^{כך אמר הכתוב: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות, בהמות חולות הקרובות למות, ויאכלון כאשר הן שחוטות, ואף על פי ש"תמותות" מאוסות לאכילה, וכפי שאמרו במסכת חולין [לז ב], בכל זאת עדיף שיאכלון כשהן שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו, ויהיו "נבילות" גמורות.}

^{וכיוצא בזה: מוטב שישאו יפת תואר בהיתר, מאשר ישאוה באיסור.}

^{[ד] "וחשקת" - משמע שבחשקו תלה הכתוב. ואם חשק בה, היא מותרת לו אף על פי שאינה נאה.} 

^{[ה] "בה" - הכתוב ממעט, שההיתר של יפת תואר הוא דוקא "בה", דהיינו באשה אחת. ולא בה ובחברתה.} 

^{שאסור לקחת שתי נשים "יפות תואר".}

^{[ו] "ולקחת" - "ליקוחין" יש לך בה. הקידושין תופסין בה.}

^{והחידוש הוא: אף על פי שיפת תואר מתגיירת בעל כרחה, ואין זו גירות גמורה, בכל זאת אין אומרים שהיא כגויה גמורה שאין תופסין בה קידושין.}

^{[ז] "לך לאשה" - שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו. או אחת לו ואחת לבנו.}

^{והיינו, שלא יבעל אשה אחת, ויניח את השניה לאביו או לבנו. [עיין הערה]}

^{[ח] "והבאתה אל תוך ביתך" - מלמד הכתוב שלא ילחצנה לבוא עליה במלחמה, אלא צריך שיביאה תחילה לביתו, ורק אחר כך מותר לו לבוא עליה.}

^{עד כאן הגמרא דנה בענין "יפת תואר", וענין זה הובא בסוגיתנו בדרך אגב [לפי שדנו בעבד כהן אם הוא נרצע, הובא דיון כעין זה אם כהן מותר ביפת תואר].}

^{ועתה הגמרא חוזרת לדון בענין עבד נרצע, שדינו הוזכר במשנתנו.}

^{נאמר בענין עבד עברי [שמות כא ה - ו]: "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני - לא אצא חפשי! ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".}

^{ובברייתא דרשו כמה דינים מדברי הכתוב הזה:}

^{תנו רבנן:}

^{[א] "אם אמר יאמר" - כפילות הלשון מלמדת שאין העבד נרצע עד שיאמר פעם אחת שאינו רוצה לצאת לחפשי, וישנה - ויחזור ויאמר זאת פעם שניה.}

^{והברייתא מבארת אימתי צריך שהעבד יאמר את שתי האמירות הללו:}

^{אם העבד אמר פעמיים בתחילת שש שנות עבדותו שאינה רוצה לצאת לחפשי בתום שש שנים, ולא אמר זאת בכלל בסוף שש השנים, אזי הוא אינו נרצע.}

^{שנאמר [שם]: "לא אצא חפשי", ומשמע צריך לומר זאת בשעת יציאה, כשעומד לצאת לחפשי.}

^{ואם אמר פעמיים בסוף שש שרוצה לצאת, ולא אמר זאת בתחילת שש אפילו פעם אחת, גם אז הוא אינו נרצע.}

^{שנאמר: "אם אמר יאמר העבד".}

^{המילה "העבד" מלמדת שאין העבד נרצע עד שיאמר זאת כשהוא עבד, בתחילת שש, ולא בסוף שש שנים [ולהלן הגמרא תמהה: וכי בסוף שש אין הוא עבד?!]}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{והגמרא תמהה שתי תמיהות על דברי הברייתא:}

^{א. אמר מר בברייתא: אם העבד אמר בתחילת שש, ולא אמר בסוף שש, אינו נרצע.}

^{שנאמר "לא אצא חפשי".}

^{והניחה הגמרא שפשטות האמור "בתחילת שש", היינו ביום הראשון של שש שנות עבדותו - ולכן הקשתה הגמרא: מאי איריא, מדוע הוצרך התנא לדרוש זאת מ"לא אצא חפשי"? תיפוק ליה, הרי יכול הוא להוכיח זאת מתוך נוסח דברי העבד עצמו, שאמירתו לא היתה בתחילת שש.}

