^{אלו הם דברי חכמים: ובשלב הזה הגמרא הבינה, שהמדובר במעשר שני שהפריש הבעל מפירות שגדלו בשדותיו. והאשה שפודה אותם, נחשבת כבעלה, והרי זה כאדם שפודה את פירות המעשר שלו עצמו, שצריך להוסיף חומש.}

^{רבי שמעון בן אלעזר אומר משום [בשם] רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני של בעלה בלא חומש, מאחר שהמעשר שני אינו שלה.}

^{ויש לדון בדברי הברייתא: היכי דמי? באיזה אופן מדובר כאן? למי שייכים המעות ולמי הפירות?}

^{אילימא, אם נאמר, שמדובר באשה שבאה לפדות את המעשר בזוזי דבעל, ואף המעשר הוא מעשר שני דבעל, אם כן בודאי שליחותיה דבעל קא עבדה. הרי האשה באה מכח שליחות הבעל, שרוצה לפדות במעותיו את המעשר. וכיצד יתכן שרבי מאיר יפטור אותה מלהוסיף חומש?}

^{ובהכרח אין מדובר בברייתא באופן זה.}

^{ואלא שמה תאמר, שמדובר בזוזי דידה במעות השייכים לאשה מלפני הנישואין, שהכניסתם לבעל בתורת "נכסי מלוג", והמעשר שני הוא דידיה, של הבעל.}

^{אם כן, בודאי האשה נחשבת כאדם אחר הבא לפדות מעשר שאינו שלו. ובענין מעשר נאמר "וכי יגאל איש ממעשרו", ולא "אשה ממעשר בעלה". וכיצד יתכן שחכמים יחייבו את האשה להוסיף חומש על הפדיון?}

^{ובהכרח, אין מדובר במשנתנו באופן זה.}

^{אלא, מאחר שנדחו שתי הדרכים הללו בהסבר הברייתא, לאו, כי האי גוונא, האם לא באופן שכזה דיברה הברייתא - דאקני לה אחר מנה, שהקנה לה אדם אחר מנה, ואמר לה: קני את המנה על מנת שתפדי בו את המעשר -}

^{לדעת חכמים: כאשר הנותן אמר "קני את המנה", קנאו הבעל. ובמה שהוסיף ואמר "על מנת", לא עשה דבר. ונמצא שהמעות של הבעל, והאשה פודה את המעשר בשליחותו, ולפיכך צריכה להוסיף חומש.}

^{לדעת רבי מאיר: מלכתחילה הנותן לא הקנה לאשה את המעות אלא לענין שתוכל לפדות בהן את המעשר כדין איש אחר שאינו מוסיף חומש, ולפיכך אין הבעל זוכה ממנה את המעות, שהרי הוא אינו יכול לפדות את מעשרו בלא להוסיף חומש.}

^{וקשה: נמצא, שאיפכא שמענא להו!} 

^{שמענו מדברי חכמים ורבי מאיר בענין מעשר, להיפך ממה שלמדנו מדבריהם בענין שחרור עבד. שהרי בענין שחרור עבד אמר רבי מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו ואפילו אם הנותן אמר "על מנת שתצא בו לחירות". וחכמים אמרו שיש קנין לעבד בלא רבו באופן הזה. ואילו בענין מעשר למדנו להיפך!}

^{והגמרא מביאה שני תירוצים שנאמרו על הקושיא הזאת:}

^{א. אמר אביי: איפוך! הפוך את דברי רבי מאיר וחכמים שבברייתא בענין מעשר, (1209) וכך יש לשנותם:}

^{אשה פודה מעשר שני בלא חומש.}

^{רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש.}

^{והרי זה כשיטתם לענין שחרור עבד.}

^{ב. רבא אמר תירוץ אחר: לעולם לא תיפוך. אל תהפוך את השיטות בברייתא, אלא יש להעמיד את הברייתא באשה שבאה לפדות מעשר במעות של הבעל -}

^{והכא, במעשר דאתא מבי נשא, עסקינן. כאן מדובר שמת אביה של האשה, והיה לו מעשר שני, וירשתו האשה בתוך שאר הנכסים שירשה מאביה. (1210) ונחלקו רבי מאיר וחכמים מה דין המעשר הזה:}

