^{תלמוד לומר, לכך נאמר [שמות כא]: "ובשביעית יצא". ללמד שיש עבד שיוצא בשביעית אף על פי שלא עבד שש שנים שלמות, והיינו עבד שחלה.}

^{ומאחר שהברייתא אומרת שעבד שברח חייב להשלים את שנות עבדותו, ויוצא לאחר שישלים, אם כן, ראוי להעניק לו כדין עבד היוצא בשש! וקשה: למה שנינו שבורח אין מעניקים לו?}

^{אמר רב ששת תירוץ: הכא, במאי עסקינן, הברייתא שאמרה אין מעניקים לבורח, עוסקת בכגון שברח ולאחר מכן פגע בו יובל, (689) לפני שחזר להשלים את עבודתו. והיובל מוציאו לחרות.}

^{מהו דתימא, שמא היית אומר: הואיל ואפיק ליה יובל, הואיל והיובל הוא שהוציאו לחרות, לפיכך "שילוחו מעמך" קרינן ביה, ולא נקנסיה, ונעניק ליה. לכן, קא משמע לן, השמיענו הכתוב, שהואיל והתבטל ממלאכה על ידי בריחתו, אין מעניקים לו. (690)} 

^{ואגב שהבאנו את הברייתא בענין חיוב השלמת שש שנים, דנה הגמרא בדבריה:}

^{אמר מר בברייתא: יכול אפילו אם חלה העבד הרי הוא חייב להשלים, תלמוד לומר: "ובשביעית יצא".} 

^{והברייתא לא פירשה כמה זמן העבד חלה, ומשמע שאין חילוק בדבר, ואפילו אם חלה כל שש שנות עבדותו, אינו חייב להשלים.}

^{ותמהינן: וכי אפילו אם חלה כל שש שנות עבדותו אינו חייב להשלים?!}

^{והתניא, חלה שלש שנים ועבד שלש שנים, אינו חייב להשלים. אבל אם חלה כל שש השנים, חייב להשלים! (691)} 

^{אמר תירץ רב ששת תירוץ: הברייתא דלעיל דברה בחולה שמתבטל ממלאכה קשה, אבל הוא עושה מלאכה קלה, כגון שעושה מעשה מחט [שתופר], ולכן, אפילו אם חלה שש שנים אינו משלים, כיון שלא בטל מכל מלאכה. (692)} 

^{שנינו בברייתא: חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, חלה כל שש חייב להשלים.}

^{ומקשינן: הא גופא קשיא, הרי הברייתא סותרת את עצמה:}

^{ברישא אמרת: "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים", משמע שדוקא אם חלה שלש אין חייב להשלים.}

^{הא יותר משלש, כגון ארבע, חייב להשלים.} 

^{ועכשיו, אימא, אמור את הסיפא:}

^{חלה כל שש, חייב להשלים.}

^{ומשמע, הא אם חלה פחות משש, כגון ארבע, אין חייב להשלים! נמצא שהרישא והסיפא סותרים זה לזה!}

^{ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: דוקא אם "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים".}

^{אבל אם חלה יותר משלש, כגון שחלה ארבע, (693) נעשה כמי שחלה כל שש, וחייב להשלים". (694)} 

^{ואגב שבסוגיא הבאנו כמה ברייתות המדברות על מצות הענקה, מבארת עתה הגמרא כמה מעניקים לעבד:}

^{נאמר [דברים טו יד]: "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".}

^{תנו רבנן:}

^{כמה מעניקים לו לעבד? - שווי חמש סלעים מכל מין ומין, חמש מצאנך, חמש מגרנך, וחמש מיקבך, שהן בסך הכל חמש עשרה סלעים. (695) דברי רבי מאיר.} 

^{רבי יהודה אומר: מעניקים לעבד שלשים סלעים, כשלשים של עבד, כשם שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני והרגו, משלם לבעליו שלשים סלעים בדמיו. (696)} 

^{[ולהלן יתבאר מה בכך שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני משלם שלשים סלעים].}

^{רבי שמעון אומר: מעניקים לעבד חמשים סלעים, כחמשים שבערכין.}

^{כשם שמצאנו שהמעריך זכר מבן עשרים ועד ששים שנה, משלם להקדש חמשים סלעים בדמי ערכו. (697)} 

^{[ולהלן יתבאר מה ענין ערכין לכאן].}

^{והגמרא מבארת עתה את דברי הברייתא:}

^{אמר מר בברייתא: כמה מעניקים לו? - חמש סלעים מכל מין ומין. חמשה מצאנך, חמשה מגרנך, וחמש מיקבך.}

^{שהם בסך הכל חמש עשרה סלעים. אלו דברי רבי מאיר.} 

^{ותמהינן על "סך הכל" של מנין חמשה עשר שקלים, שהוסיף רבי מאיר בסיום דבריו:}

^{ורבי מאיר - מנינא אתי לאשמועינן?} 

^{וכי רבי מאיר בא ללמדנו את החשבון, שחמש סלעים משלשה מינים הם בסך הכל חמש עשרה?!}

^{ומתרצינן: הא קמשמע לן, את זאת בא רבי מאיר להשמיענו:}

^{מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא. ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא - לית לן בה.}

^{דהיינו, אסור לאדון לפחות מהענקה השווה חמש עשרה סלעים בסך הכל, אבל אם פחת מחמש סלעים ממין אחד, ובמקומו ריבה ממין אחר יותר מחמש סלעים, אין פסול בדבר, ובלבד שבסך הכל העניק לעבד 15 סלעים.}

^{ולפיכך שנה רבי מאיר "שהן חמש עשרה סלעים". ללמד שרק המנין של הסך הכללי מעכב. (698)} 

^{והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר? מנין למד רבי מאיר שמכל מין המוזכר בפסוק צריך להעניק חמש סלעים?}

^{ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו יג]: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו 'ריקם' [אלא] הענק תעניק לו".}

