^{ואילו כאן, במשנה, ששנינו בה שרוח חכמים נוחה הימנו, מדובר בה בבן שהורתו שלא בקדושה, שבעוד אביו גוי נכנסה אמו להריון ממנו, ונתגיירה אמו לפני שהוא נולד, ולידתו היתה בקדושה, בזמן שאמו ישראלית גמורה. (758) ומאחר שבזמן הלידה היתה אמו ישראלית, יטעו הרואים, ויאמרו שהוא ישראל גמור, ובכל זאת אינו יורש את אביו הגר. ולפיכך נוח לחכמים שיירש את אביו. (759) (760) (761)} 

^{עד כאן הגמרא דנה בדברי רבא ובדברי הברייתא המובאת בדבריו. ובראשית דבריו אמר רבא: "דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר: "וחשב עם קונהו" - ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה [שיש לו לגוי] יורשים". ומביאה הגמרא, שאף רב חייא בר אבין אמר [בשם רבי יוחנן], שעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, אלא שהוא הביא מקור אחר לדבריו: רב חייא בר אבין אמר בשם רבי יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה. דכתיב [דברים ב]: "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". כלומר, נתתי את הר שעיר לעשו, להורישו לבניו. (762) ומכאן אתה למד, שבני עשו מורישים את הר שעיר לבניהם, למרות שהם עובדי כוכבים. ומקשינן על דברי רבי חייא בר אבין: ודלמא, שמא דין בני עשו שונה מדין שאר עובדי כוכבים, שהרי עשו היה בנו של יצחק, ויתכן שדינו הוא כישראל מומר. והרי דין ישראל מומר שאני, שונה הוא מדין הגוי. ולעולם גוי גמור אינו יורש את אביו! (763)} 

^{ומתרצינן: אלא בהכרח, צריך לומר שרבי חייא בר אבין הוכיח שגוי יורש את אביו מפסוק אחר בהמשך הפרשה שם. שנאמר: "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". ומכאן מוכח, שבני לוט מורישים את ער לבניהם, למרות שאינם מזרעו של אברהם, והם גויים גמורים.}

^{נמצא שלדברי הכל גוי יורש את אביו דבר תורה. אלא שנחלקו אמוראים מה הוא מקור דין זה:}

^{לדעת רבא, לפי שנאמר: "וחשב עם קונהו", ולא עם יורשי קונהו, מכאן שיש יורשים לגוי.}

^{ולדעת רב חייא בר אבין, לפי שנאמר: "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".}

^{והגמרא מבארת מדוע כל אחד משני האמוראים האלו, לא למד מהפסוק שהביא חברו:}

^{[א] ורב חייא בר אבין - מאי טעמא, מאיזה טעם לא אמר כרבא? (764)} 

^{כי לדעת רב חייא בר אבין יש לדחות את ראית רבא, ולהקשות על דבריו:}

^{מי כתיב, וכי נאמר בפירוש בפסוק "וחשב עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו"? והלא לא נאמר אלא "וחשב עם קונהו" בלבד. ואם כן, יתכן שהפסוק כלל לא בא למעט את יורשי קונהו! (765) [ב] ורבא - מאי טעמא, מאיזה טעם לא אמר כרב חייא בר אבין?}

^{כי לדעת רבא יש לדחות את ראית רב חייא בר אבין, ולומר שלמרות שבני לוט הורישו את ער לבניהם, בכל זאת שאר הגויים אינם מורישים לבניהם. כי משום כבודו דאברהם, שאני! בני לוט שונים משאר הגויים משום כבודו של אברהם, שלוט היה בן אחיו. (766)} 

^{שנינו במשנה [לעיל יד ב]: יתירה עליו [על עבד עברי] אמה העבריה, שקונה את עצמה בסימנין.}

^{ומביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה היא סותרת את דברי משנתנו:}

^{תנו רבנן:}

^{יש זכויות שנאמרו בעברי שאין אותם באמה עבריה.} 

^{ויש זכויות שנאמרו באמה עבריה שאין אותם בעבד עברי.}

^{יש זכויות שנאמרו בעברי: שאם נמכר לעבד, הרי הוא יוצא בשנים [לאחר שש שנים], וביובל, ובמיתת האדון, (767) מה שאין כן בעבריה, שאינה יוצאה באף אחת מן היציאות הללו. [ויבואר להלן].}

^{ויש זכויות שנאמרו רק בעבריה:}

^{[א] שהרי עבריה שנמכרה לאמה יוצאה בסימנין.} 

^{[ב] ואינה נמכרת ונשנית, אם אביה מכרה פעם אחת והשתחררה, אינו יכול לשנות ולמכור אותה לאדם אחר.}

^{[ג] ומפדין אותה בעל כורחו, כפי שיבואר להלן.}

^{מה שאין כן עבד עברי, שאינו יוצא בסימנים, והוא נמכר ונשנה על ידי בית דין בגנבתו, (769) ואין מפדין אותו בעל כרחו.}

^{והגמרא דנה בדברי הברייתא: אמר מר בברייתא: יש זכויות שנאמרו בעברי שאין אותם בעבריה - שהוא יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, מה שאין כן בעבריה.}

