^{אך אם כן, יש להקשות:}

^{ואימא לכולה מילתא כאשה!}

^{אמור שהיבמה הוקשה לאשה לגמרי, ואף כסף ושטר יקנו אותה, שהרי נאמר ביבמה: "ולקחה לו לאשה"! (518) ומדוע אמרה משנתנו שהיבמה נקנית בביאה בלבד, ולא בכסף ובשטר?!}

^{ומתרצינן: לא סלקא דעתך. אל יעלה בדעתך לומר כן -}

^{משום דתניא: יכול יהו כסף ושטר גומרים בה, מקנים את היבמה ליבם לגמרי, (519) כדרך שהביאה גומרת בה, שהרי נאמר בה "לא שה".}

^{תלמוד לומר, לפיכך נאמר בהמשך הפסוק, "ויבמה", שמשמעותו, יבוא עליה.}

^{ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת? - הרי כבר נאמר "יבמה יבא עליה"! אלא, בא הכתוב לומר, דוקא ביאה גומרת בה, ואין כסף ושטר גומרים בה. (520)} 

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ומקשינן על הברייתא: האיך אפשר לדרוש מהמילה "ויבמה" שאין כסף ושטר גומרים בה? והרי במסכת יבמות [ח ב] כבר דרשו מכאן, שהיבם מיבם את היבמה אפילו בעל כרחה.}

^{ואם כן, האי מיבעי ליה, צריך את המילה "ויבמה", (521) לומר דבעל כרחה מיבם אותה! ואיך נלמד שתי דרשות ממילה אחת?}

^{ומתרצינן: אם כן, אם אכן הכתוב בא ללמדנו רק שביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה, אם כן, לימא קרא, היה ראוי לכתוב לומר "יבמה יבוא עליה ויבם".}

^{מאי, למה נאמר "ויבמה", בתוספת האות ה'?}

^{שמעת מינה תרתי. מכאן תלמד שתי דרשות: [א] "ויבם" - ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר.}

^{[ב] "ויבמה", בתוספת האות ה' - ללמד שיבמה נקנית בעל כרחה. (522)}

^{שנינו במשנה [לעיל ב א]: היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה. (523)} 

^{מצות חליצה מפורשת בתורה [דברים כה]: "ואם לא יחפוץ האיש [היבם] לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! וקראו לו זקני עירו, ודברו אליו, ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתה! ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ".}

^{אבל לא נאמר בתורה שעל ידי החליצה היבמה קונה את עצמה, ומותרת לאחר החליצה להנשא לכל אדם.}

^{ולפיכך דנה הגמרא בדברי משנתנו:}

^{מנלן, מנין לנו שהחליצה מתירה את היבמה להנשא לאחר? אולי החליצה היא מצוה בלבד, ואינה מתירה את היבמה להנשא לאחר!}

^{ומשנינן: דכתיב [שם] בענין חליצה: ונקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל". המילה "בישראל" מיותרת היא, ודרשו ממנה חכמים: כיון שחלץ בה נעל - הותרה לכל ישראל.} 

^{וכך אמר הכתוב: "בישראל - בית חלוץ". כלומר, כל אחד מישראל ראוי להביאה לביתו [לנשואין], משחלצה.}

^{ותמהינן: וכי האי "ישראל" - להכי הוא דאתא, לצורך הדרשה הזאת?!}

^{והרי האי "ישראל" מיבעי ליה, הכתוב צריך לכתוב זאת כדי ללמד דרשה אחרת:}

^{לכדתניא, לצורך הדרשה ששנו בברייתא, שהביא רב שמואל בר יהודה: וכך שנינו בברייתא: "ונקרא שמו בישראל"}

^{- מלמד הכתוב שמצות החליצה צריכה להעשות בבית דין של ישראל, ולא בבית דין של גרים. (524)} 

^{ואם כן, אי אפשר ללמוד מכאן שהיות וחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל?}

^{ומתרצינן: בענין מצות חליצה תרי "בישראל" כתיבי. המילה "בישראל" נכתבה שם פעמיים:}

^{[א] "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל".}

^{[ב] "ונקרא שמו בישראל".}

^{"בישראל" אחד מלמד שמצות חליצה צריכה להעשות בבית דין של ישראל ולא של גרים. ו"בישראל" השני מלמד: כיון שחלץ לה נעל, הותרה לכל ישראל.}

^{אך עדיין יש להקשות, שאין לנו שני "בישראל" פנויים ללמד על שני הענינים הללו -}

^{כי ואכתי מבעי ליה - לכדתניא.}

^{עדיין הכתוב היה צריך לומר "ונקרא שמו בישראל", כדי ללמדנו את הדרשה המובאת בברייתא:}

^{דתניא: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאתה יבמה לחלוץ. ואמר לנו רבי טרפון, כאשר חלצה היבמה את נעלו של היבם: ענו כולכם, ואמרו: "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל". (525)} 