^{ירושה שנופלת לאשה לאחר נישואיה, דינה כדין נכסי מלוג, (1211) שקונה בה האשה קרקע, והקרקע היא שלה, ואילו הפירות הגדלים בה הם של הבעל.}

^{ונחלקו רבי מאיר ורבנן, האם דין מעשר שני שירשה האשה, דינו כדין שאר הנכסים שהאשה יורשת מאביה:}

^{ורבי מאיר לטעמיה [לשיטתו], דאמר להלן [נב ב]: מעשר שני - ממון של הקדש [גבוה] הוא! והבעלים אוכלים אותו משל גבוה.}

^{ולפיכך דינו שונה מדין שאר הירושה, כי זה שתיקנו חכמים בירושת האשה שיהיה דינה כדין נכסי מלוג, והבעל אוכל את פרותיה, הוא רק בנכסים השייכים לאשה והם ממונה. אבל לא בירושת מעשר שני, שהוא ממון גבוה, ולכן הבעל אינו זוכה במעשר שני.}

^{וכאשר האשה באה לפדות את הפירות הללו במעות של הבעל, הרי זה כאילו הבעל פודה את פירות המעשר של האשה, במעות שלו (1212) ואינו משלם חומש, מפני שאין המעשר שלו.}

^{ואילו רבנן, הולכים לטעמייהו [לשיטתם], דאמרי להלן [שם]: מעשר שני - ממון הדיוט הוא! וחלה עליו תקנת חכמים, והרי הוא כנכסי מלוג שקונים בהם קרקע, והפירות הגדלים בה שייכים לבעל. (1213)} 

^{ומאחר שהאשה פודה את פירות המעשר שני, שיש לבעל זכות בהם מדין נכסי מלוג, במעות הבעל, הילכך שליחותא דבעל קעבדא, האשה עושה בפדיה זאת את שליחות הבעל, והרי זה כאילו הבעל עצמו פודה את מעשרו במעותיו, ועליו להוסיף חומש.}

^{עד כאן הגמרא דנה ביציאות עבד כנעני שהוזכרו במשנתנו [כסף ושטר]. ועתה הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה יציאה נוספת:}

^{תנא: יוצא בשן ועין אם האדון הפיל את שינו או את עינו של העבד הרי זה יוצא לחרות. (1214), (1215) ולאו דוקא שן ועין, אלא הוא הדין בכל ראשי האברים, שאם הפילום אינם חוזרים לקדמותם. (1216), (1217).}

^{ועתה הגמרא מבררת מנין לה לברייתא, שהעבד יוצא בכך לחרות: והוינן בה: בשלמא, אמנם נכון שיציאות בשן ועין כתיבי, נאמרו בפירוש בכתוב.}

^{אלא יציאה לחרות בראשי אברים - מנלן?} 

^{ומשנינן: כיון שאמר הכתוב שן ועין, אנו לומדים מכאן את כל האברים שהם דומיא דשן ועין [הדומים לשן ועין]:}

^{מה כמו שן ועין, שהם מומין שבגלוי, באברים חיצוניים הנראים לעין, (1218) וכאשר הם נופלים הם אינן חוזרין. אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין - דינם כדין שן ועין, ואם האדון הפילם הרי העבד יוצא לחרות.}

^{ומקשינן: כל זה היה נכון אילו לא היה נאמר בתורה אלא שן בלבד.}

^{ואולם, מאחר שנאמר גם עין, אימא ניהוו, אמור שיהיו שן ועין כ"שני כתובים הבאים כאחד". (1218*)} 

^{ויש לנו כלל, שכל שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדים לדבר אחר, אפילו הוא דומה להם.}

^{כי אילו התורה היתה מתכוונת לנקוט דוגמא בעלמא, ללמד ממנה על כל הדומה לה, די היה לנקוט דוגמא אחת בלבד כדי ללמוד ממנה על כל הדומים לה.}

^{ומאחר שאמר הכתוב שני דברים, בהכרח שכוונתו ללמד שהכתובים הללו אינם דוגמאות, אלא הדין נאמר רק בהם ולא בדומה להם.}

