^{אתאי ההיא איתתא, באה אשה אחת, אמרה ליה: הב לי חד שוכא, תן לי מחרוזת אחת.}

^{אמר לה: אי יהיבנא ליך, האם מיקדשת לי? אם אתן לך מחרוזת, תסכימי להתקדש לי בה?}

^{אמרה ליה: הבא מיהבא, נתון תתן.}

^{ודנה הגמרא: האם האשה התכוונה לומר: נתון תתן כאשר אמרת, לשם קידושין. והרי היא מקודשת.}

^{או שמא היא התכוונה לומר: נתון תתן לי כמו שאמרתי לך ליתנם לי במתנה, ואל תתלוצץ עלי. ואינה מקודשת.}

^{אמר רב חמא: כל דיבור "הבה מיהבה" [נתון תתן] - לאו כלום הוא, ואינה מקודשת.}

^{ב. ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא. מעשה באדם אחד שהיה שותה יין בחנות.}

^{אתאי ההיא איתתא, באה אשה אחת, ואמרה ליה: הב לי חד כסא! תן לי כוס אחת של יין.}

^{אמר לה: אי יהיבנא ליך מיקדשת לי? אם אתן לך כוס יין, תסכימי להתקדש לי בו?}

^{אמרה ליה: אשקויי אשקיין! השקה תשקני.}

^{אמר רב חמא: כל "אשקויי אשקיין" - לאו כלום הוא. והאשה לא התרצתה לקידושין, ולפיכך היא אינה מקודשת.}

^{ג. ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא. אדם אחד השליך תמרים מן הדקל לארץ. אתאי ההיא איתתא, באה אשה אחת, אמרה ליה: שדי לי תרתי, השלך לי שני תמרים.}

^{אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת לי? אם אשליך בעבורך, תסכימי להתקדש לי בהם?}

^{אמרה ליה: שדי מישדא! השלך תשליך.}

^{אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" - לאו כלום הוא, ואינה מקודשת. איבעיא להו, נשאלה שאלה לבני הישיבה:}

^{אם האשה היתה משיבה באחד משלושת המעשים הללו בלי לכפול את הלשון, כגון שהיתה עונה לו: "הב", או "אשקי", ו"שדי", ולא היתה כופלת את דבריה ["הבה מיהבה", "אשקויי אשקיין", "שדי מישדא"] מהו הדין בזה?}

^{האם גם כאשר האשה אמרה פעם אחת "תן לי", אנו אומרים שהתכוונה לומר תן לי כמו שאמרתי ואל תתלוצץ עלי. או שמא, דוקא כפל לשון משמעותו תן לי כפי שאמרתי, אבל אם אמרה "תן לי" פעם אחת, כוונתה לומר תן לי כפי שאמרת אתה לשם קידושין?}

^{אמר רבינא: מקודשת.} 

^{רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא! הריני נשבע בכתר המלך: אינה מקודשת.} 

^{והלכתא: אינה מקודשת.} 

^{ואגב שפסקנו כאן הלכה, פוסקת כאן הגמרא הלכות נוספות, בכמה אופני קידושי כסף שהוזכרו בסוגייתנו:}

^{א. והלכתא: שיראי לא צריכי שומא.}

^{המקדש אשה בשיראין אינו צריך לשום את דמיהן לפני הקידושין [ושלא כדברי רב יוסף לעיל ז ב].}

^{ב. והלכתא כרבי אלעזר, שאמר [לעיל ח א] "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר אחד בלבד, הרי זו מקודשת מיד, ובלבד שישלים לה אחר כך למנה.}

^{ג. והלכתא כרבא אמר רב נחמן [לעיל ח סוף עמוד א], שאם אמר לאשה "התקדשי לי במנה" והניח משכון עליו, אינה מקודשת, הואיל ומנה אין כאן, משכון אין כאן.}  

^{שנינו במשנה: האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה.}

^{עד כה ביארה הגמרא את דין קידושי כסף.}

^{ועתה באה הגמרא לבאר את דין קידושי שטר:}

^{תנו רבנן:}

^{קידושי אשה בשטר - כיצד?} 

^{המקדש קטנה או נערה, על ידי קידושין שנותן לאביה - אם כתב לו המקדש לאבי הקטנה או הנערה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו [בנייר או בחרס] שוה פרוטה:}

^{בתך מקודשת לי.}

^{או אם כתב לו: בתך מאורסת לי.}

^{או אם כתב לו: בתך לי לאינתו [לאשה] - ונתן את השטר לאבי הקטנה או הנערה - הרי זו מקודשת.} 

