^{אמר אמימר, ואיתימא - ואולי תאמר שזהו רב פפא: דלמא לא היא! שמא לא בכך נחלקו, אלא סברות אחרות יש להם?! עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם - לא אמר רבי אליעזר את דבריו שם [במשנה], אלא לפי דמיגו - שמתוך - דאי בעי - שאם רצה העשיר - מפקר להו לנכסיה - היה מפקיר את כל נכסיו - והוה עני וחזי ליה - ומתוך שהיה עני היה ראוי לזכות בפאה לעצמו. ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי חבריה - ומתוך שזוכה לעצמו [כלומר - יכול לזכות], זוכה אף לחבירו. - אבל הכא - כאן - שאין התופס רשאי לקחת לעצמו, שהרי אינו חייב לו כלום - לא יאמר כן רבי אליעזר.}

^{ועד כאן לא קאמרי רבנן התם - לא אמרו חכמים שם [במשנה] שאינו יכול לזכות עבור עני אחר, אלא משום דכתיב - שכתוב בפסוק: "לא תלקט" ומסמיכות הפסוק להמשך "לעני ולגר תעזוב אותם" דורשים אנו: לא תלקט לו אתה לעני! אבל הכא - כאן - שאינו מוזהר מלתפוס עבור אחרים - לא אמרו זאת חכמים. ולכן יתכן, שאף במקום שחב לאחרים, יכול הוא לתפוס לחבירו.}

^{ושואלת הגמרא:}

^{ורבי אליעזר האי - פסוק זה - "לא תלקט". שדורשים רבנן - מאי עביד ליה - מה יעשה עימו - [כיצד ידרשנו]? הרי לדבריו לומדים זו מסברא ואם כן הדרשה מיותרת.}

^{ומשיבה: מבעי ליה - נצרך הוא לו [לדין אחר]: להזהיר עני על שלו - עני הראוי על פי דין ליטול פאה, [שאין לו מאתים זוז], ויש לו שדה קטנה, הזהירו הכתוב להניח בה פאה, לצורך עניים אחרים.}

^{עתה דנה הגמרא בענין נוסף מדברי המשנה:}

^{שנינו במשנה: שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו':}

^{מדייקת הגמרא: מכך שרשאי האדון שלא לזון את עבדו שמעת מינה - ניתן ללמוד מכך שיכול הרב - האדון - לומר לעבד שלו: עשה עמי מלאכה ואיני זנך, אלא חזר על הפתחים למען מזונותיך! האומנם?}

^{ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר, דאמר ליה - שאמר לו האדון לעבד: צא מעשה ידיך למזונותיך. ושכר מלאכתו של העבד יהיה למזונותיו.}

^{אך מקשה הגמרא: דכוותה - כמו כן היה ניתן לומר אף לגבי אשה, דאמר לה הבעל: צאי וטלי מעשה ידייך לעצמך, ויהיה זה במזונותייך - במקום מזונות שאני חייב לזונך. אלא, אשה אמאי - מדוע - לא אומרים כן?}

^{ומתרצת: אשה בדלא ספקה - שאין היא מספיקה לזון עצמה במעשה ידיה, וצריך הבעל להוסיף לה משלו.}

^{אך אם כן, מקשה הגמרא:}

^{עבד נמי בדלא ספיק - גם עבד אין ודאות שיספיק לו מה שהרויח ממעשה ידיו לזון את עצמו. ואם כן קשה: מדוע בעבד יכול האדון לומר לו "צא מעשה ידיך במזונותיך" ואין חילוק בין עבד המספק צרכי עצמו לעבד שאינו מספק?}

^{ומתרצת הגמרא: יש הבדל בין אשה לעבד.}

^{עבדא דנהום כרסיה לא שויא - עבד שאינו שוה את הלחם שאוכל - למריה ולמרתיה למאי מתבעי - לאדונו ולגבירתו למה הוא דרוש? ולפיכך, אין האדון חייב להוסיף לו כלום, אלא יחזר בעצמו על הפתחים. אבל אשה, כך התנה עמה בכתובתה, שאף אם אינה מספקת, חייב הוא לזונה מנכסיו.}

^{ומנסה הגמרא להוכיח מברייתא:}

^{תא שמע: עבד שהרג בשוגג וגלה לערי מקלט, אין רבו חייב לזונו. ולא עוד, אלא שמעשה ידיו שייכים לרבו. שמע מינה - ניתן להוכיח מכאן: שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך.} 