^{דהרי בעינן [צריך] שהעבד יאמר: "אהבתי את אדוני, את אשתי [השפחה], ואת בני [שנולדו לי מהשפחה, ולפיכך] לא אצא חפשי".}

^{ובתחילת שש השנים הרי לא יתכן שנולדו לו בנים משפחה כנענית של האדון, שהרי האדון לא מוסר לו את השפחה אלא לאחר שנעשה עבד!}

^{ב. ותו, ועוד שנינו בהמשך הברייתא: אמר בסוף שש, ולא אמר בתחילת שש, אינו נרצע, שנאמר "אם אמר יאמר העבד".}

^{והניחה הגמרא, שבפשטות "סוף שש" הוא היום האחרון של שש שנות עבדותו -}

^{וקשה: אטו [וכי] בסוף שש לאו עבד הוא?! והלא כל אותו היום עדיין הוא עבד!}

^{וכדי ליישב את שתי התמיהות הללו, מבאר רבא את דברי הברייתא בדרך חדשה:}

^{אמר רבא: "בתחילת שש" היינו - בתחילת פרוטה אחרונה.}

^{כלומר, בודאי אמירת העבד נעשית לאחר שהאדון מסר לו שפחה כנענית ונולדו לו בנים ממנה.}

^{"ותחילת שש", הוא משך כל הזמן שנשאר על העבד לעבוד לאדונו, ובלבד שישאר זמן עבודה השוה פרוטה אחת לכל הפחות.}

^{ואם הוא רוצה לומר זאת סמוך לסיום עבודתו, כאשר הוא עומד להתחיל את עבודת הפרוטה האחרונה המוטלת עליו, צריך שיאמר זאת "בתחילת פרוטה אחרונה", דהיינו, לפני שיתחיל הזמן הזה, שעדיין יש בעבודתו שוה פרוטה, משום שנאמר "העבד".}

^{כי אם התחיל הזמן של הפרוטה האחרונה, שכבר אין מוטלת עליו עבדות של פרוטה שלימה, איננו קרוי אז "עבד" [אם כי הוא צריך להשלים את העבודה עד לסיום הפרוטה], ואינו יכול לומר זאת, ולהרצע.}

^{ו"בסוף שש" שאמרה הברייתא שאינו נרצע, היינו בסוף פרוטה אחרונה.} 

^{כלומר: לאחר שהעבד כבר נכנס לתוך הזמן שנשארה בו עבודה פחות משוה פרוטה, שבסוף שש שנות עבדותו. הגמרא מביאה ברייתא נוספת ובה דינים בענין דין רציעה: תנו רבנן: א. אם יש לו לעבד אשה שפחה כנענית שנתן לו אדונו, ונולדו לו ממנה בנים, ואילו לרבו אין אשה ובנים, אזי העבד אינו נרצע.}

^{משום שנאמר [דברים טו טז] בענין עבד נרצע: "והיה כי יאמר [העבד] אליך [האדון]: לא אצא מעמך, כי אהבך ואת ביתך".}

^{מכאן שצריך שיהיה לאדון "בית", שיש לו אשה ובנים. ב. אם יש לרבו של העבד אשה ובנים, ואילו לו, לעבד, אין אשה, לפי שלא מסר לו רבו שפחה כנענית.}

^{או שרבו נתן לו שפחה כנענית, ולא נולדו לו בנים ממנה, הוא אינו נרצע.}

^{משום שנאמר בענין עבד נרצע [שמות כא]: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני, את אשתי [השפחה] ואת בני". ואם אין לו אשה ובנים, אינו יכול לומר כן, ולפיכך אינו נרצע. ג. אם הוא [העבד] אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבו - הוא אינו נרצע.}

^{משום שנאמר בענין עבד נרצע [דברים שם]: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, כי טוב לו עמך". ואם אין רבו אוהבו, לא טוב לו לרבו עמו.}

^{ד. אם רבו אוהבו, והוא אינו אוהב את רבו, הוא אינו נרצע, משום שנאמר [שם]: "כי אהבך".}

^{ה. אם היה הוא [העבד] חולה, ורבו אינו חולה, הוא אינו נרצע. משום שנאמר [שם]: "כי טוב לו [לעבד] עמך". ואם הוא חולה לא טוב לו.}

^{ו. אם רבו חולה והוא אינו חולה - אינו נרצע, משום שנאמר [שם]: "כי טוב לו עמך", ומשמע ששניהם יהיו שווים באותה טובה.}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{בעי [שאל] רב ביבי בר אביי: אם היו העבד ורבו שניהם חולין - מהו? האם הוא נרצע?}

