^{יציאה דכוותה קא ממעט!} 

^{יציאת הנערה באירוסין שהכתוב מיעטה, הינה באופן הדומה ליציאת האמה מרשות האדון, כדלהלן:}

^{ביציאת האמה מרשות האדון, הכתוב בא להשמיענו שהיא יוצאת חינם, ואין צורך לתת כסף לאדון שהיא יוצאת מרשותו, כדי לפצותו על יציאתה.}

^{וכיוצא בזה יציאת אירוסין, שהכתוב מיעט אותה מכלל יציאת האמה ומשמע מהכתוב שהנערה כן יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, כוונת הכתוב היא לומר: שהאב מקבל כסף כשהבת יוצאת מרשותו.}

^{ומקשינן על זה: וכי יציאת הבת באירוסין דומה ליציאת האמה?!}

^{והא לא דמיא האי יציאה - להאי יציאה!} 

^{הרי אין דומה יציאת האמה ליציאת האשה, כי -}

^{התם, שם, בענין אמה עבריה, נפקא לה, הרי היא יוצאת בהבאת סימני נערות מרשות האדון לגמרי.}

^{ואילו הכא, ביציאת אירוסין, אכתי עדיין מיחסרא, מחוסרת היא מסירה לחופה. וכל עוד לא נמסרה הבת לבעל לחופה, אין הבת יוצאת מרשות האב לגמרי באירוסין.}

^{שנינו במשנה במסכת כתובות: האב זכאי בבתו במעשה ידיה, במציאתה, ובהפרת נדריה.}

^{זכויותיו של האב הם כל זמן שהיא קטנה או נערה, שאז היא ברשותו, כל עוד אינה נישאת.}

^{ואילו בשעת הנישואין [החופה], הבת יוצאת מרשות אביה לגמרי, ומעתה מעשה ידיה ומציאתה אינם שלו אלא של בעלה.}

^{וכמו כן, משנישאת הבת, אין האב יכול להפר נדריה כלל, אלא הבעל לבדו מיפר את נדריה. אך הקידושין בפני עצמן, אינם מוציאים את הבת מרשות אביה לגמרי, שהרי עדיין מעשה ידיה ומציאתה הם שלו, וכן מפר האב את נדריה בשותפות הארוס.}

^{ולפיכך, אין יציאת האמה מרשות האדון, דומה ליציאת הבת מרשות האב בקידושין. שהרי האמה יוצאת [על ידי סימני נערות] מרשות האדון לגמרי בלא כסף, ואילו יציאת הבת בקידושין אינה יציאה לגמרי מרשות אביה, כי עדיין חסרה מסירתה לחופה. ורק בשעת החופה, הבת יוצאת לגמרי מרשות אביה, ומעשה ידיה ומציאתה אינם שלו.}

^{ואם כן, קשה על מה שתירצנו לעיל שהכתוב ממעט את יציאת אירוסין באופן הדומה ליציאת האמה. שהרי אין היציאות הללו דומות זו לזו!}

^{ומתרצינן: בהפרת נדרים, מיהא, נפקא ליה מרשותיה!} 

^{דהיינו, על כל פנים, לענין הפרת נדרים, הבת יוצאת לגמרי מרשות האב על ידי קידושין. כדלהלן:}

^{דתנן [נדרים סו א]: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין יחד את נדריה, ואין אחד מהם יכול להפר את נדריה לבדו.}

^{נמצא, שעל ידי האירוסין, הבת יצאה מרשות האב לגמרי. שמכאן ואילך אין בכוחו להפר את נדריה לבדו.}

^{לסיכום: מסקנת הגמרא היא, שלמדים מהפסוק האמור באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף", שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף שייך לאביה [אם מתקדשת לפני בגרותה].}

^{ותמהינן: וכי האי "ויצאה חנם" - להכי הוא דאתא!?} 

^{וכי הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" בא ללמדנו דבר זה שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף בנערה שייך לאביה?!}

^{והרי הא מבעי ליה לכדתניא, הרי יש צורך בפסוק זה ללמדנו דרשה אחרת, המבוארת בברייתא - בענין אמה העבריה נאמרו שלשה דרכים שבהם היא יוצאת מרשות האדון, ומכאן ואילך אינו יכול לנהוג בה כשפחה:}

^{א. על ידי שהאדון לוקח אותה לו לאשה. [וזו מצות יעוד].}

^{ב. על ידי שהאדון נותן אותה לבנו לאשה [מצות יעוד לבנו].}

^{ג. על ידי פדיון כסף, שהאדון מגרע מהכסף ששילם עבורה את ערך הזמן שהיא עבדה אצלו, והאב נותן לו את יתרת הדמים [שמות כא ח ט].}