^{ורבי מאיר יליף, לומד את שיעור ההענקה, מגזרה שוה "ריקם ריקם" מבכור.}

^{'ריקם' שהוזכר כאן נלמד מ'ריקם' שהוזכר בפדיון הבן בבכור [שמות לד]: "וכל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני 'ריקם'".}

^{מה, כמו שהשיעור שהוזכר להלן, בפדיון הבן, הוא חמש סלעים -}

^{אף כאן, שיעור ההענקה בעבד, הוא חמש סלעים מכל שלשת המינים שהוזכרו בפסוק.}

^{ומקשינן: ואימא, חמש סלעים מכולהו!} 

^{אמור ששיעור ההענקה הוא חמש סלעים מכל המינים שהוזכרו בפסוק יחד! ומנין למדת ששיעור חמש סלעים מתייחס לכל מין בפני עצמו? ומתרצינן: כך הוא סדר הכתובים בענין הענקה [דברים טו יג - יד]:}

^{"לא תשלחנו 'ריקם', [אלא] העניק תעניק לו - מצאנך, ומגרנך ומיקבך".}

^{המילה 'ריקם' הוזכרה בפסוק לפני שהוזכרו בו שלשת המינים, צאנך גרנך ויקבך.}

^{ואמנם, אי כתיב 'ריקם' לבסוף, אילו המילה 'ריקם' היתה כתובה לאחר שלשת המינים, וכך היה אומר הכתוב "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, ולא תשלחנו ריקם", אזי הייתי דורש את הפסוק כדקאמרת, ששיעור ההענקה הוא בסך הכל חמש סלעים, מכל שלשת המינים יחד.}

^{אבל, השתא, דכתיב "ריקם" ברישא, עכשיו שנאמר 'ריקם' לפני שלשת המינים "צאנך גרנך ויקבך", הרי יש לך לדרוש את הפסוק כך -}

^{שדי, הטל את הכתוב "לא תשלחנו ריקם"}

^{- א"צאן".}

^{דהיינו, דרוש את הפסוק כאילו אמר "לא תשלחנו ריקם" לגבי "צאנך".}

^{וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "ולא תשלחנו ריקם", כאילו אמרו הכתוב א" גורן ".}

^{וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "לא תשלחנו ריקם", א"יקב".}

^{ומכאן למדנו, שצריכה להיות הענקה מכל מין ומין בשיעור חמש סלעים. (699)} 

^{ומקשינן: גם בענין עולת ראיה (700) נאמר בתורה 'ריקם'. (701) ועולת ראיה צריכה להיות שוה שתי מעות כסף.}

^{ואם כן, קשה: מדוע לומדים "ריקם ריקם" מפדיון הבן ששיעורו חמש סלעים?}

^{ונילף [נלמד] "ריקם ריקם" מעולת ראיה ששיעורה הוא שתי מעות כסף בלבד! (702)} 

^{ומתרצינן: אמר קרא [דברים טו] בענין הענקה: "אשר ברכך יי אלהיך". ללמד שנדרוש את המקרא לרבות, ולא למעט. (703)} 

^{שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: מעניקים לעבד שלשים סלעים כשלשים של עבד. כשם ששור שנגח עבד כנעני והרגו, משלם בעל השור שלשים סלעים לבעל העבד.}

^{והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה? מה בכך ששור שנגח עבד משלם שלשים בדמיו?}

^{ומשנינן: נאמר בענין הענקה [שם]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". ורבי יהודה יליף [לומד] "נתינה נתינה" בגזרה שוה מעבד. שנאמר בענין שור מועד שנגח עבד [שמות כא]: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו".}

^{מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכר להלן, בשור שהרג עבד, הוא שלשים שקלים -}

^{אף שיעור ה"נתינה" שהוזכרה כאן, בהענקה לעבד, הוא שלשים סלעים.}

^{ומקשינן: הרי גם בענין ערכין נאמר לשון "נתינה" [ויקרא כז כג] "ונתן את הערכך". (704)} 

^{והרי שיעור הערך הגבוה ביותר הוא חמישים שקלים. (705) ואם כן קשה: מדוע רבי יהודה לומד "נתינה נתינה" משלשים של עבד?}

^{ונילף [נלמד] "נתינה נתינה" מערכין, ונאמר ששיעור הענקה הוא חמישים סלעים! (706)} 

^{ומתרצינן: עדיף ללמוד את דין הענקה מדין שלשים של עבד, משני טעמים:}

^{חדא, טעם אחד: דאם לפניך שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט -}

^{אם תפשתה [תתפוס] את המרובה, יש חשש שמא לא תפשתה [לא תתפסנו] כדין.}

^{שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.}

^{אבל אם תפשתה את המועט, אין ספק שתפשתה אותו כדין. שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט. (707) (708)} 

^{ולכן לומדים את שיעור הענקה משלשים של עבד ולא מחמישים סלעים של ערכין.}

^{ועוד טעם נוסף: עבד מעבד הוה ליה למילף.}

^{ראוי ללמוד את דין הענקה בעבד מדין תשלום שלשים של עבד, מאחר ששניהם הם דינים שנאמרו בעבדים.}

^{שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: מעניקים לעבד חמשים סלעים, כחמשים של ערכין.} 

^{והוינן בה: מאי טעמיה דרבי שמעון?} 

^{ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".}

^{ורבי שמעון גמר [למד] "נתינה נתינה" בגזרה שוה מערכין, שגם בענין ערכין נאמרה לשון "נתינה" [ויקרא כז כג], "ונתן את הערכך".}

^{מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה להלן בערכין, הוא חמשים שקלים -}

^{אף שיעור הנתינה שהוזכרה כאן, בהענקה, הוא חמשים סלעים.}

^{ומקשינן: הרי "ערכין" היינו האומר "ערך פלוני עלי", והוא חייב לשלם להקדש את הערך הקצוב בתורה [ויקרא כז] לפי גיל הנערך ולפי מינו.}

