^{מתניתין:} 

^{בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר".} 

^{ובית הלל אומרים: אפילו אם הקדיחה ושרפה תבשילו, יכול לגרשה, שהרי באותו פסוק נאמר "כי מצא בה ערוות דבר", ומדלא כתב "דבר ערווה", משמע שמצא בה או דבר ערווה או דבר אחר, כגון הקדיחה תבשילו.}

^{רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת, נאה הימנה, יכול לגרשה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ושלחה מביתו".}

^גמרא: 

^{תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי, הסוברים שלא הותר לגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערווה: והלא כבר נאמר "ערוות דבר", ומשמע שבא הפסוק ללמד על דבר נוסף שמצא בה, חוץ מדבר ערוה.}

^{אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר "ערוות", ואילו לדבריכם דבר ערוה לאו דווקא הוא, ומדוע נקטה התורה לשון "ערווה"?}

^{אמרו להם בית הלל: אם היה נאמר "ערוות" ולא היה נאמר "דבר", הייתי אומר דווקא משום דבר ערווה תצא, אבל משום דבר אחר לא תצא, לכך נאמר "דבר". ואילו נאמר רק "דבר" ולא נאמר "ערוות", הייתי אומר שבאמת משום כל דבר תצא, אבל כאן אמר הכתוב שיש סייג בהיתר נישואיה לאדם אחר, שרק אם יצאה משום "דבר" תנשא לאחר, אך אם יצאה משום "ערווה" לא תנשא לאחר, משום שהמשך הפסוק הוא "ושלחה מביתו, ויצאה, והלכה לאיש אחר".}

^{ואם הפסוק היה מדבר רק על שאר דברים מלבד ערווה, הייתי אומר שאם יצאה משום ערווה אסורה להנשא לאחר. לכך נאמר גם "ערוות" וגם "דבר", ללמד שבכל אופן שיוצאת בו, היא מותרת להנשא לאחר.}

^{ופרכינן: לבית שמאי, האי "דבר", מאי עבדי ליה? והרי לדבריהם היה צריך לכתוב "כי מצא בה ערווה"?} 

^{ומתרצינן: נאמר כאן, בגירושין, "דבר", ונאמר להלן, בפרשת עדות "דבר", "על פי שנים עדים יקום דבר", ולמדנו בגזירה שוה: מה להלן בשני עדים, אף כאן אינה נאסרת עליו בדבר ערווה [זנות] אלא בשני עדים}

^{ובית הלל אומרים: מי כתיב "ערווה בדבר", שמשמעותו היא שמצא ערווה בדבר ברור, על ידי עדים? וכיון שלא אמר כך הכתוב, על כרחך "ערוות דבר" בא לומר: או ערווה, או דבר.}

^{ובית שמאי סברי, אי אפשר לפרש כבית הלל. כי מי כתיב בפסוק "או ערווה או דב ר"?} 

^{לפיכך, עדיף לפרש שערוות דבר - על ידי עדים קאמר.}

^{ובית הלל סברי, דלהכי כתיב ערוות דבר, כדי שנוכל לדרוש גם את דברי בית שמאי, שצריך שיבואו עדים ויעידו בה שזינתה, וגם לומר שכל דבר מתיר לו לגרשה. לפיכך לא כתוב "או ערווה או דבר", אלא "ערוות דבר", דמשמע הכי - או ערווה או דבר, ומשמע הכי, שצריך ידיעה על ידי עדים.}

^{שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה.}

^{ומבארת הגמרא מחלוקתם:}

^{במאי קא מפלגי? - בדברי ריש לקיש.} 

^{דאמר ריש לקיש: כל מקום שכתוב בתורה "כי" הרי הוא משמש באחד מד' לשונות:}

^{א. אי - כלומר אם וכאשר.}

^{ב. דלמא - פן, שמא.}

^{ג. אלא - כשבא לחזור הכתוב ממה שאמר קודם.}

^{ד. דהא - ראיה או טעם.}

^{בית שמאי סברי, הא דקאמר קרא [והיה אם לא תמצא חן בעיניו] כי מצא בה ערוות דבר, הפירוש של "כי" האמור כאן הוא: דהא, שהרי מצא בה ערוות דבר.}

^{ורבי עקיבא סבר, "כי מצא בה ערוות דבר", היינו: אם לא תמצא חן בעיניו. אי נמי, אם מצא בה ערוות דבר.} 

