שדברי הברייתא מנוגדים לדברי שמואל, שהרי שמואל אמר שטר אינו קונה במכר, ואילו בברייתא שנינו שאם כתב לו 'שדי מכורה לך" קנה, והיינו במכר, וכפי שהתבאר לעיל!}

^{ומיישב רב המנונא עצמו את דברי שמואל: הוא מותיב לה, רב המנונא הוא זה שהקשה על דברי שמואל, והוא עצמו גם מפרק לה [מיישב את קושיתו]:}

^{הברייתא מדברת במוכר את שדהו מפני רעתה. (56) ובזה מודה שמואל ששטר בפני עצמו קונה, מפני שנוח לו למוכר להקנות את שדהו בשטר כדי שהקונה לא יוכל לחזור בו מקנייתו.}

^{רב אשי אמר תירוץ אחר על קושית רב המנונא:}

^{רב המנונא הבין מלשון הברייתא "כתב לו 'שדי מכורה לך'" שמדובר כאן במכר. ומה ששנינו בהמשך "שדי נתונה לך" היינו במתנה. וכך אמרה הברייתא: כתב לו [במכר] 'שדי מכורה לך', [או שכתב במתנה] 'שדי נתונה לך', הרי זו מכורה [או] נתונה. ומאחר שמדובר במכר, הקשה רב המנונא מכאן על שמואל, שאמר שטר אינו קונה במכר.}

^{אך רב אשי מפרש את דברי הברייתא כולה במתנה, והיא עוסקת במעשה אחד בלבד, באדם שכתב לחברו "שדי מכורה לך שדי נתונה לך", ובמתנה ביקש ליתנה לו, ואין מדובר כאן במכר כלל.}

^{ולמה כתב לו גם לשון מכר ['שדי מכורה לך'], על אף שאינו מתכוין אלא למתנה בלבד, כדי ליפות את כחו של מקבל המתנה, שיקבל את השדה במתנה בתוספת הזכויות שיש במכר, וכדלהלן:}

^{ראובן שמכר את שדהו לשמעון, והיתה השדה משועבדת לבעל חובו של ראובן, ובא בעל חובו של ראובן והוציאה משמעון, אזי, שמעון חוזר וגובה מראובן את הדמים שנתן עבורה.}

^{ואם ראובן נתן את שדהו במתנה לשמעון, ובא בעל חוב והוציאה ממנו, אזי, שמעון אינו יכול לגבות מראובן מאומה, שהרי לא שילם לו עבור השדה כלום.}

^{ולפי זה יובנו דברי הברייתא: מדובר כאן באדם שנתן שדה במתנה לחברו, וכתב לו "שדי מכורה לך בכך וכך דמים, ושדי נתונה לך". והתכוין ליפות את כחו, שאם יבוא בעל חובו ויוציאה מידו, יוכל מקבל המתנה לחזור ולגבות ממנו את הדמים המפורשים בשטר, כאילו היה זה מכר ששילם דמים בעבורו. (57), (58) שנינו במשנה: נכסים שאין להלם אחריות נקנין בחזקה.} 

^{והוינן בה: מנלן, מנין לנו ששדה נקנית בחזקה?}

^{אמר חזקיה: אמר קרא [ירמיה מ י]: גדליהו בן אחיקם אמר לאנשים שברחו לשדה מאימת הכשדים "ושבו בעריכם אשר תפש תם".}

^{ודרשו חכמים את הפסוק כך: במה "תפשתם"? בישיבה. כלומר, על ידי שתקיימו את מה שנאמר "שבו בעריכם", יתקיים בכם "אשר תפשתם" - שתזכו בהם על ידי כך (59), (60) דבי רבי ישמעאל תנא [תנא שלמד בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנה] טעם אחר לכך ששדה נקנית בחזקה:}

^{שנאמר [דברים יא לא]: "וירשתם אותה [את ארץ ישראל] וישבתם בה". ודרשו חז"ל: במה "ירשתם" את הארץ וזכיתם בה? בישיבה! (61)} 