^{ורמינהי לכך, סתירה מדברי משנתנו:}

^{שהרי שנינו במשנה: יתירה עליו אמה העבריה, שמלבד זה שהיא קונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף, היא קונה את עצמה אף בסימנין.}

^{ומוכח שאמה העבריה קונה עצמה בשנים וביובל. (770) (771)} 

^{ומכאן יש סתירה לדברי הברייתא! אמר רב ששת תירוץ: לעולם אמה עבריה יוצאת בשנים וביובל ובמיתת האדון. והברייתא שאמרה אינה יוצאת בהם, מדברת בכגון שהאדון יעדה לו לאשה, והרי היא אשתו, ואינה יוצאת ממנו אלא בגט. (772)} 

^{ומקשינן על דברי רב ששת: אם אכן מדובר כשיעדה, פשיטא! והרי גיטה בעיא! פשוט הדבר שאינה יוצאת ממנו אלא בגט, כמו כל אשת איש! ולשם מה הוצרך התנא להשמיענו דין זה?}

^{ומתרצינן: יש חידוש בדבר: מהו דתימא, לא ליבטלה הילכתא מינה. שמא היית אומר שלא יתבטלו הלכות אמה עבריה ממנה אף לאחר שיעדה, ואם רצתה יכולה לצאת באחת היציאות הללו, בלא גט. לפיכך קא משמע לן, השמיענו התנא שאינה יוצאת אלא בגט. (772*)} 

^{ומקשינן על דברי רב ששת: מאחר שמדובר בכגון שיעדה, אי הכי, אם כן יש להקשות:}

^{הרי בהמשך הברייתא שנינו: "ויש [זכויות שנאמרו רק] בעבריה - שהרי עבריה יוצאה בסימנין".}

^{ומאחר שלדברי רב ששת תחילת הברייתא דברה בכגון שיעדה, אם כן משמע שאף הסיפא מדברת ביעדה.}

^{ואם כן, קשה: אמאי [למה] היא יוצאה בסימנין? הרי כיון שיעדה לו לאשה, הרי היא אשתו, ואינה יוצאת אלא בגט!}

^{ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוון התנא לומר בסוף הברייתא:}

^{ויש בעבריה - שהרי אם אם לא יעדה לו לאשה - יוצאה אף בסימנין. כלומר, אמנם בתחילת הברייתא מדובר בכגון שיעדה, אבל בסיפא אמר התנא, שיש זכות בעבריה שאין בעברי, בכך שאם לא יעדה, הרי היא יוצאת בסימנים.}

^{והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:}

^{שנינו בברייתא: ואינה נמכרת ונשנית, מה שאין כן בעברי.}

^{ומדייקינן מדברי הברייתא: מכלל דברי הברייתא אתה למד, דעבד עברי נמכר, ונשנה.} 

^{ומקשינן: והתניא, והרי שנינו בברייתא אחרת להיפך:}

^{נאמר [שמות כב ב] בענין גנב: "שלם ישלם [את הגנבה. ו] אם אין לו, ונמכר [לעבד] בגנבתו".}

^{והמילה "בגנבתו" מיותרת היא. (773) ודרשו ממנה בברייתא שלשה דברים: [א] הכתוב בא לומר שאדם נמכר לעבד רק "בגנבתו" - כדי לשלם בדמי מכירתו את דמי הגנבה שגנב. ולא בכפילו!} 

^{שאם יש לו ממון לשלם את דמי הגנבה עצמה, אלא שאין לו ממה לשלם את תשלומי הכפל המוטלים עליו, (774) אינו נמכר לעבד כדי לשלמם.}

^{[ב] דוקא "בגניבתו" הוא נמכר, ולא בזממו!} 

^{דהיינו, עד שקר שהעיד על חברו שגנב, והוזם העד, ומוטל עליו לשלם "כאשר זמם לעשות לאחיו", אם אין לו ממה לשלם - הוא אינו נמכר.}

^{[ג] "ונמכר בגניבתו" - משמע שנמכר פעם אחת בלבד.}

^{מלמד הכתוב, כיון שאדם נמכר לעבד פעם אחת - שוב אי אתה רשאי למוכרו פעם נוספת. (775)} 

^{ומדברי הברייתא הזאת עולה שעבד עברי אינו נמכר ונשנה. וזה סותר לדברי הברייתא דלעיל, ששנינו בה שדוקא אמה העבריה אינה נמכרת ונשנית, מה שאין כן עבד עברי! (776)} 

^{אמר תירץ רבא: הכתוב "ונמכר בגנבתו" מלמד שימכר מכירה (776*) אחת עבור גנבה אחת, ולא שתי מכירות עבור גנבה אחת.}

^{כלומר, מי שגנב ממון רב, וגופו אינו שוה (777) כשיעור כל גניבתו, אינו נמכר פעם אחת עבור חצי גנבתו, ופעם שניה עבור חציה השני.}

^{אבל מי שגנב פעמיים, הרי זה נמכר מכירה אחת עבור הגנבה האחת, ומכירה שניה עבור הגנבה השניה. ולגבי כל גנבה וגנבה מתקיים "ונמכר [פעם אחת בלבד], בגנבתו [האחת] ". (778)} 

^{לפיכך, לא קשיא, הברייתות אינן סותרות זו את זו, כי -}

^{כאן, בברייתא ששנינו שאינו נמכר ונשנה מדובר בגניבה אחת, ובזה שנינו אינו נמכר פעמיים עבור אותה גנבה.}