^{ולפי זה, אין העבד צריך לצאת אלא בשן ועין שנאמרו בתורה, ולא בדברים אחרים.}

^{ואם כו, קשה: מדוע שנינו בברייתא שהעבד יוצא בכל ראשי אברים שאינם חוזרים!?}

^{ומתרצינן: צריכא.}

^{כאן יש צורך בשני הכתובים, גם שן וגם עין, ולכן אפשר ללמוד מהם, על אף היותם "שני כתובים".}

^{כי הכלל שאמרו חכמים "כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין", לא נאמר אלא במקום שאילו היינו למדים מן הכתובים למקומות אחרים, היה קשה: מדוע לא די בכתוב אחד שישמש כדוגמא?}

^{אבל לגבי שן ועין, כיון שהוצרך הכתוב לומר גם את שן וגם את עין, וכפי שתבאר הגמרא, אפשר ללמוד משן ועין לכל האברים.}

^{דאי כתב רחמנא רק "שן", הוה אמינא, הייתי אומר, שאפילו -}

   

^{דף כד - ב}

^{שן דחלב (1219) נחשבת בכלל "שן", על אף שהיא עתידה לנשור ולהתחלף בשן אחרת.}

^{לפיכך כתב רחמנא "עין", ללמדך, כשם שעין האמורה בתורה אינה עתידה להתחלף, כך שן אינה שן חלב, אלא שן קבועה, שאינה עתידה להתחלף.}

^{ואי כתב רחמנא רק עין, הוה אמינא, הייתי אומר כך:}

^{מה, כמו עין, שהיא אבר אשר נברא עמו בשעה שנולד - אף כל דבר שנברא עמו בשעה שנולד, דינו הוא כעין.}

^{אבל שן, שלא נבראה עם העבד בשעת לידתו, לא! ולפיכך צריכא, הוצרך הכתוב לומר "שן" בפירוש, כדי ללמדנו, למרות שהיא לא נולדה עם העבד, הוא יוצא בה לחירות.}

^{ומאחר שיש צורך לכתוב גם שן וגם עין, הרי שניהם משמשים כדוגמא לכל האברים שאינם חוזרים, שדינם כדין שן ועין.}

^{ומקשינן קושיא אחרת: ואימא [אמור] שיש לדרוש את הכתוב כך:}

^{נאמר בפרשת משפטים [שמות כא כו]:}

^{"וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו".}

^{"ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל, לחפשי ישלחנו תחת שינו".}

^{ונדרוש את הכתוב כך: "כי יכה" - כלל. (1220)}

^{"שן" ו"עין" - פרט.}

^{וכל מקום שנאמר כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. (1221) ולפיכך, רק שן ועין שנאמרו בפרט, אין [כן].}

^{אבל מידי אחרינא [דברים אחרים], לא!} 

^{ומדוע שנינו בברייתא שכל ראשי אברים שאינם חוזרים דינם כדין שן ועין?}

^{ומתרצינן: כיון שבהמשך הכתוב נאמר "לחפשי ישלחנו" - חזר הכתוב וכלל. (1222)} 

^{ובכל מקום שנאמר כלל ופרט וכלל - אי אתה דן [לומד ממנו] אלא לדבר שהוא כעין הפרט. (1223)} 

^{מה כמו שהפרט המפורש בכתוב, הוא:}

^{א. מום שבגלוי [בשן ועין].}

^{ב. ואם ניטלו האיברים הם אינן חוזרים.} 

^{אף כל מומין שבגלוי, ואם ניטלו האיברים הללו, הם אינן חוזרין יוצא בהם העבד לחרות.}

^{ומקשינן: אי, אולי נדרוש את ה"כלל ופרט וכלל" בדרך אחרת, ונאמר כך: מה כמו שהפרט המפורש בכתוב הוא מומין שבגלוי, ועל ידי המומין הללו העבד בטל ממלאכתו, שאינו יכול לראות בעינו, ולא ללעוס בשינו, ואינו חוזר האבר. (1224)} 

^{אף כל הדברים הנלמדים מהכלל, הם מומין שבגלוי, ואינו חוזר, ובטל ממלאכתו! (1225) ואם תרצה לומר שאכן באמת כך דורשים את ה"כלל ופרט וכלל", אזי יקשה על דבריך:}

