^{האשה נקנית לבעלה, להיות אשתו ולהיות אסורה לכל אדם אחר, זולתו, בשלש דרכים, שיבוארו להלן. ואשת איש קונה את עצמה, להיות מותרת להנשא לאדם אחר, בשתי דרכים, שיבוארו גם הן להלן: האשה נקנית בשלש דרכים:}

^{א. בכסף - נותן לה הבעל כסף או דבר השוה כסף, ואומר לה "הרי את מקודשת לי".}

^{ב. בשטר - כותב הבעל על הנייר "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. ואפילו אם הנייר אינו שוה פרוטה, הרי היא מתקדשת בשטר.}

^{ג. ובביאה - בא עליה, ואומר לה "התקדשי לי בביאה זו".}

^{ועתה מבארת המשנה מהו שיעור הכסף שהאשה נקנית בו לבעלה -}

^{"בכסף" - בית שמאי אומרים: בדינר של כסף, ובשוה דינר, או בחפץ השוה דינר.}

^{ובית הלל אומרים: דיה שתיקנה לבעלה בפרוטה של נחושת, ובשוה פרוטה, או בחפץ השווה פרוטה, אך לא בפחות מזה.}

^{וכיון ששיעור שווי הפרוטה אינו קבוע, אלא הוא נייד לפי תנועות המטבע, מבארת המשנה:}

^{וכמה היא שוויה של פרוטה? -} 

^{אחד משמנה באיסר האיטלקי.}

^{שמינית מאיסר האיטלקי, שהוא שמו של מטבע מסויים, ששיעורו קבוע, והפרוטות מוזלות או מתייקרות יחסית אליו.}

^{עד כאן ביארה המשנה את שלשת הדרכים שבהן האשה נקנית לבעלה.}

^{ועתה עוברת המשנה לבאר את שתי הדרכים שבהן האשה קונה את עצמה להיות ברשותה, שתוכל להנשא לאדם אחר:}

^{וקונה את עצמה להיות מותרת להנשא לאחר -}

^{א. כשמגרשה בעלה בגט.}

^{ב. או שהיא נהיית מותרת מאליו, במיתת הבעל.}

^{עד כאן ביארה המשנה את קניני האשה, ואת דרכי התרתה.}

^{ועתה מבארת האשה את דין היבום והיתר החליצה.}

^{א. אדם שהיה נשוי אשה, ומת בלי להשאיר אחריו בן או בת, מצוה על אחיו מן האב [הנקרא "יבם"] לבוא על אשת אחיו.}

^{מצוה זו נקראת מצות "יבום", ובכך קונה אותה היבם לו לאשה, כדי להקים לאחיו שם בישראל.}

^{ב. כל עוד לא ייבם אותה היבם, אסורה היבמה [הנקראת "שומרת יבם"] להנשא לאיש זר.}

^{ג. יבם שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו המת, עליו לחלוץ לה, ובכך להתירה להנשא לכל אדם. ואין הוא משלח אותה בגט, וכפי שיבואר להלן. אך אם כבר בא עליה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ויוצאת בגט בלבד.}

^{היבמה, אשת המת, שמצוה על אחיו ליבמה, נקנית ליבם לגמרי להחשב כאשתו, בדרך אחת - בביאה גרידא. ואפילו לא בא עליה כדי לקנותה בכך לאשה, ולא אמר לה שהיא תיקנה לו בביאה זו לאשה.}

^{ומשעה שבא עליה היבם, היא נעשית אשתו גמורה, ואם בא לשלחה ממנו הרי הוא מגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה.}

^{אבל אם קידש היבם את יבמתו בכסף או בשטר, אין היא נקנית לו מן התורה, אלא רק מדרבנן. ואז, אם הוא בא לשלחה, צריכה היא גט מדרבנן, בנוסף לחליצה מן התורה.}

^{כי אין הגט לבדו מתיר אותה להנשא לאחר, היות שאין קידושין תופסים ליבם ביבמה מן התורה, ואין הגט מתיר את היבמה להנשא לכל אדם, אלא חליצה, וכדלהלן.}