^{ואילו כאן, בברייתא ששנינו נמכר ונשנה, מדובר בשתי גניבות, והרי זה נמכר פעם אחת עבור כל גנבה וגנבה.}

^{ולדעת רבא "בגנבתו" משמע במעשה גנבה אחד. ואפילו אם גנב פעמיים סכום של מנה מאותו אדם, ועמד בדין על שתי הגנבות כאחת, והתחייב בבת אחת לשלם שני מנים, בכל זאת כל מנה ומנה קרוי "בגנבתו". והרי זה נמכר פעם אחת עבור המנה האחד, ופעם שניה עבור המנה השני.}

^{אמר הקשה ליה אביי לרבא: הרי "ונמכר בגניבתו" - טובא משמע!} 

^{אם עמד הגנב בדין אחד על הרבה גנבות שגנב מאותו אדם, הרי כולן נקראות "בגנבתו", מאחר שהתחייב בבת אחת לשלם לנגנב על כולן, והרי זה כעין מה שנאמר [יונה ד] "ובהמה רבה", שהכוונה היא להרבה בהמות. וכן [שמות ז]: "והדגה אשר ביאור", שהכוונה לדגים רבים.}

^{ולפיכך, אין לחלק בין גניבה אחת לשתי גניבות כפי שחילק רבא.}

^{אלא, אמר אביי חילוק אחר:}

^{אדם שעמד בדין פעם אחת על כמה גנבות שגנב מאדם אחד, כולן כאחת בכלל "גנבתו".}

^{ואילו אדם שגנב משני בני אדם, מעמידים אותו פעמיים בדין. וכל גנבה וגנבה בפני עצמה נקראת "בגנבתו". (779)} 

^{לפיכך, לא קשיא, הברייתות אינן סותרות זו את זו. כי -}

^{כאן, בברייתא ששנינו בה אינו נמכר ונשנה, מדובר בכגון שגנב מאדם אחד, שאפילו אם גנב ממנו פעמיים, בכל זאת אם עמד בדין על שתי הגנבות כאחת, אינו נמכר ונשנה, מפני שכל הגנבות הללו הן בכלל "בגנבתו", ואינו נמכר שתי פעמים עבור גנבה אחת.}

^{ואילו כאן, בברייתא ששנינו בה נמכר ונשנה, מדובר בכגון שגנב משני בני אדם, וכל אחד מהם מעמיד אותו בדין בפני עצמו, וכל גנבה וגנבה בפני עצמה נקראת "גנבתו".}

^{ולפיכך הוא נמכר פעמיים, עבור כל גניבה וגנבה בפני עצמה. (780)} 

^{והגמרא מביאה עתה ברייתא נוספת, הדנה בענין עבד שנמכר - האם הוא חוזר ונמכר:}

^{תנו רבנן: גנב שהיה גניבו אלף זוז, והוא עצמו שוה חמש מאות זוז (781) - הרי זה נמכר, וחוזר ונמכר. (782)} 

^{גנב שהיה גניבו חמש מאות, והוא עצמו שוה אלף - אינו נמכר כלל. מפני שנאמר בתורה "ונמכר בגנבתו", משמע שכולו ימכר ולא חציו. (783)} 

^{ומאחר שעבודת שש שנים שוה אלף זוז, ואינו צריך לעבוד אלא חציין, הרי זה אינו נמכר כלל.}

^{אלו הם דברי רבנן.}

^{רבי אליעזר חולק ואומר: דוקא אם היה גניבו כנגד ממכרו [דמי מכירת העבד] ממש, הרי זה נמכר.} 

^{ואם לאו, אינו נמכר כלל, (784) בין אם גניבו חמש מאות והוא שוה אלף, ובין אם גניבו אלף, והוא שוה חמש מאות.}

^{אמר רבא: בהא, במחלוקת זו, זכנהו רבי אליעזר לרבנן, יש לרבי אליעזר פתחון פה וטענה ניצחת כנגד רבנן.}

^{שהרי יש לטעון כנגד דברי חכמים: דמאי שנא, במה שונה ומיוחד גניבו חמש מאות ושוה אלף, דהכל מודים שאין הוא נמכר? - הרי זה משום שיש לדייק מהכתוב "ונמכר בגנבתו". ד"נמכר כולו" אמר רחמנא, ולא ימכר חציו בלבד.}

^{ואם כן, הכי נמי, כיוצא בזה יש לדייק ש"נמכר בגניבתו" אמר רחמנא, שימכר עבור כל הגנבה כולה, ולא "נמכר בחצי גניבתו".}

^{ולפיכך, אם היה גניבו אלף והוא שוה חמש מאות, אינו נמכר כלל.}

^{ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי הברייתא דלעיל:}

^{שנינו בברייתא: יש בעברי שאין בעבריה. ויש בעבריה שאין בעברי שאין בעבריה. יש בעבריה שהרי עבריה וכולי, ומפדין אותה בעל כרחו [מה שאין כן בעברי].}

^{והגמרא דנה מה פירוש "בעל כרחו"? בעל כרחו של מי?}

^{ואמרינן: סבר רבא למימר, רבא סבר לפרש, שכוונת הברייתא לומר, שהאמה נפדית בעל כרחיה דאדון.} 