^{מתקיף לה רבי זירא בר ממל לדברי הברייתא, בקושיא:}

^{האיך יתכן ששטר קונה בצורה כזאת? הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, הרי אין נוסח השטר הזה, דומה לנוסח שטר מכר של שדה - שהרי התם, בקנין שדה, המוכר הוא זה שכותב לו לקונה "שדי מכורה לך".}

^{ואילו הכא, כאן, הבעל, שהוא הקונה את האשה, כותב לו לאב [שהוא המקנה את בתו] "בתך מקודשת לי".}

^{ומנין לנו שבנוסח כזה אפשר לקנות בשטר?}

^{אמר רבא: התם בשטר מכר, אנו מפרשים את אופן קניית השטר מעניינא דקרא, מתוך משמעות הכתוב בענין מכר [וכפי שיבואר להלן].}

^{והכא, וגם כאן, בקידושין, אנו מפרשים את אופן קניית השטר מעניינא דקרא, מתוך משמעות הכתוב בענין קידושין - התם, במכר, כתיב [ויקרא כה]: "ומכר מאחוזתו". ומשמע שבמוכר תלה רחמנא את עשיית הקנין, ולפיכך הוא זה שכותב את השטר. ולכן הוא כותב בו "שדי מכורה לך", ונותנו לקונה.}

^{ואילו הכא, בקידושין, כתיב [דברים כב]: "כי יקח איש אשה". ומשמע שבבעל תלה רחמנא את עשיית מעשה הקידושין. ולפיכך הבעל הוא זה שכותב את שטר הקידושיו, ולכן הוא כותב בו "בתך מקודשת לי", ונותנו לאביה, המקנה אותה לו.}

^{ותמהינן: הרי התם, במכר, נמי כתיב [ירמיה לב] "שדות בכסף יקנו". כלומר, הקונים יקנו שדות בכסף, ומשמע שמעשה קניית השדה הוא על ידי קניית הקונה,ולא על ידי מכירת המוכר. ואם כן, מדוע המוכר הוא זה שכותב את השטר?}

^{ומתרצינן: מאחר וכתוב בענין שדה "ומכר מאחוזתו", ומוכח מכאן שבשדה תלתה התורה את מעשה הקנין במוכר, לכן בהכרח, שבפסוק השני, קרי ביה, יש לך לקרוא את האמור בפסוק "שדות בכסף יקנו", כאילו נאמר "יקנו", בפת"ח, תחת האות י'. דהיינו, שהמוכרים הם אלו שיקנו את שדותיהם לקונים.}

^{ודחינן את התירוץ: מאי טעמא קרית ביה "יקנו"? מדוע אתה קורא יקנו בפת"ח תחת האות י'? - הרי זה משום דכתיב בענין שדה "ומכר מאחוזתו", שמוכח ממנו שבמוכר תלה הכתוב את הקנין!}

^{ואם כן קשה: הכי נמי, גם בענין קידושין, קרי ביה, תקרא את הפסוק "כי יקח" כאילו נאמר בו "כי יקח" בפת"ח תחת האות י'!}

^{וכך תהיה משמעות הפסוק: כי יקיח איש [אבי נערה] אשה [את בתו] לבעל.}

^{והראיה שאת מעשה הקידושין עושה אבי הנערה, מהא דכתיב [דברים כב] בפרשת מוציא שם רע, שאביה של הנערה אשר הוציא עליה בעלה שם רע [שזינתה בזמן אירוסיה], בא לבית דין, ואומר להם: את בתי נתתי לאיש הזה, והוא שם לה עלילות דברים.}

^{וכיון שאמר הכתוב "את בתי נתתי", מוכח שהאב הוא זה שמקנה את בתו לבעל!}

^{ומכח קושיא זו נדחה התירוץ שיש לקרוא את הפסוק כאילו נאמר "שדות יקנו" בפת"ח, וחוזרת הקושיא, שאמנם במכר נאמר "ומכר מאחוזתו", אבל, הלא נאמר גם "שדות בכסף יקנו", ומשמע שקנין הקרקע תלוי בקונה ולא במוכר! ומדוע המוכר כותב את השטר?}

^{אלא, אמר רבא תירוץ אחר: הלכתא נינהו! כך נאמרה הלכה למשה מסיני, שבקידושי אשה הבעל הוא זה שכותב את שטר הקידושין. ואילו במכר שדה, המוכר הוא זה שכותב את שטר המכירה.}

^{ואסמכינהו רבנן - אקראי. חכמים הסמיכו וחיזקו את ההלכה הללו, שנאמרו למשה מסיני, על סמך הפסוקים "ומכר מאחוזתו", ו"כי יקח", אף על פי שאין הפסוקים הללו ראיה גמורה, שהרי מצינו פסוקים המורים אחרת.}