^{אלמה [למה] תניא בברייתא כך: תלש בזקנו של עבדו, ודילדל בו עצם (1226) - העבד יוצא בהם לחירות.}

^{והעצם הזאת, אינה משמשת לעבד לשום מלאכה [ואין הוא בטל ממלאכה על ידי דילדולה], (1227) ומדוע שנינו בברייתא שהעבד יוצא על ידה לחירות?}

^{אלא, מוכח מדברי הברייתא, שאין ממעטים מה"כלל ופרט וכלל" מומין שאין בהם ביטול מלאכה.}

^{ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מדוע אין ממעטים אותם מ"כלל ופרט וכלל"? והרי אין הם דומים לפרט!}

^{ומתרצינן: לשון הפסוק אינו נדרש בדרך של "כלל ופרט וכלל" כפי שחשבנו עד כה, אלא הפסוק כולו נדרש בדרך של "ריבוי, מיעוט וריבוי".}

^{"כי יכה", הוא ריבוי, המרבה את כל המכות.}

^{"שן" ו"עין" הם מיעוט, שרק בהוצאת שן ועין יוצא העבד לחרות.}

^{ואילו "לחפשי ישלחנו" ריבויא הוא, שבכל אחד מן האברים, ישלחנו לחירות.}

^{וכל פסוק שנדרש בדרך של "ריבוי, מיעוט וריבוי", הוא מרבה הכל, חוץ מדבר אחד שהתמעט מן ה"מיעוט". (1228)} 

^{ומקשינן: ואי, אם "לחפשי ישלחנו" ריבויא הוא נחשב, והפסוק נדרש בדרך של "ריבוי, מיעוט וריבוי", אין למעט מן הפרט אלא דבר אחד, שצריך שיהיה מום שבגלוי, אבל אי אפשר למעט מכאן גם שצריך שיהיה מום שאינו חוזר. (1229)} 

^{ואם כן, אפילו אם הכהו על ידו וצמתה, יבשה, (1230) וסופה לחזור ולהבריא, נמי! גם בזה יצא העבד לחרות.}

^{ואם נאמר כך, תתעורר קושיא:}

^{אלמה [למה] תניא בברייתא כך: הכהו על ידו וצמתה, וסופה לחזור, אין עבד יוצא בה לחירות?! ומתרצינן: למרות שבכל מקום שנאמר בו "ריבוי מיעוט וריבוי" אין ממעטים אלא דבר אחד, כאן בהכרח עלינו למעט שני דברים.}

^{שהרי אם לא נמעט אלא את זה שצריך מומין בגלוי, אם כן יש להקשות קושיא: שן ועין - מאי אהני ליה? (1231)} 

^{מה הועיל הכתוב שהזכיר גם שן וגם עין? והלא די היה להזכיר את השן בלבד, כדי למעט שצריך מומים גלויים.}

^{אלא, בעל כרחך עלינו למעט שני דברים:}

^{[א] מ"שן" למדנו שצריך המום בגלוי.}

^{[ב] מ"עין" למדנו שצריך מום שאינו חוזר. (1232)} 

^{והגמרא מביאה עתה ברייתא, (1233) הדנה ביציאת עבד כנעני בראשי אברים: כיצד נעשית יציאה זו? תנו רבנן: בכולם, בכל ראשי האברים, (1234) עבד יוצא בהם לחירות, מן עבודתו בלבד.}

^{ואולם, הוא צריך גט שחרור כדי להתירו בבת חורין. (1235)} 

^{אלו הם דברי רבי שמעון.} 

^{רבי מאיר אומר: העבד אינו צריך גט שחרור. אלא מיד משהפיל רבו אחד מראשי אבריו, דין העבד הוא כדין בן חורין, והרי הוא מותר בבת חורין.}

^{והברייתא מביאה תנאים נוספים שנחלקו במחלוקת הזאת:}

^{רבי אליעזר אומר: צריך גט שחרור.}

^{רבי טרפון אומר: אינו צריך.}

^{רבי עקיבא אומר: צריך. "המכריעים לפני חכמים" אומרים:}

^{א. נראין דברי רבי טרפון, שאינו צריך גט בהוצאת שן ועין, מפני שהתורה זכתה לו לעבד בפירוש שיצא בהם לחרות.}