^{שנינו במשנה: ונכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה.} 

^{הגמרא הניחה שמשנתנו עוסקת בקנינים המועילים מדאורייתא, ובאה לומר שמטלטלין נקנים במשיכה, ולא בכסף ובשטר ובחזקה.}

^{והוינן: מנלן, מנין לנו שהמטלטלין נקנים במשיכה?}

^{ומשנינן: דכתיב [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך". (62) ודרשו חכמים מהמילה "מיד" (63) שהכתוב בא לומר שמדובר בדבר הנקנה מיד ליד, דהיינו במשיכה.}

^{ולפי זה קנין "משיכה" המוזכר במשנתנו הוא קנין מדאורייתא.}

^{אך במסכת בבא מציעא [מז ב] נחלקו אמוראים מה הוא הקנין המועיל במטלטלין מן התורה:}

^{ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה שנאמר "או קנה מיד עמיתך" - דבר הנקנה מיד ליד.}

^{ואילו רבי יוחנן אמר: דבר תורה, רק מעות קונות במטלטלין, ולא משיכה. (64)} 

^{נמצא, כי מה שאמרנו לעיל שקנין משיכה נלמד מהכתוב "או קנה מיד עמיתך", זה כדעת ריש לקיש.}

^{ומקשינן: ולרבי יוחנן, דאמר "דבר תורה מעות קונות", מאי איכא למימר? מדוע שנינו במשנתנו שמטלטלין נקנין במשיכה ולא במעות? והלא לדבריו, דבר תורה מטלטלין נקנים במעות!}

^{ומתרצינן: תנא, תקנתא דרבנן קתני. התנא שנה במשנתנו את קנין המטלטלין כפי שתקנוהו חכמים, שחכמים ביטלו את קנין כסף ואמרו שמטלטלין אינם נקנים אלא במשיכה. (65)} 

^{שנינו במשנה: נכסים שאין להם אחריות [מטלטלין] נקנין עם נכסים שיש להם אחריות [קרקעות] בכסף בשטר ובחזקה [בקנין אגב]. (66)} 

^{והוינן: מנהני מילי, מנין למדנו את קנין "אגב"?}

^{אמר חזקיה: אמר קרא בענין בני יהושפט [דברי הימים ב, כא ג]: "ויתן להם אביהם מתנות רבות, לכסף ולזהב ולמגדנות [כל אלו מטלטלין] עם ערי מצורות ביהודה". כלומר המטלטלין שהוזכרו בתחילת הכתוב נקנו להם אגב ערי המצורות, שאותן הקנה להם אביהם בקנין שטר ובקנין חזקה. (67), (68) איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: האם בעינן צבורים, האם יש צורך שהמטלטלין הנקנים אגב השדה יהיו מונחים בה, או לא צריך שיהיו מונחים בה? (69) תא שמע, בוא ושמע ראיה ממשנה שאין צריך שיהיו צבורים:}

^{שנינו במשנה (70): רבי עקיבא אומר: קרקע, אפילו כל שהוא, נאמרו בה הדינים דלהלן:}

   

^{דף כו - ב}

^{חייבת בפאה (71) ובביכורים, (72) וראויה  לכתוב עליה [על ידה] פרוסבול, (73) ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות.} 

^{ומבואר במשנה שקרקע אפילו כל שהוא קונים עמה מטלטלין בקנין אגב.}

^{ויש להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים:}

^{שהרי, אי אמרת בעינן צבורים, אם כן קשה: כל שהוא למאי חזי, איזה מטלטלין יכולים להיות צבורים בקרקע קטנה כל כך?}

^{אלא בעל כרחך אפילו אם אין המטלטלין צבורים בה הם נקנים עמה.}

^{ודחינן: תרגומה [פירשה] רב שמואל בר ביסנא קמיה [לפני] דרב יוסף: (74) אפשר לקנות מטלטלין אגב קרקע כל שהוא בצבורים בתוכה, כגון שנעץ בה מחט.} 