^{ואיבעית אימא תירוץ אחר:}

^{התם נמי, גם שם, בפסוק "שדות בכסף יקנו", שהבאנו ממנו ראיה שהקונה הוא זה שעושה את מעשה הקנין, ולפי זה הוא זה שצריך לכתוב את השטר - יש להוכיח מן הכתובים שאין הקונה כותב את השטר, אלא המוכר הוא זה שכותב אותו.}

^{כי בספר ירמיה [פרק לב, מפסוק ו והלאה] מסופר, שהקב"ה ציוה את ירמיהו לקנות את שדהו של בן דודו, חנמאל בן שלם, אשר בענתות.}

^{ואכן ירמיהו קנה ממנו את השדה.}

^{וכך נאמר שם: ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי. ואקח את ספר [שטר] המקנה.}

^{כלומר, ירמיהו שהיה הקונה, קיבל את שטר המכירה מיד חנמאל שהיה המוכר.}

^{ומוכח שגם בפסוק זה, המוכר הוא זה שכותב בשטר "שדי מכורה לך", ונותן אותו ללוקח.}

^{אבל בקידושין נאמר "כי יקח", ולפיכך הבעל הוא הקונה, והוא הכותב בשטר "בתך מקודשת לי", ונותנו לאב. ועתה הגמרא מביאה מימרא של רב נחמן, בענין קידושי שטר:}

^{אמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו הבעל, לאביה של הקטנה או הנערה, על הנייר, או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה:}

^{בתך מקודשת לי.}

^{או כתב לו: בתך מאורסת לי. או "בתך לי לאינתו [לאשה] " - הרי בין אם קבלת השטר נעשתה על ידי אביה, שהאב קיבל את השטר מידי הבעל.}

^{ובין אם קבלת השטר נעשתה על ידי האשה עצמה, שהיא קיבלה את השטר מידי הבעל, מדעתו של האב - הרי היא מקודשת.}

^{ובלבד שהקידושין היו מדעתו של האב.}

^{כלומר, אף על פי שקבלת השטר יכולה להעשות על ידי הבת, אין הקידושין מועילים אלא אם כן נעשו מדעתו של האב.}

^{והוא, וכל זה מדובר, בבת שעדיין לא בגרה, והאב הוא הזכאי בקידושיה. ולפיכך צריך שהקידושין יהיו מדעתו של האב.}

^{במה דברים אמורים ששטר הכתוב בו "בתך מקודשת לי", הרי הוא שטר כשר, גם אם קבלתו הבת, מדעת אביה - כאשר הבת היא קטנה או נערה.}

^{אבל משבגרה, ושוב אין לאביה זכות בקידושיה, צריך השטר להכתב לגביה, ולא לגבי אביה. ולכן, אם -}

^{כתב לה לאשה בוגרת על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה: הרי את מאורסת לי - מקודשת.}

^{בין אם קבלת השטר נעשתה על ידי אביה עבורה, ובין אם קבלת השטר נעשתה על ידי האשה עצמה.} 

^{ומועילה קבלת השטר על ידי אביה עבורה, רק אם הקידושין נעשו מדעתה של האשה.}

^{כלומר, אף על פי שהאב יכול לקבל את שטר הקידושין, אין הקידושין מועילים אלא אם כן נעשו מדעת האשה עצמה, שהיא אמרה לו לקבלם.}

^{והוא, וכל זה מדובר, אחרי שבגרה, שאז הבת זכאית בקידושיה, ולפיכך צריך שהקידושין יהיו מדעתה. אבל לפני שבגרה, הקידושין נעשין מדעת האב, ואפילו בעל כרחה של הבת.}

^{ועתה דנה הגמרא בשאלה האם שטר הקידושין צריך להכתב לשמה -}

^{בעי [שאל] רבי שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה של האשה המתקדשת, אלא לשם אשה אחרת בעלת שם דומה, ונמלך בו המקדש מלקדשה, ורוצה עתה לתת את השטר הזה לאשה הזו - מהו דינו?}

^{האם צריך שבשעת הכתיבה יהיה בדעתו של הבעל לכתוב את השטר הזה כדי לקדש בו את האשה הזאת. או שגם אם היתה דעתו בשעת כתיבת השטר לקדש בו אשה אחרת, ונמלך מלקדשה, יכול הוא עתה לתתו לאשה זו, אם יש לה שם דומה.}

^{וצדדי הספק הם:}

^{האם הויות ליציאות מקשינן. האם ראוי להקיש ולהשוות את דין ההויות [הקידושין], לדין היציאות [הגירושין], ולומר -}

^{דף ט - ב}

^{מה, כמו שביציאה בעינן, צריכים אנו שיהיה הגט כתוב לשמה של האשה המתגרשת, לפי שנאמר [דברים כד] "וכתב לה", ודרשו חכמים: "לה" - לשמה!}