^{ומכאן שהפסוק "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", בא ללמדנו שכל היושבים שם צריכים לומר "חלוץ הנעל", ואין הוא מיותר לדרוש ממנו.}

^{ומתרצינן: ההוא, הדין ההוא, שכל העומדים שם צריכים לומר "חלוץ הנעל", מ"ונקרא שמו" נפקא. הוא נלמד ממה שנאמר "ונקרא שמו חלוץ הנעל" והכתוב לא היה צריך לומר "בישראל". (526) ולמה הוסיף הכתוב ואמר "בישראל"? - ללמדנו שכיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל!}

^{שנינו במשנה: [היבמה] קונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם. (527)} 

^{והוינן בה: מנלן, מנין לנו שהיבמה קונה את עצמה במיתת היבם?}

^{ומשנינן: דבר זה נלמד בקל וחומר מאשת איש, שקונה את עצמה במיתת הבעל [כפי שדרשנו לעיל יג ב מפסוקים] -}

^{ומה אשת איש, שהיא אסורה באיסור חמור, שאדם זר הבא עליה דינו בחנק - מיתת הבעל מתירתה מאיסור אשת איש, והיא מותרת להנשא לאיש אחר.}

^{יבמה, שהיא אסורה להנשא לאדם זר באיסור לאו בלבד, ואין איסורה חמור כאשת איש, וכי לא כל שכן שמיתת היבם תתירה להנשא לאדם אחר?!}

^{ודחינן: מה הסיבה לכך שאשת איש ניתרת במיתת הבעל?}

^{הרי זה משום שכן היא יוצאה בגט, שהכתוב ריבה בה יציאה אחרת, שאינה מוציאה את היבמה! תאמר בזו, ביבמה, שאינה יוצאה בגט, ואם כן, לא תצא אף במיתת היבם!}

^{ומקשינן על הדחיה: אמנם יבמה אינה יוצאה בגט. אבל הא נמי, גם ביבמה הכתוב ריבה יציאה נוספת, שאינה באשת איש. שהרי היבמה יוצאה בחליצה, ואילו אשת איש אינה יוצאה בחליצה. נמצא שהכתוב לא ריבה באשת איש יציאות יותר מאשר ביבמה!}

^{שהרי מלבד מיתת הבעל יש באשת איש יציאה אחת בלבד - גט. וכן ביבמה שיש יציאה אחת בלבד - חליצה. נמצא ששתיהן שוות במנין יציאותיהן! (528)} 

^{אלא יש לדחות את הקל וחומר בדחיה אחרת:}

^{מה לאשת איש, שניתרת במיתת הבעל, משום שכן, מי שאוסרה הוא המתירה, שהרי הבעל הוא זה שאסרה בקידושיו, ולפיכך הוא מתירה במיתתו!}

^{אבל, היבמה נאסרה על ידי קידושי בעלה שמת, ומכח קידושי בעלה היא נפלה ליבום לפני היבם, ולא על ידי מעשה היבם עצמו. ואם כן, האיך מיתת היבם תוכל להתירה?}

^{אמר רב אשי תירוץ: הא נמי, גם ביבמה, מי שאוסרה הוא זה שמתירה במיתתו. שהרי, אילו בשעת מיתת הבעל, לא היה לו אח הראוי ליבום, אזי האשה היתה מותרת להנשא לאחר, ולא היה חל עליה דין יבום כלל. נמצא, שהיבם הוא זה שאוסרה בשעת מיתת הבעל. ולפיכך יבם גם שרי לה, היבם הוא המתירה במיתתו. (529)} 

^{עד כאן התבאר בגמרא מנין למדנו שהיבמה קונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.}

^{וכיון שתוך כדי המשא ומתן בענין זה אמרה הגמרא שאשת איש ניתרת בגט ולא בחליצה, ואילו היבמה ניתרת בחליצה ולא בגט, דנה עתה הגמרא ביסודם של שני הדברים הללו:}

^{א. ותהא אשת איש יוצאה בחליצה, מקל וחומר מיבמה:}

^{ומה יבמה, שאינה יוצאה בגט, בכל זאת יוצאה בחליצה.}

^{זו [אשת איש], שהכתוב ריבה לה יציאה אחרת, שיוצאה בגט, האם אינו דין שיוצאה גם בחליצה?! (530)} 

^{ומתרצינן: אמר קרא [דברים כד] בענין גט: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".}

^{המילה "כריתות" מיותרת היא, (531) והיא באה ללמד, כי רק ספר, גט כריתות, כורתה לאשה מבעלה, ואין דבר אחר [כמו חליצה] כורתה.} 

^{ב. ותהא יבמה יוצאה בגט, מקל וחומר מאשת איש:}

^{ומה אשת איש, שאין יוצאה בחליצה, יוצאה בגט.}

^{זו [יבמה], שריבה לה הכתוב יציאה אחרת, שיוצאה בחליצה, וכי אין דין לומר שיוצאה בגט?!} 