^{ונאמר [שם פסוק יא]: "ואם שלש אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם אין כסף". ולא התבאר בפסוק מתי היא תצא חנם אין כסף.}

^{דתניא, כך שנינו בברייתא: "ויצאה חנם" מסתבר לומר שאילו ימי הבגרות, בזמן שהיא חדלה מלהקרא "נערה", ומכאן ואילך הרי היא בכלל "בוגרת", שאז האמה יוצאת מרשות האדון.}

^{והוסיף הכתוב ואמר "אין כסף", ללמד על יציאה בזמן אחר. ואלו ימי נערות, בזמן שהביאה סימני נערות, וחדלה מלהקרא "קטנה". והרי היא "נערה".}

^{[ולהלן הגמרא תבאר איך יתכן שהאמה תצא בבגרות, והרי היא יוצאת כבר בנערות].}

^{ומעתה קשה על רב יהודה אמר רב שדרש מיתור המילים "אין כסף" ללמד - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, דהיינו אב.}

^{אמר תירץ רבינא: אמנם המילים "אין כסף" אינן מיותרות, שהרי הן באו ללמד שהאמה יוצאת בימי נערות, אבל עדיין יש לשאול על הפסוק: אם הכתוב בא ללמדנו רק שהאמה יוצאת בנערות, אם כן לימא קרא, יאמר הכתוב "אן כסף" ["אין" חסר י']!}

^{מאי "אין כסף"? למה נאמר "אין כסף" בכתיב מלא [והרי מצינו שאמר הכתוב "מאן יבמי", בלא האות י', ושמשמעות הלשון היא "אין יבמי רוצה"] -}

^{מכאן למדו חכמים, שהכתוב בא לומר: אין כסף לאדון זה בלבד.}

^{אבל יש כסף לאדון אחר שהנערה יוצאת מרשותו.}

^{ומאן ניהו, ומי הוא אותו אדון אחר? - זה האב.} 

^{והגמרא מביאה עתה מקור לדברי רבינא שדורשים את האות י' שבמילה "אין" בפני עצמה, מפני שהיה ראוי לכתוב לומר "אן" בלא האות י':}

^{וממאי דדרשינן הכי? מנין לנו שאכן דורשים את יתור האות י' שבמילה "אין"?}

^{דתניא בברייתא כיוצא בזה לגבי דין אכילת תרומה:}

^{בת כהן אוכלת בתרומה. אבל אם היא נשאת לישראל, הרי היא אסורה לאכול בתרומה.}

^{ונאמר בענין זה [ויקרא כב יג]:}

^{"ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [שבעלה הישראלי מת או גירשה], וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה [מן התרומה שמקבל אביה הכהן] תאכל".}

^{ומוכח מהכתוב הזה, שבת כהן אשר יש לה זרע מישראל, אסורה לאכול תרומה אפילו לאחר מות בעלה.}

^{ושנינו בברייתא על הפסוק הזה:}

^{"וזרע אין לה" -}

^{אין לי ללמוד מדברי הכתוב הזה, אלא רק שזרעה מישראל מונע את בת הכהן מן התרומה.}

^{אבל אם מת בנה מישראל, אך השאיר אחריו בן, שהוא זרע זרעה מישראל - מנין שאף הוא מונע אותה מלאכול בתרומה?}

^{תלמוד לומר, לכך נאמר "זרע אין לה" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"]. ודרשו מכך חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע עיין לה".}

^{כלומר, אף אם מת בנה מישראל, עיין ובדוק אחריו, שאם הוא השאיר אחריו זרע, עדיין אמו הכהנת אסורה לאכול תרומה.}

^{וכיוצא בזה יש לנו לדון:}

^{אין לי מקור לכך שזרע ישראל מונע את בת כהן מן התרומה, אלא כשאותו זרע הוא זרע כשר.}

^{זרע פסול, כגון ממזר, מנין לנו שאף הוא מונע את אמו [בת הכהן] מלאכול בתרומה?}

^{תלמוד לומר: "זרע אין לה" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"], ודרשו חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע עיין לה" - חפש ובדוק אחר כל זרע שהוא, ואפילו ממזר בכלל.}

^{ומקשינן על הברייתא: איך אפשר ללמוד מהכתוב "זרע אין לו" שאף זרע ממזר מונע את אמו מלאכול בתרומה?}