^{וצדדי הספק הם:}

^{צד אחד: "עמך" - בעינן, והא איכא.}

^{דהיינו, הרי הטעם שאם היה העבד או רבו חולה, אינו נרצע - כי צריך שהעבד והאדון יהיו שוים באותו מצב, ואם האחד חולה והשני בריא אין שניהם שוים, ולכן אינו נרצע.}

^{ולפי זה, כששניהם חולים, הרי מתקיים מה שנאמר "עמך", מאחר ששניהם באותו מצב, ולפיכך העבד נרצע אז.}

^{צד שני: או דילמא [שמא], לא די בכך שהעבד והאדון יהיו באותו מצב, אלא "כי טוב לו עמך", בעינן.}

^{צריך שיתקיים בהם "כי טוב לו עמך" דהיינו שיהיה טוב לשניהם על ידי שיהיו שניהם בריאים.}

^{וכששניהם חולים הא ליכא, הרי אין מתקיים בהם המקרא הזה, והעבד אינו נרצע.}

^{ומסקינן: תיקו! תעמוד שאלה זו בספק.}

^{והגמרא מביאה ברייתא אחרת, הדורשת מן המקרא "כי טוב לו עמך", דין אחר:}

^{תנו רבנן:}

^{המקרא "כי טוב לו עמך", מלמד שצריך שהעבד יהיה שוה עמך [עם האדון] במאכל, ושוה עמך במשתה.}

^{דהיינו: שלא תהא אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קיבר.}

^{וכן שלא תהא אתה שותה יין ישן, שהוא משובח, והוא שותה יין חדש.} 

^{וכן, שלא תהא אתה ישן על גבי מוכין רכים, והוא ישן על גבי תבן שהוא קשה.}

^{מכאן אמרו חכמים: כל הקונה עבד עברי  - הרי הוא כקונה אדון לעצמו, שהרי הוא צריך לפרנס אותו ביד רחבה.}

^{והגמרא מביאה ברייתא נוספת המדברת על זכויותיו של העבד:}

^{תנו רבנן:}

^{נאמר בענין עבד עברי היוצא ביובל [ויקרא כה מא]: "ויצא מעמך הוא ובניו עמו". [הכתוב הזה מתייחס לבניו שנולדו לו מאשתו הישראלית. אבל בנים שנולדו לו משפחה כנענית שמסר לו רבו, נשארים ברשות האדון, שנאמר [שמות כא]: "האשה [השפחה] וילדיה, תהיה לאדוניה. והוא יצא בגפו"].}

^{ואמר על כך רבי שמעון: מדוע נאמר שבניו יוצאים ביובל?}

^{והרי אם אמנם הוא עצמו נמכר, אבל בניו ובנותיו - מי [האם] גם הם נמכרים על ידי מכירתו?! ודאי שלא! ואם כן, מהיכן הם יוצאים?}

^{אלא, מכאן יש ללמוד, שרבו של העבד חייב במזונות אשתו ובניו.}

^{ובשעה שהעבד יוצא מרשות האדון, האדון נפטר מלתת להם מזונות, והרי זה כאילו הם יוצאים אז מרשותו של האדון.}

^{וכיוצא בדבר הזה אתה אומר בענין מקרא אחר:}

^{נאמר בענין עבד עברי היוצא כעבור שש שנים ממכירתו [שמות כא]: "אם בעל אשה [ישראלית] הוא, ויצאה אשתו עמו".} 

^{ואמר על כך רבי שמעון: מדוע נאמר שאשתו יוצאת עמו?}

^{והרי אם אמנם הוא נמכר, אבל אשתו, מי [האם] נמכרה?! ודאי שלא! ואם כן מהיכן היא יוצאת?}

^{אלא, מכאן יש ללמוד, שרבו של העבד חייב במזונות אשתו, ובשעה שהעבד יוצא מרשות האדון, האדון נפטר מלתת לה מזונות, והרי זה כאילו היא יוצאת אז מרשותו.}