^{אמר ליה רב יוסף: קסבתן, צערתני בדבריך! איכפל תנא לאשמועינן מחט, וכי התנא טרח והאריך במשנתו בשביל למדנו את קנייני המחטים?! (74*) ובעל כרחך לא מדובר במחט אלא במטלטלין גדולים יותר.}

^{ואם כן חוזרת הראיה שהבאנו מהמשנה לעיל שאין צריך שיהיו צבורים. שהרי אם נאמר שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, קרקע כל שהוא למה היא ראויה?}

^{אך רב אשי חוזר ודוחה את ראית רב יוסף:}

^{אמר רב אשי: לעולם מדובר בנעץ בה מחט, ואין לתמוה על התנא שהאריך במשנתו להשמיענו קנייני מחטים, שהרי מאן לימא לן דלא תלה בה מרגניתא דשוויא אלפא זוזי, מי יאמר לנו שהאדם לא תלה על המחט מרגלית ששוה אלף זוז, ובא להקנות המחט והמרגלית שבה אגב הקרקע? נמצא שהתנא בא להשמיענו כיצד קונים מרגלית.}

^{ולפי זה אי אפשר להוכיח מהמשנה שאין צריך שיהיו צבורים.}

^{תא שמע ראיה אחרת, מברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים על ידה:}

^{לדעת חכמים (75) "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". כלומר: חולה שנוטה למות ומחלק את נכסיו לאחרים, הרי הם קונים את הנכסים בדיבורו למרות שלא הקנה להם בקנין. וכל זה בחולה, אבל בריא אינו יכול לחלק את נכסיו אלא בקנין.}

^{רבי אלעזר חולק על חכמים, וסובר שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדיבור אלא בקנין.}

^{ורבי אלעזר הוכיח את דבריו:}

^{אמר רבי אלעזר: מעשה במדוני אחד (76) שהיה בירושלים, שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה. ואמרו לו חכמים שאין לו תקנה להקנותם עד שיקנם על גבי [אגב] קרקע, (77) ולא היה לו קרקע.}

^{מה עשה? - הלך ולקח בית סלע, קרקע ובה סלע אחד המכסה את כולה, (78) והיה זה סמוך לירושלים. ואמר כך:}

^{"החלק הצפוני שבסלע זה יהיה לפלוני, (78*) ועמו מאה צאן ומאה חביות. ודרומו יהיה לפלוני אחר, ועמו מאה צאן ומאה חביות", (79) ומת. וקיימו חכמים את דברי ו.} 

^{רבי אלעזר סבר שאותו מדוני היה חולה בשעה שחילק את נכסיו, ואמרו לו שצריך להקנותם בקנין אגב ולא די בדיבור, ומכאן הוכיח רבי אלעזר שדברי שכיב מרע לאו ככתובים ומסורים הם. (80)} 

^{עד כאן דברי הברייתא השייכים לעניננו.}

^{והגמרא מנסה להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בשדה: שהרי, אי אמרת דבעינן [צריכים] שיהיו צבורים בה, אזי תתעורר קושיא: בית סלע למאי חזי, מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר להניח עליו מאה צאן ומאה חביות?! והלא הוא גבוה ומחודד ואי אפשר להעמידם שם! (81)} 

^{אלא, מוכח מדברי הברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים אגבה!}

^{ודחינן: מי [וכי] סברת ש"בית סלע" היינו סלע ממש?! אין הפירוש כן, אלא מאי "סלע"? דנפיש טובא, מקום גדול מאוד. ואמאי קרו ליה "סלע"? משום דהיתה קרקעו קשי [קשה] כסלע, ולא היתה ראויה לזריעה, וקנאה המדוני בזול, כדי להקנות את המטלטלין עמה.}