^{והא אפיקתיה, והרי כבר דרשת את הפסוק לרבות זרע זרעה!} 

^{ומתרצינן: זרע זרעה - לא איצטריך קרא!} 

^{אין צורך בפסוק על מנת לרבות את זרע זרעה כדי לפוסלה מאכילת תרומה. היות דבני בנים - הרי הן כבנים, וכפי שהגמרא דורשת במסכת יבמות [סב ב] מן המקרא.}

^{ולפיכך, כי איצטריך קרא, כל אשר הוצרך הכתוב, הוא ללמד שאף זרע פסול מונע את בת הכהן מלאכול בתרומה. על כל פנים, למדנו מדברי הברייתא שדורשים שהאות י' במילה "אין" מיותרת, וחכמים דורשים אותה בפני עצמה. ולכן, אף רב דרש את האות י' שבפסוק "אין כסף" ללמד שהנערה מתקדשת בכסף, והכסף שייך לאביה.}

^{והוינן בה: ותנא גופיה - מנליה דדריש הכי!?} 

^{התנא עצמו שדרש "זרע אין לה" - עיין לה, מנין הוא למד שהאות י' שבמילה "אין" היא מיותרת, ואפשר ללמוד מהיתור שלה דרשה?}

^{אמרי, אמרו חכמים לבאר:}

^{הרי כתיב [במדבר כב] "מאן בלעם הלוך עמנו".}

^{והמילה "מאן" משמעותה "אין", שאין בדעתו של בלעם ללכת עמנו.}

^{וכמו כן כתיב [דברים כה] "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". וגם כאן משמעות המילה "מאן", היא "אין", שאין בדעתו של יבמי להקים לאחיו שם בישראל.}

^{דלא כתיב בהו, בפסוקים הללו אות יו"ד במילה "מאן", וכאילו אמר הכתוב "אין" בלי להשתמש באות יו"ד.}

^{ומוכח שלשון הכתוב "אין", יכולה להאמר "אן", בלא יו"ד.}

^{ואילו הכא [בפסוקים "אין כסף", וכן "זרע אין לו"] כתיב ביה אות יו"ד.} 

^{ומדוע הוסיף הכתוב כאן אות י'?}

^{אלא, שמע מינה, לדרשא הוא דאתא. למד מכאן שהאות י' באה ללמדנו דרשה.}

^{לסיכום: למסקנת הגמרא, האות י' שבכתוב "אין כסף" היא המלמדת שהנערה מתקדשת בכסף, הניתן לאביה.}

^{ובמהלך הסוגיא הובאו דברי רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר [שמות כא]: "וכי ימכור איש את בתו לאמה". כשם שמעשה האמה לאדון, כך מעשה הבת לאב.}

^{ועתה הגמרא מבררת מדוע הוצרך הכתוב ללמד שמעשה הבת וקידושיה שייכים לאב, ואין לומדים זה מזה:}

^{ומפרשינן: ואיצטריך, הכתוב הוצרך למכתב שכסף קידושיה שייך לאביה.}

^{ואף איצטריך למכתב ששכר מעשה ידיה שייך לאביה.}

^{משום דאי כתב רחמנא רק שכסף קידושיה שייך לאביה, הוה אמינא, הייתי אומר שרק את כסף קידושי הבת הכתוב זיכה לאב, משום דלא טרחא בהו [שאותו כסף לא מגיע לבת כיון שלא טרחה בו].}

^{אבל שכר מעשה ידיה, דקא טרחא בהו, אימא דידה הוו. מעשה ידיה שהיא טורחת בהם, הייתי אומר שהשכר שלה.}

^{לפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו שמעשה ידיה שייכים לאביה.}

^{ואי אשמעינן, אילו השמיענו הכתוב רק שמעשה ידיה שייכים לאביה, הייתי אומר שטעם הכתוב שזיכה אותם לאב, הוא משום דקא מיתזנא מיניה, שהבת ניזונת מממון אביה, ודעת האב הזן את בתו לכסות את הוצאותיו על ידי שיזכה בשכר מעשה ידיה, שזהו ממון שכיח.}

^{אבל, זכות ממון קידושיה, דמעלמא קאתי לה, שמזדמנים לה באופן חד פעמי, אין דעתו של האב עליהם, ואימא דידה הוו, הייתי אומר שהם שלה. לפיכך צריכא, הוצרך הכתוב לומר בין בקידושין ובין במעשה ידי הבת שהם שייכים לאב.}