^{אף הוייה [קידושין], בעינן לשמה.} 

^{או דלמא, שמא נאמר, שהויות להדדי מקשינן. אנו מקישים ומשוים את כל קניני ההויות [הקידושין] זה לזה -}

^{מה הוייה דקידושי כסף - לא בעינן, לא צריכים אנו להטביע את צורת המטבע שמקדשים בו את האשה לשמה של האשה המתקדשת - אף הויה דשטר - לא בעינן שיכתב השטר לשמה! בתר דבעיא - הדר פשטה. לאחר שריש לקיש הסתפק בזה, חזר הוא עצמו ופשט את הספק:}

^{הויה ליציאה מקשינן.} 

^{שהרי, מנין למדנו בכלל את קידושי שטר? -}

^{דאמר קרא [דברים כד] "ויצאה והיתה".}

^{מכך שהוקשה הויה ליציאה, למדנו כי כשם שהאשה מתגרשת בשטר, כך היא גם מתקדשת בשטר.}

^{ולפיכך אף לענין כתיבת השטר לשמה, יש להקיש את ההויה ליציאה. וצריך שגם שטר הקידושין יכתב לשמה, כמו שטר הגט.}

^{וממשיכה הגמרא לדון בענין נוסף הקשור להיקש הויה ליציאה:}

^{איתמר: שטר קידושין שכתבו לשמה, לשם קידושי אשה פלונית, ושלא מדעתה, שלא שאל את האשה לפני כתיבת השטר, האם היא מסכימה להתקדש לו בשטר. ואחרי שכבר כתב את השטר הודיע לה, והסכימה לכך, וקיבלה ממנו את השטר - נחלקו אמוראים מהו הדין בזה:}

^{רבא ורבינא אמרי - מקודשת.} 

^{רב פפא ורב שרביא אמרי - אינה מקודשת.} 

^{ורב פפא מבאר במה תלויה מחלוקתם:}

^{אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו, אפרש את טעם דבריהם של רבא ורבינא הסוברים שהיא מקודשת, ואימא טעמא דידי, ואפרש גם את טעם דברי, שאני סובר שהאשה אינה מקודשת:}

^{אימא טעמא דידהו, אפרש את טעם דבריהם של רבא ורבינא הסוברים שהאשה מקודשת.}

^{משום דכתיב "ויצאה והיתה" - מקיש הכתוב הוייה ליציאה - מה יציאה, הנעשית בשטר גט, צריך שיכתב שטר הגט לשמה.}

^{ואולם, אפילו אם נכתב הגט שלא מדעתה [בלי הסכמתה] הוא כשר.}

^{אף הוייה הנעשית בשטר קידושין, נמי - צריך שיכתב שטר הקידושין לשמה. ואולם, אפילו אם נכתב שלא מדעתה הוא כשר.}

^{ולכן, רבא ורבינא אמרו, שטר קידושין שנכתב לשמה ושלא מדעתה, הרי זה כשר.}

^{ואימא טעמא דידי, ואפרש את טעם דברי, שאני סובר ששטר קידושין שנכתב לשמה ושלא מדעתה, פסול.}

^{מפני שנאמר "ויצאה והיתה" - מקיש הכתוב הוייה ליציאה:}

^{מה, כמו שבענין יציאה בגט, בעינן שיכתב השטר לדעת המקנה.}

^{והיינו, צריכים אנו לכתוב את הגט מדעתו של הבעל, שנאמר "וכתב לה" [ולא די בכך שיכתוב הסופר את הגט לשמה], כיון שהבעל הוא זה שמקנה לאשה את עצמה שתוכל להנשא למי שתרצה - אף הוייה, גם שטר קידושין, בעינן שיכתב השטר לדעת המקנה.}

^{ובקידושין הרי האשה היא זאת שמקנה את עצמה לבעל. ולכן שטר קידושין צריך להכתב לדעת האשה, ואם הוא נכתב שלא מדעתה, הרי הוא פסול. מיתיבי סתירה לדברי רבא ורבינא, הסוברים ששטר קידושין שנכתב שלא מדעת האשה כשר:}

^{הרי שנינו במסכת בבא בתרא [קסז ב]: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין, אלא מדעת שניהן, הבעל והאשה.}

^{מאי, במה מדובר שם?}

^{לאו, האם לא בשטרי אירוסין ונשואין ממש?!}

^{ושנינו שאין כותבין שטר אירוסין [קידושין] ונשואין אלא מדעת שניהם, ומוכח משם שצריך את דעת האשה לכתיבת שטר קידושין!}

^{והרי זו סתירה לדברי רבא ורבינא!}

^{ודחינן: לא. אין מדובר שם בשטרי אירוסין ממש! אלא המדובר הוא בשטרי פסיקתא, שהם שטרות בהם כותבים את ההתחייבויות שבין שני הצדדים, אבי החתן ואבי הכלה, ואת הממון שפסקו זה על זה.}