^{ב. ונראים דברי רבי עקיבא, שאמר צריך גט, בשאר אברים, הואיל ויציאת העבד בהם קנס חכמים הוא, ואינה מן התורה. (1236) ולפיכך אין להתירו מן התורה בבת חורין בלא גט שחרור.}

^{אך הגמרא דוחה את גירסת הברייתא כפי שהובאה כאן, שיציאה בשאר אברים משום קנס חכמים היא:}

^{ותמהינן: וכי יציאה בשאר אברים - קנס חכמים (1237) הוא?!} 

^{והרי קראי קא דרשינן! הרי לעיל דרשנו זאת מן הכתובים [בריבוי מיעוט וריבוי]!}

^{אלא, בהכרח, יש לשנות את הגירסא בברייתא, ולומר כך:}

^{"ונראים דברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל ומדרש חכמים הוא".}

^{כלומר, מאחר שלא נאמר בתורה בפירוש אלא יציאה בשן ועין בלבד, ולא בשאר אברים, לכן בשאר אברים צריך גט שחרור. (1238) ולאחר שהגמרא תיקנה את לשון הברייתא, היא מבארת את טעמיהם של התנאים שהוזכרו בה:}

^{והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון, שאמר בכל ראשי האברים צריך גט שחרור?}

^{ומשנינן: רבי שמעון יליף למד את דין "שילוח" שנאמר כאן ["לחפשי ישלחנו"] מדין "שילוח" שהוזכר במקום אחר, מגירושי אשה ["ושלחה מביתו" (1239)] - מה כמו שהשילוח המוזכר באשה הוא בשטר גט, אף ה"שילוח" המוזכר בעבד נמי נעשה בשטר, בגט שחרור. (1240)} 

^{ומאחר שהסברנו את טעמו של רבי שמעון, צריך לבאר מדוע רבי מאיר חולק עליו, שהרי מצאנו לשון "שילוח" שנעשה בשטר, ומדוע לא נפרש ש"לחפשי ישלחנו" היינו בשטר? (1241)} 

^{ומבארינן את טעמו של רבי מאיר:}

^{ורבי מאיר סבור, אי כתב, אם היה הכתוב אומר את המילה "חפשי" לבסוף, דהיינו "ישלחנו לחפשי", אזי אף אני הייתי אומר כדקאמרת, שהשילוח נעשה בשטר.}

^{אבל, השתא, עתה, דכתב "לחפשי ישלחנו"}

^{- גילה בכך הכתוב שהעבד הוה ליה חפשי מעיקרא. כי מיד שהפיל האדון את שינו, יצא העבד לחופשי, גם בלא שילוח בשטר. (1242) ועתה הגמרא מביאה כמה ברייתות הדנות בענין יציאה בשן ועין וראשי אברים:}

^{תנו רבנן:}

^{הכהו האדון על עינו, וסמאה. או שהכהו על אזנו, וחרשה - העבד יוצא בהן לחירות. (1243)} 

^{אבל, אם לא הכהו על עינו ואזנו ממש, אלא רק הכה כנגד עינו, בקיר, והעבד נבהל מחמת הקול, ומחמת הבהלה הסתמא ואינו רואה.}

^{או שהכה כנגד אזנו, בקיר, והעבד התחרש ואינו שומע -}

^{אין העבד יוצא בהן לחירות.} 

^{וטעם החילוק שבין המכה את העבד על עינו ואזנו ממש לבין המכהו כנגד עינו ואזנו - יתבאר מתוך המשא ומתן דלהלן:}

^{אמר שאל רב שמן לרב אשי:}

^{רב שמן הניח, שטעמו של דבר שאם הכהו כנגד עינו ואזנו, אין העבד יוצא לחרות, הוא משום שלא הזיקו במעשה בידים, אלא רק על ידי קול, שאין בו ממש. ולכן הוא תמה -}

^{האם הברייתא הזאת באה למימרא [לומר] דהמזיק את חבירו על ידי קלא, לאו כלום הוא, שאין זה נחשב מעשה היזק, והוא פטור עליו?}

