^{ומשהסבירה הגמרא את דברי רבי מאיר, שואלת היא:}

^{הרי שפיר קאמר להו - היטב ענה להם רבי מאיר. [ומעתה, מה ישיבו חכמים על דבריו?]}

^{אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין - תשובת חכמים מופיעה במשנה: "מפני שהוא קניינו" - מהו הטעם לכך שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, מפני שעדיין הוא קניינו של הכהן. ברם, דאי בעי - אם ירצה לפוסלו - שקיל ארבעה זוזי מישראל (34) - יטול ארבעה זוז מישראל ויקננו לו, ופסיל ליה - ויפסלנו - כל היכא דאיתיה - בכל מקום שהוא נמצא, לפי שאינו עוד עבד כהן. ומאחר ויכול לפוסלו גם ללא השחרור - נמצא שאין השחרור חוב.}

^{וחוזרת הגמרא ושואלת על שיטת רבי מאיר:}

^{ולרבי מאיר, תינח עבד כהן - נוחה תשובתו ומובנת לעניין עבד כהן שהשחרור חוב הוא לו, לפי שנפסל מן התרומה. אך לעניין עבד ישראל, מאי איכא למימר - מה תשובה יש לומר. [וכי איזה הפסד נגרם לו בשחרור, אשר בגללו נחשב השחרור חוב]? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. שעד עתה, בהיותו עבד היה מותר בשפחה כנענית. אך משנשתחרר הריהו ישראל גמור, ואסור הוא בשפחה. ואיסור זה חוב הוא עבורו.}

^{ומקשה הגמרא: אדרבא! הרי הוא מתירו על ידי השחרור בבת חורין, שעד כה היה אסור בה. ואם כן זכות יש כאן, ולא חובה?!}

^{ומתרצת הגמרא: עבדא, בהפקירא ניחא ליה - העבד, חיי הפקרות והוללות נוחים לו. ובעודו עבד, השפחה זילא ליה - מזולזלת היא בעיניו למלא בה כל תאוותו, ללא כל רסן ומחסום. שכיחא ליה - מצויה לו תמיד. ועוד, אף היא עצמה, פריצא ליה - מתנהגת עמו בפריצות. מה שאין כן בת חורין, המתנהגת בצניעות ובכבוד, אינה נוחה עבורו. ולכן, חוב הוא לו להשתחרר.}

^{מתניתין:} 

^{בעל האומר: תנו גט זה לאשתי (1), או אדון האומר: תנו שטר שחרור זה לעבדי, ומת מיד, קודם שנטל השליח את הגט או את השטר. לא יתנו [השומעים], את הגט, לאחר מיתה. משום שהגט אינו חל אלא משמגיע לידי האשה או העבד. וכאן, ברגע שמת, פקעה רשותו וחלה עליו [על העבד] רשות יורשין. (2)} 

^{אבל האומר: תנו מנה לאיש פלוני ומת - יתנו לאחר מיתה.}

^גמרא: 

^{אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה - משמו של - דרב: לא קנה פלוני את המנה שנתן לו הניפטר אלא באופן: והוא שצבורין המעות ומונחין בקרן זוית מסויימת. ואמר הנותן: "תנו מעות אלו [מנה זה] לאיש לפלוני".}

^{שואלת הגמרא: במאי עסקינן - באיזה אדם אנו עוסקים? [מה היה מצבו בשעה שנתן?]}

^{אילימא - אם נאמר [שמדובר] - בבריא. יקשה: כי צבורין - אפילו אם המעות צבורין - מאי הוי - מה זה יועיל - הא לא משך (3) - הרי המקבל [עדיין] לא משך [אותם], קודם שמת הנותן. והדין הוא, שבריא הנותן מטלטלין במתנה, יכול לחזור בו, כל עוד לא משכם המקבל. (4)} 

^{ואלא מה תאמר: מדובר בשכיב מרע. אם כן מאי איריא - מדוע העמידו בשם רב דווקא באופן שצבורין? אפילו כי [באופן ש] אין הם צבורין נמי - גם כן - צריכים לתת לו את המנה, דהא קיימא לן - שהרי מקובל אצלנו [להלכה]: שדברי שכיב מרע - חולה גוסס הנוטה למות - ככתובין בשטר - וכמסורין [ליד המקבל] דמו - נחשבים הם!}

^{ומתרצת: אמר רב זביד: לעולם [משנתינו עוסקת] בבריא. [ומה שהוקשה לך: הרי לא משך?] תשובה: וכדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך [אתה חייב לי מנה] אך במקום להחזירו לי. תנהו לו לפלוני העומד כאן עמנו. אם אמר זאת במעמד שלושתן (5) - שהיו שם המפקיד, הנפקד, [זה שהיה הפקדון אצלו], והמקבל - קנה המקבל את המעות ללא עדים וללא קניין אחר. אך זאת בתנאי שהיו המעות צבורין במקום אחד (6).}