^{ובתורה נאמרו כמה "ערכין". הערך הגבוה ביותר הוא לזכר מבן עשרים שנה ועד ששים שנה, ושיעורו הוא חמישים סלעים. והערך הנמוך ביותר הוא לנקבה מבת חדש ועד חמש שנים, ושיעורו שלשה סלעים.}

^{רבי שמעון לומד ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים בגזרה שוה מערכין.}

^{וקשה: הרי יש כמה שיעורים בערכין. ומדוע רבי שמעון אמר ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים, כשיעור הגבוה שבערכין?}

^{ואימא, אמור ששיעור הענקה הוא כמו השיעור שהוא בפחות שבערכין, דהיינו שלשה סלעים!}

^{ומתרצינן: "אשר ברכך יי אלהיך" כתיב. ומכאן שיש לדרוש מגזרה שוה לרבות ולא למעט.}

^{והנה, אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבותיו הלכה למשה מסיני, והיתה מסורת ביד התנאים אלו תיבות שבתורה נאמרו לגזרה שוה.}

^{ומאחר שאמרנו שרבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" לגזרה שוה, הרי שרבי שמעון קבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה. ואם כן קשה:}

^{מדוע רבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" מערכין? ונילף נלמד "נתינה" "נתינה" מנזקי עבד שנאמר [שמות כא] בשור מועד שנגח עבד: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו"!}

^{מה, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה להלן בעבד הוא שלשים -}

^{אף כאן, שיעור הנתינה שהוזכרה בהענקה, הוא שלשים סלעים!}

^{ומדוע אמר רבי שמעון ששיעור ההענקה הוא חמשים סלעים?}

^{והגמרא מחזקת את הקושיא:}

^{אף על פי שמצאנו לשון "נתינה" בערכין ששיעורה חמשים סלעים. בכל זאת היה ראוי שרבי שמעון ילמד את הנתינה שבהענקה מהנתינה שבנזקי עבד, ששיעורה שלשים סלעים, משני טעמים:}

^{חדא, טעם אחד: אם יש לפניך הברירה מבין שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט, הכלל הוא, דאם תפשתה את המרובה, יש חשש שמא לא תפשתה כדין, שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.}

^{אבל אם תפשתה את המועט, אין ספק שתפשתה כדין, שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט. (709)} 

^{ועוד טעם נוסף: עבד מעבד - הוה ליה למילף.}

^{היה ראוי ללמוד את שיעור ההענקה בעבד, משיעור שלשים של עבד, ששניהם דינים שנאמרו בענין עבדים!}

^{ומאחר שראוי ללמוד "נתינה" "נתינה" מעבד ששיעור הענקה שלשים סלעים, מדוע אמר רבי שמעון שמעניקים לעבד חמשים סלעים?}

^{ומכח קושיא זו הגמרא חוזרת בה ממה שאמרנו לעיל שרבי שמעון לומד "נתינה נתינה" לגזרה שוה, אלא צריך לומר, שרבי שמעון לא קיבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה. (710)} 

^{אך לפי זה, קשה: מדוע רבי שמעון למד את שיעור ההענקה משיעור ערכין? (711) מה ענין ערכין להענקה?}

^{ומתרצינן: רבי שמעון, "מיכה מיכה" גמר.}

^{רבי שמעון קיבל מרבותיו שלשון "מיכה" נאמרה לגזרה שוה, ונאמר בענין עבד [ויקרא כה] "וכי ימוך אחיך". ובערכין נאמר [ויקרא כז]: "ואם מך הוא". ומכאן מוכח, שיש ללמוד את שיעור הענקה בעבד משיעור ערכין, ששיעורו הוא חמשים סלעים.}

^{נאמר בענין הענקה [דברים טו יד]: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".}

^{וממה שנאמר בסוף הפסוק "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו", אנו לומדים, שאין חיוב להעניק לעבד דוקא מן הצאן או הגורן או היקב שהוזכרו בתחילת הפסוק, אלא אפשר להעניק לו מכל דבר.}

^{ומאחר שאפשר להעניק לעבד מכל דבר, יש לנו לשאול: אם כן, למה נאמרו צאן גורן ויקב?}

^{בשלמא לרבי מאיר, לדעת רבי מאיר, מובן מדוע נאמרו צאן גורן ויקב, שהרי רבי מאיר לומד את שיעור הענקה בגזרה שוה "ריקם ריקם" מפדיון הבן. ושיעור פדיון הבן הוא חמש סלעים בלבד -}

^{ולכו, היינו דכתיב "צאן גורן ויקב", כדי ללמד בגזירה שוה שכל אחד מהם שיעורו הוא חמש סלעים.}

^{ומוכח מכאן שבסך הכל שיעור הענקה הוא חמש עשרה סלעים.}

^{אלא, אבל לרבי יהודה ורבי שמעון, שאינם לומדים את שיעור הענקה מצאן גרן ויקב, קשה:}

^{האי, הכתוב "צאן גרן ויקב" - למה לי? (712) ומתרצינן: האי - מיבעי ליה לכדתניא, יש צורך בדברי הכתוב הזה, כדי ללמדנו את הדין השנוי בברייתא דלהלן:}

^{שנינו בברייתא: "העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".}

^{יכול לא יהו מעניקין לעבד אלא מצאן גורן ויקב בלבד.}

^{מנין נדע לרבות כל דבר?} 

^{תלמוד לומר, לכך נאמר בהמשך הכתוב: "אשר ברכך יי אלהיך תתן לו", מכאן שמעניקים לעבד מכל דבר.}

^{ומאחר שמעניקים לעבד מכל דבר, אם כן קשה:}

^{מה תלמוד לומר, לאיזה צורך נאמר "צאן גורן ויקב"? עונה הברייתא: הכתוב בא לומר לך: מה כמו שצאן גורן ויקב מיוחדים הם בכך שישנן בכלל ברכה, שהם מתרבים [צאן מתרבה על ידי פריה ורביה, וגורן ויקב זורעים אותם והם מצמיחים פירות].}