^{והרי יש להוכיח משתי אימרות של חכמים שהמזיק על ידי קול, חייב!}

^{[א] והתני רמי בר יחזקאל ברייתא: תרנגול שהושיט את ראשו לאויר [לחלל] כלי זכוכית, ותקע בו, השמיע בו קול, (1244) ושברו על ידי הקול, משלם נזק שלם. זו דעת סומכוס.}

^{וחכמים סוברים שמשלם חצי נזק. כי תרנגול שהזיק בקולו, הרי זה כזורק צרור על הכלי, ושוברו. ותרנגול או בהמה שהזיקו על ידי זריקת צרורות על כלי, משלמים חצי נזק. (1245)} 

^{[ב] וכמו כן, אמר רב יוסף, אמרי בי רב [כך אמרו תלמידי רב]: סוס שצנף, שהשמיע את קולו [הנקרא צניפה] וחמור שנער, ושברו כלים שבתוך הבית (1246) בקולם, הרי זה כאילו זרקו צרורות על הכלים, ושברום, ולפיכך משלמים חצי נזק, כדעת חכמים החולקים על סומכוס.}

^{ומשתי האימרות הללו מוכח שהמזיק על ידי קול, הרי זה כמזיק על ידי צרור או חץ שיש בהם ממש.}

^{והרי פשיטא שאדון המכה את עבדו בחץ או בצרור, והפיל את שינו, יצא בכך העבד לחרות. (1247)} 

^{ואם כן קשה: מדוע שנינו שהמכה את עבדו כנגד עינו או אזנו והזיקו על ידי קול, פטור מלשלחו לחפשי?}

^{אמר ענה ליה רב אשי תשובה לרב שמן: אמנם נכון שאין הבדל בין קול לבין צרור או חץ. אך כל זה לגבי החיוב על היזק הכלים. אבל המבהיל את עבדו בקולו והתחרש או התעוור, אינו יוצא בכך לחרות.}

^{וטעם הדבר: משום דשאני אדם, דכיון דבר דעת הוא - איהו מבעית נפשיה!} 

^{דינו של אדם שונה מדין הכלי. כיון שהאדם הוא בר דעת, ובידו שלא להבהל מהרעש. ולכן, אדם שניזק על ידי בהלת הרעש, מדעתו הוא נבהל, ששם לבו אל פחד הקול הבא פתאום, (1248) ואין האדם המזיקו על ידי הקול נחשב למזיק.}

^{ומוכיח רב אשי את דבריו מברייתא: כדתניא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.} 

^{כיצד הוא "מבעית"?}

^{כגון שתקע באזנו, בלא שנגע בו, וחרשו.}

^{ולכן הוא פטור.} 

^{אבל, אם אחזהו, ותקע באזנו, וחרשו - חייב! (1249), (1250).}

^{ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין יציאה בשן ועין: תנו רבנן:}

^{הכהו על עינו וכהתה, שנחלשה ראייתו אך לא התעוור לגמרי. או שהכהו על שינו ונדדה [התנדנדה], אזי -}

^{אם העבד יכול להשתמש בהן כמו שהן עכשיו [בראייתו החלשה ובשינו המתנדנדת] - אין העבד יוצא בהן לחירות.}

^{ואם לאו - העבד יוצא בהן לחירות (1251), (1252).}

^{תניא אידך, שנינו ברייתא אחרת מעין הברייתא דלעיל:}

^{הרי שהיתה עינו של העבד כהויה [חלשה], וסמאה האדון לגמרי. (1253) או שהיתה שינו נדודה, והפילה האדון -}

^{אם היה העבד יכול להשתמש בהן כבר, קודם לכן - עבד יוצא בהן לחרות.}

^{ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות, מפני שכבר קודם לכן הוא נחשב כמחוסר שן או עין. (1254)} 

^{ומשתי הברייתות הללו למדנו יסוד משותף: שאין צורך שהאדון יכה שן או עין בריאים ממש ויסמאם או יפילם לגמרי, אלא די בפחות מכך, כגון:}