^{וכדרב גידל אמר רב:}

^{דאמר רב גידל אמר רב: כאשר לפני הקידושין שואל אבי הכלה את אבי החתן: כמה אתה נותן לבנך? ואומר לו אבי החתן: כך וכך.} 

^{וחוזר אבי החתן ושואל את אבי הכלה: כמה אתה נותן לבתך? ואומר לו: כך וכך.} 

^{אם עמדו אבי החתן ואבי הכלה מתוך ההסכמה הזאת וקידשו את ילדיהם, [החתן את הכלה], בלי שיעשו אבי החתן ואבי הכלה קנין כל שהוא ביניהם על ההתחייבויות שהתחייבו זה לזה.}

^{אזי, אף על פי שלא עשו קנין, בכל זאת קנו! כל אחד ואחד מהם, קנה את ההתחייבות מחברו. ואין אף אחד יכול לחזור בו.}

^{ואין צורך במעשה קנין להתחייבות זאת, היות והן הן - הדברים הנקנים באמירה בלא קנין.}

^{והקידושין הם גמר הדבר, מפני שהם נהנים בכך שהם נקשרים זה לזה בקשר הקידושין, ואותה ההנאה גורמת שהם גומרים בדעתם להקנות את התחייבויותיהם זה לזה, ואין צורך בקנין.}

^{ועל אותם תנאים אמרה המשנה [בבבא בתרא] שאין העדים רשאין לכתוב עליהם שטר, אלא מדעת שניהם. אבל אם העדים לא שאלו את שניהם, אין הם רשאים לכתוב שטר, מפני שיתכן שנוח להם שההתחייבות תהיה רק כמלוה על פה, ולא כמלוה בשטר.}

^{שנינו במשנה: האשה נקנית ובביאה.} 

^{והוינן בה: מנא לן, מנין לנו שהאשה נקנית בביאה? אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [דברים כב]: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל" - מלמד הכתוב שנעשה לה בעלה לבעל, על ידי שקנה אותה בקנין בעילה. ולפיכך נאמר "בעולת בעל".}

^{אמר ליה, תמה לו רבי זירא לרבי אבהו, שהביא את המאמר הזה של רבי יוחנן - ואמרי לה, יש אומרים שריש לקיש הוא שתמה לרבי יוחנן:}

^{למה אתה טורח ומחזר ללמוד את קידושי ביאה מפסוק זה?}

^{וכי כעורה [מכוערת] היא ברייתא זו, ששנה בה רבי את המקור לקידושי ביאה!?}

^{דתניא: [דברים כד] "כי יקח איש אשה, ובעלה" - מלמד הכתוב, שאשה נקנית בביאה.}

^{וכי אין הברייתא הזו מקובלת עליך?!}

^{ותירצו רבי אבהו, או רבי יוחנן:}

^{אי מהתם, אם נבוא ללמוד מהפסוק "ובעלה" שאשה מתקדשת בביאה, הוה אמינא, הייתי אומר שאין האשה נקנית לבעלה, אלא עד דמקדש, והדר בעיל.}

^{דהיינו, היה מקום לומר, שאין האשה מתקדשת בביאה גרידא, אלא צריך לקדש אותה תחילה בכסף, ואחר כך לבעול אותה, משום שמשמעות הפסוק הזה היא: "כי יקח איש אשה", שיקנה אותה תחילה בקידושי כסף [כמבואר לעיל ב א], ואחר כך "ובעלה".}

^{קא משמע לן, לפיכך הוצרך ללמוד מהפסוק "בעולת בעל", להשמיענו שביאה קונה בפני עצמה.}

^{מתקיף לה רבי אבא בר ממל בקושיא:}

^{וכי היה יתכן לומר שאין הקידושין חלים אלא אם קידש את האשה בכסף ואחר כך בעלה, עד שהוצרך רבי יוחנן ללמוד מהפסוק "בעולת בעל" שהאשה נקנית בקנין ביאה גרידא?!}

^{והרי אם תאמר כן - נערה בתולה המאורסה, שזינתה בזמן אירוסיה, דאמר רחמנא לענוש אותה בסקילה - היכי משכחת לה!?} 

^{האיך תמצא אפשרות שכזאת, להענישה בסקילה על שזינתה בהיותה נערה בתולה מאורסה?}

^{שהרי עונש הסקילה על זנות של אשת איש נאמר אך ורק בנערה בתולה מאורסה, ואילו שאר אשת איש [מאורסה שאינה נערה, או נערה שאינה בתולה, או נשואה] שזינתה תחת בעלה, עונשה הוא במיתת חנק.}