^{אף כל הדברים שהתרבו מהכתוב "אשר ברכך ה' אלהיך", לא התרבו אלא אם כן הם דברים שישנן בכלל ברכה.} 

^{יצאו כספים, שהואיל והם אינם מתרבים, הם אינם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", ואין האדון מעניקם לעבדו. (713)} 

^{אלו דברי רבי שמעון.} 

^{רבי אליעזר בן יעקב אומר: כספים לא יצאו מכלל "כל אשר ברכך ה' אלהיך". אלא יצאו פרדות, שאינן מולידות ואינן בכלל "ברכה". ואין האדון מעניקם לעבדו.}

^{והגמרא דנה במה נחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב:}

^{ומקשינן: ורבי שמעון, מדוע הוא ממעט רק כספים, ולא פרדות? הרי פרדות אינן מולידות, ואם כן הן אינן בכלל ברכה!}

^{ומתרצינן: אמנם פרדות אינן יולדות, אבל הן משבחן בגופייהו, הפרדות משמינות וגופם גודל, ולפיכך לדעת רבי שמעון הן בכלל "ברכה". (714)}

^{ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, מדוע הוא ממעט רק פרדות ולא כספים? הרי כספים אינם משביחים, ואם כן הם אינם בכלל ברכה!}

^{ומתרצינן: אמנם כספים אינם משביחים בגופם, אבל עביד בהו עיסקא, אפשר לעשות בהם עיסקא ולהרויח ממון, ולפיכך לדעת רבי אליעזר בן יעקב הם בכלל ברכה.}

^{עד כאן הגמרא ביארה את דברי הברייתא.}

^{ומדברי הברייתא למדנו ש"צאן גורן ויקב" נאמרו כדי ללמדנו שאין מעניקים לעבד אלא מדברים שהם בכלל ברכה. (715)} 

^{אבל עדיין יש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב לומר את שלשת המינים [צאן גורן ויקב]? די היה לומר מין אחד מהם, והיינו לומדים ממנו שלא התרבו אלא דברים שהם בכלל ברכה!}

^{וכדי לתרץ שאלה זו אמרינן:}

^{וצריכא, הכתוב הוצרך לומר את שלשת המינים הללו:}

^{דאי כתב רחמנא צאן בלבד, הוה אמינא הייתי אומר בעלי חיים, אין, דוקא בעלי חיים התרבו מ"אשר ברכך ה' אלקיך", מפני שהם דומים לצאן שהוזכר בכתוב בפירוש, אבל גידולי קרקע, לא!} 

^{לפיכך כתב רחמנא "גורן", ללמדנו שאף גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".}

^{ואי כתב הכתוב "גורן" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר גידולי קרקע, אין, רק גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", אבל בעלי חיים, לא.} 

^{לפיכך כתב רחמנא "צאן", ללמדנו שאף בעלי חיים הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".}

^{ועד כה בארנו מדוע הוצרך הכתוב לומר גם "צאן" וגם "גורן".}

^{אבל עדיין יש לשאול: "יקב" - למה לי?} 

   

^{דף יז - ב}

^{ומתרצינן: אילו לא נאמר "יקב", הייתי אומר ש"אשר ברכך" מרבה הכל, ואף דברים שאינם כעין גורן ויקב. (716)} 

^{ולפיכך נאמר "יקב" -}

^{למר, לדעת רבי שמעון, בא "יקב" למעוטי כספים.}

^{ולמר, לרבי אליעזר בן יעקב, "יקב" בא למעוטי פרדות.} 

^{והגמרא מביאה ברייתא נוספת, הדנה בכתובים שנאמרו בענין הענקה: תנו רבנן:}

^{נאמר בענין הענקה [דברים טו יד]: "אשר ברכך ה' אלהיך, תתן לו".}

^{והייתי יכול להבין מדברי הפסוק, שרק אם נתברך בית האדון בגללו של העבד מעניקים לו.}

^{אבל אם לא נתברך בית האדון בגללו, אין מעניקים לו.}

^{תלמוד לומר, לכן נאמר בתחילת הפסוק: "הענק תעניק". כפל הכתוב את לשון ההענקה, (717) כדי ללמדך, שתעניק לו, מכל מקום, בכל אופן שהוא - בין אם נתברך הבית בגללו, ובין אם לא נתברך.}

^{ומאחר שהכתוב ריבה שאפילו אם לא נתברך הבית בגללו מעניקים לו, אם כן קשה: מה תלמוד לומר, לשם מה נאמר "אשר ברכך"? מה בא המקרא הזה ללמדנו? -}

^{הכל לפי הברכה שהתברך הבית - תן לו לעבד!}

^{אם התברך הבית בגלל העבד, הוסף לו הרבה על הענקתו. ואם לא התברך הבית, אל תפחות מדברי הכתוב.}

^{אלו דברי תנא קמא.}

^{רבי אלעזר בן עזריה חולק, ואומר: דברים ככתבן.}

^{יש לפרש את דברי הכתוב "אשר ברכך ה' אלהיך", כמשמעותם הפשוטה: אם נתברך בית האדון בגללו, מעניקים לו. ואם לא נתברך הבית בגללו, אין מעניקים לו.}

^{ומאחר שלדעת רבי אלעזר בן עזריה אם לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו, אם כן קשה:}

^{מה תלמוד לומר לאיזה צורך נאמר "הענק תעניק" בכפל הלשון?}

^{עונה על כך רבי אלעזר בן עזריה: דברה התורה כלשון בני אדם. שכך דרכם של בני אדם, לדבר בכפל הלשון. ולכן אין לדרוש מכפילות הלשון שום דרשה.}

^{שנינו במשנתנו [לעיל יד ב], מה הם קנייני עבד עברי ואמה עבריה והנרצע. ומיתת האדון הוזכרה במשנתנו בענין עבד נרצע, שהוא קונה את עצמו במיתת האדון, ואינו עובד את היורשים.}