^{כי לדעת רב זביד לא אמר רב קנה [במעמד שלושתן], אלא בפקדון, שהכלל לגביו הוא: כל מקום שהוא נמצא, נחשב הוא ברשות הבעלים. (7) רב פפא מעמיד בשכיב מרע:}

^{רב פפא אמר: לעולם [אעמיד את משנתינו] בשכיב מרע. [ומה ששאלת, אם כן, מדוע צריכין המעות להיות צבורין?] תשובה: וכאידך דרב. אין דין זה מובן, אלא על פי דין אחר שאמר רב. דאמר רב: שכיב מרע שאמר: תנו מנה לפלוני מנכסי ומת. הרי זה תלוי: אם אמר: "מנה זה לפלוני" - נותנין. אך אם אמר: "מנה לפלוני" סתם, ולא פירש לאיזה מנה התכוון - אין נותנין. והטעם: חיישינן - לפי שחוששים אנו - שמא מנה קבור קאמר - שמא יש לו מנה הקבור בקרקע, ואותו התכוון לתת ולא את המנה הנמצא כאן. ולפיכך, כדי שלא להפסיד את היורשין לחינם, אין נותנין.}

^{ומשום כך, אף שמדובר בשכיב מרע, הוצרך רב, לדעת רב פפא, להעמיד את משנתינו במעות צבורין.}

^{ומסיימת הגמרא: והלכתא - ההלכה היא - לקבורה לא חיישינן - אין לחשוש שמא התכוון למעות קבורים (8). ולכן, בכל מקרה, בין אמר "מנה זה" ובין אמר "מנה" סתם - נותנין לפלוני מנה.}

^{כעת מנסה הגמרא לברר מדוע לא הוטב בעיני כל אחד מהם להעמיד כדברי חבירו}

^{ושואלת: רב פפא שהעמיד בשכיב מרע ושחוששין למנה קבור, מאי טעמא - מהו הטעם - שלא אמר כרב זביד, שמשנתינו מדברת בבריא ובקניין מעמד שלושתן? (9)} 

   

^{דף יג - ב}

^{ועונה: קסבר רב פפא - רב פפא סובר: כי} 

^{- כאשר - אמר רב את דין מעמד שלושתן, לא שנא - לא חילק - בין במלוה, שהמעות ניתנו ללווה להוציאם ואינם בעין. ולא שנא בפקדון - שהמעות צבורין ומונחין והרי הם בעין. בכל מקרה קונה המקבל. ולפיכך - אם היה מדובר במשנה במעמד שלושתן - לא היה כל צורך להעמיד בצבורין. (10)}

^{שואלת הגמרא לצד השני:}

^{רב זביד, מאי טעמא - מהו הטעם - שלא אמר כרב פפא. הרי נימוקו של רב פפא מתקבל על הדעת הוא?! (11) תשובה: לא מתוקמא מתניתין בשכיב מרע - לדעת רב זביד אין להעמיד את משנתינו בשכיב מרע.}

^{ואם תשאל: ממאי - מהו ההכרח לכך:}

^{תשובה: מדקתני - ממה ששנינו במשנתינו: האומר תנו גט זה לאשתי, ושטר שחרור זה לעבדי ומת, לא יתנו לאחר מיתה. ניתן לדייק: טעמא - הטעם שלא יתנו - דמת - בגלל שהוא מת ואין גט לאחר מיתה. הא - משמע מזה - מחיים - אם היה עדיין חי - נותנין לאשה או לעבד, מבלי לשאול אותו פעם נוספת. טעמא דאמר תנו - ואף מחיים אינו אלא מטעם שאמר תנו - הא - אבל - אם לא אמר תנו אלא כתבו, אז אפילו לא היה מת - אין נותנין, לפי שלא אמר בפירוש: תנו. כך הדין באדם בריא. [ולעומת זאת:] ושכיב מרע - אין הדין כן, אלא אף על גב שלא אמר: תנו [אלא "כתבו"] - נותנין. וכדעת רבי שמעון שזורי במשנה [להלן דף סה עמוד ב], דתנן: בראשונה - בתחילה - היו אומרים חכמים: היוצא בקולר - שהמלכות מוציאה אותו בשלשלאות להורגו, והוא בסכנת מוות - ואמר: כתבו גט לאשתי כדי שלא תזדקק ליבם. אף על פי שלא אמר "ותנו" - הרי אלו [השומעין אותו] יכתבו ויתנו. לפי שבוודאי נתכוין שיתנו לה, אלא שמתוך שהיה בהול על נפשו, לא סיים דיבורו. חזרו חכמים והוסיף לומר: [לא רק זה אלא] אף המפרש בספינה לים, והיוצא בשיירא למדבר, ששניהם מקום סכנה, ואומר: כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו. רבי שמעון שזורי מוסיף עוד ואומר: אף המסוכן (12) מחמת חולי [שכיב מרע] שאמר כתבו - הדין הוא כן. (13)} 