^{אמר ליה אביי לרבא: אם כוונתך לומר, שיש לפרש את דברי הברייתא "ומפדין אותה בעל כרחו", שאם האדון מסרב לקבל את כסף הפדיון, נותנים לו אותו בעל כרחו, והרי היא משתחררת בכך - יש לי להקשות על דבריך:}

^{מדוע שנינו "מה שאין כן בעברי"? והרי גם בעברי נותנים לאדון את כסף פדיונו בעל כרחו, והוא משתחרר בכך! (785)} 

^{אלא בהכרח, מאי ניהו, מה התכוונת לומר בביאור דברי הברייתא? - דאם אין לנו כסף עבור פדיון האמה, אזי, כתבנא ליה שטרא אדמיה, אנו כותבים לאדון שטר התחייבות לשלם לו את דמי האמה, ונותנים לאדון את אותו השטר, (786) והאדון חייב לקבל את שטר ההתחייבות בעל כרחו, כאילו הוא דמים גמורים, ולשחררה תמורתו. מה שאין כן בעבד עברי, שאין האדון חייב לשחרר את העבד על ידי קבלת שטר התחייבות על דמיו, אלא רק בקבלת דמים ממש. (787)} 

^{ואם כך כוונתך, יש לתמוה על דבריך: אמאי? למה האדון חייב לשחרר את האמה על ידי קבלת שטר התחייבות על דמיה, בעל כרחו?}

^{ומשל לקושיה זו: וכי מי שנקיט מרגניתא בידיה - יהיבנא ליה חספא!? האם לאדם האוחז מרגלית בידו, נותנים לו חרס תמורתה?}

^{וכיוצא בזה כאן: הרי האדון אוחז בגוף האמה המשועבד לו, ואילו אנו באים ונותנים לו שטר התחייבות גרידא על דמיה, שיחסית לאחיזתו באמה עצמה, אינו שוה השטר הזה לגביו אלא כחרס בעלמא. ובודאי לא מסתבר לומר שהשטר נחשב לפדיון, כמו נתינת דמי האמה!}

^{אלא, אמר אביי: כך יש לבאר את דברי הברייתא "ומפדין אותה בעל כרחו" - בעל כרחיה דאב!} 

^{כלומר, אם יש לאב ממון, בית דין כופין אותו לפדות את בתו, משום פגם המשפחה.}

^{היות והעובדה שבת המשפחה הזאת מכורה לאמה, מהווה פגם לכל המשפחה כולה. (788) ומקשינן על דברי אביי: מאחר שלדברי אביי כופין את האב לפדות את בתו משום פגם המשפחה, אי הכי, אם כן, בענין עבד עברי נמי, היה ראוי שנכפינהו [נכפה] לבני המשפחה שיפדוהו, משום פגם המשפחה! ומדוע שנינו בעבד עברי שאין מפדין אותו בעל כרחם של בני משפחתו? (789) ומתרצינן: אין תועלת בכך שנכפה על בני המשפחה לפדות את העבד, מפני שיש חשש שהדר אזיל, ומזבין נפשיה. שאחר כך העבד ילך וימכור את עצמו שנית. (790) ומקשינן: אם כך, הכי נמי, גם בענין אמה עבריה אין תועלת שנכפה על האב לפדות את בתו, שהרי יש חשש שהדר אזיל, ומזבין לה, שאחר כך ילך וימכור אותה שנית לאמה! (791) ומדוע מפדין אותה בעל כרחו? (792)} 

^{ומשנינן: הא קתני הרי שנינו בברייתא הזאת בעצמה, שאמה עבריה אינה נמכרת ונשנית.}

^{ולפיכך אין חשש שהאב יחזור וימכרנה לאמה, שהרי אין בידו לעשות כן.}

^{והוינן בה: ומני!? מי הוא התנא ששנה בברייתא שאינה נמכרת ונשנית? (793) ומשנינן: רבי שמעון היא, כמבואר בברייתא דלהלן:}

^{דתניא: מוכר אדם את בתו לאישות, יכול אדם לקדש את בתו פעם אחת, (794) ושונה. שאם התאלמנה בתו, או התגרשה בעודנה מאורסת, יכול האב לחזור ולקדשה שנית.}

^{וכן, האב מוכר את בתו לשם שפחות, ושונה. שבידו לחזור ולמכרה שנית, לאחר שהשתחררה. (795)} 

^{וכן, אדם מוכר את בתו לאישות [מקדש אותה], לאחר שמכר אותה לשפחות, ונשתח ררה.}

^{אבל האב לא יכול למכרה לשפחות לאחר שמכרה פעם אחת לאישות, והתאלמנה או התגרשה. וטעם הדבר יתבאר להלן.}

^{אלו הם דברי חכמים.}

^{ורבי שמעון אומר: כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות לאחר שמכרה פעם אחת לשפחות, והשתחררה.}

^{נמצא, כי מה ששנינו בברייתא לעיל "אינה נמכרת ונשנית", הרי זה כדעת רבי שמעון. אבל חכמים אומרים, אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.}

^{והגמרא מבארת את טעם המחלוקת של חכמים ורבי שמעון:}

^{ומחלוקתם של חכמים ורבי שמעון מתבארת בפלוגתא דהני תנאי, בדרשת הכתוב שנחלקו בו התנאים דלהלן: נאמר [שמות כא] בענין אמה עבריה: "לעם נכרי [לאדם זר] (796) לא ימשול [האב] למכרה, בבגדו בה".}

^{ונחלקו תנאים מה כוונת הכתוב "בבגדו בה":}

<sup>דתניא: "בבגדו בה" - לשון בגד הוא.