^{וצריכא, וצריך להשמיענו שהאדון חייב במזונות אשתו של העבד ואף להשמיענו זאת במזונות בניו, ואי אפשר ללמדם זה מזה, וכדלהלן: דאי אשמועינן, אילו היה הכתוב משמיענו את חיוב המזונות רק בענין בניו, הייתי חושב שטעם חיוב המזונות הוא משום דקטנים הם, ולא בני מיעבד ומיכל נינהו, אין הם יכולים לעבוד בעצמם ולהשתכר לצורך מזונותיהם.}

^{אבל לענין אשתו, דבת מיכל ומיעבד היא, שהיא יכולה לעבוד ולהשיג בעצמה את מזונותיה, אימא תעביד ותיכול, הייתי אומר שהיא תעבוד ותאכל מזונות משכר עבודתה, והאדון אינו חייב לספק לה את צרכיה.}

^{לפיכך הכתוב הוצרך להשמיענו שהאדון חייב במזונות אשתו של העבד.}

^{ואי אשמעינן, ואילו הכתוב היה משמיענו את חיוב המזונות רק בענין אשתו, הייתי חושב שטעם חיוב המזונות הוא משום דלאו דרכה של אשה להדורי, אין דרכה של האשה לחזר על הפתחים מחמת שהיא מתביישת.}

^{אבל בניו, דדרכייהו להדורי, שדרכם לחזר על הפתחים, אימא לא, הייתי חושב שהכתוב לא מחייב את האדון לזונם.}

^{לפיכך צריכא. יש צורך להשמיענו את חיוב המזונות גם בענין בניו וגם בענין אשתו.}

^{וחוזרת עתה הגמרא לדון בדין עבד נרצע, שהובא במשנתנו:}

^{מצות רציעה הוזכרה בתורה פעמיים:}

^{א. בספר שמות, בפרשת משפטים, נאמר "והגישו [אדוניו] אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע" [כא ו].}

^{ב. בספר דברים, "ולקחת את המרצע, ונתתה באזנו ובדלת". [טו יז].}

^{ועל אף שנאמר בספר שמות [שם] "והגישו אל הדלת או אל המזוזה", בכל זאת אין העבד נרצע אצל המזוזה אלא אצל הדלת בלבד, כמבואר בספר דברים [שם].}

^{והטעם לכך שהוזכרה המזוזה בספר שמות, יתבאר מתוך דברי הברייתא דלהלן.}

^{הברייתא שלפנינו דורשת משני הפסוקים האלה כיצד נעשית הרציעה:}

^{תנו רבנן:}

^{דף כב - ב}

^{אילו היה נאמר בספר דברים [שם] "ולקחת את המרצע ונתת אזנו בדלת" - הייתי אומר שהאדון ידקור כנגד אזנו של העבד חור בדלת, אך לא ירצע את האוזן.}

^{ולפני שממשיכה הגמרא בהבאת דברי הברייתא, היא מפסיקה, ותמהה על הדברים האלו שאמרה הברייתא -}

^{מדברי הברייתא "הייתי אומר ידקור כנגד אזנו", משמע שהיה מקום להעלות על הדעת, כי דלת, אין, רק בה יעשה חור, אבל באזנו של העבד לא יעשה חור, לפיכך נאמר "באזנו ובדלת".}

^{ודבר זה תמוה!}

^{וכי הייתי יכול להעלות על הדעת ולומר שהאזן לא תירצע?!}

^{והלא כתיב בפירוש בספר שמות [שם]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"?!} 

^{אלא, כך יש לבאר את דברי הברייתא:}

^{אילו היה נאמר "ולקחת את המרצע, ונתת אזנו בדלת", הייתי אומר שירצענה לאזן - מאבראי, מחוץ לדלת, היכן שיחפוץ, כדי לקיים את מה שנאמר בספר שמות, סתם: "ורצע אדוניו את אזנו", ולא נאמר היכן ירצע.}

^{ורק אחר שירצע את אזנו, יניחנה על הדלת, ואז ידקור כנגד אזנו בעברה השני של הדלת, כדי שיתקיים הפסוק האמור בספר דברים, "ונתת אזנו בדלת".}

^{לכן הוצרך הכתוב בספר דברים לשלול זאת, באומרו "באזנו ובדלת", כמבואר בהמשך הברייתא.}