^{ומתרצינן: אמר קרא [דברים כה] בענין מצות חליצה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".}

^{וכל מקום שנאמר בו "ככה", הרי זה עיכובא.} 

^{כלומר, ככה ולא אחרת. ומכאן למדנו שאין היבמה ניתרת אלא בחליצה ולא בגט. (532)} 

^{ותמהינן: אמנם נאמר לשון עיכובא בענין חליצה. אבל, וכי כל היכא דאיכא עיכובא - לא דרשי קל וחומר!? וכי בכל מקום שנאמרה בתורה לשון עיכובא, אי אפשר לדרוש מקל וחומר דבר נוסף?!}

^{והלא יש להוכיח ממצות שני השעירים ביום הכיפורים, שאפילו במקום שנאמר לשון עיכובא, אפשר להוסיף דבר אחר על ידי קל וחומר, וכדלהלן:}

^{ביום הכיפורים מצוה להביא שני שעירי עיזים, מלבד שעיר החטאת הקרב על המזבח החיצון.}

^{אחד מהם היה דמו מוזה בקודש הקדשים ובהיכל. והשני היה משתלח לעזאזל [ויקרא טז].}

^{ונאמר בענין זה [שם]: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד [היה כתוב עליו] לה', וגורל אחד [היה כתוב עליו] לעזאזל".}

^{ודנה הברייתא דלהלן בשאלה, אם הכהן הגדול לא נתן על שני השעירים גורלות, אלא החליט מדעתו ואמר, זה לה', וזה לעזאזל, האם, בדיעבד, כל אחד מהם התקדש כפי דיבורו. או, שאי אפשר לקבוע שם לכל שעיר ושעיר אלא על ידי גורל בלבד.}

^{והגמרא מוכיחה מדברי הברייתא ההיא, שאפשר ללמוד קל וחומר בדבר שנאמרה בו לשון עיכובא.}

^{והא יום הכיפורים, דכתיב בו מצוה להגריל גורל על שני השעירים. וכתיב בענין סדר עבודת יום הכיפורים "חוקה". (533) וכל "חוקה" הוא לשון עיכובא, (534) ובכל זאת הברייתא רוצה ללמוד מקל וחומר שאף קביעת שם בפה תועיל -}

^{ותניא בענין זה: נאמר [ויקרא טז ט]: והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת (535) -}

^{מלמד הכתוב "ועשהו" [ולא "ועשה"], שרק הגורל הוא העושה את השעיר לחטאת, ואין קריאת השם של חטאת עליו עושה את השעיר חטאת.} 

^{והברייתא ממשיכה ומבארת שהכתוב הוצרך להשמיענו דבר זה, מפני שהייתי יכול לומר אחרת:}

^{והלא דין הוא ללמוד להיפך, מקל וחומר:}

^{ומה במקום שלא קידש הגורל, בשאר קרבנות, כאשר מקדישים שני קרבנות כאחד וצריך לבררם זה מזה [כגון: קיני זבים, זבות ויולדות, שמפרישים שני עופות, אחד מהם חטאת ואחד עולה], הרי אם כתב על גורל אחד "חטאת", ועל גורל אחר "עולה", אין הגורל קובעם, ויכול לשנותם (536) -}

^{ואף על פי כן קידש בהם השם, שאם קרא לעוף אחד שם חטאת, ולעוף אחד שם עולה, דבריו קיימים.}

^{אם כן, מקום שקידש הגורל, בשעיר החטאת לה', שהגורל הוא זה שמקדשו, וכי אינו דין שיקדש אותו השם, בקל וחומר משאר הקרבנות?!}

^{תלמוד לומר, לפיכך נאמר "ועשהו חטאת". ללמד שרק הגורל [שהוזכר בפסוק הקודם] עושה את השעיר חטאת, ואין קריאת השם של חטאת עושה אותו חטאת.} 

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{והגמרא מדייקת מדברי הברייתא:}

^{וטעמא דמעטיה קרא, כל הטעם שאין קריאת השם עושה את השעיר חטאת, הוא רק משום שהכתוב מיעט זאת בפירוש. ומשמע, הא לאו הכי, דרשינן קל וחומר, לומר שאף קריאת השם עושהו חטאת.}

^{ואף על גב דכתיב ביה "חוקה", שהוא לשון עיכובא, בכל זאת היה אפשר ללמוד מקל וחומר שאין הגורל מעכב [לולא שהכתוב מיעט זאת בפירוש].}

^{ומכאן קשה על דברי הגמרא לעיל בענין היבמה:}

^{אמנם ביבמה נאמר "ככה", שהוא לשון עיכובא, אבל, גם במקום שנאמר לשון עיכובא, אפשר לדרוש קל וחומר, ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מדוע אין היבמה יוצאת בגט, מקל וחומר?}

^{ולכן מתרצינן תירוץ אחר:}

^{אמר קרא [דברים כד] בענין גט: "וכתב לה [לאשת איש] ספר כריתות". המילה "לה" מיותרת היא, ובאה להדגיש שדוקא לה אפשר לכתוב ספר כריתות כדי שתצא בו, ולא ליבמה. ומכאן למדנו שיבמה אינה יוצאת בגט.}