^{ודוחה כמקודם: הכא במאי עסקינן: דאמר לו האדון לעבד: צא מעשה ידיך במזונותיך.} 

^{ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כך - מעשה ידיו - שכר מלאכתו - אמאי - מדוע - שייך הוא לרבו? הרי דרוש הוא לעבד לשם מזונותיו!}

^{ומיישבת הגמרא: להעדפה. אף על פי שאמר לו האדון: צא מעשה ידיך למזונותיך, אין זה אלא למעות [שהרויח] הדרושים לו לשם מזונותיו. אך אם שכר מלאכתו עודף על הנצרך לו למזונות - הרי זה שייך לרבו.}

^{ושואלת הגמרא: אם כוונת הברייתא לעניין העדפה, הרי זה פשיטא - פשוט הוא - שמעות אלו הולכים לרבו. ומדוע צריכה הברייתא לומר זאת! ומתרצת הגמרא: מהו דתימא - יכולת לומר [מצד הסברא] - כיון דכי לית ליה - שכשאין לו לעבד - מעות עודפות [לפי שהרויח רק כדי מזונותיו] - לא יהיב ליה - אין האדון נותן [מאומה] לעבד. [שהרי כך אמר לו: צא מעשה ידיך למזונותיך]. אם כן כי אית ליה נמי - גם כאשר יש לו העדפה, לפי שהרויח באותו יום יותר מכדי צרכו - לא לישקול מיניה - אין לו לאדון לקחת ממנו, שמא יבוא יום שלא ימצא מהיכן להשתכר.}

^{קא משמע לן - לכן באה הברייתא להשמיענו שאינו כן. וכאשר יש לו מעות העדפה, הרי הם לרבו!}

^{ושואלת הגמרא: ומאי שנא - ומה שונה עבד שגלה לערי מקלט מעבד רגיל, לעניין העדפה? הרי ברור שהתנא יכל להשמיענו זאת גם ללא ערי מקלט!}

^{ומיישבת הגמרא: סלקא דעתך אמינא - בעבד זה היה עולה על דעתנו לומר, מאחר והתורה אומרת [על הרוצח בשוגג] [דברים פרק ד]: "ונס אל אחת הערים האל וחי", אולי התכוונה בכך לצוות: עביד ליה חיותא טפי - עשה לו חיות יתירה. ואף שבעבד רגיל ההעדפה היא לאדון, מכל מקום זה שגלה לעיר מקלט, תהיה ההעדפה שלו.}

^{קא משמע לן - לכן השמיענו התנא שגם בעיר מקלט העודף לאדון!}

^{וחוזרת הגמרא ושואלת:}

^{והא מדקתני סיפא - והרי ממה ששנינו בסיום הברייתא: אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה. מכלל זה נשמע, שמדובר באופן דלא אמר לה הבעל: צאי מעשה ידייך במזונותייך.}

^{וההוכחה: דאי - שאם נאמר - דאמר לה, בעלה אמאי - מדוע - חייב הוא במזונותיה? אלא בודאי מדובר בסיפא שלא אמר לה.}

^{ומדסיפא - ומכך שבסיפא - מדובר דלא אמר לה. רישא נמי - גם הרישא [לעניין עבד] - מדובר דלא אמר ליה - שלא אמר לו: צא מעשה ידיך וכו'. ואם בכל זאת נוטל האדון את מעשה ידיו ואינו מפרנסו, חוזרת ההוכחה שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.}

^{ודוחה הגמרא: לעולם נעמיד את הרישא באופן דאמר ליה - שהאדון אמר לו: צא מעשה ידיך וכו', ואין להוכיח כפי שסברת. ואשה - גם כן מדובר שבעלה אמר לה: צאי מעשה ידייך במזונותייך, אלא שמדובר בדלא ספקא - שאין עבודתה מספקת לפרנסתה.}

^{אך הגמרא מקשה: והא מדקתני סיפא - והרי ממה ששנינו בסיפא של הסיפא: ואם אמר לה הבעל: צאי מעשה ידייך במזונותייך - הרי זה רשאי. מכלל זה נשמע דרישא - שהרישא של הסיפא מדברת באופן דלא אמר לה?! וזהו שלא כפי שתרצת!}

^{ומתרצת הגמרא: הכי קאמר - כך אמר התנא [זוהי כוונתו בסיפא של הסיפא]: ואם מספקת היא לפרנס עצמה בשכר עבודתה, ואינה צריכה למעות בעלה, ואמר לה הבעל במקרה זה: צאי מעשה ידייך במזונותייך - הרי זה רשאי, ואינו מנוע מלעשות כן.}