^{ובמהלך הסוגיא הובאו דברי הברייתא: "ויצאה חנם" - אלו ימי בגרות. "אין כסף" - אלו ימי נערות [ומכאן שהאמה יוצאת בסימני נערות].}

^{גופא, עתה באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא, ששנינו בה "ויצאה חנם", אלו ימי בגרות, "אין כסף", אלו ימי נערות.} 

^{והוינן בה:}

^{ולכתוב [יכתוב] רחמנא שהאמה יוצאת בימי הנערות בלבד.}

^{וכיון שהיא יצאה מן האדון כבר בימי הנערות, הרי לא בעי, אין צורך להוציאה מרשותו שנית בימי הבגרות!} 

^{אמר רבה תירוץ: אילו היה נאמר בתורה בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות, אכן לא היה צורך לומר שהיא יוצאת בימי הבגרות.}

^{אבל מאחר שלא נאמר בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות [אלא שאנו למדים זאת מתוך שאין לנו דבר אחר לתלות בו את יציאת האמה], לפיכך הוצרך הכתוב לכתוב מקרא יתר.}

^{ובא הכתוב הזה, "ויצאה חנם", ולמד על זה, על הכתוב "אין כסף", שהיציאה היא בימי הנערות.}

^{שהרי אילו נאמר רק "ויצאה אין כסף", הייתי אומר שהיציאה היא בזמן הבגרות. אבל כיון שכבר נאמר "ויצאה חנם" [שאלו ימי הבגרות], בהכרח, ש"אין כסף" בא ללמד שהיציאה היא כבר מזמן הנערות.}

^{ורבה מוכיח את דבריו, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חברו -}

^{מידי דהוה אתושב ושכיר. כשם שמצאנו כיוצא בזה לענין "תושב" ו"שכיר" האמורים בתורה בענין אכילת תרומה -}

^{נאמר בספר ויקרא [כב ו]: "תושב כהן ושכיר - לא יאכל קדש". דהיינו' תרומה.}

^{ומבואר בברייתא מי הם "תושב" ו"שכיר" המוזכרים כאן: דתניא: "תושב כהן" שאמר הכתוב שאינו אוכל בתרומה - זה עבד עברי נרצע, הקנוי לרבו הכהן קנין עולם, עד היובל. והשמיענו הכתוב, שאף על פי שעבד כנעני של כהן אוכל בתרומה, עבד עברי הנרצע לאדונו הכהן אינו אוכל בתרומה, היות ואינו קנוי לאדון קנין הגוף, שמתירו לאכול בתרומה, כעבד כנעני.}

^{"שכיר" - זה עבד עברי הקנוי לרבו הכהן קנין שש שנים, שעדיין לא עברו שש שנים מקנייתו [והוא עומד לצאת מרשות רבו כעבור שש שנים].}

^{ודנה הברייתא:}

^{הרי יש לשאול: מדוע שלא יאמר הכתוב אלא "תושב" [עבד עברי נרצע] בלבד, שאינו אוכל בתרומה מחמת אדונו הכהן, ולא יאמר הכתוב שגם שכיר [הקנוי לכהן לשש שנים] אינו אוכל בתרומה.}

^{ואני אומר זאת מדעתי, גם בלי גילוי הכתוב:}

^{הואיל ואמרה תורה שעבד נרצע הקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה -}

^{קנוי קנין שש שנים, לא כל שכן שאינו אוכל?!}

^{שהרי אם תאמר שאפילו עבד עברי נרצע, הקנוי קנין עולם, אין גופו קנוי, ואינו אוכל בתרומה, קל וחומר שעבד עברי הקנוי לשש שנים בלבד אין גופו קנוי לאדונו הכהן, ואינו אוכל בתרומה! ויש לתרץ: אילו היה הכתוב אומר כן [שהיה מזכיר רק תושב ולא שכיר], הייתי אומר כי "תושב" - זה עבד הקנוי קנין שש שנים. ורק הוא, שאין גופו קנוי, אינו אוכל בתרומה.}

^{אבל, הנרצע שהוא קנוי קנין עולם, אף גופו קנוי לכהן, ולכן הוא כן אוכל בתרומה, כדרך שעבד כנעני אוכל.}

^{לכן אמרה התורה "תושב ושכיר".}

^{ובא "שכיר", שהוא עבד הקנוי לשש שנים, ולימד על "תושב", שהוא אינו עבד הקנוי לשש שנים [כי הקנוי לשש הוא ה"שכיר" שכבר הוזכר בפסוק], אלא הוא עבד עברי נרצע, שאף על פי שהוא קנוי קנין עולם, בכל זאת הוא אינו אוכל בתרומה.}