^{ועתה מביאה הגמרא ברייתא, המבארת את דין עבד עברי ואמה עבריה במיתת האדון: (718)} 

^{תנו רבנן:}

^{א. עבד עברי לאחר מיתת האדון - עובד את הבן, את בנו של האדון, היורש את אביו, עד מלאת שש שנות עבדותו, או עד היובל, אם אירע היובל בתוך שש שנים.}

^{ואם האדון מת בלא בנים - אינו עובד את הבת, אף על פי שהבת יורשת את אביה כשאין לו בנים. (719)} 

^{ב. אמה עבריה לאחר מיתת האדון - אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת של האדון, מפני שמיתת האדון מוציאתה לחרות.}

^{ג. הנרצע, וכן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים - אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, מפני שמיתת האדון מוציאתו לחרות.}

^{והגמרא מבארת את דברי הברייתא:}

^{אמר מר [התנא] בברייתא:}

^{א. עבד עברי עובד את הבן, ואינו עובד את הבת.} 

^{והוינן בה: מנהני מילי, מנין התנא למד זאת?}

^{ומשנינן: מהא דתנו רבנן: נאמר בענין עבד עברי [דברים טו יב]: "כי ימכר לך אחיך, ועבדך שש שנים". מאחר שנאמר "ועבדך" ולא נאמר "ועבד", משמע שבא הכתוב לומר שהעבד יעבוד רק לך [לקונה] בלבד, ולא ליורש, לשאר היורשים, חוץ מן הבן.}

^{וממשיך התנא:}

^{שמא תאמר, מנין לך זאת שאתה אומר בכוונת הכתוב, שהעבד יעבוד רק לך, ולא ליורש שלך, אבל הוא ימשיך לעבוד את הבן?}

^{או אינו, אולי דבריך אינם נכונים, אלא הכתוב "ועבדך" מלמד שיעבוד רק לך בלבד, ולא יעבוד אפילו לא לבן שלך, כמו שלא יעבוד לשאר היורשים?}

^{תשובתך: כשהוא, כשהכתוב אומר [שמות כא] בענין עבד עברי "שש שנים יעבד", ולא אומר "יעבדך", משמע שלא רק אותך הוא יעבוד, אלא גם עוד מישהו אחר, שיבוא במקומך, הוא יעבוד -}

^{הרי זה שיעבוד העבד העברי לאחר מות האדון לבן שלו - אמור בכתוב.}

^{ומכאן אתה למד, שהעבד עובד את הבן אחר מות האדון.}

^{ושמא תשאל: הא מה, כיצד אני מקיים את דברי הכתוב "ועבדך שש שנים", שמשמע ממנו שיעבוד העבד רק "לך", ולא לאף אדם אחר? -}

^{תשובתך: כך יש לך לדרוש: לך בלבד יעבוד, ולא ליורש, חוץ מן הבן.}

^{ושמא תשאל: מה ראית לרבות עבד עברי שיעבוד את הבן מהכתוב "שש שנים יעבוד", ולהוציא, שלא יעבוד את האח [או את שאר היורשים] מהכתוב "ועבדך שש שנים"?}

^{והרי אפשר לומר להיפך: מהכתוב "שש שנים יעבד" נרבה שיעבוד אף את האח או שאר היורשין, ואילו מן הכתוב "ועבדך" נלמד שיעבוד לך, ולא לבן!}

^{תשובתך: מרבה אני את הבן, שכן מצאנו שהבן עדיף על האח, לפי שהבן קם תחת [במקום] אביו לענין שני דבדים:}

^{[א] ליעדה (720) - אדם שיש לו אמה עבריה, בידו ליעדה, לקנותה לו לאשה על ידי הכסף שהיא נקנתה בו לאמה. (721) וכשם שיכול לייעדה לעצמו, כך יכול לייעדה אף לבנו, שנאמר [שמות כא]: "ואם לבנו יעדנה".}

^{אבל אין האדון יכול לייעד את האמה לאחיו.}

^{[ב] ולשדה אחוזה - המקדיש את שדה אחוזתו, (722) יכול הוא לפדותה, וצריך לתת בפדיונה חמישים שקל כסף להקדש עבור בית זרע כור שעורים. (723)} 

^{ואם לא פדאה המקדיש, והגזבר הספיק למכרה לאיש אחר, אזי השדה נשארת בידי הלוקח עד שנת היובל. וביובל היא יוצאת מידי הקונה, ומתחלקת לכהנים, (724) ואינה חוזרת למקדיש.}

^{ואם בנו של המקדיש קנה את השדה מידי הגזבר, הרי היא חוזרת ביובל לידי אביו, (725) ואינה מתחלקת לכהנים. (726)} 

^{ומכאן ראיה שהבן עומד תחת אביו בשדה אחוזה. כלומר, שאם הוא קנה את השדה, אין דינו כדין אדם אחר שקנאה מהקדש [שאז היא מתחלקת ביובל לכהנים], אלא כשקנה הבן מהקדש, חוזרת השדה לאביו ביובל. ואילו אם האח או אחד משאר היורשים קנה את השדה, הרי זה כמי שקנה אותה אדם זר, וביובל תצא ממנו השדה ותתחלק לכהנים.}

^{ובענין עבד עברי, כתוב אחד מרבה שהעבד עובד אף למישהו אחר, וכתוב אחד ממעט שהעבד עובד לך ולא לאחר. ומאחר שמצאנו שהבן עומד במקום אביו לענין שני הדברים הללו [ליעד, ולשדה אחוזה], לפיכך מסתבר שאף בענין עבד עברי, הבן עומד במקום אביו.}

^{וכשם שהעבד עבד את אביו, כך הוא עובד אותו. והכתוב ריבה את הבן, ומיעט את האח ושאר היורשים.}

^{אך עדיין יש להקשות על דברי התנא:}

^{אדרבה! מרבה אני, מסתבר לי יותר לרבות שהעבד יעבוד את האח, שכן מצינו שאחי המת קם תחת אחיו ליבום!} 