^{ויבמה שלא בא עליה היבם, ולא נקנתה לו בביאה לאשה - קונה את עצמה, להיות ברשותה שתוכל להנשא לאחר, בשתי דרכים:}

^{א. בחליצה.}

^{ב. ובמיתת היבם.} 

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: האשה נקנית בשלש דרכים.}

^{ודנה הגמרא:}

^{מאי שנא הכא, במה שונה ומיוחדת משנתנו, דתני, ששונה בה התנא "האשה נקנית", ומכנה התנא את האירוסין בלשון "קנין".}

^{ומאי שנא התם, בתחילת פרק שני [מא א], דתני, ששונה בה התנא "האיש מקדש בו ובשלוחו", ומכנה את האירוסין בלשון "קידושין", ולא בלשון קנין!?}

^{ומבארת הגמרא: התנא נוקט כאן לשון "קנין" ולא לשון קידושין, משום דקא בעי למיתני, היות והוא רוצה לשנות בהמשך המשנה, שאחת מן הדרכים שהאשה נקנית בהן, היא על ידי נתינת כסף.}

^{ומצאנו שהתורה קוראת לנתינת כסף - "קנין".}

^{ומבארת הגמרא:}

^{וכסף מנלן, מנין שהאשה נקנית בו?}

^{גמר למד התנא את קנין הכסף באשה בגזירה שוה "קיחה - קיחה", משדה עפרון, שנקנה בכסף.}

^{כתיב הכא, נאמר כאן, בענין אירוסי אשה, לשון "קיחה" [דברים כב]: "כי יקח איש אשה".}

^{וכתיב התם, נאמר גם בענין קנין שדה עפרון לשון "קיחה" [בראשית כג] "נתתי כסף השדה, קח ממני".}

^{ומלמד הכתוב בגזירה שוה -}

^{כשם שה"קיחה", הלקיחה המוזכרת בשדה עפרון, היא קנין כסף [כמו שנאמר שם בפסוק, וכפי שתבאר הגמרא מיד], כך גם ה"קיחה" המוזכרת בכתוב בענין אירוסי אשה, היא קנין כסף.}

^{וה"קיחה" שהוזכרה בשדה עפרון, איקרי נקראת "קנין" -}

<sup>דכתיב בענין שדה עפרון [בראשית מט] "השדה אשר קנה אברהם".

דף ב - ב</sup>

^{אי - נמי, יש מקור נוסף לכך שקיחת שדה בכסף נקראת "קנין". לפי שנאמר [ירמיה לב] "שדות בכסף יקנו".}

^{ומאחר שכסף של קידושי אשה נלמד מכסף קנית שדה, שנקרא "קנין", לכן תני, שנה התנא במשנתנו, "האשה נקנית בשלש דרכים", שאחד מהם הוא קנין כסף.}

^{עד כאן התבאר מדוע שנינו במשנתנו "האשה נקנית", בלשון קנין.}

^{אך עדיין יש לשאול: מאחר שמשנתנו קוראת לאירוסין בלשון קנין, מדוע שינתה המשנה להלן את לשונה, בתחילת פרק שני, ואמרה "האיש מקדש"?}

^{וניתני התם, נשנה אף שם, "האיש קונה" [בלשון קנין]!}

^{ומתרצינן: מעיקרא, תני לישנא דאורייתא. בתחילה שנה התנא לשון קנין, שהוא לשון התורה [וכדלעיל].}

^{ולבסוף, תני לישנא דרבנן. ואחר כך שנה התנא לשון קידושין, שהוא לשון חכמים.}

^{ומאי לישנא דרבנן, מהו ביאור לשון "קידושין", שהוא לשון חכמים?}

^{דאסר לה אכולי עלמא כהקדש.}

^{שעל ידי הקידושין, האדם אוסר את אשתו לכל העולם זולתו, כשם שהקדש מיועד רק לגבוה, ואסור על הכל.}

^{ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו מדברת על ההיקנות של האשה לבעלה ["האשה נקנית"], ולא על הקנין שעושה האיש באשה ["האיש קונה"].}