^{ומקשינן: ואימא, אמור, שהמילה "לה" נכתבה ללמד שצריך שיכתוב את הגט לשמה [כאילו נאמר: "וכתב לשמה ספר כריתות"], ואם כן, איך אפשר לדרוש מ"לה" למעט את היבמה?}

^{ומתרצינן: תרי "לה" כתיבי. פעמיים נכתב "לה" בענין גט.}

^{[א] "וכתב לה ספר כריתות, והלכה והיתה לאיש אחר [דברים כד א - ב].}

^{[ב] "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות".}

^{ולפיכך, אפשר לדרוש מכאן שתי דרשות:}

^{[א] "לה" - לשמה.}

^{[ב] "לה" - ולא ליבמה.}

^{ומקשינן: אמנם פעמיים נכתב "לה" בענין גט, ואולם, אכתי מבעי ליה עדיין צריכים את שניהם ללמד שתי דרשות אחרות:}

^{[א] חד "לה" - לשמה.} 

^{[ב] ואידך, "וכתב לה" - ולא לה ולחברתה.}

^{שאדם הנשוי שתי נשים, אינו יכול לכתוב לשתיהן גט אחד בלשון "אני איש פלוני, מגרש את שתי נשותי, פלונית ופלונית". (537)} 

^{ומכח קושיא זו, הגמרא חוזרת בה ממה שתירצה לעיל שהמילה "לה" באה ללמד שאין היבמה מתגרשת בגט.}

^{אלא, מתרצינן תירוץ אחר:}

^{אמר קרא [דברים כה] בענין יבמה [דברים כה] "נעל".}

^{ומילה זו מיותרת שם. שנאמר [שם]: "ונגשה יבמתו, וחלצה נעלו". ואחר כך נאמר: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". ומאחר שכבר נאמר "וחלצה נעלו" הרי ידוע שהחליצה היתה בנעל. ואם כן למה נאמר "בית חלוץ הנעל"? והרי אפשר היה לומר "בית החלוץ". וכבר ידוע שהחליצה היתה בנעל!}

^{אלא, בא הכתוב להדגיש ולומר: נעל, אין [כן]. מידי אחרינא - לא! מלמד הכתוב שהיבמה קונה את עצמה רק בחליצת הנעל, אבל לא בדבר אחר. כלומר, לא בגט.}

^{ומקשינן: וכי האי "נעל" - להכי הוא דאתא!? וכי המילה "נעל" באה ללמדנו דבר זה?! האי, מיבעי ליה לכדתניא, הרי יש בה צורך ללמד את הדרשה המובאת בברייתא:}

^{שכך שנו בברייתא: נאמר בענין חליצה [שם]: "וחלצה נעלו מעל רגלו".}

^{אין לי ללמוד מלשון הכתוב שחליצה מועילה, אלא בנעלו של היבם בלבד.}

^{נעל של כל אדם [הנעולה על רגלי היבם] - מנא ליה? מנין למד התנא במסכת יבמות [קא א] שאף היא כשרה לחליצה? (538)} 

^{תלמוד לומר, לכך נאמר "נעל - נעל", פעמיים [כדלעיל].}

^{ובכפל המילה "נעל", ריבה הכתוב כל נעל, אף נעל שאינה של היבם, שהיא כשרה לחליצה.}

^{שמא תשאל: אם כן, שאף נעל של כל אדם כשרה, מה תלמוד לומר [למה נאמר] "נעלו"?}

^{תשובתך: "נעלו" מלמד, שצריך לחלוץ בנעל הראוי לו, ליבם.}

^{פרט לנעל שהוא גדול, עד כדי כך שאין היבם יכול להלך בו.} 

^{וכן, פרט לנעל שהוא קטן עד כדי כך שאין חופה [מכסה] את רוב רגלו.} 

   

^{דף יד - ב}

^{וכן, פרט  למסולים. שהיא נעל שאין לו עקב, שאינו ראוי להליכה בו.}

^{ולמדנו מדברי הברייתא, שמ"נעל" למדים שאפילו נעלו של אדם אחר כשרה לחליצה, ואילו מ"נעלו" למדים שצריך נעל הראויה לו. ונמצא, שהמילה "נעל" לא באה למעט שיבמה אינה ניתרת בגט.}

^{ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מנין למדו חכמים שהיבמה אינה קונה את עצמה בגט?}

^{ומתרצינן: אם כן, אם אכן המילה "נעל" לא באה אלא ללמד שאף נעל של אחר כשרה, ניכתוב קרא, היה ראוי לכתוב "בית חלוץ נעל".}

^{מאי "הנעל"? לשם מה אמר הכתוב "הנעל", בתוספת ה' הידיעה? -}

^{שמעת מינה תרתי. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב שני ענינים, משתי דרשות:}