^{אם מת אדם בלא בנים, אחי המת מייבם את אשתו. ואילו הבן אינו מייבם את אשת אביו שמת.}

^{וכשם שלענין יבום, מצינו שהאח עומד תחת אחיו המת, ולא הבן, כך מסתבר שאף לענין עבד עברי, האח עומד תחת אחיו, ולא הבן.}

^{ואם כן קשה: מדוע התנא ריבה שהעבד עובד את הבן, ומיעט שאינו עובד את האח?}

^{עונה על כך התנא: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן! הרי אין האח מייבם את אשת אחיו המת אלא אם כן אין למת בן.}

^{הא, הרי אם יש לו בן, אין דין יבום כלל, מפני שהבן עומד תחת אביו, ודוחה את הצורך ביבום.}

^{ולכן אין להביא ראיה מדין יבום שהאח עומד תחת אחיו יותר מאשר הבן! (727)} 

^{ומאחר שהבן עדיף מהאח לענין לייעדה ולענין פדיית שדה אחוזה, לפיכך מסתבר לרבות שהבן עומד תחת אביו אף לענין עבד עברי.}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ומקשה הגמרא על סוף דברי הברייתא:}

^{הרי התנא הקשה: מדוע אין מרבים את האח שקם תחת אביו ליבום?}

^{ועל כך הוא תירץ: אין דין יבום אלא במקום שאין בן. נמצא שאין האח עדיף על הבן לענין יבום.}

^{ומדייקת הגמרא מדברי התנא: אלא טעמא דאיכא הא פירכא, הטעם שהעבד עובד את הבן ולא את האח, הוא אך ורק משום הפירכא ש"אין יבום אלא במקום שאין בן".}

^{ומשמע, הא לאו הכי, בלעדי פירכא זאת, הייתי אומר כיון שהאח עדיף מהבן לענין יבום, גם לענין עבד עברי, היה העבד עובד את האח ולא את הבן.}

^{וקשה, הרי אפילו אם מצינו שהאח עדיף על הבן לענין יבום, עדיין יש לבן עדיפות על האח, כי -}

^{ותיפוק לי, דהכא תרתי והכא חדא!} 

^{הרי כיון שהבן עומד תחת אביו לשני דברים, ליעוד ולשדה אחוזה, ואילו האח אינו עומד במקום אחיו אלא לדין אחד, ליבום, הרי הבן עדיף מהאח, והאיך היה עולה בדעתנו לומר שהאח עדיף מהבן?}

^{ומתרצינן: בשדה אחוזה נמי, לא היינו יודעים את עדיפות הבן על האח אלא רק מהאי פירכא - הוא דקא נפקא ליה זאת לתנא.}

^{והיינו, אף לענין עדיפות הבן על האח בשדה אחוזה, היה זקוק התנא ללימוד שאין האח עדיף על הבן ביבום, על ידי הפירכא "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן". כי בלעדי פירכא זאת, גם בשדה אחוזה לא היתה לבן עדיפות על האח.}

^{היות ובענין שדה אחוזה לא נאמר בתורה בפירוש שהבן עומד תחת אביו, אלא כך נאמר שם [ויקרא כז]:}

^{"ואם [המקדיש] לא יגאל את השדה, ואם [הגזבר] מכר את השדה לאיש אחר, והיה השדה בצאתו ביובל לכהנים".}

^{והמילים "לאיש אחר", מיותרות הן. (728)} 

^{ודרשו חכמים, שהמילה "אחר" באה לומר, דוקא אם הגזבר מכר את השדה לאיש זר, אין היא חוזרת לבעלים ביובל. אבל אם מכרה לקרובו של המקדיש, הרי היא חוזרת לבעלים ביובל.}

^{ואילו המילה "איש" באה ללמד שיש קרובים שדינם כדין "אחר", שאם הגזבר מכר להם את השדה, הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל.}

^{ופירשו חכמים, שהכתוב מלמד שהבן אינו כאחר, אלא האח הוא כאחר.}

^{ושאלו בברייתא במסכת ערכין [כה ב]: ומה ראית לרבות את הבן (729) ולמעט את האח? ומדוע שלא נאמר להיפך? וענה התנא: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו לייעדה, (730) ולפיכך הוא קם תחת אביו גם לענין שדה אחוזה.}

^{והקשו על כך: אדרבה! נרבה את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום!}

^{וענה על כך התנא: "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן", הרי אין האח מייבם את אשת אחיו המת אלא אם כן אין למת בן, הא אם יש לו בן אין דין יבום.}

^{ובשדה אחוזה לא היה יכול התנא לענות שכח הבן עדיף בשני דברים, ביעוד ובעבד עברי, ואילו כח האח עדיף ביבום בלבד, שהרי בעבד עברי לא נאמר בתורה בפירוש שהוא עובד את הבן ולא את האח.}

^{נמצא, שבתורה מצאנו בפירוש שהבן עדיף רק לענין יעוד, והאח עדיף רק לענין יבום. ואילו בענין שדה אחוזה ועבד עברי, לא נאמר בתורה כוחו של מי עדיף: של הבן או של האח.}

^{הילכך, אף בענין עבד עברי, שנה התנא פירכא זו "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן".}

^{אבל לולי פירכא זו, הייתי אומר, כשם שהאח עדיף מן הבן לענין יבום, כך הוא עדיף בעבד עברי. ואי אפשר היה לענות שהבן עדיף מהאח בשני דברים [יעוד ושדה אחוזה], שהרי לולא הפירכא הזאת לא הייתי יודע שאכן הבן עדיף מהאח אף בשדה אחוזה עצמה.}

^{שנינו בברייתא: אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.} 

^{והוינן בה: מנהני מילי, מנין למדנו זאת?}

^{אמר רבי פדא: דבחומש דברים [טו יב - יז] בפרשת עבד עברי נאמרו שני דינים הנוהגים בעבד עברי:}