^{אם כן, מדברי רבי שמעון שזורי רואים, שבשכיב מרע נעשה קנין אף מבלי שיאמר תנו!}

^{רב אשי מערער על ההכרח של רבי זירא:}

^{מתקיף לה רב אשי: ומאן לימא לן - ומי יאמר לנו [יוכיח] לנו - דמתניתין - שמשנתינו - לשיטת רבי שמעון שזורי היא. דלמא רבנן היא - אולי לשיטת חכמים היא נשנית, ומסוכן [שכיב מרע], אין דינו כיוצא בקולר. ואם לא אמר תנו - אין נותנין.}

^{כעת מנסה הגמרא להבין את טעמו של קניין מעמד שלושתן:}

^{גופא - גופו של דין: אמר רב הונא אמר רב: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך, אל תחזירהו לי, אלא תנהו לו לפלוני שעומד עימנו כאן. אם היתה אמירה זו במעמד שלושתן - קנה פלוני את המנה. ואינו צריך קנין נוסף או עדים. (14)} 

^{אומרת הגמרא: אמר רבא: מסתברא מילתא דרב - מסתבר דינו של רב - דווקא בפיקדון, שנמצא ועומד הוא אצל הנפקד. אבל במלוה, שניתנה לשם הוצאה - לא מועיל דין מעמד שלושתן.}

^{אך הגמרא תמהה: והאלוקים - לשון שבועה הוא. היאך אומר רבא סברת עצמו לחלק בין פקדון לשבועה, והרי אמר רב בפירוש את דינו אפילו במלוה.} 

^{וסיוע נוסף: איתמר נמי - וכן נאמר בבית המדרש: אמר שמואל משמיה דלוי - משמו של לוי: מלוה לי בידך, תנהו לו לפלוני - במעמד שלושתן - קנה. אם כן מוכח שישנו דין מעמד שלושתן גם בהלואה.}

^{שואלת הגמרא: וטעמא מאי - מהו [באמת] הטעם שאפשר להקנות במעמד שלושתן גם הלואה, והרי המעות אינן נמצאות אצלו - שיוכל להקנותן?! (15)} 

^{ועונה: אמר אמימר: נעשה - נחשב הדבר - כאומר לו הלווה למלוה בשעת מתן מעות: שעבדנא לך - הריני משעבד עצמי אליך מעכשיו - לדידך ולכל דאתו מחמתך - לך ולכל אלא שיבואו מכוחך. ולכן, כשאמר לו המלוה, [לאחר זמן], תנהו לפלוני, [במעמד שלושתן]. מתברר הדבר שהלוה שיעבד עצמו לפלוני זה, כבר משעת מתן מעות. (16)} 

^{רב אשי מקשה על אמימר:}

^{אלא מעתה, לפי דבריך, שהכל תלוי בשעבוד משעה ראשונה. מה הדין אם הקנה המלוה את ההלואה לנולדים - לאנשים שנולדו לאחר ההלואה - דלא הוו - שלא היו - בשעת מתן מעות. ואם כן לא השתעבד אליהם הלווה. הכי נמי - כך הוא [באמת] הדין - דלא קנו - שהם אינם קונים? [שהרי:] דאפילו לרבי מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כגון פירות של דקל שעיין לא צמחו, או שאומר הריני מקנה לך מה שאעלה במצודתי. הני מילי - היינו דווקא, לדבר - לאדם - שישנו בעולם. אבל להשתעבד לדבר - לאדם - שאינו בעולם, לא מועיל, אפילו לשיטת רבי מאיר. (17)} 

^{ולפי דבריך שההקנאה תלויה בשעבוד הלווה משעה ראשונה, ברור שמעמד שלושתן לא יועיל לאדם שנולד לאחר ההלואה [כמו שהוכחנו]. וזה הרי אינו נכון, לפי שלא מצאנו חילוק מעין זה במעמד שלושתן!}

^{רב אשי אומר טעם אחר לדין מעמד שלושתן:}

^{דף יד - א}

^{אלא אמר רב אשי:  בההיא הנאה - באותה הנאה [שיש ללווה] - דקא משתניא ליה - שהשתנתה לו ההלואה - בין מלוה ישנה - שהיה צריך עכשיו לפורעה, למלוה חדשה - שנדחה כעת זמן פרעונה לתקופה ארוכה (18), גמר בדעתו ומשעבד נפשיה - את עצמו בשעת אמירה למקבל. ומנתק עצמו מהמלוה הראשון.}