^{[א] "נעל" - מלמד שאפילו נעל של אדם אחר כשרה לחלוץ בה.}

^{[ב] "נעלו", בתוספת ה' הידיעה - מלמד שדוקא חליצת הנעל מתירה את היבמה להנשא לשוק, ולא גט.}

^{מתניתין:} 

^{המשנה הראשונה בפרקנו עוסקת בענין קניני אשה והיבמה. ולכן ממשיכה המשנה שלפנינו וכן המשניות שלאחריה, לבאר את אופן הקנינים של עבדים [עבריים וכנענים], וקנינים של חפצים.}

^{משנתנו מבארת את קניני העבד העברי והאמה העברייה:}

^{א. קנייני עבד עברי.}

^{עבד עברי נקנה בשני קנינים:}

^{נקנה בכסף ובשטר. (539)} 

^{וקונה את עצמו להיות בן חורין בשלשה אופנים:}

^{בשנים, כאשר עברו שש שנים מיום קנייתו, הרי הוא יוצא לחופשי.}

^{וביובל, אם חלה שנת היובל בתוך שש שנים מיום המכרו, הרי הוא יוצא לחפשי.}

^{וגרעון כסף. שביכולתו לפדות את עצמו, ולצאת לחפשי, על ידי תשלום כסף לאדונו עבור השנים שנותרו לו לעבוד.}

^{והיינו, שאדונו [ובלשון חכמים "רבו"] מגרע לו מדמי פדיונו את סכום דמי השנים שעבד בהן. כי חישוב דמי פדיונו, והגרעון, נעשים לפי הדמים שהעבד נקנה בהם.}

^{כגון: אם העבד נקנה בשש מאות זוז לעבודת שש שנים, הרי עבודת כל שנה שווה מאה זוז, מפני שהעבד עתיד לצאת בסוף שש שנים. (540) (541)} 

^{ב. קנייני אמה העבריה:}

^{יתירה עליו [על העבד העברי] אמה העבריה [שגם היא נקנית בכסף ובשטר, ויוצאת גם היא בשטר וביובל ובגרעון כסף, כדין עבד עברי], שהיא קונה את עצמה להיות בת חורין, גם בהבאת סימנין של נערות.}

^{כי כאשר האמה העבריה מביאה סימני נערות, היא יוצאת לחופשי, בלי צורך במעשה קנין כל שהוא. (542)} 

^{ג. קנייני עבד נרצע:}

^{נאמר בתורה [שמות כא ה]: "ואם אמור יאמר העבד [כעבור שש שנים ממכירתו]: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלהים [הדיינים], ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".}

^{עבד עברי הנרצע - נקנה לאדונו [להמשיך בעבדותו גם לאחר שש שנים] ברציעה שרוצע אדונו את אזנו.}

^{וקונה את עצמו להיות בן חורין:}

^{ביובל, ובמיתת האדון.} 

^{והיינו, שאם מת האדון, אין העבד הנרצע עובד את יורשיו אלא יוצא לחופשי.}

^{אך עבד עברי שמת אדונו בתוך שש שנים למכירתו, צריך העבד להשלים את עבודתו ליורשיו. (543) (544)} 

^{וטעמם של כל הדינים שהוזכרו במשנתנו יתבאר בגמרא.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: עבד עברי נקנה בכסף.}

^{יש שלשה אופנים של עבד עברי:}

^{א. עבד עברי הנמכר לגוי.}

^{ב. עבד עברי המוכר את עצמו לישראל.}

^{ג. עבד עברי שמכרוהו בית דין.}

^{כגון, גנב שאין לו אפשרות לשלם את גנבתו, בית דין מוכרים אותו לישראל אחר בעל כרחו, ובכסף שנותן עבורו הקונה, משלמים לנגנב את דמי החפץ שגנב ממנו [שמות כב ב].}

^{קנין כסף שהוזכר במשנתנו, מועיל לקנין עבד עברי בכל שלושת האופנים המבוארים. (545)} 

^{והוינן בה: זה שעבד עברי נקנה בכסף - מנלן, מנין למדנו זאת?}

^{ומשנינן: אמר קרא בענין גאולת עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה]: "אם עוד רבות בשנים - לפיהן ישיב גאולתו, מכסף מקנתו" (545*) [מכסף שנקנה בו].}

^{מלמד הכתוב, שהעבד העברי נקנה בכסף, ובשעה שהוא בא להגאל, הוא משיב את העודף של כסף מקנתו לאדון שקנה אותו.}

^{שואלת הגמרא: אמנם אשכחן מצאנו בפסוק הזה שעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הרי הוא נקנה בכסף.}

^{אבל מנין לנו שגם עבד עברי הנמכר לישראל נקנה בכסף?}

^{ואין ללמוד את דין עבד עברי הנמכר לישראל מדין הנמכר לגוי. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:}

^{עבד עברי הנמכר לנכרי נקנה בכסף, הואיל וכל קנינו של נכרי בקרקעות ומטלטלין הוא בכסף [ואין הנכרי קונה מטלטלין במשיכה]. (546)} 