^{שכך אמרה תורה [דברים כב כב]: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל, ומתו גם שניהם", והיינו מיתה בחנק.}

^{ונאמר [בפסוק שאחריו]: "כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה. וסקלתם אותם באבנים". ודרשו חכמים: "כי יהיה נערה בתולה" - בתולה ולא בעולה. מלמד הכתוב שנערה מאורסה שנבעלה, עונשה הוא בחנק, כאשת איש נשואה [כתובות מח ב].}

^{ואם כדבריך, שהיה מקום לומר שאין האשה מתקדשת אלא על ידי קידושי כסף וביאה יחד, האיך תיתכן זנות של נערה בתולה מאורסה, שדינה בסקילה? והרי משנבעלה בשעת קידושיה, מעתה אין היא בתולה אלא בעולה, ואם זינתה תחתיו, דינה הוא בחנק, כדין אשת איש בעולה, ולא בסקילה כדין נערה בתולה!}

^{ורבי אבא בר ממל מפרש את קושיתו:}

^{אי דאקדיש והדר בעיל, אם קידש את האשה בכסף ואחר כך בעל אותה, הרי בעולה היא, ודינה הוא בחנק!}

^{ואי דאקדיש ולא בעיל - לאו כלום הוא! אם קידש בכסף ולא בעל, הרי לדבריך, היה מקום לומר שאין אלו קידושין, והיא נחשבת כפנויה, ואם נבעלה לאדם אחר היא אינה חייבת עונש כלל!}

^{אלא בהכרח היינו מבינים, ש"כי יקח איש אשה" הוא קנין בפני עצמו בכסף, והמשך הכתוב, "ובעלה", הוא קנין בפני עצמו, בביאה, ולא היה מקום להעלות על הדעת שמהפסוק הזה היינו אומרים שאין האשה נקנית לבעלה אלא אם קידש ובעל!}

^{ומביאה הגמרא תשובה להתקפתו של רבי אבא בר ממל - אמרוה רבנן, התלמידים היושבים קמיה דאביי:}

^{גם אם היינו מפרשים את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה", שאין האשה נקנית אלא בכסף וביאה יחד, עדיין משכחת לה, תוכל למצוא נערה בתולה מאורסה שחייבת מיתת סקילה אם מזנה בהיותה ארוסה - כגון שאירס אותה בכסף, ואחר כך בא עליה הארוס בביאה שלא כדרכה, שלא בעל אותה במקום הבתולים, אלא במקום יציאת הרעי.}

^{ובביאה שכזאת היא מתקדשת לו, אבל עדיין היא נשארת בתולה, ולפיכך אם זינתה תחתיו, דינה הוא בסקילה, שהרי היא נערה בתולה מאורסה.}

^{אמר להו אביי, לתלמידיו: אי אפשר היה להעמיד את דין הסקילה בנערה בתולה מאורסה כדבריכם, במי שנתקדשה בכסף ונבעלה על ידי בעלה בביאה שלא כדרכה.}

^{כי מצינו להלן, שנחלקו רבי ורבנן באשה שנבעלה שלא כדרכה [על ידי אדם שאינו בעלה], האם היא נעשית בכך "בעולה", וכפי שיבואר בגמרא להלן.}

^{לדעת רבי היא נחשבת ל"בעולה", ואילו לרבנן עדיין היא נחשבת ל"בתולה".}

^{ולדעת רבי, ברור הדבר, שאם הארוס בא עליה שלא כדרכה, הרי היא נעשית בעולה. ומעתה, אם תזנה, דינה הוא בחנק ולא בסקילה.}

^{אך אפילו חכמים מודים, שבעילת הארוס בביאה שלא כדרכה מחשיבה אותה כבעולה, ואין היא נחשבת עוד לבתולה.}

^{שהרי עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אם היא נעשית בעולה בביאה שלא כדרכה, אלא רק באדם אחר שבא עליה שלא כדרכה.}

^{אבל בעל [הארוס] - דברי הכל, אם בא עליה אפילו שלא כדרכה, עשאה בכך "בעולה". [ודבר זה נלמד להלן מהכתוב "בעולת בעל"].}

^{ומבארת עתה הגמרא מה היא הברייתא שאביי למד ממנה את מחלוקת רבי ורבנן:}

^{מאי היא הברייתא שאביי הסתמך עליה?}

^{דתניא: באו עליה, על נערה בתולה המאורסה, י' אנשים, ביאה שלא כדרכה, ועדיין היא נשארה בתולה - כולן נידונין בסקילה. אלו דברי חכמים.}

^{רבי חולק ואומר: אומר אני, הראשון נידון בסקילה, לפי שבא עליה בהיותה בתולה, וכולן, כל אלו שבאו עליה אחריו, נידונים בחנק, מפני שהיא נעשתה בעולה על ידי הראשון, למרות שהוא בא עליה שלא כדרכה.}