^{ודנה הגמרא: וניתני הכא, מדוע שלא ישנה כאן התנא "האיש קונה", כשם שלהלן, בתחילת פרק שני, שנינו "האיש מקדש" [בלשון חכמים]!}

^{ומתרצינן: משום דקא בעי למיתנא סיפא, משום שהתנא רצה כאן לשנות בסיפא [בהמשך דבריו] "וקונה את עצמה", בדידה, שלשון זו היא לגבי האשה -}

^{לכן תנא נמי רישא, בדידה. אף ברישא שנה התנא "האשה נקנית", שלשון זו היא לגבי האשה.}

^{ומקשינן: מדוע הוצרך התנא לשנות בסיפא "וקונה את עצמה", שהיא לשון לגבי האשה?}

^{וניתני, מדוע שלא ישנה התנא "האיש קונה את האשה בשלש דרכים, ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים", כשם שלהלן שנינו "האיש מקדש", בלשון שהיא לגבי האיש!?}

^{ומתרצינן: משום דאיכא, היות ובין שתי הדרכים שהוזכרו בסיפא, יש גם את מיתת הבעל.}

^{ואי אפשר לומר שהבעל מקנה את האשה לעצמה במותו, משום דלאו איהו קא מקני, שבמיתתו לא מקנה הבעל לאשה את עצמה, אלא מן שמיא הוא דמקני לה!} 

^{במיתתו, שהיא משמים, פוקעת מאליה בעלות האיש על אשתו, וכאילו הקנו לה משמים את עצמה.}

^{ומאחר שבסיפא הוצרך התנא לומר "וקונה את עצמה", לפיכך גם ברישא הוא שנה "האשה נקנית" [בלשון שהיא לגבי האשה].}

^{ואי בעית אימא, ואם תרצה, תוכל לומר טעם נוסף, המסביר מדוע התנא לא שנה במשנתנו "האיש קונה" כדרך שאמר להלן "האיש מקדש" -}

^{אי תנא, אילו היה התנא שונה במשנתנו "האיש קונה", הוה אמינא, הייתי אומר שיש בידו של האיש לקנות את האשה אפילו בעל כרחה, בניגוד לרצונה.}

^{לפיכך תנא "האשה נקנית", שלשון זו משמעותה היא, דרק קנין הנעשה מדעתה, אין, [כן]. אבל קנין הנעשה בה שלא מדעתה - לא תופס בה!}

^{ועתה הגמרא מבארת מדוע שנינו "שלש דרכים", ושלש הוא לשון נקבה, ולא שנינו "שלשה דרכים", בלשון זכר:}

^{ודנה הגמרא: ומאי איריא, מהי הסיבה, דתני ששונה התנא במשנתנו "שלש" בלשון נקבה?}

^{ליתני "שלשה"!? ראוי לו לתנא לשנות "שלשה", בלשון זכר, שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה!}

^{ומתרצינן: משום דקא בעי למיתני "דרך". התנא רצה לשנות במשנתנו לשון "דרך" ומהטעם שיבואר להלן, ולכן הוצרך לומר "שלש דרכים" [בלשון נקבה], מפני ש"דרך"}

^{- לשון נקבה הוא.} 

^{והראיה, דכתיב [שמות יח]: והודעת להם את הדרך [אשר] ילכו בה.}

^{אך הגמרא מקשה על תירוץ זה, משום שמצינו "דרך" שהיא לשון זכר, בלשון חכמים -}

^{אדם שיצאה ממנו זיבה, הרי הוא טמא בטומאת "זב", שהיא טומאה חמורה יותר מטומאת בעל קרי [מי שיצאה ממנו שכבת זרע רגילה].}

^{ונאמר בענין הזב [ויקרא טו א]: "איש איש כי יהיה זב מבשרו". ודרשו חכמים מ"זב מבשרו": אימתי הוא זב? - כשיצאה ממנו הזיבה מאליה, בלא שהיתה סיבה חיצונית שמחמתה הוא ראה זיבה. אך אינו נעשה זב כשיצאה ממנו הזיבה לאונסו.}