דף יח - ב</sup>

^{לומר: כיון שפירש [שפרס] האדון את טליתו עליה לשם יעודה לאשה, (797) אזי אם לאחר מכן גירשה האדון ממנו בגט, שוב אין האב רשאי למוכרה, דברי רבי עקיבא. (798)} 

^{רבי אליעזר אומר: "בבגדו בה" - לשון בגידה הוא.}

^{לומר: כיון שהאב בגד בה, בכך שמכרה לשפחה, אזי אם נשתחררה, שוב אין האב רשאי למוכרה. נמצא, שלדעת רבי עקיבא, אין האב מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד [שהוא אישות].}

^{וכיוצא בזה אינו מוכרה לשפחות אחר קידושין.}

^{אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות.}

^{ואילו לדעת רבי אליעזר, אין האב מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. (799)} 

^{אבל מוכרה לשפחות אחר אישות.}

^{ולפי זה יש לבאר, שרבנן, שאמרו לעיל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, דרשו את הפסוק "בבגדו בה" מלשון פריסת בגד, וכדברי רבי עקיבא.}

^{ורבי שמעון [שאמר שאין אדם מוכר את בתו לשפחות בין לאחר אישות ובין לאחר שפחות], דרש את הפסוק "בבגדו בה" בין מלשון פריסת בגד, כרבי עקיבא, ובין מלשון בגידה, כרבי אליעזר. (800)} 

^{ולכן, להלכה, הוא חולק על שניהם, וסובר שאין אדם מוכר בתו לשפחות בין לאחר שפחות ובין לאחר אישות.}

^{והגמרא מוסיפה ומבארת את סברותיהם של כל התנאים הנזכרים:}

^{והוינן בה: במאי קמיפלגי, במה תלויה המחלוקת שנחלקו התנאים איך לפרש את "בבגדו בה"?}

^{ומשנינן: נאמר בתורה "בבגדו", ואנו קוראים את האות ב' בהברת חיריק, כאילו נכתב "בביגדו", בתוספת האות י'.}

^{ואילו לא התקבלה המסורת לקרוא את האות ב' בהברת חיריק, היה ראוי לקרותה בהברת קמץ, היות ולא נכתב "בביגדו" בתוספת האות י'. (801)} 

^{ויש הבדל בין משמעות "בבגדו" בקמץ, לבין משמעות "בביגדו" בחיריק:}

^{בבגדו בקמץ, משמע לשון "בגידה" [כשם שבענין לשון "שמיעה" נאמר בדברים כט: "בשמעו את דברי האלה". ו"בשמעו" מנוקד בקמץ]. (802)} 

^{ואילו "בביגדו" בחיריק, משמע לשון בגד, כשם שנאמר בבראשית לט: "ותתפשהו בבגדו". ו"בבגדו" מנוקד בחיריק. (803) (804)} 

^{ונחלקו התנאים כאשר משמעות המילה כפי שהיא כתובה בתורה, שונה ממשמעות קריאתה - האם דורשים את הכתוב ככתיבתו או כקריאתו, וכדלהלן:}

^{רבי אליעזר סבר: יש אם למסורת.}

^{עיקר ["אם"] חשיבות המילה הוא כפי המסורת שנמסרה איך לכותבה. (805) ומאחר שנכתב "בבגדו" ולא "בביגדו", יש לדרוש זאת מלשון בגידה.}

^{ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שבגד בה, בכך שמכרה כבר לשפחות בפעם הקודמת.}

^{ורבי עקיבא סבר: יש אם למקרא.}

^{עיקר חשיבות המילה הוא כפי שאנו קוראים אותה, (806) ומאחר שאנו קוראים "בביגדו", יש לדרוש זאת מלשון פריסת בגד.}

^{ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות.}

^{ואף חכמים בברייתא לעיל סוברים כדעת רבי עקיבא.}

^{ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא ולמסורת.}

^{חשיבות המילה היא שוה בין לקריאתה ובין למסורת כתיבתה, ויש לדרוש את המילה "בבגדו", בין מלשון בגידה, ככתיבתה, ובין מלשון פריסת בגד, כקריאתה.}

^{ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות, בין לאחר אישות ובין לאחר שפחות. (807)} 

^{והגמרא מביאה כאן ספק שהסתפקו בבית המדרש בענין יעוד, היות שלכאורה אפשר לפשוט אותו מדברי רבי עקיבא דלעיל:}

^{בעי [שאל] רבה בר אבוה: "יעוד", דהיינו, אדון האומר לאמתו העבריה "הרי את יעודה לי בכסף שקניתיך" - האם נישואין עושה, ודינה כדין אשה נשואה.}

^{או אירוסין בלבד הוא עושה. ודינה כדין אשה ארוסה. (808) ונפקא מינה, יש הבדל בין אשה ארוסה לנשואה לענין שלשה דברים:}