^{ואמר על כך אביי, שאפילו חכמים מודים שאם הארוס בא עליה תחילה, היא נעשית בעולה.}

^{והקשה להם אביי, שלפי זה חוזרת הקושיא: האיך היינו יכולים לומר שאין האשה נקנית לבעלה אלא בכסף וביאה? והרי אם תאמר כך, לא תמצא נערה בתולה מאורסה שדינה בסקילה! אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה, תמצא זאת, כגון שקדשה הארוס בשטר. ושטר ודאי קונה בפני עצמו, אף בלא ביאה.}

^{וטעם הדבר: הואיל ושטר גומר ומוציא את האשה מבעלה, בלא שום דבר נוסף, לפיכך גם לענין קידושין, השטר גומר ומכניס בלא ביאה.}

^{ולכן, אילו היה נאמר בתורה רק "כי יקח איש אשה ובעלה", ולא היה נאמר "בעולת בעל", הייתי אומר שכסף וביאה קונים רק כשהם נעשים שניהם יחד, ואילו שטר קונה בפני עצמו. ונערה בתולה המאורסה שנסקלת, היא באופן שהתקדשה בשטר, ועדיין לא נבעלה על ידי בעלה, ונשארה בתולה, וזינתה תחתיו.}

^{ולפיכך הוצרך רבי יוחנן הוצרך לדרוש מהכתוב "בעולת בעל", שביאה קונה בפני עצמה.}

^{ומעתה, צריך לפרש את הפסוק "כי יקח איש אשה, ובעלה", ש"כי יקח" הוא קנין בפני עצמו בכסף. ו"ובעלה" הוא קנין בפני עצמו בביאה.}

^{ומכאן מוכח, שכסף קונה בלא ביאה, וביאה קונה בלא כסף.}

^{עד כאן התבאר מדוע רבי יוחנן הוצרך ללמוד שביאה קונה באשה מהכתוב "בעולת בעל", ולא למד זאת מהכתוב "ובעלה".}

^{אבל, נשאלת השאלה: ורבי יוחנן, האי "ובעלה" - מאי עביד ליה? מה יעשה רבי יוחנן עם הכתוב "ובעלה"? לשם מה הוא נכתב?}

^{ומשנינן: הכתוב ההוא - מיבעי ליה, נצרך הוא כדי ללמד, שדוקא זו [אשה] נקנית לבעלה בביאה. ואולם, אין האמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.}

^{כי לולי שאמר הכתוב "כי יקח איש אשה, ובעלה", סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך, שתיתי בקל וחומר מיבמה, שיש ללמוד שאמה העבריה נקנית בביאה, בקל וחומר מיבמה - ומה יבמה, שאין נקנית בכסף, בכל זאת נקנית היא ליבם בביאה.}

^{זו, אמה העבריה, שקל יותר לקנותה, שהרי היא נקנית בכסף - אינו דין לומר שנקנית גם בביאה?!} 

^{ולפיכך נאמר באשה "כי יקח איש אשה, ובעלה", ללמד שרק אשה נקנית לבעלה בביאה, ואין אמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.}

^{ומקשינן: האיך היה עולה על הדעת לומר שהאמה תיקנה לאדונה בביאה, בקל וחומר מקנין היבמה ליבם?}

^{והרי יש לדחות את הקל וחומר, ולומר:}

^{מה ליבמה שנקנית בביאה - זהו משום שכן זקוקה ועומדת היא לביאת היבום מחמת קידושי אחיו המת, ונמצא שהביאה של היבם בה אינה באה אלא רק לגמור את הקנין.}

^{אבל אמה העבריה, שאינה זקוקה ועומדת לאדון שלה, מנין לנו להעלות על הדעת שביאתה האדון בה, מועילה לעשות בה קנין שלם מתחילתו ועד סופו?}

^{ומכח קושיא זו הגמרא אומרת שמטעם אחר היה עולה בדעתנו לומר שהאמה נקנית בביאה:}

^{סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר, הואיל וכתב הכתוב בענין אמה עבריה [שייעד אותה האדון להיות לו או לבנו לאשה] -}

^{[שמות כא]: "אם אשה אחרת יקח לו [האדון] - שארה, כסותה ועונתה [של האמה העבריה שייעד לו לאשה] לא יגרע".}

^{הקישה הכתוב את האמה העבריה [שייעדה לאשה], לאשה אחרת.}

^{וכיון שהקיש הכתוב את האמה העבריה לאשה, הייתי אומר מכח ההיקש הזה: מה אחרת [אשה] מיקניא לבעלה בביאה - אף אמה העבריה מיקניא לאדונה בביאה.} 