^{ולכן, אם היתה סיבה חיצונית שמחמתה הוא ראה זיבה, הרי הוא טמא בטומאת קרי בלבד, שהיא טומאה קלה.}

^{ושנינו בענין זה [זבין ב ב]: בשבעה דרכים בודקין את הזב [אם זיבתו היא דבר הבא מאליו, או שמא ראה זיבה מחמת אחד משבעת הדברים הללו]: במאכל, במשתה, ובמשא, בקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור.}

^{ומקשינן: ואלא, מאחר שאמרנו לעיל ש"דרך" לשון נקבה הוא, הרי יש להקשות על הא דתנן במסכת זבים "בשבעה דרכים בודקין את הזב" - מדוע שנינו "שבעה" בלשון זכר?}

^{ניתני [ראוי היה לו לתנא לשנות] "שבע דרכים", בלשון נקבה!}

^{ומתרצינן: שנה התנא "שבעה", משום דקא בעי, שרצה התנא למיתני לשנות "דרך" [שבעה דרכים], ואשכחן, ומצאנו לשון "דרך" דאיקרי, שנקראת בלשון זכר -}

^{דכתיב [דברים כח]: "בדרך אחד יצאו אליך, ובשבעה דרכים ינוסו לפניך".}

^{ומיד תמהה הגמרא:}

^{אי הכי [אם כן], שכתב התנא "שבעה" משום שרצה התנא לשנות "דרך", וסמך התנא על לשון המקרא ש"דרך" היא לשון זכר -}

^{א. קשו קראי אהדדי. הרי יש קושי בסתירת הפסוקים זה את זה.}

^{לפי שפסוק אחד אומר "והודעת להם את הדרך ילכו בה", בלשון נקבה, ואילו הפסוק השני אומר "בדרך אחד יצאו אליך", בלשון זכר!}

^{ב. וכמו כן, קשיא נמי מתניתין אהדדי. אף המשניות סותרות זו את זו. שבמשנתנו שנינו "האשה נקנית בשלש דרכים", בלשון נקבה. ובמשנה אחרת שנינו "בשבעה דרכים בודקים את הזב", בלשון זכר!}

^{ומתרצינן:}

^{א. קראי אהדדי - לא קשיין. הפסוקים אינם סותרים זה לזה מפני שלפעמים ראוי להתייחס ל"דרך" כלשון זכר, ולפעמים כלשון נקבה.}

^{הכא, כאן [בשמות יח] שנאמר "והודעת להם את הדרך ילכו בה", דבתורה קאי, שהפסוק מדבר על דרך התורה, ותורה איקרי נקראת בלשון נקבה, דכתיב [תהילים יט] "תורת ה' תמימה, משיבת נפש", לפיכך כתב לה "דרך" בלשון נקבה ["הדרך ילכו בה"].}

^{ואילו התם [בדברים כח], שנאמר "בדרך אחד יצאו אליך", דבמלחמה קאי, שהפסוק מדבר בענין המלחמה, שילחמו האויבים בעם ישראל [שיצאו למלחמה מאוחדים בדרך אחד, ולבסוף יתפזרו וינוסו בשבעה דרכים], דדרכו של איש לעשות מלחמה, ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, לפיכך כתב לה "דרך" בלשון זכר ["בדרך אחד, ובשבעה דרכים"].}

^{ב. מתניתין אהדדי - לא קשיין. גם המשניות אינן סותרות זו לזו -}

^{הכא, כאן במשנתנו, דלגבי אשה קאי, שמדובר בה בענין האשה, קתני לה, שנינו "דרך" בלשון נקבה.} 

^{ואילו התם במסכת זבין [ששנינו בשבעה דרכים בודקין את הזב], דלגבי איש קאי, שמדובר שם רק בענין איש שראה זיבה, ולא באשה שראתה זיבה, היות דרק דרכו של איש ליבדק שמא ראה זיבה מחמת אונס ואינו טמא בטומאת זב, ואולם אין דרכה של אשה ליבדק -}