^{ומאחר שאותה קרקע היתה גדולה מאוד, אפשר היה לצבור בה מאה צאן ומאה חביות. ואין להוכיח משם שלא צריך שהמטלטלין יהיו צבורים.}

^{תא שמע ראיה אחרת לכך שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים עמה:}

^{הגמרא מביאה מעשה נוסף כעין המעשה שהובא לעיל, באדם שרצה לחלק את מטלטליו, ואמרו לו שאינו יכול להקנותם אלא בקנין אגב, וכדלהלן.}

^{דאמר רב יהודה: אמר רב: מעשה באדם אחד שחלה בירושלים [והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה, ואמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע].}

^{לפני שהגמרא מביאה את המעשה כולו, הגמרא מתעכבת על מה שאמרנו "מעשה באדם אחד 'שחלה' בירושלים:}

^{ואמרינן: האמורא שאמר כי אותו אדם חלה, סובר כרבי אלעזר, (82) שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדבור בלבד, שהרי לדעת חכמים חולה יכול לחלק את נכסיו אפילו בלי מעשה קנין, ולמה אמרו לו שאין לו תקנה אלא שיקנם על גבי קרקע?}

^{ואמרי לה, אך יש אומרים, שאותו אדם בריא היה, ואמרו כך מפני שהם סוברים כרבנן, שחולה המחלק את נכסיו לפני מותו, יכול להקנותם בדיבור בלבד בלא קנין. ומאחר שהחכמים אמרו לאותו אדם שאינו יכול להקנותם בדיבור, בעל כרחך אותו אדם לא היה חולה.}

^{והגמרא חוזרת ומביאה את המשך המעשה הנזכר:}

^{מעשה באדם אחד שחלה בירושלים [כרבי אלעזר], ויש אומרים שהיה בריא [כרבנן], שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה. ואמרו לו חכמים שאין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע, ולא היתה לו קרקע.}

^{מה עשה? - הלך ולקח קרקע בית רובע, מקום שראוי לזריעת רובע הקב חיטים, (83) סמוך לירושלים. ואמר: מקום טפח על טפח מקרקע זו, קנוי לפלוני, (84) ועמו מאה צאן ומאה חביות! ומת, וקיימו חכמים את דבריו.} 

^{עד כאן המעשה שסיפר רב.}

^{ומנסה הגמרא להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים על גבי הקרקע:}

^{כי, ואי אמרת בעינן צבורים, אזי תתעורר קושיא: שטח של טפח על טפח, למאי חזי? מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר לצבור שם מאה צאן ומאה חביות?!}

^{אך דוחה הגמרא את הראיה:}

^{לעולם יתכן שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים, ואין מדובר כאן בשאמר לתת מאה צאן ומאה חביות ממש, אלא הכא במאי עסקינן, במה מדובר כאן, לדמי. מעות היו בידו, וביקש לתת דמי מאה צאן ומאה חביות לפלוני. ואפשר לצבור את הדמים הללו ולהניחם על גבי קרקע של טפח על טפח.}

^{והגמרא מנסה להוכיח, שאכן מדובר כאן בדמים ולא בצאן וחביות ממש:}

^{הכי נמי מסתברא. מסתבר שאכן בכך מדובר. דהרי, אי סלקא דעתך שמדובר כאן במאה צאן ומאה חביות ממש, אזי יש להקשות: מדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע? ניקנינהו ניהליה, יקנם לו בקנין חליפין! (85)} 

^{אלא, בהכרח מדובר כאן בדמים, ומטבע אינו נקנה בחליפין. (86)} 

^{אלא שדוחה הגמרא טענה זו:}

^{ואלא מאי, מה באת להוכיח מקושייתך? שמדובר כאן לדמי? והלא גם אם נאמר כדבריך עדיין יש להקשות: ניקנינהו ניהליה, יקנם לו במשיכה! (87) ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע?}