^{עד כאן דברי הברייתא.}

^{ומדברי הברייתא, הוכיח רבה, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חבירו. שנכתב "שכיר" רק כדי לגלות מהו "תושב".}

^{ומעתה יש לפרש אף את הפסוק "ויצאה חנם אין כסף" בדרך זו, ש"חנם" מלמד על "אין כסף", שמדובר בימי נערות.}

^{אמר ליה אביי לרבה, יש לדחות את ראייתך, ולומר שאין לדרוש את הפסוק בדרך של "בא זה, ולימד על זה":}

^{שהרי מי דמי, וכי הלימוד של הברייתא דומה לדבריך [בענין הפסוק "ויצאה חנם אין כסף"]? הרי התם, "תושב" ו"שכיר" - תרי גופי נינהו. שני אנשים חלוקים הם, ושניהם אסורים לאכול בתרומה. ולכן אין קושי בדבר לומר שבא זה ולימד על זה.}

^{דכי נמי, שהרי גם אילו כתב רחמנא בפירוש "תושב נרצע לא יאכל תרומה", ואז הייתי יודע בקל וחומר ששכיר הנמכר לשש לא יאכל, ובכל זאת, אילו הדר כתב רחמנא אידך, אילו היה הכתוב חוזר ואומר שגם שכיר הנמכר לשש לא יאכל, לא היה קשה לנו מדוע הוצרך הכתוב לחזור ולומר ששכיר אינו אוכל בתרומה, על אף שהוא דבר הנלמד מעצמו בקל וחומר -}

^{כי הוה דין "שכיר" שאינו אוכל בתרומה, מילתא דאתיא בקל וחומר, היה השכיר דבר הנלמד בקל וחומר מהנרצע.}

^{ומילתא דאתיא [דבר הנלמד] בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא בפירוש.}

^{ולפיכך, עכשיו שנאמר "תושב ושכיר", ולא פירש הכתוב מי הם, יש לומר, שבא זה ולימד על זה.}

^{אלא הכא, באמה העבריה הרי - חד גופא הוא!} 

^{הפסוק "ויצאה חנם אין כסף", מדבר בגוף אחד, באמה העבריה, והרי כי נפקא לה בנערות - בגרות, מאי בעיא גביה!?}

^{מאחר שהאמה יוצאת מן האדון בנערות, אם כן, כיצד יתכן שתהא האמה אצל האדון בזמן הבגרות!? [שהרי לא יתכן שהיא תצא מרשותו בבגרות, מאחר שהיא כבר איננה אמה].}

^{ולכן, היה ראוי לכתוב בפסוק בפירוש "ויצאה בימי נערות", ואז לא היה הכתוב צריך לרבות את ימי הבגרות, שאינה יוצאת בהם כלל! ומטעם זה אביי חולק על תירוצו של רבה. וחוזרת הקושיא דלעיל: מאחר שהאמה כבר יצאה בנערות, מדוע אמר הכתוב שהיא יוצאת בבגרות?}

^{אלא, אמר אביי, תירוץ אחר:}

^{לא נצרכה, לא הוצרכה המילה "חינם", המרבה את היציאה בימי הבגרות, אלא לבגר דאילונית. לומר, שהאילונית אשר היא אינה מביאה לעולם סימני נערות, הרי היא יוצאת בסימני בגרות.}

^{ואילו לא הזכיר הכתוב אלא את ימי הנערות, אזי סלקא דעתך אמינא, שרק בנערות תיפוק, ואילו בבגרות לא תיפוק! היה עולה על דעתך לומר שהאמה יוצאת בסימני נערות בלבד, ולא בסימני בגרות, ולכן לא תצא האילונית בסימני בגרות.}

^{לכן, קא משמע לן, השמיענו הכתוב שהבגרות מוציאה את האילונית מרשות האדון.}

^{אך מר בר רב אשי דוחה את תירוצו של אביי: מתקיף לה מר בר רב אשי: וכי היה אפשר לחשוב שאין האילונית יוצאת בבגרות עד שהוצרך הכתוב לומר זאת?!}

^{וכי דבר זה, שהאיילונית תצא בסימני בגרות, לאו קל וחומר הוא?} 

^{ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות האב [שהרי מעשה ידי הנערה ממשיך להיות שייך לאביה גם משהביאה סימני נערות, כמבואר בגמרא לעיל], ובכל זאת הם מוציאין מרשות האדון.}