^{ולפיכך, אף את העבד העברי קונה הנכרי בכסף.}

^{אבל, ישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא בכסף, (547) ולפיכך יתכן שגם לענין קניית עבד, דינו שונה מדין הנכרי, ואינו קונה עבד עברי בכסף.}

^{ואם כן, נמכר לישראל - מנלן? מנין למדנו שגם הוא נקנה בכסף?}

^{ומתרצינן: יש ללמוד זאת ממה שאמר קרא בענין אמה עבריה [שמות כא]:}

^{מצוה על האדון ליעד את האמה [לקחת אותה לו לאשה]. ואמר הכתוב: "אם רעה בעיני אדוניה אשר [היה ראוי] לו [ל] יעדה, והפדה!".}

^{לא נאמר "ונפדתה", אלא "והפדה", ומשמע שהאדון עצמו יפדה אותה. ובודאי אין כוונת הכתוב שהאדון יתן לעצמו כסף בפדיונה, אלא כוונת הכתוב שעל האדון לסייע לה בפדיונה.}

^{וכיצד יכול האדון לסייע בפדיונה?}

^{מלמד הכתוב, שמגרעת מדמי פדיונה, ויוצאה.}

^{שהאדון מסייע לה להיפדות ממנו, על ידי שהוא מגרע מדמי פדיונה. כגון, אם נקנתה בששה מנים כסף ועבדה שלש שנים, מגרע האדון מדמי פדיונה, שלא תצטרך לשלם ששה מנים כפי כסף קנייתה, אלא די לה לשלם שלשה מנים.}

^{ומפסוק זה מוכח שהאמה נקנית בכסף. שהרי אם היא לא נקנתה בכסף, כיצד מגרע האדון מדמי פדיונה? (548) ודין עבד עברי נלמד מדין האמה העבריה - כשם שהאמה העבריה נקנית בכסף, כך עבד עברי נקנה בכסף. (549)} 

^{ומקשינן: אמנם אשכחן, מצאנו בפסוק, שאמה העבריה נקנית בכסף, אבל אין ללמוד מכך שגם עבד עברי נקנה בכסף. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:}

^{מדוע אמה העבריה נקנית בכסף? הרי זה הואיל ומיקדשה [ומתקדשת] בכסף ונקנית בכך לבעל, ולפיכך הדין נותן שגם מיקניא [נקנית] בכסף.} 

^{אבל, עבד עברי הנמכר לישראל, לא מצאנו במקום אחר שהוא נקנה בכסף! ואם כן, מנלן מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף?}

^{ומשנינן: אמר קרא [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך, שש שנים".}

^{מקיש הכתוב את דין עבד עברי לדין האמה העבריה. וכשם שאמה עבריה נקנית בכסף [כפי שלמדנו מהכתוב "והפדה"], כך עבד עברי נקנה אף הוא בכסף.}

^{ומקשינן: הכתוב שמקיש את העברי לעבריה מדבר בעבד עברי שמכרוהו בית דין, שהרי נאמר בו "כי ימכר לך אחיך [העברי או העבריה] ", ולא נאמר "כי אחיך ימכור עצמו לך". ומשמע מלשון הכתוב "כי ימכר לך", שאחיך יימכר לך בידי אחרים, דהיינו בית דין, שבידם למכור את האדם בעבור תשלום גנבתו.}

^{ואמנם אשכחן, מצאנו בכתוב הזה שאם מכרוהו בית דין, עבד עברי הוקש לעבריה, ונקנה בכסף.}

^{אבל מנין נלמד שאף מוכר עצמו נקנה בכסף? ואין ללמוד את דין מוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין, שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:}

^{מכרוהו בית דין נקנה בכסף הואיל והוא נמכר בעל כרחו. ומאחר שהתורה הקלה בקנייתו, שהוא נקנה לאדונו אפילו שלא מדעתו, לפיכך הקלה התורה בקנייתו גם בכך שהוא נקנה בכסף בלבד, ללא צורך בקנין חזקה.}

^{אבל עבד עברי המוכר את עצמו, שלא מצינו שהתורה הקלה בקנייתו [שייקנה בעל כרחו], מנלן? מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף בלבד בלי שישתמש בו האדון כדין "חזקה"? (550)} 

^{ומתרצינן: יליף, יש ללמוד את דין עבד עברי המוכר את עצמו לישראל, מדין עבד עברי שמכרוהו בית דין, בגזרה שוה "שכיר שכיר" - נאמר בענין עבד עברי שמכרוהו בית דין [דברים טו]: "כי משנה שכר 'שכיר' עבדך".}

^{ונאמר בענין מוכר עצמו לישראל [ויקרא כה מ - מא]: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [מתוך דחקו], כ'שכיר' כתושב יהיה עמך".}