^{[א] הכה בשן ועין בריאים, והחלישם, ועתה העבד אינו יכול להשתמש בהם [הברייתא הראשונה].}

^{[ב] הכה עין כהויה שאפשר להשתמש בה, וסמאה לגמרי, או הפיל שן מתנדנדת [הברייתא השניה].}

^{וצריכי, יש צורך להשמיענו את שתי הברייתות, ולא די להשמיענו ברייתא אחת, ונלמד ממנה את הדין הכתוב בברייתא האחרת! (1255), (1256).}

^{דאי אשמועינן רק הך ברייתא קמייתא, אילו היה התנא משמיענו רק את הברייתא הראשונה, שיוצא העבד אפילו אם הכה האדון שן ועין בריאים והחלישם, הייתי אומר שדוקא בכך יוצא העבד לחרות, משום דמעיקרא היה נהורא בריא, והשתא נעשה נהורא כחישא.}

^{כי תחילה היתה לעבד ראייה בריאה לגמרי, והאדון החליש את ראייתו עד שאין העבד יכול להשתמש בה.}

^{אבל הכא, באופן המדובר בברייתא השניה, דמעיקרא נמי נהורא כחישא, גם לפני שהאדון הכהו היתה ראייתו של העבד חלשה, אימא [הייתי אומר] בכך שהאדון מסמא אותה לגמרי, לא יוצא העבד לחרות, מאחר שגם לפני ההכאה לא היתה עינו בריאה. (1257)} 

^{לפיכך הוצרך התנא לשנות גם את הברייתא השניה.}

^{ואי אשמועינן הא, ואילו התנא היה משמיענו רק את הברייתא השניה, בהכה עין חלשה וסימאה לגמרי, הייתי אומר שהטעם לכך שהעבד יוצא בזה לחרות, משום דסמיא לגמרי, שעל ידי הכאת האדון התעוורה עינו של העבד לגמרי, ולכן הוא יוצא לחירות.}

^{אבל התם, בברייתא הראשונה, שמדובר בה בכגון דלא סמיא לגמרי, אימא [הייתי אומר] שלא יצא העבד לחרות, מאחר שלא נעשה עיור גמור בעינו.}

^{לפיכך צריכא, יש צורך להשמיענו את שתי הברייתות.}

^{ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין יציאה בשן ועין:}

^{תנו רבנן:}

^{הרי שהיה רבו של העבד רופא, ואמר לו העבד לכחול לו עינו, בסם רפואה, וכאשר האדון התעסק בכך, הוא סמאה בשגגה.}

^{וכיוצא בזה אם העבד אמר לרבו לחתור לו שינו, לנקות את שינו, ולגרד מהבשר שסביב מקום מושבה, והפילה האדון בשגגה.}

^{הרי אותו העבד שיחק באדון, ויצא בכך לחירות.}

^{אלו דברי חכמים.}

^{רבן שמעון בן גמליאל אומר: מאחר שנאמר בענין הכאת עין "ושחתה", (1258) יש ללמוד מזה, שאין העבד יוצא לחירות עד שהאדון יתכוין לשחתה.}

^{שהאדון יתכוין להזיק ולהשחית את עין העבד. אבל כאן, שהאדון התכוין לרפא את העבד, אינו יוצא לחירות.}

^{ומקשינן: ולדעת רבנן קשה: האי קרא "ושחתה" - מאי עבדי ליה? מה עושים רבנן עם המילה "ושחתה"? מה היא באה להשמיענו? (1259)} 

^{ומתרצינן: מיבעי להו, לדעת רבנן צריכים את המילה "ושחתה", כדי להשמיענו את הדין הזה -}

^{כדתניא: רבי אליעזר אומר: הרי שהאדון הושיט את ידו למעי שפחתו המעוברת כדי ליילדה, וסימא את עין העובר, שהיה במעיה - פטור האדון מלשחרר את העובר, וכשיוולד הרי הוא שייך לאדון. (1260)} 

^{מאי טעמא? מהו טעם הדבר? - משום דאמר קרא "ושחתה" - עד שיכוין לשחתה! וכאן האדון לא התכוין לשחת את עין העובר, אלא ליילדו.}