^{בגרות, שמוציאה מרשות האב, וכי אינו דין שמוציאה מרשות אדון?!} 

^{ואילו היה נאמר בתורה שהאמה יוצאת בנערות, הייתי מבין מעצמי שאף בבגרות היא יוצאת [מקל וחומר], ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את היציאה בימי הבגרות?}

^{אלא, אמר מר בר רב אשי תירוץ אחר: המילה "חנם", המרבה את ימי הבגרות, לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית. ללמד על עצם מכירת האיילונית, ולומר שאדם יכול למכור את בתו האילונית לאמה, כשהיא קטנה.}

^{שאילו לא נאמר בתורה שהבגרות מוציאה מרשות האדון, סלקא דעתך אמינא, אזי היה עולה בדעתך לומר כך:}

^{רק קטנה, דאתיא, המביאה סימני נערות - הוי זבינא. מכירתה לאמה היא מכירה, היות ואפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות.}

<sup>אבל איילונית, דלא אתיא, שאינה מביאה סימני נערות - לא הוי זבינה זבינא. אין מכירתה מכירה, מפני שאי אפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות שהוזכרה בתורה.


דף ד - ב</sup>

^{קא משמע לן, לפיכך השמיענו הכתוב "ויצאה חנם", שיוצאת האיילונית בסימני בגרות, ומכאן אנו יודעים שאף איילונית נמכרת לאמה, לפי שאמרה תורה שהיא יוצאת בסימני בגרות.}

^{והגמרא חוזרת לדון בהתקפת מר בר רב אשי, אשר תמה על דברי אביי, שהמילה "חנם" נצרכה ליציאת האילונית בבגרות:}

^{ותמה: וכי לאו קל וחומר הוא שהאיילונית יוצאת בבגרותה?}

^{ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון. בגרות, שמוציאה מרשות אב, וכי אינו דין שתוציא מרשות אדון?!}

^{ותמהינן על התקפת מר בר רב אשי:}

^{ולמר בר רב אשי, דאמר "ולאו קל וחומר הוא", הרי קשה:}

^{הא אמרינן לעיל: מילתא דאתיא, דבר הנלמד בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא!} 

^{ואם כן, מדוע הוקשה לו, למה השמיענו הכתוב שהאיילונית יוצאת בבגרות והרי זה קל וחומר מיציאה בנערות?}

^{ומתרצינן: מה שאמרנו שדבר הנלמד מקל וחומר טרח וכתב לה קרא, הני מילי, היכא דליכא לשנויי.}

^{הדברים אמורים רק היכן שאי אפשר לתרץ תירוץ אחר, טוב יותר.}

^{אבל היכא דאיכא לשנויי - משנינן. במקום שאפשר לתרץ תירוץ טוב יותר, ואין צורך לומר שהכתוב השמיענו דבר שיכולנו להבין מעצמנו בקל וחומר, ראוי לתרצו.}

^{ולכן, מר בר רב אשי שיכל לתרץ את הפסוק כדבריו, לא קיבל את דברי אביי.}

^{עד כאן הגמרא דנה בדברי רב, שאמר קידושי כסף נלמדים מהפסוק "אין כסף" [למסקנא: מהאות י' במילה "אין"].}

^{[ובדרך אגב הגמרא ביארה את הברייתא "ויצאה חנם - אלו סימני בגרות", מאחר שהברייתא הובאה תוך כדי המשא ומתן בדברי רב].}

^{ועתה הגמרא מביאה מקור אחר לקידושי כסף:}

^{ואמרינן: ותנא - מייתי לה מהכא. יש תנא, שלמד קידושי כסף מהדרשה של הפסוק האמור בפרשת גירושין -}

^{דתניא: נאמר בתורה [דברים כד א]: כי יקח איש אשה, ובעלה. והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, [גט], ושילחה מביתו".}

^{ולא ביאר הכתוב באיזו דרך "לקח" האיש את האשה לו לאשה.}

^{ומבאר התנא: אין לשון "קיחה", אלא בכסף.}

^{וכן הוא [הכתוב] אומר [בראשית כג]: נתתי כסף השדה - "קח" ממני!} 

^{שמא תאמר, מדוע הוצרכנו ללמוד מ"כי יקח איש אשה", שהאשה מתקדשת בכסף?}

^{והלא, דין הוא! יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר:}

^{ומה אמה עבריה, שאינה נקנית לאדון בביאה, בכל זאת נקנית היא לו בכסף.}

^{זו, אשת איש, שקל לקנותה, שהרי היא כן נקנית לבעלה בביאה, וכי אינו דין שתקנה לו אף בכסף?! (תשובתך: יבמה תוכיח, שאין ללמוד קידושי כסף מקידושי ביאה:}