^{אך שואלת הגמרא: אם מספקת היא, מאי למימרא - מהו החידוש שבא התנא לומר, הרי זה פשוט?!}

^{ומיישבת הגמרא: מהו דתימא - יכולת לומר - שמן הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמע שאסור לו לבעל [מטעמי צניעות] לחייבה להסתובב בשווקים לפרנסתה, שהרי אינה מבני המקום [בעיר המקלט], ולא יביאו לה עבודות לביתה. והרי כל ישראל בני מלכים הם.} 

^{קא משמע לן - לכן השמיענו התנא שכאשר היא מספקת - הריהו רשאי!}

^{ודנה הגמרא: לימא כתנאי - הבה נאמר שתנאים נחלקו בעניין זה - אם יכול הרב לומר לעבד: "עשה עמי ואיני זנך".}

^{לפי ששנינו: רבן שמעון בן גלמיאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת: או פרנסני כדי צרכי, או הוציאני לחירות, כדי שאפרנס את עצמי. וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו!} 

^{מאי לאו, בהא קמיפלגי - הלא בכך הם חולקים: דמר סבר - שחכמים סוברים: יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי וכו'. ולכן אמרו: הרשות ביד רבו. ומר סבר - ורבן שמעון בן גמליאל סובר: אינו יכול?!} 

^{דוחה הגמרא: ותיסברא - וכי סבור הינך להעמיד ברייתא זו באופן שאמר לו: עשה עמי ואיני זנך. האי "או פרנסני או הוציאני לחירות" - אם כן לשון זו שאמר רשב"ג אינה מדוייקת, שכן אין רצון העבד בכך לצאת לחירות, אלא רק לקבל מרבו מזונות כדי צרכו. ולכן, "או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי" מיבעי ליה - היה עליו לומר?!}

^{ועוד, שלפי סברתך יקשה: מאי שנא - מדוע בחר התנא להעמיד מחלוקתם בשני בצורת. הלא גם בשנה רגילה אם אומר לו: עשה עמי ואיני זנך, נחשבת היא עבורו בשנת בצורת?!}

^{ומפרשת הגמרא: אלא, הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר: דאמר לו האדון: צא מעשה ידיך למזונותיך. ובשני בצורת לא ספק - אין עבודתו מספיקה לפרנסתו. לפיכך, במקרה כזה, רבן שמעון בן גמליאל סבר, שיכול העבד לומר לאדון: או פרנסני. או הוציאני לחירות. כי היכי - כדי - דחזו לי אינשי - שיראוני האנשים במצוקתי בהיותי בן חורין - ומרחמין עלי ונותנים לי מזונות, כי על עבדים אין מרחמין.}

^{ורבנן סברי - וסברת חכמים היא: גם אם לא ישחררנו רבו, ירחמו עליו האנשים. שכן, מאן דמרחם אבני חרי - מי שמרחם על בני חורין - אעבד נמי רחומי מרחם - מרחם הוא גם על עבד, לפי שאף הוא חייב במצוות כאשה.}

^{ומנסה הגמרא להוכיח מדברי רב:}

^{תא שמע: דאמר רב: המקדיש מעשה ידי עבדו לשמים, אותו העבד לווה מאחרים ואוכל [ולאחר מכן] ועושה - ועובד - ופורע הלואתו. ומה שאמר רב לווה ואוכל, משמע שאין העבד רשאי להיות ניזון ממעשה ידיו, משום שהן הקדש.}

^{שמע מינה, מכך שיכול האדון להקדיש מעשה ידי עבדו, נשמע, שכמו כן יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. שאם תאמר אינו יכול, מדוע צריך העבד ללוות ולאכול? הרי מכיון שההקדש אינו חל [לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו], יכול הוא לאכול מדמי עבודתו.}

^{ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן: במעלה לו האדון לעבד מזונות. ולכן אמר רב, שיכול הוא להקדיש את מעשה ידיו. [ואין מכאן הוכחה לענין "עשה עמי ואיני זנך"].}

^{ושואלת הגמרא: אי הכי - אם כך - למאי} 

^{דף יב - ב}

^{- לשם מה לווה מאחרים ואוכל, הרי מקבל הוא מזונות מרבו?}

^{ועונה הגמרא: להעדפה, לפי שרצה מזונות מרווחים יותר, שאין דרך רבו להאכילו - לווה מאחרים.}