^{ועתה מביאה הגמרא את המשכה של הברייתא:}

^{תלמוד לומר [לפיכך נאמר]: "ונתת באזנו ובדלת".}

^{כלומר, צריך שיתן את המרצע גם באזנו, כשהיא צמודה לדלת.}

^{הא כיצד? - נותן את אזנו בדלת, ודוקר והולך באזנו, עד שמגיע אצל הדלת.}

^{ומבארת עתה הברייתא, מדוע אמר הכתוב בספר שמות שהרציעה נעשית בדלת או במזוזה, ואילו בספר דברים לא הוזכרה אלא דלת.}

^{כי אילו לא נאמר אלא רק "דלת" [כמו שאמר הכתוב בספר דברים], הרי שומע אני מדברי הכתוב, שהכוונה היא לכל דלת, בין שהיא עקורה מהמזוזה של הפתח, ומוטלת על הארץ, ובין שאינה עקורה, אלא שהיא מחוברת למזוזת הפתח. לפיכך -}

^{תלמוד לומר בספר שמות "והגישו אל הדלת או אל מזוזה" - הקיש הכתוב את הדלת למזוזת הפתח, כדי ללמדך -}

^{מה, כמו שהמזוזה של הפתח, נקראת בשם "מזוזה" רק כשהיא קבועה בפתח, כשהיא במצב מעומד. אבל אם היא נעקרת מהפתח, והיא מוטלת על הארץ, אין לה אז שם "מזוזה", אלא היא נחשבת כמו חתיכת עץ בעלמא -}

^{אף דלת נמי, גם הדלת שדיבר בה הכתוב לרצוע עליה את אוזן הנרצע, היא רק דלת המחוברת למזוזת הפתח, כשהיא ניצבת שם במצב מעומד, ולא אם היא עקורה ממזוזת הפתח ומוטלת על הארץ. ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין המקרא "ונתת באזנו ובדלת".}

^{רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה בדרשה נאה כמין "חומר", צרור מרגליות או צרור של בשמים התלוי בצואר לתכשיט:}

^{מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף?} 

^{כך אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה את קולי על הר סיני, בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" [ויקרא כה], רק לי בני ישראל עבדים, ולא יהיו עבדים לעבדים.}

^{ובכל זאת הלך זה, וקנה אדון לעצמו - לכן ירצע באוזנו.}

^{ובדרשה הזאת ביאר רבן יוחנן בן זכאי מדוע הרציעה נעשית באוזן, ועתה הברייתא דורשת מדוע הרציעה נעשית בדלת הקבועה במזוזה:}

^{ורבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה בדרשה נאה כמין חומר [צרור של מרגליות או בשמים התלוי בצואר לתכשיט]:}

^{מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?} 

^{כך אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה, שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי: "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם.}

^{מתניתין:} 

^{המשנה שלפנינו עוסקת בקניני עבד כנעני: א. עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר, ובחזקה [וקנין חזקה יתבאר בגמרא].}

^{ב. וקונה את עצמו בשני קנינים: בכסף ובשטר, ונחלקו תנאים על ידי מי נעשים הקניינים הללו:}

^{דעה ראשונה:}

^{בכסף על ידי אחרים.}

^{אם אחרים נתנו לאדון כסף על מנת שהעבד יצא לחרות הרי הוא קונה את עצמו בכך. אבל העבד עצמו, לא יכול לתת כסף לאדון ולצאת בכך לחרות, מפני שכל כסף שמגיע לידי העבד הרי הוא של האדון. ואפילו אם נתנו לו את הכסף על מנת שאין לרבו רשות בו, העבד אינו זוכה בכסף.}

^{ובשטר על ידי עצמו.}

^{אם העבד עצמו קבל שטר שחרור מהאדון, הרי הוא יוצא בכך לחרות.}

^{אלו דברי רבי מאיר.} 

^{וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו.}

^{אם העבד קבל כסף מאחרים על מנת שאין לרבו רשות בו, הרי הוא זוכה בכסף, ובידו לתת אותו לאדון ויוצא בכך לחרות. ובשטר על ידי אחרים [יתבאר בגמרא].}

^{ומה שאמרו חכמים שעבד קונה את עצמו בכסף על ידי עצמו, יש תנאי בדבר: ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. שנתנו לו אנשים אחרים את הכסף על מנת שאין לאדון רשות בו, ואז הוא זוכה בו וקונה בו את עצמו.}

^{אבל אם העבד מצא מציאה, או שנתנו לו מתנה סתם, הרי הם של האדון, והעבד לא זכה בהם מעולם, ולפיכך אינו יכול לצאת בהם לחרות.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה.}