^{שהרי יבמה נקנית ליבם בביאה, ואף על פי כן אינה נקנית ליבם בכסף.}

^{וכמו כן נאמר אף באשת איש, שעל אף שהיא נקנית בביאה, בכל זאת אין היא נקנית בכסף!}

^{ושמא תאמר:}

^{מה ליבמה, שאין היא נקנית בכסף למרות שהיא נקנית בביאה - משום שיש קנין הקונה באמה ואינו קונה ביבמה, שכן אין היבמה נקנית בשטר, ולכן היא קלה יותר מן האמה בענין זה. תאמר בזו, באשת איש, שיש לה להיקנות בכסף, מקל וחומר - שהרי היא נקנית גם בשטר! ולפיכך היא נקנית אף בכסף.}

^{תשובתך:}

^{תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה". ואין קיחה אלא בכסף.}

^{ומכאן שהאשה מתקדשת בכסף.}

^{ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד כסף קידושין בקל וחומר מאמה העבריה. ואם כן קשה:}

^{הא - למה לי קרא!? מדוע הוצרך הפסוק "כי יקח"?}

^{הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת מקל וחומר [אף בלא פסוק]!}

^{אמר תירץ רב אשי: התנא הוצרך לפסוק הזה משום שיש לדחות את הקל וחומר:}

^{דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!} 

^{שיש לומר, מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, מדין האמה העבריה, משם יש פירכא לקל וחומר.}

^{[זאת, בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר, על ידי לימוד מיבמה, דהיינו ממקום אחר, ולא מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר] - שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת קל וחומר לקידושי כסף?}

^{הרי למדת זאת מאמה העבריה!} 

^{[מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה בכל זאת היא נקנית בכסף, אשה שנקנית בביאה, קל וחומר שתיקנה בכסף!]}

^{אך יש לפרוך את דבריך, ולומר:}

^{מה לאמה העבריה, דין הוא שנקנית לאדון בכסף, משום שכן היא יוצאה מרשות האדון בכסף, שיכולה היא לפדות את עצמה בתוך שש שנים, אם רצונה בכך, שנאמר בענין אמה העבריה "והפדה" [שמות כא]. ומכאן למדו חכמים שבידה לפדות את עצמה בכסף ולצאת.}

^{הילכך, מאחר שהכסף חשוב בה לפדותה, חשוב הוא בה אף לקנותה.}

^{תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה בכסף, ואם כן, לא חשוב בה הכסף לקנותה!}

^{לכך הוצרך התנא לומר: תלמוד לומר: "כי יקח איש" [שמכאן למדים את קידושי כסף].}

^{נמצא שיש בידנו שני מקורות לדין קידושי כסף:}

^{א. רב למד זאת מהפסוק "ויצאה חנם, אין כסף".}

^{ב. התנא למד זאת מהפסוק "כי יקח איש אשה".}

^{ועתה הגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לומר את שני המקראות "ויצאה חנם", ו"כי יקח"]  -}

^{ואיצטריך למיכתב, והוצרך לכתוב "ויצאה חנם", ואיצטריך למיכתב גם "כי יקח איש" -}

^{משום דאי כתב רחמנא רק "כי יקח" [שאין 'קיחה' אלא בכסף, וכדלעיל], הוה אמינא, שהקידושין דיהב לה בעל - דידה הוו. הייתי אומר שקידושין שהבעל נתן לנערה, הרי הם שייכים לה עצמה ולא לאביה.}

^{לכן כתב רחמנא "ויצאה חנם אין כסף", ללמד שהכסף שייך לאביה.}

^{וכמו שאמרנו: אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.}

^{וכשם שכאשר האמה יוצאת בכסף, הכסף שייך לאדון שממנו היא יצאה, כך כאשר הבת יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, הכסף שייך לאב, שממנו היא יצאה.}

^{ואי כתב רחמנא רק "ויצאה חנם" - הוה אמינא: היכא דיהבה איהי לדידיה, וקדשתו, הייתי אומר היכן שהאשה נתנה כסף לבעל וקדשתו ואמרה לו "התקדש לי", הוו קידושי, הרי אלו קידושין, כי מאחר שלמדנו [בפסוק "אין כסף"] שכסף עושה קידושין, הייתי אומר שאין לחלק בין כסף שהבעל נותן, לכסף שהאשה נקנית.}