^{לפיכך, קא משמע לן, השמיענו הכתוב "כי יקח איש אשה, ובעלה", שרק האשה נקנית לבעלה בביאה, ולא האמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.}

^{עד כאן הגמרא ביארה את דעתו של רבי יוחנן, שלמד קידושי ביאה מהכתוב "בעולת בעל".}

^{ועתה הגמרא מבארת את דעתו של רבי, שלמד קידושי ביאה מהכתוב "ובעלה".}

^{ויש לשאול: רבי - האי סברא, מנא ליה?} 

^{מנין ילמד רבי שאמה העבריה אינה נקנית בביאה? הרי לדעתו המילה "ובעלה" נצרכת היא כדי ללמד את עצם קידושי ביאה, ולא כדי למעט את קנין אמה העבריה מקנין ביאה!}

^{ומתרצינן: רבי סבר, שאם כן, אם אכן הפסוק נכתב רק כדי ללמד על עצם קידושי ביאה, ותו לא - לכתוב רחמנא "ובעל" בלא תוספת האות ה'!}

^{מאי "ובעלה"? מדוע אמר הכתוב "ובעלה", בתוספת האות ה'? שמע מינה תרתי, נלמד מהפסוק הזה שני דברים:}

^{[א] עצם קידושי ביאה נלמדים מ"ובעל".}

^{[ב] ממעטים שאין האמה נקנית לאדונה בביאה, מהאות ה' המיותרת.}

^{אך הגמרא מקשה על תירוץ זה:}  

^{אך לדברי רבא, דאמר: בר אהינא [שם של אמורא] אסברה לי, הסביר לי, שאני יכול להביא מקור לדברי שקידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין, מדרשת הכתוב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה - ובעלה", מכאן שדוקא קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, אבל קידושין שאין מסורין לביאה [שאין אני יכול לקרוא בהם "כי יקח איש אשה, ובעלה"] - לא הוו קידושין. ואם אכן רבי דרש מהמילה "ובעלה" שתי דרשות, כפי שאמרנו לעיל [שאשה נקנית בביאה, ושאין האמה נקנית בביאה], קשה: מאי איכא למימר?} 

^{כיצד למד רבא מהמקרא הזה שקידושין שאינן מסורין לביאה אינם קידושין? והרי אין לו יתור בפסוק הזה שמכוחו תהיה לו אפשרות לדרוש אותה לדרשה שלישית?}

^{ומתרצינן: לדעת רבא יש יתור נוסף בפסוק הזה:}

^{אם כן, אם אכן הפסוק היה נכתב רק כדי ללמדנו את שתי הדרשות הללו, נכתוב קרא "כי יקח איש אשה או בעלה"! שהרי הביאה היא קנין נפרד בפני עצמו!}

^{מאי "ובעלה"? - מדוע נכתב "ובעלה" ב - ו' החיבור?}

^{לפיכך, שמע מינה כולהו, תלמד מכאן את כל שלשת הדרשות -}

^{א. "בעל" - מלמד שנקנית בבעילה.}

^{ב. האות ה' - ממעטת שאין אמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.}

^{ג. ו' החיבור - מלמד שצריך קידושי כסף אשר מכחם תהיה האשה ראויה לביאה.}

^{אך עדיין יש לשאול שאלה נוספת על רבי - הרי רבי יוחנן למד מהכתוב "בעולת בעל", שנעשה לה בעל על ידי בעילה, אך רבי למד זאת מ"ובעלה".}

^{ואם כן, רבי, האי "בעולת בעל" - מאי עביד ליה? מה רבי דורש מהכתוב "בעולת בעל"?}

^{ומתרצינן: האי מבעי ליה, הכתוב הזה נצרך ללמדנו שרק הבעל עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה, כל זמן שהיא עדיין בתולה [וכסברת אביי לעיל].}

^{ותמהינן: ומי אית ליה לרבי האי סברא?! וכי רבי סובר שיש הבדל בין הבעל לאחר בענין ביאה שלא כדרכה?!}

^{והתניא, הרי שנינו בברייתא:}

^{באו עליה, על הנערה המאורסה, עשרה אנשים ביאה שלא כדרכה, ועדיין היא בתולה - כולם נידונים בסקילה, כדין הבא על נערה בתולה מאורסה. אלו דברי חכמים.}

^{רבי אומר: אומר אני, רק הראשון נידון בסקילה, מפני שבא עליה בעודה בתולה. ואילו כולם, כל הבאים עליה אחריו, נידונים בחנק, כדין הבא על אשת איש בעולה.}

<sup>ומכאן, שלדעת רבי, גם אדם אחר, שאינו הבעל, עושה את הנערה "בעולה" בביאה שלא כדרכה!


דף י - א</sup>

^{אמר תירץ רבי זירא תירוץ:}