^{ושוב שואלת הגמרא [בדרך של משא ומתן]:}

^{ולימא ליה הקדש - שיאמר לו [כביכול, יטען כנגדו] ההקדש: הרי עד השתא - עד עכשיו - סגי לך - היה די לך - מזונות של האדון בלא שתצטרך העדפה. והשתא נמי - [אם כן] גם עכשיו [שהקדיש אדונך מעשה ידיך] תיסגי לך - שיספיק לך - בלא העדפה [ויהיה מעשה ידיך להקדש!].}

^{ועונה הגמרא: הקדש גופיה - עצמו - ניחא ליה - נוח לו - שיאכל העבד בהרווחה, כי היכי דלשבח עבדיה - כדי שיבריא העבד בגופו וישבח.}

^{ומקשה הגמרא על דינו של רב:}

^{מה שאמר רב: עושה ופורע חובו - קשה, הרי קמא קמא - כל פרוטה ראשונה שהוא משתכר - קדיש ליה - הינה קדושה מכח הקדשו של האדון.}

^{ומתרצת הגמרא: מדובר באופן שכאשר הוא משתכר בפחות פחות משוה פרוטה, הוא פורע למלוה, לפני שיצטרף לשיעור פרוטה. לפי שעל פחות משוה פרוטה אין ההקדש חל.}

^{ועתה מבססת הגמרא את דחיית ההוכחה מדברי רב:}

^{הכא נמי מסתברא - כך גם מסתבר, שרב דיבר באופן שמעלה לו האדון מזונות: שהרי אמר רב דין נוסף: המקדיש ידי עבדו, אותו העבד עושה ואוכל, דאי לא עבדא - שאם לא יעבוד עבור עצמו - מאן פלח ליה - מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. והרי בדין זה מבואר שאין הקדשו של האדון חל, ובסתירה לדבריו הקודמים.}

^{ובהכרח, לישוב הסתירה, צריך לומר:}

^{אי אמרת בשלמא - אם תגיד כן יהיו דבריך נוחים ומובנים, והיינו: הך - דין ראשון של רב מדובר במעלה האדון מזונות לעבד, ורק משום כך חל ההקדש, שהרי אינו יכול האדון לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. והא - ודין שני של רב מדובר בשאינו מעלה לו מזונות, ולפיכך אין הקדשו חל. ושני הדינים מתיישבים שפיר - היטב.}

^{אלא אי אמרת - אם תאמר, הך - דין ראשון - מדבר בשאינו מעלה לו מזונות, ואף על פי כן חל ההקדש, לפי שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. אם כן תמוה הלשון בדין השני "דאי לא עבדא מאן פלח ליה", הלא כל מאן דבעי ניפלחיה - מי שירצה [לסייע לו], יעבדנו ויזון אותו.}

^{ומכח ההכרח להעמיד שמדובר במעלה לו מזונות, מתבטלת ההוכחה מדברי רב, שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.}

^{נסיון להוכיח מדברי רבי יוחנן החולק על רב: תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו, נותן שבתו [שכר ימי מחלה שהתבטל ממלאכתו] ורפואתו [דמי ריפוי] לרבו. ואותו העבד ניזון מן הצדקה.} 

^{ומכך ששכר שבתו לאדון והוא עצמו ניזון מן הצדקה, שמע מינה - ניתן ללמוד מכך - שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך"!} 

^{ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן: במעלה לו האדון לעבד מזונות.} 

^{אך שואלת הגמרא: אי הכי - אם כן - אמאי - מדוע [צריך הוא להיות] - ניזון מן הצדקה?} 

^{ועונה הגמרא: להעדפה. שהוא צריך מפני חוליו להוסיף על מזונותיו.}

^{ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כן - מדוע אמר רבי יוחנן "ניזון" - שמשמע שמקבל מן הצדקה רק עיקר מזונות - כדי חייו בלבד. והרי "מתפרנס" מיבעי ליה - היה צריך להשתמש בלשון פרנסה, ולומר: מתפרנס מן הצדקה, שמשמעותה כוללת כל צרכיו?!}

^{אלא, לאו - מוכח מכאן, שרבי יוחנן לא דיבר במעלה לו מזונות. ומכך שבכל זאת שכר רפואתו לרבו, שמע מינה, נלמד מכך שיכול הרב לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.}