^{א. ליורשה. אשה נשואה שמתה, בעלה יורשה, ואילו הארוסה שמתה, אין הארוס יורשה. (809)} 

^{ב. וליטמא לה. כהן מותר להטמא לאשתו הנשואה שמתה. אבל אינו רשאי להטמא לארוסתו שמתה. (810)} 

^{ג. ולהפר נדריה. אשה נשואה, בעלה מפר את נדריה לבדו. ואילו ארוסה, אין בעלה מפר את נדריה אלא יחד עם אביה [כשהיא נערה]. (811) (812)} 

^{ויש להסתפק ביעוד, מאי, מה הוא עושה? נישואין או אירוסין?}

^{והגמרא באה להוכיח שיעוד עושה אירוסין בלבד:}

^{תא [בוא] ושמע ראייה לפשוט את הספק, ממה ששנינו בברייתא לעיל: "בבגדו בה" - כיון שפירש האדון את טליתו עליה לשם יעוד, אזי אם התגרשה ממנו בגט, שוב אינו רשאי האב למוכרה, דברי רבי עקיבא.}

^{ויש לדייק מדברי רבי עקיבא:}

^{רק זבוני, הוא דלא מזבין לה. דוקא לענין מכירה האב אינו רשאי לחזור ולמוכרה.}

^{הא יעודי - מייעד לה!} 

^{אבל לענין קידושין, (813) האב רשאי לקדש אותה לאדם אחר. (814)} 

^{ויש ללמוד מכאן שהיעוד שייעדה האדון אינו עושה אלא אירוסין.}

^{כי אי אמרת יעוד נישואין עושה, לא יתכן שיכול האב לחזור ולייעדה, שהרי כיון דנישאת בתו - שוב אין לאביה רשות בה.}

^{ואפילו לאחר שהתגרשה מבעלה, אינו יכול האב לחזור ולקדשה לאדם אחר! (815)} 

^{ואם כן, האיך האב יכול לקדש את בתו לאחר שהתייעדה והתגרשה?}

^{אלא לאו, שמע מינה, הלא תלמד מכאן, שיעוד אירוסין בלבד הוא עושה. ולכן גם אם התייעדה, והתגרשה - האב רשאי לקדשה לאחר!}

^{ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק, לעולם יתכן שיעוד עושה נישואין. ויש לפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר: הכא, מה שאמר רבי עקיבא "כיון שפירש טליתו עליה", אין מדובר ביעוד שהאדון מייעד את אמתו לאשה. אלא בקידושין דעלמא קאי, בקידושי קטנה שלא נמכרה לאמה מדובר.}

^{והכי קאמר, וכך התכוין רבי עקיבא לומר: כיון שמסרה אביה למי שנתחייב ב"שארה כסותה ועונתה", דהיינו שקידשה לשם אישות, ועל ידי כך התחייב בעלה לתת לה כסות - שוב אין האב יכול למוכרה. (816)} 

^{ואם כן, אין להוכיח מכאן שיעוד אירוסין עושה, שהרי רבי עקיבא לא דיבר כלל על יעוד האמה, אלא על קידושין.}

^{ועתה הגמרא מנסה להוכיח מברייתא אחרת, שיעוד אירוסין בלבד הוא עושה:}

^{תא [בוא] שמע ראיה לפשוט את השאלה ממה ששנינו בברייתא: אין האב מוכרה [את בתו] לאחד מן הקרובים שאסור לה להנשא להם באיסור עריות. (817) היות ונאמר בענין אמה עבריה [שמות כא] "אשר לא [לו] יעדה". (818)} 

^{ולכן, אי אפשר לאב למכור את הבת אלא לאדון שיוכל להתקיים בו כל האמור בפרשת אמה עבריה. והואיל ואין קידושין תופסין בקרובים, אין האב יכול למכור את בתו לקרובים, כיון שלא יתכן לקיים אצלם מצות יעוד.}

^{אלו דברי תנא קמא.}

^{משום [בשם] רבי אליעזר אמרו, האב מוכרה לקרובים, ואין צורך שיוכל להתקיים בה כל האמור בפרשת אמה עבריה. אלא הכתוב רק אמר, שאם האדון רוצה לקחת את אמתו לאשה, בידו ליעדה.}

^{ומוסיפה הברייתא: ושוין, בין רבי אליעזר ובין תנא קמא, מודים הם בדבר הזה:}

^{שמוכרה לבתו, גם אם היא אלמנה - לכהן גדול. על אף שאסור לו לייעדה, שהרי הוא מצווה לישא אשה בתולה, ולא אלמנה.}

^{וכן שוים הם, שיכול האב למוכרה גם אם היא גרושה וחלוצה - לכהן הדיוט. (819)} 

^{ואף על פי שכהן גדול אסור באלמנה, וכהן הדיוט אסור בגרושה וחלוצה, בכל זאת האב יכול למכרה להם, כי שייך בהם יעוד, אם כי הוא יעשה בעבירה.}

^{כי אם הם יעברו ויקדשו אותה לאשה, קידושיהם קידושין, אף על פי שהיא אסורה להם, מפני שהקידושין תופסים בחייבי לאוין. (820)} 

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ושאלו בבית המדרש על דברי הברייתא:}