^{והוינן בה: מנלן, מנין למדנו זאת?}

^{ומשנינן: דכתיב בענין עבד כנעני [ויקרא כה]: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה". הקישן הכתוב את העבדים הכנענים לשדה אחוזה:}

^{מה, כמו ששדה אחוזה נקנה בכסף, בשטר ובחזקה - אף עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר ובחזקה.} 

^{שמא תאמר, אי אולי נלמד דבר נוסף משדה אחוזה:}

^{מה, כמו ששדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל - אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל.} 

^{לכן, תלמוד לומר בהמשך אותו פסוק: "לעולם בהם תעבודו".} 

^{לימד הכתוב שאין עבד כנעני יוצא ביובל.}

^{ומביאה עתה הגמרא קניינים נוספים שעבד כנעני נקנה בהם, מלבד כסף שטר וחזקה שנשנו במשנתנו: א. תנא, שנה התנא בברייתא: עבד כנעני נקנה אף בחליפין.} 

^{והגמרא מבארת מדוע התנא ששנה את משנתנו לא הזכיר את קנין חליפין:}

^{ותנא דידן, רק מילתא דליתא במטלטלין קתני. אבל מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני.}

^{התנא ששנה את משנתנו שנה רק קנינים שנאמרו בעבד ולא במטלטלין, אבל קנינים ששייכים אף במטלטלין, לא שנה אותם במשנתנו.}

^{ב. אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה.}

^{וכיצד נעשית המשיכה? אם הקונה תקפו, משך את העבד בחזקה ובא אצלו קנאו, אבל אם האדון קראו [קרא לעבד] ובא אצלו, לא קנאו, מפני שהעבד הולך מדעתו, ואין הליכתו מכח האדון.}

^{ומקשינן: אם דברי שמואל נכונים, ואכן משיכה קונה בעבד כנעני, אם כן קשה: מדוע התנאים ששנו את משנתנו ואת הברייתא לא הזכירו את קנין המשיכה?}

^{בשלמא, אמנם לתנא דידן [ששנה את משנתנו], מובן מדוע לא נשנית משיכה במשנה, שהרי מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני. קנין הנוהג במטלטלין לא שנה התנא במשנתנו. שהרי גם חליפין לא נשנו במשנתנו מטעם זה, וכפי שנתבאר לעיל. והיות שקנין משיכה נוהג במטלטלין, לפיכך לא שנאו התנא במשנתנו.}

^{אלא, אבל לתנא ברא [לתנא ששנה את הברייתא], קשה: מאחר שקנין חליפין נשנה בברייתא, הרי מוכח שאף קנינים הנוהגים במטלטלין הוא שונה, ואם כן ניתני גם משיכה!} 

^{והואיל והתנא לא שנה משיכה, משמע שמשיכה אינה קונה בעבד כנעני, וזה שלא כדברי שמואל! ומתרצינן: לעולם משיכה קונה בעבד כנעני, אך בכל זאת התנא לא שנאה בברייתא, משום שכי קתני, מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי.}

^{והיינו, מלבד כסף ושטר וחזקה, לא שנינו בברייתא אלא את חליפין, מפני שחליפין נוהג גם במטלטלין וגם בקרקעות, ולפיכך הוא נשנה אגב כסף שטר וחזקה, הנוהגים בקרקעות.}

^{אבל משיכה, דרק במטלטלי איתא, במקרקעי ליתא, שנוהגת במטלטלין ולא בקרקעות - לא קתני.} 

^{והגמרא דנה בדברי שמואל:}

^{שמואל אמר: "כיצד נעשית המשיכה בעבד? - אם תקפו ובא אצלו - קנאו. אבל אם קראו ובא אצלו - לא קנאו".} 

^{ותמהינן: וכי אם קראו - האם הליכתו מכח קריאתו, לא משיכה היא נחשבת?}

^{והלא יש להוכיח מברייתא שאף הליכה שמחמת קריאתו נחשבת משיכה! וכדלהלן:}

^{בהמה גסה נקנית במסירה. בהמה דקה נקנית במשיכה. [משנה להלן כה ב].}

^{והתניא בענין זה: כיצד בהמה גסה נקנית במסירה? אם הקונה אחזה בטלפה, ברגלה, או בשערה [כגון בשיער שבראש הסוס], או באוכף שעליה, או בשליף, במשאוי שעליה, או בפרומביא ברסן שבפיה, וכן בזוג [בפעמון] שבצוארה - קנאה אפילו אם הבהמה לא זזה ממקומה.}