^{לפיכך כתב רחמנא "כי יקח", שמשמעותו היא, שהלקיחה תיעשה על ידי האיש.}

^{ולא כתב בלשון "כי תקח", שממנו היה משתמע שגם האשה יכולה לקדש את בעלה.}

^{והגמרא מביאה את המשך דברי התנא דלעיל, שדרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". ופירש התנא שאין 'קיחה' אלא בכסף.}

^{וממשיך התנא ומפרש את הפסוק:}

^{"ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בביאה.} 

^{ומקשה התנא: מדוע הוצרך הכתוב ללמדנו שהאשה נקנית בביאה? והלא דין הוא, יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר: ומה יבמה, שאף על פי שאין היא נקנית ליבם בכסף, בכל זאת היא נקנית בביאה -}

^{זו, אשת איש, שנקנית לבעלה בכסף - וכי אינו דין שנקנית אף בביאה?!} 

^{אך התנא דוחה את הקל וחומר:}

^{אמה העבריה תוכיח, שאין ללמוד שהביאה קונה בקל וחומר מכסף:}

^{שהרי אמה העבריה נקנית בכסף, ואף על פי כן אין היא נקנית בביאה.}

^{וכיוצא בזה נאמר באשת איש, כי על אף שהיא נקנית בכסף, בכל זאת היא אינה נקנית בביאה!}

^{והתנא חוזר ומיישב את הקל וחומר:}

^{מה לאמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, הרי זה משום שאין קנינה לשום [לשם] אישות. ולכן אין טעם שביאה תעשה בה קנין.}

^{תאמר בזו - באשת איש, שקניינה לשום אישות, שאף היא לא נקנית בביאה?!}

^{[הרי אשת איש קניינה לשום אישות מה שאין כן האמה!]}

^{ומסיים התנא ואומר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.}

^{ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה.}

^{ואם כן, למה לי קרא, למה יש צורך בכתוב "ובעלה"?}

^{הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת בקל וחומר [אף בלא פסוק]!}

^{אמר רב אשי תירוץ: התנא הוצרך ללמוד זאת מפסוק, משום שיש לדחות את הקל וחומר:}

^{דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!} 

^{שיש לומר, שמעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, דהיינו מיבמה, משם יש פירכא לקל וחומר [בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר על ידי הוכחה מאמה העבריה, דהיינו ממקום אחר] -}

^{שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת את הקל וחומר שאשת איש נקנית בביאה? - הרי למדת זאת מיבמה!} 

^{[מה יבמה שאינה נקנית בכסף, נקנית בביאה, אשת איש שנקנית בכסף, קל וחומר שתיקנה בביאה].}

^{אך יש לפרוך את דבריך, ולומר: מה ליבמה שנקנית בביאה, הרי זה משום שכן היא זקוקה ועומדת ליבום מחמת קידושי המת [ואינה רשאית להנשא לאיש זר], ואין הביאה נצרכת אלא כדי לחזק ולגמור את אותה זיקה שיש לה כלפי היבם. ולכן, ביאה קונה בה.}

^{ואם כן, וכי תאמר שיש ללמוד מכאן שאף בזו, באשת איש, שאין היא זקוקה ועומדת מתחילה לשום אדם, שאף היא תיקנה בביאה?!}

^{והלא יש לומר שביאה אינה יכולה להתחיל קנין מראשיתו [אלא רק לחזק ולגמור את זיקת היבמה ליבם]!}

<sup>ומכאן שאין ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה, ולכן סיים התנא ואמר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.


דף ה - א</sup>

^{ומביאה הגמרא את המשך דברי התנא דלעיל:}

^{עד כאן התנא דרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה", כך:}

^{"כי יקח" - מלמד שהאשה נקנית בכסף.}

^{"ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בביאה.}

^{ועתה שואל התנא: ומנין שהאשה נקנית אף בשטר? ותחילה הוא רוצה ללמוד זאת מקל וחומר:}

^{ודין [קל וחומר] הוא:}

^{ומה כסף, שאין כח קניינו חזק, שהרי אין הוא מוציא את האשה מרשות בעלה [לקנות את עצמה], (88) ואף על פי כן, הרי הוא חשוב קנין להכניס את האשה לרשותו בקידושין.}

^{שטר, שכח קניינו חזק, שהרי הוא מוציא את האשה מרשות בעלה [בגט], אינו דין שנאמר שהוא מכניס את האשה בקידושין?!}