^{הברייתא אמרה "ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול", ומוכח שמדובר כאן שהקטנה הזאת כבר התקדשה פעם אחת, ומת בעלה, והתאלמנה ממנו.}

^{ויש לדון: האי אלמנה - היכי דמי!? באיזו אלמנה מדובר? כלומר, באיזו דרך היא התקדשה לבעלה?}

^{אילימא דקדיש נפשה, אם נאמר שמדובר בקטנה שקדשה את עצמה שלא על ידי אביה, ומת אותו אדם שנתקדשה לו, אם כן קשה:}

^{וכי לקטנה זאת, "אלמנה" קרי לה הכתוב?! וכי אפשר לקרוא לה "אלמנה"?! הרי מן התורה אין מעשה קטנה כלום, ונמצא שלא היתה מקודשת כלל!}

^{ואלא שמא תתרץ שמדובר דקדשה אביה?} 

^{הרי גם על כך יש להקשות:}

^{מאחר שאביה כהר קדשה פעם אחת - מי מזבין לה!?} 

^{וכי הוא יכול אחר כך למכרה לאמה?!}

^{והא שנינו לעיל, שאין אדם מוכר את בתו לשפחות לאחר שמסרה לאישות! (821)} 

^{ואמר [ותירץ על כך] רב עמרם אמר רבי יצחק: הכא, האלמנה המוזכרת בברייתא, היא אלמנה שהתקדשה לבעלה בקדושי יעוד, שהאב מכרה לאמה, והאדון יעדה לאשה, והתאלמנה ממנו.}

^{ואף על פי שאין האב מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, זה רק כאשר האב עצמו מכרה לאישות, שאז אינו רשאי למכרה לשפחות.}

^{אבל כאן האב מכרה לשפחות ולא לאישות, והאדון הוא זה שייעדה לאישות לאחר מכן. ולפיכך אם התאלמנה מהאדון, בידו של האב למכרה אחר כך לשפחות, הואיל והוא עצמו לא מכרה בפעם הראשונה לאישות אלא רק לשפחות.}

^{ובכך מתורצים דברי הברייתא.}

^{ואולם, מה שאמרנו שאם האב מכר את בתו לאמה, והתייעדה, רשאי הוא לאחר מכן למכרה לשפחות - דבר זה אינו מוסכם על דעת הכל, אלא הוא תלוי במחלוקת התנאים דלהלן:}

^{יש לדון בענין "יעוד", כשהאדון מייעד את האמה ואומר לה "הרי את מיועדת לי" - על ידי מה חלין הקידושין? והרי באותה שעה הוא לא נותן לה שום דבר!}

^{ודבר זה מתברר מתוך דברי הברייתא דלהלן [יט ב]:}

^{תנו רבנן: כיצד מצות יעוד? - אומר לה בפני שנים [עדים]: הרי את מקודשת לי".}

^{ויכול לומר לה זאת אפילו בסוף שש [שנות עבודת האמה], ואפילו סמוך לשקיעת החמה [של היום האחרון]. אלו דברי חכמים.}

^{רבי יוסי ברבי יהודה אומר: [רק] אם יש שהות ביום [האחרון] כדי [שהאמה תספיק] לעשות עמו [עבודה שהיא] שוה פרוטה - מקודשת. ואם לאו - אינה מקודשת.}

^{כלומר, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, האדון מקדש את האמה בכך שהוא מוחל לה על חיוב עבודתה, ואותה מחילה שוה ממון. והרי זה כאילו נתן לה פרוטה.}

^{ולכן, רק אם נשאר עליה חיוב לעבוד עבודה השוה פרוטה, הרי זו מקודשת בה. אבל אם בא לקדשה בסוף היום האחרון, ולא נשאר בעבודתה שוה פרוטה - אינה מקודשת.}

^{אבל, חכמים סוברים שהאדון אינו מקדש את הבת במחילת חיוב עבודתה, אלא, כשהאדון שילם לאב מעות בשעה שקנאה לאמה, אזי המעות הללו נתנו מלכתחילה גם עבור קידושיה. והאדון מקדשה על ידי מעות קנייתה, שהן מהוות גם מעות קידושין.}

^{ועתה נחזור לדברי הברייתא דלעיל: "ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול", ופירש רב עמרם שמדובר בקטנה שנתקדשה בקידושי יעוד, והאב רשאי למכרה לאחר שהתאלמנה מהאדון לשפחה, מאחר שלא הוא מכרה לאישות אלא האדון.}

^{והנה, לדעת חכמים הסוברים שבשעת קניית האמה, האדון משלם לאב מעות גם עבור קידושיה, נמצא שהאב הוא זה שקידשה על ידי שקיבל את המעות מן האדון. ואם כן, בודאי אין הוא רשאי למכרה לשפחות לאחר אישות. וזה שלא כדברי רב עמרם.}

^{ולפיכך מוסיף רב עמרם ואומר: והברייתא דלעיל נאמרה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: מעות הראשונות [שהאדון שילם לאב בשעת קניית האמה], לאו לקידושין ניתנו, אלא עבור מעשה ידיה בלבד.}

^{ולפיו נמצא, שהאב לא מכרה לאישות, אלא לשפחות בלבד. אלא האדון הוא זה שקדשה אחר כך, על ידי שמחל לה על חיוב עבודתה, ולפיכך האב רשאי למכרה, משהתאלמנה מהאדון, לשפחות.}