^{ובתנאי שאחיזת הקונה נעשתה בצווי המוכר.}

^{וכיצד בהמה דקה נקנית במשיכה?} 

^{הקונה קורא לה והיא באה, או שהקונה הכישה במקל ורצתה [ורצה] לפניו - כיון שעקרה יד ורגל, מיד קנאה. זו דעת תנא קמא.}

^{רבי אסי, ואמרי לה, יש אומרים זאת בשם רבי אחא, אומר: אין הבהמה נקנית משעקרה יד ורגל עד שתהלך לפניו בשיעור מלא קומתה, ורק אז היא נקנית לו.}

^{על כל פנים, מבואר בברייתא שהקונה בהמה במשיכה, אינו צריך למשכה בחזקה, אלא אפילו אם קרא לה ובאה מכח קריאתו, הרי זה קנין משיכה, וקנאה.}

^{ומכאן קשה על דברי שמואל: מדוע שמואל אמר שהקורא לעבד כנעני ובא אליו לא קנאו במשיכה? מדוע משיכה בעבד שונה ממשיכה בבהמה?}

^{אמרי, אמרו בני הישיבה תירוץ:}

^{יש הבדל בין בהמה לעבד:}

^{בהמה, אין לה דעת, וכאשר הקונה קורא לה והיא באה, אדעתא דמרא אזלא, על דעת הקורא לה היא הולכת, והרי זה כאילו הוא משכה בידיו.}

^{אבל עבד, יש לו דעת. וכאשר הקונה קורא לו והוא בא, אין הוא בא מדעת הקונה אלא הדבר תלוי בדעתו ובבחירתו, ואדעתיה דנפשיה קאזיל, על דעת עצמו הוא הולך, ולכן אין הליכתו נחשבת כמשיכה של האדון הקונה אותו.}

^{אמר רב אשי: כיון שהעבד אינו נקנה לאדון כאשר הוא קורא לו, רק משום הטעם שהעבד הולך על דעת עצמו, אם כן, אם המדובר בעבד קטן, פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, הרי כבהמה דמי, לפי שאין בו דעת, ולכן, אם הקונה קראו, ובא הקטן מחמת קריאתו, קנאו במשיכה.}

^{ועתה הגמרא מביאה ברייתא המבארת כיצד נעשה קנין חזקה בעבד כנעני:}

^{תנו רבנן:}

^{כיצד העבד נקנה בחזקה?} 

^{אם התיר לו העבד ללוקח את מנעלו, או הוליך כליו [בגדיו] אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו, או הגביהו, שהעבד הגביה את הלוקח - כל אלו הם מיני שימוש שהעבד משמש את רבו, ומשעשה כן לאדון הרי זו חזקה, וקנאו האדון לעבד אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום!} 

^{והניחה עתה הגמרא, שרבי שמעון נותן טעם לכך שעבד המגביה את רבו נקנה לו בכך, לפי שהגבהתו של העבד לרבו אינה גרועה משאר עשיית המלאכות. שהרי קנין הגבהה קונה בכל מקום, ואפילו בחצר המוכר.}

^{מה שאין כן קניני משיכה ומסירה, שאינם קונים בחצר המוכר.}

^{ומיד הגמרא תמהה: מאי קאמר? מה ההבנה בדברי רבי שמעון? הרי כאן מדובר בעבד שמגביה את רבו, ואילו הגבהה שקונה בכל מקום, היא כאשר הקונה מגביה את החפץ הנקנה!}

^{אמר רב אשי: יש לפרש את דברי הברייתא באופן אחר:}

^{תנא קמא אמר שדוקא אם הגביהו הוא [העבד] לרבו - קנאו.}

^{אבל אם הגביהו רבו לו - לא קנאו. ואמר על כך רבי שמעון:}

^{לדברי תנא קמא יוצא, שקנין חזקה עדיף מקנין הגבהה, שקנין חזקה קונה בעבד כנעני ואילו קנין הגבהה אינו קונה.}