^{אלא, בהכרח הנך צריך לתרץ דליתיה למקבל מתנה, שמקבל המתנה אינו נמצא כאן, ואינו יכול למשוך את המעות, (88) ולפיכך אין לו תקנה במשיכה.}

^{ומאחר שבהכרח תירצת שהמקבל אינו נמצא כאן, אם כן, הכי נמי, גם אם נאמר שמדובר במאה צאן ומאה חביות ממש, מובן מדוע אין לו תקנה בקנין חליפין. דהרי ליתיה למקבל מתנה, מקבל המתנה איננו כאן, והוא אינו יכול לתת את כליו לנותן המתנה כדי לקנות אותה לעצמו בקנין חליפין. (89)} 

^{ומקשינן: (90) אמנם ביארנו שהנותן לא יכל להקנותם למקבל במשיכה, מפני שהמקבל לא היה שם, אבל עדיין קשה: וניזכינהו ניהליה אגב אחר, יאמר לאדם אחר שנמצא שם: משוך מאה צאן ומאה חביות אלו, והתכוין לזכותם לפלוני מקבל המתנה! (90*) ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם אגב קרקע?}

^{ומתרצינן: לא סמכה דעתיה של הנותן על אדם אחר שימשוך את המתנה עבור המקבל. כי סבר, שמא אותו אחר, שמיט ואכיל להו. יטלם לעצמו ויאכלם, ולא יתנם למקבל המתנה. לפיכך עיכב את המטלטלין בידו ולא רצה להקנותם על ידי אחר. (91)} 

^{ומקשינן: ממה שתירצנו יוצא, שאם הנותן היה מסכים להקנות במשיכה על ידי אחר, היה בידו לעשות כן, אך הוא לא רצה.}

^{אלא, עדיין קשה: מאי, מה נפרש בלשון הברייתא "אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם"? והלא היתה לו תקנה במשיכה על ידי אחר, רק הוא לא רצה בכך!}

^{ומתרצינן: הכי קאמר: למאי דלא סמכה דעתיה, לאור העובדה שלא סמכה דעתו על אחר, אין לו תקנה להקנותם בעצמו, עד שיקנם על גבי קרקע.} 

^{הגמרא סיימה לבאר את דברי רב. ועתה הגמרא חוזרת ומנסה לפשוט את השאלה שנשאלה לעיל: בקנין מטלטלין אגב קרקע, האם צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, או לא?}

^{תא שמע ראיה ממשנה שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה: שנינו במשנה במסכת מעשר שני: (92) מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ונזכר רבן גמליאל שיש לו פירות שאינם מעושרים בביתו, ושכח ולא נתן רשות לאחרים לתרום בטרם יציאתו מביתו, (93) ואסור לחבר להשהות פירות שאינם מעושרים בביתו, (94) שמא יאכלו בני ביתו מהם בעודם טבל. לפיכך, מיהר רבן גמליאל לעשרם בעודו בספינה, (95) וכך עשה:}

   

^{דף כז - א}

^{אמר להן רבן גמליאל לזקנים: עישור [עשירית מהפירות] שאני עתיד למוד   [למדוד] ולהפריש למעשר ראשון, הרי הוא נתון לו ליהושע, לרבי יהושע בן חנניה שהוא לוי, והיה גם הוא בספינה. ומקומו של העישור, דהיינו הקרקע שתחתיו, מושכר לו.} 

^{ונתן רבי יהושע פרוטה עבור שכירות המקום, וקנה את הפירות אגב הקרקע, כמו ששנינו "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף". (96), (97) המשיך רבן גמליאל ואמר: ועישור אחר, שאני עתיד למוד לשם מעשר עני, (98) נתון לו לעקיבא בן יוסף, והוא רבי עקיבא שהיה גבאי צדקה והיה עם רבן גמליאל בספינה.}

^{והעישור נתון לו כדי שיזכה בו לעניים. ומקומו מושכר לו. ונתן רבי עקיבא פרוטה עבור שכירות המקום וקנה עמו את פירות המעשר לעניים.}