^{שמע מינה - ואין כל פירכא על הוכחה זו.}

^{עתה דנה הגמרא בגוף דברי רבי יוחנן:}

^{אמר מר: יש לדון בדברי רבי יוחנן שאמר: נותן שבתו ורפואתו לרבו. שבתו - פשיטא שלרבו היא אלא למי? הרי מאחר ומעשה ידיו שייכים לרבו, ודאי שהשבת מגיעה לו! ואם תתרץ שבא להשמיענו את הדין הקודם, שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ואף כאן אינו זנו. אם כן מספיק שיאמר: "אותו העבד ניזון מן הצדקה", ואין צורך להוסיף ששבתו לרבו.}

^{ועונה הגמרא:}

^{רפואתו איצטריכא ליה - לעניין דמי רפואתו הוצרך להשמיע חידוש. שהאדון מקבלם. ואע"פ שאין זה ריוח הבא ממעשה ידיו. ואגב רפואתו שנה התנא גם את דין שבתו.}

^{ושואלת הגמרא: הלא דמי רפואתו, דידיה היא - של העבד הם - דבעי - [שהרי הוא] צריך - איתסויי ביה, להתרפאות על ידם?!}

^{ועונה הגמרא: לא צריכא - לא נצרך דין זה אלא באופן דאמדוהו - שהעריכו [בית הדין] את משך הזמן הדרוש לטיפול רופא - לחמשא יומי - וצריך לתת לרופא שכר חמישה ימים. ועבדו ליה סמא חריפא - ועשו לו תרופה חזקה - ואיתסי בתלתא יומי - והוא התרפא תוך שלושה ימים.}

^{מהו דתימא - היינו חושבים לומר - צערא דידיה הוא - צער זה שנוסף לו בגלל התרופה החריפה, שייך לו [ולא לאדון]. ואם כן הוא יקבל את שכר שני הימים חלף הצער שנצטער - קא משמע לן - לכן בא רבי יוחנן להשמיענו שאינו כן. אלא כל ריוח או שבח הבא לידי העבד, זוכה בו האדון, כמו רווחים המגיעים לו משורו וחמורו - באשר הוא רכושו.}

^{ועתה חוזרת הגמרא לדון במחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה, אם זכות היא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, או חובה.}

^{ומביאה הגמרא ברייתא:}

^{תניא: אמר רבי אלעזר [אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר]: אמרנו לו למאיר: והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.} 

^{אמר לנו: חוב הוא לו, והראיה: שאם היה עבד של כהן, הרי ברגע שמשחררו פוסלו מן אכילת התרומה.} 

^{אמרנו לו: והלא בלאו הכי יכול הוא למונעו [גם בלי לשחררו], שהרי מה הדין אם ירצה האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו - הרי הוא רשאי! נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.}

^{אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח - מבית אדונו ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה מביתו, הלא אוכלין הם בתרומה אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו: וזה שנשתחרר אינו אוכל באף מקום. אם כן חוב הוא לו!}

^{אמרו לו חכמים: אבל לעניין אשה המקבלת גט מבעלה, מודים אנו שחוב הוא לה, שכן פסלה בכך מן התרומה, [שכבר אינה אשת כהן], וכמו כן מפסידה בכך מן המזונות, שהיה חייב לזונה עד כה. [בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו].}

^{ושואלת הגמרא: מאי קאמרו ליה - מה שאלוהו חכמים [לרבי מאיר] - ומאי קא מהדר להו - ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.}

^{ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:}

^{הכי קאמר להו - כך הוא ענה להם: השבתוני על המזונות, שאין האדון מפסידו בשחרור, שהרי ממילא, [גם בעודו עבד], רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך מה תשיבוני על התרומה - הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן. ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.}

^{המשך דברי רבי מאיר: וכי תימרו - ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי אי בעי - אילו רצה [האדון לשחררו] - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא זריק ליה גיטא - היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים [אפילו שלא לתוך ידו אלא] לתוך ארבע אמות שהוא עומד בהם - ופסיל ליה - [וכך ישחררנו] ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.}

<sup>אף אני אענה לכם: שביק ליה - מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט. ואזיל לעלמא - וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן:


דף יג - א</sup>

^{ומה אילו עבד, כיון שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה, הלא אוכלים הם בתרומה. [ואילו] זה העבד המשוחרר אינו אוכל. ולכן אני טוען ששחרורו חוב הוא לו!}