^{אמר ליה רב פפא לרבא: אליבא דבית הלל, שצריך טעם כדי שיוכל לגרשה, אם לא מצא בה לא ערווה ולא שום דבר אחר, וגירשה, מהו? האם הוא חייב להחזירה, או לא.}

^{אמר ליה רבא: מדגלי רחמנא גבי אונס בתולה, שחייב לישא את אנוסתו, וקאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ודרשינן מהריבוי של "כל ימיו" - שכל ימיו אם גירשה, ב"עמוד והחזר" קאי, מבואר, כי רק התם הוא דגלי רחמנא שחייב להחזירה לאחר שגירשה, אבל הכא, במגרש את אשתו בלי סיבה, מאי דעבד עבד, ואינו צריך להחזירה.}

^{אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם יש בליבו לגרשה, והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו?} 

^{קרי עליה "אל תחרש על רעד רעה, והוא יושב לבטח אחר".}

^{תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות חלוקות במאכל, שיש אדם איסטניס, המקפיד על דבר מועט, ויש שאינו מקפיד, כך יש דעות חלוקות לבני אדם בנשים, כיצד להתייחס למעשיהן. והמשיל זאת לחילוק בין האנשים לגבי כוס שנפל לתוכה זבוב:}

^{יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו, ואינו שותהו.} 

^{כלומר, יש אדם המקפיד על אשתו שלא תשוחח עם בני אדם, ואם היתה מדברת, היה מגרשה.}

^{וזו היא מידת פפוס בן יהודה, שהיה נועל הדלת בפני אשתו כדי שלא תדבר עם כל אדם, ויוצא [ומדה שאינה הוגנת היא, שמתוך כך אינה נכנסת ביניהם, ומזנה תחתיו - לשון רש"י].}

^{ויש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו לזבוב, ושותהו.} 

^{וזו היא מידת כל אדם, שלא אכפת לו שאשתו מדברת עם אחיה וקרוביה, ומניחה.} 

^{ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי - תבשילו, והולך ומוצצו, ואוכלו.}

<sup>וזו היא מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה לשוק וראשה פרוע, וטווה בשוק [צ ב],


דף צ - ב</sup>

^{ופרומה בבגדיה משני צידיה, ורוחצת עם בני אדם, ואינו מגרשה. ותמהינן: וכי אשה הרוחצת עם בני אדם, סלקא דעתיך, מעלה אתה בדעתך לומר שזו מידה רעה בלבד אם אינו מגרשה?}

^{הרי באשה זו יש רגלים לדבר שזונה היא, ואסורה היא לו.}

^{אלא, רוחצת במקום שבני אדם רוחצין. דהיינו, לאחר שגמרו להתרחץ היא נכנסת לשם, בעודם שם.}

^{זו מצווה מן התורה לגרשה, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר, ושלחה מביתו".}

^{והשתא מפרשינן לסיפיה דהאי קרא "הלכה והיתה לאיש אחר".}

^{אותו אדם שלוקחה, הכתוב קראו "אחר"! לומר, שהוא אינו "בן זוגו, אינו באותה דרגה לראשון.} 

^{שהרי זה, הוציא רשעה מתוך ביתו. וזה השני, הכניס את אותה רשעה לתוך ביתו.}

^{ועל דרך זה מתפרש המשך הפסוק "ושנאה האיש האחרון, ושלחה מביתו".}

^{אם זכה השני, יקיים בה "שלחה", שנאמר "ושנאה האיש האחרון".}

^{ואם לאו, אם אינו מוציאה, הרי היא קוברתו. שנאמר בהמשך הפסוק "או כי ימות האיש האחרון", שזה הוא עונשו. וכדאי הוא במיתה, לפי שזה הוציא רשעה מביתו. וזה הכניס אותה רשעה לתוך ביתו.}

^{נאמר במלאכי [כב] "כי שנא שלח".} 

^{רבי יהודה אומר: הכי דרשינן: "אם שנאתה, שלח".} 

^{רבי יוחנן אומר: הכי דרשינ"ן שנאוי המשלח.}

^{ולא פליגי - הא דדרש רבי יוחנן ששנאוי המשלח, המדובר הוא בזיווג ראשון.} 

^{הא דדרש רבי יהודה, בזווג שני. לפי שהמגרש בזיווג שני אינו צער כל כך כמו המגרש מזיווג ראשון. דאמר רבי אלעזר" כל המגרש את אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. שנאמר [מלאכי ב] "וזאת שנית תעשו, כסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה, ולקחת רצון מידכם. ואמרתם על מה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדת בה, והיא חברתך ואשת בריתך".}