^{ורבנן, החולקים על רבן שמעון בן גמליאל לעיל, אמנם סוברים שאם היה האדון רופא והתכוין לכחול את עין העבד, וסמאה בשגגה, יוצא העבד לחרות, אך כל זה אמור באדון שהתכוין לנגוע בעין עבדו.}

^{אבל כאשר האדון הכניס את ידו למעי שפחתו, הרי הוא לא התכוין לנגוע בעין העובר כלל. ולפיכך אף רבנן מודים בזה שהאדון פטור, ודין זה נלמד מ"ושחתה". (1261) ומאחר שביארנו שרבנן מעמידים את "ושחתה" למעט אדון שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה, אם כן יש לשאול על דברי רבן שמעון בן גמליאל: כיצד הוא למד מ"ושחתה" למעט רופא שהתכוין לכחול את עין העבד? והלא יש לומר שהכתוב לא מיעט אלא אדון שהושיט ידו למעי שפחתו, שלא התכוין לנגוע בעין העבד כלל!}

^{ומבארת הגמרא: ואידך, רבן שמעון בן גמליאל, מ"ושחת" "שחתה" נפקא.}

^{הוא דורש דרשה נוספת.}

^{מכך שהכתוב היה יכול לומר "ושחת", ואמר הכתוב "ושחתה", בתוספת האות ה"א, יש לדרוש ממנו שתי דרשות:}

^{[א] "ושחת" - למעט אדון שלא התכוין לשחת כלל, (1262), ואפילו לא לנגוע בעין העבד.}

^{[ב] "ושחתה" משמע שהכתוב מדבר באדון שעסוק בעין, ואף על פי כן צריך שיתכוין לשחתה. אבל אם מתכוין לרפאותה, הוא פטור.}

^{ואידך, ורבנן החולקים על רבן שמעון בן גמליאל - "שחת" "ושחתה" לא דריש.}

^{לדעתם, אין התוספת של אות ה' חשובה לדרוש ממנה שום דרשה. (1263)}

^{ועתה הגמרא מביאה דינים נוספים בענין יציאת שן ועין:}

^{אמר רב ששת: הרי שהיתה עינו של העבד סמויה, וחטטה [והאדון עקרה], הרי למרות שהעבד לא היה יכול להשתמש בעינו, בכל זאת, העבד יוצא בהן לחירות.} 

^{ומאי טעמא? מהו טעם דהבר? משום שמכאן ואילך העבד מחוסר אבר הוא.} 

^{ותנא תונא, התנא שבברייתא דלהלן, מסייע לנו בדין הזה:}

^{שכך שנינו בברייתא: נאמרו בקרבן דיני תמות וזכרות [שצריך שהקרבן יהיה תם בלא מום, וזכר ולא נקבה] בבהמה בלבד.}

^{ואולם, אין דיני תמות וזכרות נוהגים בעופות כלל. (1264)} 

^{והתנא ממשיך ואומר:}

^{יכול אפילו אם יבשה גפה [אחת מכנפיה] של העוף, או נקטעה רגלה, או נחטטה עינה, הרי היא כשרה לקרבן -}

^{תלמוד לומר, לכן נאמר [ויקרא א יד]: "ואם מן העוף קרבנו".}

^{המילה "מן" מלמדת שרק חלק מן העוף כשר להקרבה, ולא כל העוף. ומכאן שמחוסר אבר פסול! (1264*)} 

^{ויש ללמוד מהברייתא הזאת, שאף על פי שהעין היתה סמויה מלכתחילה, בכל זאת אם חטטה לגמרי, עשה מום. (1265), (1266) ומביאה הגמרא דין נוסף בענין יציאת שן ועין:}

^{דף כה - א}

^{אמר רב חייא בר אשי: אמר רב: היתה לו  לעבד יתרת, אצבע יתירה, וחתכה האדון - העבד יוצא בהן לחירות.} 

^{אמר רב הונא: והדין הזה, הוא דוקא בכגון שהאצבע היתרה היתה נספרת על גב היד ביחד עם שאר האצבעות. כלומר, שהיתה בשורה אחת עמהן. אבל אצבע יתירה, שהיתה נפרדת משאר האצבעות, וחתכה האדון, אין העבד יוצא לחירות על ידה.}