^{א. מצות הענקה.}

^{ב. דין רציעה. (731)} 

^{ומיד לאחר דין רציעה, אמר קרא: "ואף לאמתך תעשה כן". (732) ולהלן הברייתא מוכיחה שאמה העבריה אינה נרצעת.}

^{ואם כן, בהכרח שאין לפרש "ואף לאמתך תעשה כן" לומר שהיא נרצעת, אלא יש לפרש שהקישה הכתוב, את האמה העבריה, לעבד נרצע:}

^{מה כמו שנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת [וכפי שיבואר להלן] (733) -}

^{אף אמה העבריה - אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.} 

^{ומקשינן על דברי רבי פדא: והאי וכי הכתוב "ואף לאמתך תעשה כן", להכי הוא דאתא? וכי הוא בא ללמדנו דרשה זו שהאמה אינה עובדת את הבן?}

^{הא מיבעי ליה, לכדתניא! הרי הכתוב הזה נצרך כדי ללמדנו דין אחר המובא בברייתא:}

^{וכך שנו בברייתא: הכתוב "ואף לאמתך תעשה כן", נאמר לענין להעניק. כשם שנאמר בפרשה לעיל שמעניקים לעבד נרצע, (734) כך מעניקים אף לאמה.}

^{והתנא ממשיך ואומר: שמא תאמר, מנין אתה אומר שהכתוב נאמר לענין להעניק?} 

^{או אינו, אולי דבריך אינם נכונים, אלא הכתוב מתייחס לרציעה, ללמדך שכשם שהעבד נרצע כך האמה נרצעת! (735)} 

^{תשובתך: כשהוא [כשהכתוב] אומר בענין רציעה [שמות כא ה]: "ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע", הרי המילה "העבד" (736) באה להדגיש שרק העבד נרצע ולא האמה -}

^{הרי דין רציעה אמור שאינו נוהג באמה, אלא רק בעבד. ובהכרח שהכתוב "ואף לאמתך תעשה כן" אינו מדבר לגבי דין רציעה.}

^{הא, אם כן, במה אני מקיים את הכתוב "ואף לאמתך תעשה כן"?}

^{בעל כרחך, הכתוב מדבר להעניק [לגבי הענקה].}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ומכאן קשה על רבי פדא:}

^{כי לדבריו, הכתוב "ואף לאמתך תעשה כן", מקיש את דין האמה לדין הנרצע, ללמד שאין האמה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ואילו הברייתא אומרת שהכתוב מלמד שדין הענקה נוהג אף באמה! (737)} 

^{ומתרצינן את דברי רבי פדא:}

^{אמנם הכתוב הקיש את האמה לנרצע, וזה בא ללמד שאמה אינה עובדת את הבן כדברי רבי פדא. ובכל זאת התנא למד מהכתוב הזה גם שדין הענקה נוהג אף באמה.}

^{משום, שאילו היה הכתוב בא רק להקיש את דין האמה לדין הנרצע, אם כן, נכתוב קרא, היה ראוי למקרא לכתוב "ואף לאמתך כן".}

^{מאי תעשה? למה נאמר "תעשה"?}

^{שמעת מינה תרתי. מכאן אנו למדים שהפסוק בא להשמיענו שני דברים:}

^{א. "ואף לאמתך כן" - להקישה לנרצע, שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת.}

^{ב. "תעשה" - ללמד שהענקה נוהגת אף באמה. (738)} 

^{שנינו בברייתא: הנרצע וכן הנמכר לעובד כוכבים, אינו עובד לא את הבן ולא את הבת.} 

^{והגמרא מביאה מקור לדברי הברייתא:}

^{הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת - דכתיב [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".}

^{אמר הכתוב "ועבדו" ולא אמר "ועבד", כדי ללמד, שהעבד יעבוד אותו [את האדון] בלבד, ולא את הבן, ולא את הבת.}

^{נמכר לעובד כוכבים - מנין שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת?}

^{אמר חזקיה: אמר קרא בענין הנמכר לעובד כוכבים [ויקרא כה]: "וחשב עם קונהו [את כסף פדיונו כשהוא בא לצאת לחרות] ".}

^{אמר הכתוב "קונהו" ולא אמר "הקונה", כדי לומר, שצריך לחשב את כסף הפדיון עם קונהו בלבד, ולא עם יורשי קונהו. כי הוא יוצא לחרות במיתת האדון בחינם, ואינו צריך לפדות את עצמו בממון מידי היורשים.}

^{ואגב שהגמרא הביאה את דרשת חזקיה "וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו", היא מביאה גם את דברי רבא -}

^{אמר רבא:}

^{א. דבר תורה - עובד כוכבים יורש את ממון אביו. (739)}

^{וראיה לדבר: שנאמר בענין עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים: "וחשב עם קונהו".}

^{אמר הכתוב "עם קונהו" - ולא עם יורשי קונהו!} 

^{מכלל זה אתה למד, דאית ליה לעובד כוכבים יורשים.}

^{משמע מדברי הכתוב, שיש לאדון הנכרי יורשים היורשים את ממונו, שהרי אם אין הם יורשים כלל את ממונו, מדוע הוצרך הכתוב לומר שאין הם יורשים מאביהם הנכרי את העבד העברי? (740)} 

^{ב. גר שהתגייר יורש - את אביו העובד כוכבים, אך דין זה אינו מדברי תורה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד הוא, ואינו מתייחס לאביו, אלא דין זה הוא מדברי סופרים.} 

^{ורבא מוכיח זאת מדברי המשנה [דמאי ו י]: עבודה זרה אסורה בהנאה. ואף יין נסך ותקרובת עבודה זרה אסורים בהנאה. (741)} 

^{וכשם שעבודה זרה ויין נסך אסורים בהנאה, כך חילופיהם אסורים בהנאה. (742)} 

^{ושנינו בענין זה במסכת דמאי [שם]:}

^{שני אחים, שאחד מהם היה גר, והאחר היה עובד כוכבים, שירשו את אביהם העובד כוכבים, והיה בירושה עבודה זרה ויין נסך, ומעות -}