^{ולמדים בגזירה שוה של "שכיר שכיר" את דין מוכר עצמו מדין עבד שמכרוהו בית דין: כשם שעבד שמכרוהו בית דין נקנה בכסף, כך מוכר עצמו נקנה בכסף. (551)}

^{ומקשינן: הרי להלן יתבאר שנחלקו תנאים אם לומדים מ"שכיר שכיר" גזרה שוה. (552) (553)} 

^{ואם כן, הניחא למאן דיליף "שכיר שכיר", אמנם לדעת התנא שדורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אכן לומדים שמוכר עצמו נקנה בכסף ממכרוהו בית דין.}

^{אלא למאן דלא יליף "שכיר שכיר" - מאי איכא למימר!? לדעת התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, מנין נלמד שאף מי שמוכר את עצמו לישראל נקנה בכסף?}

^{ומסקינן: אמר קרא בתחילת ענין עבד עברי המוכר את עצמו לגוי [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב, ואינו גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב".}

^{"וכי תשיג" נאמר בתוספת האות ו', לומר לך: ענינו של עבד עברי המוכר את עצמו לגוי, הוא מוסף על הענין הראשון שלפניו.}

^{מחובר הוא כהמשך וכהוספה לענין שהוזכר לפניו, שהוא ענין המוכר עצמו לישראל [המוזכר בפסוקים הקודמים].}

^{וילמד הענין העליון, מוכר עצמו לישראל, שנאמר למעלה, מהענין התחתון, ממוכר עצמו לגוי, שהוזכר אחריו -}

^{כשם שמוכר עצמו לגוי הרי הוא נקנה בכסף [שנאמר "מכסף מקנתו" וכדלעיל], כך מוכר עצמו לישראל, נקנה אף הוא בכסף.}

^{וכיון שהוזכר בגמרא שנחלקו תנאים אם יש לדרוש גזרה שוה של "שכיר שכיר", מבררת הגמרא עתה מי הם אותם תנאים שנחלקו בדבר.}

^{והוינן בה: ומאן הוא התנא דלא יליף "שכיר שכיר"? מי הוא אותו התנא שאינו דורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה?}

^{ומשנינן: האי תנא הוא - דתניא:}

^{בשלשה מקומות ביאר הכתוב את דין עבד עברי: א. בפרשת משפטים [שמות כא ב - ו] נאמר: "כי תקנה עבד עברי". ומשמע שתקנה את העבד מיד אחרים [בית דין]. ואין מדובר במוכר עצמו.}

^{ונאמרו שם שלשה דינים:}

^{[א] "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם".}

^{[ב] "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני - לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".}

^{[ג] "אם אדוניו יתן לו אשה". והיינו שפחה כנענית.}

^{מכאן שהאדון יכול למסור לעבדו העברי שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.}

^{ב. בפרשת ראה [דברים טו יב - יח] נאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה".}

^{ומשמע שהעבד יימכר על ידי אחרים [בית דין], ואין מדובר במוכר עצמו.}

^{ונאמרו גם שם חלק מהדינים שהוזכרו בפרשת משפטים [יציאת העבד כעבור שש שנים, ודין רציעה].}

^{ונאמר שם עוד דין נוסף "וכי תשלחנו מעמך [כעבור שש שנים], לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו".}

^{שהאדון מצווה להעניק מתנה לעבדו כשיוצא לחפשי, ודין זה נקרא בפי חז"ל "הענקה".}

^{ג. בפרשת בהר [ויקרא כה לט - מו] נאמר: "כי ימוך אחיך ונמכר לך [מתוך דחקו] ".}

^{ופרשה זו מדברת במוכר עצמו. ולא הוזכר שם אף דין מכל הדינים שהוזכרו בעבד שמכרוהו בית דין, אלא רק הוזכר שם דין היציאה ביובל. ולהלן הגמרא דנה בזה.}

^{ולפיכך אמרו חכמים ארבעה חילוקי דינים בין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין: לגבי מכירה ליותר משש שנים, לגבי רציעה, לגבי הענקה, ולגבי היתרו בשפחה כנענית.}

^{א. המוכר עצמו - אם רצה, הרי הוא מוכר את עצמו לשש שנים.}

^{ואם רצה, מוכר את עצמו ליתר על שש שנים. מפני שלא נאמר בו דין יציאה לאחר שש שנים. (554) (555)} 

^{אבל, אם מכרוהו בית דין - אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד. כפי שנאמר בתורה בפירוש.}

^{ב. המוכר עצמו - אם רצה להמשיך לעבוד את רבו לאחר תום שנות ממכרו, (556) אינו נרצע, מפני שלא נאמר בו דין רציעה אלא רק במי שמכרוהו בית דין. (557)} 

^{אבל, אם מכרוהו בית דין - הרי הוא נרצע, אם לא רצה לצאת לחפשי לאחר שש שנים, כפי שנאמר בתורה בפירוש.}