^{אך אני סבור, שלא יתכן לומר שתהא חזקה גדולה מהגבהה! שהרי הגבהה קונה בכל מקום, ולפיכך כחה גדול, ובודאי שהיא קונה אף בעבד כנעני, ושלא כדעת תנא קמא.}

^{ומקשינן על דברי הברייתא: השתא דאמרת, מאחר שאמרנו שאם הגביהו הוא לרבו קנאו, אלא מעתה קשה: היה ראוי שגם שפחה כנענית תקנה לאדון בביאה, שהרי היא מגביהתו! ומדוע אליבא דאמת אין שפחה נקנית בביאה?}

^{ומתרצינן: כי קאמרינן, כל אשר אמרנו שעבד שהגביה את רבו קנאו, לא אמרנו זאת אלא כאשר זה, האדון, נהנה, וזה, העבד, מצטער, ונמצא שהעבד משרת בכך את האדון, ולכן ההגבהה הזאת נחשבת לקנין חזקה.}

^{אבל הכא, בשפחה שהגביהה את האדון בביאה, הרי זה נהנה, וזה נהנה - הוא! שניהם נהנים, ואין השפחה משרתת את האדון במעשה זה יותר מאשר את עצמה, ואין בכך קנין חזקה.}

^{ומקשינן: אמנם בביאה כדרכה שניהם נהנים.}

^{אבל בביאה שלא כדרכה, רק האדון נהנה, ואילו השפחה מצטערת.}

^{ואם כן, עדיין קשה על דברי הברייתא: אם אכן עבד שהגביה את רבו קנאו, מדוע שפחה אינה נקנית בביאה שלא כדרכה? הרי היא אינה נהנית בדבר! אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: יש לדחות את הקושיא מכח שתי טענות:}

^{א. מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? מי יאמר לנו שבביאה שלא כדרכה אין שניהם נהנים? והרי יתכן שאמנם גם האשה נהנית בכך!}

^{ב. ועוד, אפילו אם יתברר שהאשה אינה נהנית בכך, וכטענת המקשה, נוכל לבאר מדוע אין השפחה נקנית בביאה שלא כדרכה.}

^{משום שבענין ביאה, "משכבי אשה" כתיב [ויקרא כ יג], בלשון רבים, ובמשכבי אשה נכללים הן משכב כדרכה והן משכב שלא כדרכה.}

^{והקישה הכתוב, את הביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, שיהיה דינם שוה.}

^{ומאחר ששפחה אינה נקנית בביאה כדרכה, שהרי היא נהנית בדבר, לפיכך גם בביאה שלא כדרכה היא אינה נקנית.}

^{ואגב שדיברנו בענין קנין חזקה בעבד כנעני, מביאה הגמרא מעשה בחזקה כזאת. ונלמד ממנו דין להלכה:}

^{רבי יהודה הנדואה, מארץ כוש, גר שאין לו יורשין הוה [היה].}

^{חלש, חלה, על מר זוטרא לשיולי ביה, בא מר זוטרא לשאול בשלומו.}

^{חזייה, דתקיף ליה עלמא טובא. ראה מר זוטרא שרבי יהודה הנדואה גוסס והולך למות, ורצה לזכות בעבדו.}

^{לפיכך אמר ליה לעבדיה, לעבדו של רבי יהודה הנדואה: "שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא" - חלוץ את נעלי מעל רגלי וקחם והביאם לביתי". ואמר זאת, מפני שהיה סבור שרבי יהודה הנדואה ימות בזמן שהעבד ישא את נעליו, ובאותה שעה יקנהו לעצמו בקנין חזקה.}

^{ומדוע מר זוטרא הזדרז כל כך, ולא המתין עד שרבי יהודה הנדואה ימות ואז היה זוכה בעבד?}

^{נאמרו שתי דעות בביאור הדבר:}

^{[א] איכא דאמרי, יש אומרים: אותו עבד גדול הוה, היה גדול, ואילו היה מר זוטרא מחכה עד שימות האדון אזי העבד היה זוכה בעצמו משמת האדון מיד, ולפיכך מר זוטרא הזדרז ועשה את הקנין בעבד בשעת המיתה ממש.}

<sup>ובשעת המיתה עצמה -


דף כג - א</sup>

^{זה האדון פירש למיתה, וזה מר זוטרא פירש לחיים במקום האדון, וזכה בעבד מיד לפני שהעבד זכה בעצמו.}