^{אזי לפני שהגר והעובד כוכבים חלקו את הירושה ביניהם, האח הגר יכול לומר לאחיו העובד כוכבים: טול אתה עבודת כוכבים, ואני אטול את המעות. או טול אתה יין נסך, ואני אטול את המעות. (743) והמעות שביד הישראל מותרים בהנאה [ואין הן בכלל "חליפי עבודה זרה" האסורים בהנאה, ולהלן יתבאר הטעם לכך].}

^{אך כל זה הוא רק לפני שכל אחד מן האחים נטל את חלקו.}

^{אבל, משבאו לרשות הגר, שכבר חילקו ביניהם את הירושה, (744) ונפל בחלק הגר עבודה זרה ויין נסך - אסור לו לגר להחליפם במעות שלקח אחיו הגוי, שהרי בהחלפה זו הוא נהנה מאיסורי הנאה. (745)}

^{והנה, אי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך שגר יורש את אביו מדאורייתא, אזי יש להקשות: מדוע לפני שחלקו את הירושה, יכול הגר לומר לעובד כוכבים "טול אתה עבודת כוכבים ויין נסך, ואני אטון את המעות"?}

^{הרי גם כי [כאשר] לא באו לרשותו, כי שקיל - חילופי עבודת כוכבים הוא דקא שקיל!} 

^{שהרי כאשר מת אביהם הגוי, זכה כל אח בחצי מהעבודה זרה ויין הנסך, ובמחצית המעות. וכאשר הגר נוטל מן הירושה את חלקן רק במעות, הרי הוא נוטל אותם במקום העבודה זרה שנוטל אחיו הגוי, והרי זה מחליף עבודה זרה במעות! (746) (747)} 

^{אלא, בהכרח, צריך לומר שגר אינו יורש את אביו הגוי אלא מדרבנן בלבד. וחכמים לא זיכו את הגר אלא בנכסי אביו המותרים, ולא בעבודת כוכבים ויין נסך. (748)} 

^{ומדוע חכמים תיקנו שגר יורש את אביו הגוי?}

^{גזירה הוא דעבוד רבנן, תקנה עשו חכמים, משום שאם הגר לא יירש את אביו, יש חשש שמא הגר יחזור לסורו לעבודת כוכבים, כדי לרשת את אביו. שהרי הגוי כן יורש את אביו. (749)} 

^{תניא נמי הכי, אף מדברי הברייתא דלהלן מוכח כדברי רבא, שטעם הדבר שהגר יכול לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות", הוא משום שהגר אינו יורש את אביו הגוי אלא מדרבנן: (750) כי הברייתא מוסיפה על דברי המשנה, ואומרת:}

^{זה ששנינו שהגר יכול לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות", במה דברים אמורים? - כשירשו מאביהם הגוי עבודת כוכבים ומעות.}

^{אבל כשנשתתפו, אם הגר והגוי קנו עבודה זרה ומעות בשותפות, אסור לגר לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות", מפני שהוא נהנה מעבודה זרה האסורה בהנאה.}

^{ונשאלת השאלה: מה ההבדל בין ירושה לשותפות? מדוע בירושה הגר יכול לומר "טול אתה עבודת כוכבים", ואילו בשותפות אסור?}

^{אלא, מכאן ראיה לדברי רבא, שבירושה מותר לומר כן, מפני שמדאורייתא אין הגר יורש בנכסי אביו מאומה, וחכמים לא תקנו לו ירושה אלא בהיתר. אך טעם זה אינו בשותפות, שהרי חלק הגר שייך לו מדאורייתא, מפני שהוא קנהו. (751)} 

^{ג. עובד כוכבים שאביו התגייר והוא נשאר גוי כבתחילה, ורוצה לירש את אביו הגר, וכן, אם הוא התגייר בעצמו, ואף אביו התגייר אתו, ורוצה לירש את אביו הגר -}

^{אינו יורש את אביו, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.} 

^{מדברי תורה אינו יורש - כי משנתגייר האב, אין בנו מתייחס אחריו, שהרי האב כשהתגייר - כקטן שנולד עכשיו ללא יחוס הוא דומה. (752)} 

^{ואם הבן התגייר, אין חשש שמא יחזור לסורו, שהרי גם גוי אינו יורש את אביו הגר. (753) ולפיכך לא תיקנו חכמים שהגר יורש את אביו הגר.}

^{ורבא מוכיח זאת מדברי הברייתא: דתנן: (754) מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, ומת הגר, לא יחזיר לבניו, מפני שהם אינם יורשים אותו.}

^{ואם החזיר לבניו - אין רוח חכמים נוחה הימנו.}

^{דהיינו, הוא לא הוסיף נחת רוח לחכמים במעשיו, שאין הם מחזיקים לו טובה על כך, מפני שלא הצריכוהו לעשות כן. (755)} 

^{ומקשינן סתירה מהמשנה על דברי הברייתא:}

^{והתנן, (756) הרי שנינו בסוף מסכת שביעית: מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו. ואם החזיר - רוח חכמים נוחה הימנו! (757)} 

^{ומתרצינן: לא קשיא!} 

<sup>כאן, הברייתא ששנינו בה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, מדובר בה במי שהורתו ולידתו היו שלא בקדושה. שאמו הרתה אותו בהיותה גויה, ואף ילדתו בלא שהיא התגיירה.


דף יח - א</sup>

^{ואילו כאן, במשנה, ששנינו בה שרוח חכמים נוחה הימנו, מדובר בה בבן שהורתו שלא בקדושה, שבעוד אביו גוי נכנסה אמו להריון ממנו, ונתגיירה אמו לפני שהוא נולד, ולידתו היתה בקדושה, בזמן שאמו ישראלית גמורה. (758) ומאחר שבזמן הלידה היתה אמו ישראלית, יטעו הרואים, ויאמרו שהוא ישראל גמור, ובכל זאת אינו יורש את אביו הגר. ולפיכך נוח לחכמים שיירש את אביו.}