^{ג. מוכר עצמו - בשעה שיצא לחפשי, אין מעניקים לו. הבעלים אינם חייבים להעניק לו, מפני שלא נאמרה בו מצות הענקה.}

^{אבל, אם מכרוהו בית דין - הבעלים מעניקים לו כשיוצא לחפשי. כפי שנאמר בתורה בפירוש.}

^{ד. המוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מפני שלא נאמר בו דין זה. (558)} 

^{אבל, אם מכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אלעזר חולק ואומר:}

^{א. זה וזה [מוכר עצמו ומכרוהו בית דין], אינו נמכר אלא לשש.} 

^{ב. זה וזה אם לא רצה העבד לצאת לחפשי כעבור שש שנים, הרי הוא נרצע.} 

^{ג. זה וזה, מעניקים לו לעבד מתנה ביציאתו לחפשי.}

^{ד. זה וזה, רבו של העבד מוסר לו שפחה כנע נית.} 

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ודנה הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר לומר ששורש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר - בהא קמיפלגי, בכך נחלקו:}

^{דתנא קמא לא יליף [אינו לומד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכן אין לומדים את דין המוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין. ומה שלא נאמר בו, אינו נוהג בו.}

^{ואילו רבי אלעזר יליף "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכו, כל מה שנאמר במכרוהו בית דין נוהג אף במוכר עצמו.}

^{ומכאן שלדעת תנא קמא אין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה!}

^{אמר רב טביומי משמיה דאביי: אין להוכיח מדברי תנא קמא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, משום שיש לדחות -}

^{דלדעת כולי עלמא יליף [נלמד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה, להשוותם לדינים אחרים שלא הוזכרו בברייתא. אולם, בענין הדינים שהוזכרו בברייתא, לדעת תנא קמא התורה מיעטה אותם בפירוש מן הגזרה שוה. וכדלהלן: (559)}

^{והכא, בהאי קרא קמיפלגי. כאן נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר האיך יש לדרוש את הכתובים דלהלן: (560) א. מאי טעמא [מהו טעמו] דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, למרות שגם הוא דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה? -}

^{טעמו הוא משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [דברים טו] "ועבדך שש שנים". נאמר "ועבדך", ולא "ועבד", כדי ללמדך, רק זה [שמכרוהו בית דין] עובד שש שנים, ולא מוכר עצמו. (561)} 

^{ומבארת עתה הגמרא מה ידרוש רבי אלעזר מ"ועבדך":}

^{ואידך, ורבי אלעזר הסובר שאף מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, דורש את המילה "ועבדך" לדרשה אחרת:}

^{"ועבדך" - רק אותך יעבוד העבד, לך ולא ליורש! שאם מת האדון ואין לו בנים, אין העבד משועבד ליורש אחר, כגון הבת או האח [אבל אם יש לו בן, העבד עובד את הבן. כפי שיבואר בגמרא להלן יז ב].}

^{ואידך, ותנא קמא, הדורש מ"ועבדך שש שנים" למעט מוכר עצמו, שיכול למכור עצמו ליותר משש שנים, מנין הוא ילמד שעבד עברי אינו עובד את היורש? שהרי גם הוא מסכים שאין העבד עובד את היורש!}

^{משום ש"ועבדך" אחרינא כתיב, שנאמר "ועבדך" פעם נוספת ["כי משנה שכר שכיר עבדך"], (562) ללמד שרק אותך יעבוד העבד ולא את היורש.}

^{ומבארת עתה הגמרא מה ייעשה רבי אליעזר עם "ועבדך" השני:}

^{ואידך, רבי אלעזר, לא ידרוש את הפסוק השני לשום דרשה, כי הפסוק ההוא - להרצאת אדון הוא דאתא! כוונת הכתוב היא לרצות את האדון שיתרצה להעניק לעבד את ההענקה.}

^{שכך אמר הכתוב: "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך [שאתה גם מעניק לו], כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". (563)} 

^{בסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת חכמים "ועבדך" ממעט - זה, נמכר רק לשש ולא מוכר עצמו [ורבי אלעזר דרש זאת לדרשה אחרת].}

^{ב. ומאי טעמא דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו אינו נרצע, למרות שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה?}

^{משום דמיעט רחמנא לגבי עבד שמכרוהו בית דין [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ".}

^{הכתוב לא היה צריך לומר שהרציעה נעשית באוזן, שהרי אמר הכתוב [דברים טו] "ולקחת את המרצע, ונתת באזנו ובדלת". ואם כן, לא היה צריך לומר גם כאן שמקום הרציעה הוא באזן. (564)} 

^{ולמה נאמר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"? -}

^{למעט, שדוקא אזנו שלו נרצעת, ולא אזנו של מוכר עצמו.}

<sup>ומבארת עתה הגמרא מה דורש רבי אלעזר מפסוק זה:


דף טו - א</sup>

^{ואידך, רבי אלעזר, שאמר אף המוכר עצמו נרצע, סובר: ההיא, לגזרה שוה הוא דאתא.}