^{עד כאן הגמרא הביאה את דברי הברייתא ואת הסברו של רב עמרם.}

^{ומתוך הדברים הללו, הגמרא מוכיחה שיעוד עושה אירוסין בלבד ולא נישואין.}

^{שהרי, אי אמרת יעוד נישואין עושה, אזי קשה: הלא כיון שעל ידי יעוד היא נישאת, שוב אין לאביה רשות בה. (822) שהרי קטנה שנישאה, יוצאת מרשות אביה לגמרי! (823) ואיך יתכן שהאב ימכור את בתו לאמה לאחר שהיא התייעדה?}

^{אלא, בהכרח, היעוד אינו עושה אלא אירוסין בלבד, ולפיכך לאחר שהתגרשה, אביה רשאי למכרה, מאחר שלא יצאה מרשותו לגמרי.}

^{ודוחה הגמרא את הראיה שיעוד אירוסין עושה -}

^{ואלא מאי, מה אתה מוכיח מדברי הברייתא, שיעוד אירוסין עושה? הרי גם לפי דבריך יש לשאול על הברייתא:}

^{הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות! והרי כאן היא התארסה כבר על ידי יעוד! ומדוע האב יכול למכרה לאמה אחר שהתאלמנה?}

^{אלא, מאי אית לך למימר, מה יש לך לומר לחלק, כדי לתרץ -}

^{שאני אירוסין דידה מאירוסין דאביה.}

^{יש הבדל בין אירוסין שהבת מארסת עצמה, שלא על ידי האב, לבין אירוסין שהאב אירס אותה.}

^{כי רק באירוסין שהאב אירס אותה, התחדש בתורה ששבה "אינו מוכרה לשפחות אחר אישות".}

^{אבל באירוסין שהתארסה היא עצמה מאליה, לא התחדש בתורה שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות.}

^{ואם כן, יש לדחות את ההוכחה שהוכחת שיעוד אירוסין עושה:}

^{כי אפילו תימא [תאמר] שיעוד נישואין עושה, אין להקשות כיצד אביה חוזר ומוכרה, והרי "כיון שנישאת, שוב אין לאביה רשות בה".}

^{שהרי יש לתרץ כעין מה שאתה מחלק, שאני נישואין דידה מנישואין דאביה!} 

^{יש הבדל בין נישואין שהבת נישאת מאליה, שלא על ידי האב, לבין נישואין שעל ידי האב.}

^{כי דוקא בנישואין שעל ידי האב התחדש בתורה ש"כיון שנישאת, שוב אין לאביה רשות בה".}

^{אבל בנישואין שנישאת מאליה, לא התחדש בתורה דין זה.}

^{ולכן, אם התגרשה - בידו של אביה לחזור ולמכרה לאמה!}

^{כלומר, בין אם נאמר שיעוד אירוסין עושה, ובין אם נאמר שיעוד נישואין עושה, בהכרח יש צורך לחלק בין קידושין ונישואין שנעשו על ידי האב, לבין יעוד, שנעשה שלא על ידי האב, אלא על ידה.}

^{ונמצא, שאין להוכיח מדברי הברייתא הזאת שיעוד עושה אירוסין!}

^{אך אותו אמורא שהוכיח מדברי רב עמרם שיעוד אירוסין עושה, חוזר ומיישב את דבריו:}

^{האי מאי, במה אתה המקשן בא לדחות את דברי? - בכך שאתה טוען, כשם שיש לחלק בין אירוסי האב לאירוסין שהתארסה מאליה, כך יש לחלק בין נישואי האב לנישואין שנישאת מאליה.}

^{אך, באמת אין להשוות בין אירוסין לנישואין כלל:}

^{שהרי, בשלמא, אמנם נכון לומר שאירוסין מאירוסין שאני.}

^{והיינו, שדין מכירתה לאחר אירוסין שהתארסה מאליה, שונה מדין מכירתה לאחר אירוסי אביה.}

^{זאת, מפני שבת שהתארסה, עדיין אינה יוצאת מרשות אביה לענין כל הדברים, שהרי היא ממשיכה להיות ברשותו - ליורשה, (824) להטמא לה, (825) ולהפר נדריה עם בעלה, (826) מלבד לענין מכירתה.}

^{ואם כן, מסתבר כי מה שהאב אינו יכול למכרה לאחר שאירסה, אין זה משום שהיא יצאה מרשותו, אלא חידוש הוא, שהחמירה התורה עליו שלא ימכרנה.}

<sup>ולכן, מסתבר לצמצם את חידוש התורה בענין מכירתה, ולהעמידו רק לאחר אירוסין שנעשו על ידי האב, ולא לאחר אירוסין שנכשו על ידה. (827) 


דף יט - א</sup>

^{אלא, אבל, נישואין מנישואין, מי שאני?} 

^{וכי יש לחלק בין נישואי אביה לנישואין שנישאת מאליה?! הלא נישואין מוציאין את הבת לגמרי מרשות אביה, ואין חילוק בין מכירתה לשאר הדינים, ולא מסתבר לחלק בין נישואין שהשיאה אביה לנישואין שנשאת מאליה!}