^{דהא אשה נמי בראיית זיבת דם באונס, מיטמאה. שהרי אשה שראתה זיבת דם שלא בזמן הראוי לימי נדתה, אפילו אם ראתה את הדם באונס, הרי היא טמאה בטומאת זבה -}

^{לכן תני, שנה שם התנא "דרך" בלשון זכר ["בשבעה דרכים בודקין את הזב"].}

^{לסיכום: המילה "דרך" משמשת בלשון זכר ובלשון נקבה. ולכן, כאשר מדובר בענין שנקרא בלשון נקבה, אזי "דרך" משמשת בלשון נקבה. ולפיכך שנינו במשנתנו "האשה נקנית בשלש דרכים" [דהיינו בלשון נקבה], ולא שנינו "בשלשה דרכים" [דהיינו בלשון זכר].}

^{ומקשינן: מאי טעמא תני "שלש"? מאיזה טעם שנינו במשנתנו "שלש" [בלשון נקבה]? הרי זהו משום ששנינו דרכים ["בשלש דרכים"]! ואם כן קשה:}

^{ניתני "דברים", היה ראוי לשנות את משנתנו בלשון "דברים" שהוא לשון זכר, וניתני שלשה, וממילא היינו שונים "האשה נקנית בשלשה דברים" [בלשון זכר], שהרי כל התורה נאמרה בלשון זכר! ומתרצינן: משום דקבעי למיתני "ביאה", שהתנא רצה לשנות במשנתנו ביאה [שהיא אחת מהדרכים שבהן האשה נקנית], וביאה איקרי "דרך".}

^{כדכתיב [משלי ל יט]: "ודרך גבר בעלמה".} 

^{ונאמר [שם פסוק כ]: "כן דרך אשה מנאפת".} 

^{ולכן התנא שנה במשנתנו "בשלש דרכים", ולא שנה "בשלשה דברים".}

^{ומקשינן: הא תינח, התירוץ דלעיל [שביאה נקראת דרך], מיישב רק לענין ביאה, שהיא נקראת דרך.}

^{אבל בענין כסף ושטר, שלא מצאנו שהם נקראו "דרך", מאי איכא למימר, מה יש לומר? מדוע משנתנו קראה להם "דרכים" ולא "דברים"?}

^{ומתרצינן: משום ביאה הוצרך התנא לקרוא לכולם "דרכים".}

^{[שהרי שנינו "בשלש דרכים". ואחת מהן היא ביאה. ובעל כרחך אי אפשר לשנות לכולם אלא לשון אחת].}

^{ותמהינן: וכי תני תרתי אטו חדא? וכי התנא שינה את לשון כסף ושטר [שהם שני דברים]. משום ביאה [שהיא דבר אחד]? והרי ראוי ללכת אחר הרוב ולשנות "דברים"!}

^{ומתרצינן: הנך נמי, אף בכסף ושטר שהאשה מתקדשת בהם, צורך ביאה נינהו [הם].}

^{ואי בעית אימא, יש טעם נוסף להסביר מדוע שנינו "דרכים" ולא "דברים" -}

^{הא מני, משנתנו בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת רבי שמעון היא.}

^{דתניא: רבי שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה [דברים כב]: "כי יקח איש אשה", ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"?}

^{מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש.} 

^{משל לאדם שאבדה לו אבידה -}

^{מי חוזר [מחזר] על מי? - בעל אבידה מחזר על אבידתו!}

^{וכיוצא בזה האיש מחזר אחר האשה, שהיא הצלע שנלקחה ממנו, והרי היא כאבידה.}

^{ומאחר שבקידושין דרך ארץ הוא שהאיש מחזר אחר האשה, לכן שנה רבי שמעון את משנתנו בלשון דרך ["שלש דרכים"].}

^{עד כאן הגמרא ביארה מדוע התנא שנה את משנתנו בלשון "דרכים", ולא בלשון "דברים".}

^{ומקשינן: והא דתנן, זה ששנינו במסכת זבים [ב ב]: בשבעה דרכים בודקין את הזב - יש לשאול: ליתני "דברים"! היה ראוי לתנא לשנות "דברים", ומדוע שנינו "בשבעה דרכים"?}

^{ומתרצינן: התם, הא קמשמע לן, שם התנא רצה להשמיענו דבר זה:}

^{דדרכא דמיכלא יתירא, לאתויי לידי זיבה.}

^{ודרכא דמישתיא יתירא, לאתויי לידי זיבה.}

^{שדרך אכילה מרובה ושתיה מרובה [שנמנו במשנה שם בשבעת הדרכים שבודקין את הזב] להביא את האדם לידי זיבה [וכדאי לאדם להמנע מכך].}

^{ולכן נקט התנא לשון "דרכים", כי אלו הן באמת ה"דרכים" המביאות זיבה.}

^{ועתה הגמרא מביאה משנה נוספת ששנינו בה "דרכים". וגם בה יש לשאול, מדוע לא שנינו "דברים" -}

^{בענין מצות התלויות בארץ, יש כמה הבדלים בין פירות האילן לירקות:}

^{א. דיני ערלה ורבעי - נוהגים רק בפירות האילן ולא בירקות.}

^{ב. לענין שביעית - פירות האילן שחנטו בשנה השביעית יש בהם קדושת שביעית, אפילו אם נלקטו אחר שביעית.}

^{ואם חנטו בשישית, אין להם דין פירות שביעית, ואפילו אם גדלו ונלקטו בשביעית.}

^{אבל ירקות, הולכין בהם לענין קדושת שביעית רק אחר הלקיטה שלהם מהשדה.}

^{ג. לענין מעשרות [יש שנים שבהם מפרישים מעשר ראשון ומעשר שני, ויש שנים שמפרישים בהם מעשר ראשון ומעשר עני] - באילן הולכים אחר שנת החנטה, ואילו בירקות הולכין אחר שנת הלקיטה.}

^{כגון, אם החנטה היתה בשנה שנוהג בה מעשר עני ואילו הלקיטה היתה בשנה שנוהג בה מעשר שני, נוהג מעשר עני בפירות האילן האלו.}

^{ואילו בירקות, נוהג מעשר שני, לפי שנת לקיטתן, ולא לפי שנת גידולן}

^{והא דתנן [ביכורים ב ו]: אתרוג, אף על פי שהוא מפירות האילן, אינו דומה לשאר האילנות לגמרי, אלא, הרי הוא שוה לאילן בשלשה דרכים:}

^{[א] נוהג בו דין ערלה.}

^{[ב] נוהג בו דין רבעי.}

^{[ג] לענין שביעית - הולכין בו אחר שנת החנטה.}

^{ולירק הוא שוה בדרך אחד: לפי שנת לקיטתו - עישורו. וקשה: ליתני דברים, היה ראוי שהתנא ישנה "בשלשה דברים"! ולמה שנינו "בשלשה דרכים"?}

^{ומתרצינן: משום דבעינן מתני סיפא, משום שהוצרכנו לשנות בסיפא לשון דרך - "ולירק בדרך אחד" [וכפי שיבואר להלן], לכן אף ברישא שנינו "דרכים" ולא "דברים".}

^{ומיד הגמרא תמהה: סיפא נמי, ניתני "דבר". אף בסיפא עצמה היה ראוי לשנות "דבר" ולא "דרך"!}

^{דף ג - א}

^{ומתרצינן: התם, בסיפא [ששנינו אתרוג שוה לירק ב"דרך" אחד], הא קמשמע לן, את זאת בא התנא להשמיענו:}

^{מהו הטעם שהאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו [ולא כשעת חנטתו]? -}

^{משום דדרכיה [שדרכו] דאתרוג הוא לגדול כדרך הירק -}

^{מה ירק, דרכו ליגדל על "כל מים", כשם שהירק זקוק להשקאה של מים שאובים, ואין מספיקים לו מי הגשמים היורדים מאליהם, ולפיכך בשעת לקיטתו, עישורו -}

^{אף אתרוג, דרכו ליגדל על "כל מים" [שהוא זקוק להשקאה של מים שאובים בנוסף למי הגשמים], ולפיכך בשעת לקיטתו - עישורו.}