מסכת גיטין דף עז

^{הדרן עלך פרק מי שאחזו}

פרק שמיני - הזורק

^{מתניתין:} 

^{הזורק גט לאשתו, והיא נמצאת בתוך ביתה או בתוך חצרה [השייכים לה, אלא שבעלה זכאי בכל פירות הבית והחצר, ובכל שימושיהם, כדין נכסי מלוג, שהקרן שלה והבעל אוכל פירות], והבעל זרק לה שם את הגט על גבי הקרקע, הרי זו מגורשת כאילו קיבלה את הגט לתוך ידה.}

^{זרקו לה הבעל את הגט בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא הגט עמה במטה, שהיתה שוכבת במטה שלה, וזרק לתוכה את הגט, אינה מגורשת מאחר ולא הגיע הגט לידה.}

^{זרק לה את הגט לתוך חיקה, או לתוך קלתה [סל שהאשה נותנת בו אביזרי תפירה] הרי זו מגורשת, ואפילו היא בביתו, כי מקום חיקה וקלתה של האשה קנוי לה אפילו בביתו, והרי הגיע הגט לרשותה.}

^גמרא: 

^{והוינן בה: מנא הני מילי שהאשה מתגרשת על ידי הגעת הגט לתוך ביתה או חצרה בלא צורך שיגיע הגט לידה, על אף שאמרה תורה "ונתן בידה"?}

^{ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".} 

^{אין לו ללמוד מכאן שהיא מתגרשת אלא כאשר נתן לה את הגט בידה.} 

^{נתן לתוך גגה, חצרה וקרפיפה [מחסן עצים], מנין שהיא מגורשת?}

^{תלמוד לומר: "ונתן", מכל מקום! שאנו דורשים את המילה "ונתן" בפני עצמו [מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו"], (1) ומלמד הכתוב שגם נתינה כל שהיא לרשותה, דהיינו לתוך גגה או חצרה, דיה לענין גט.}

^{ותניא נמי הכי גבי גנב, שגגו וחצרו של הגנב, נחשבים לענין חיוב גניבה כאילו נמצאת הגניבה בידו של הגנב:}

^{שהרי אמר הכתוב בפרשת משפטים, "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור ועד חמור ועד שה חיים שנים ישלם". ודרשינן: "ידו". אין לו שהוא חייב כפל אלא כאשר גנב בידו.} 

^{נכנסה הבהמה לתוך גגו חצרו וקרפיפו, ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה, מנין שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו? (2)} 

^{תלמוד לומר: "המצא תמצא". מכפל הלשון דרשינן, מכל מקום, שגם גגו וחצרו נחשבים כידו.}

^{וצריכא. הוצרכה התורה להשמיענו שגגו וחצרו נחשבים כידו של אדם, הן לגבי גירושין בגט, והן לגבי גניבה.}

^{דאי אשמועינן גבי גט, היינו אומרים שדוקא שם חצרו של אדם כידו, משום דבעל כרחה מגרשה. גם כאשר הבעל נותן לה את הגט בעל כרחה לתוך ידה היא מגורשת, ולכן מספיק שיתן לה לתוך חצרה.}

^{אבל גנב, דליתיה בעל כורחיה, שהרי אם יזרוק אדם אחר את הגניבה לתוך חצרו, בניגוד לרצונו, לא יתחייב בעל החצר בתשלומי כפל, אימא, הייתי אומר שלא יתחייב הגנב על חצרו גם כאשר נכנסה לשם הגניבה מדעתו ונעל בפניה, לכן צריכה התורה להשמיענו גם לגבי גנב.}

^{ואי אשמועינן גבי גנב, היינו אומרים כי דוקא בגנב חייבתו תורה בתשלומי כפל כאילו נמצאת הגניבה בידו, משום דקנסיה רחמנא את הגנב, שיתחייב גם בחצרו.}

^{אבל גט, אימא, לא תתגרש אלא רק כשהגיע הגט לידה ממש.}

^{לכן צריכא. הוצרכה התורה להשמיענו גם לגבי גט.}

^{והוינן בה: "חצרה" של אשה, כיצד היא מתגרשת בנתינת הגט כאילו בא לידה!?}

^{האיך יתכן בכלל שתחשב החצר כרשותה וכידה? והלא הלכה היא מהלכות נישואין, כי כל מה שקנתה אשה [כמו מעשה ידיה, ומציאתה], קנה בעלה!}

^{והיינו, זכות השימוש בחצר, בכלל "אכילת פירות" היא, השייכת לבעל (3), ונמצא שבהגיע הגט לחצר, עדיין הוא נחשב כמצוי ברשות הבעל, ולא ברשות האשה!? (4) ומשנינן: אמר רבי אלעזר: משנתנו והברייתא מדברות רק באופן שהיה הבעל כותב לה, לאחר שנשא אותה, בשטר: דין ודברים אין לי בנכסיך! שבכך הוא מוותר על זכויותיו בנכסים שלה, והרי הם שלה לגמרי.}

^{ומקשינן: וכי כתב לה הכי, מאי הוי? והרי בעל הכותב לאשתו הנשואה שטר בלשון שכזאת, לא הפסיד בכך את זכויותיו בנכסיה!}

^{ומביאה הגמרא ראיה לדבר: והתניא: האומר לחבירו השותף עמו בשדה: דין ודברים אין לי על שדה זו, וכן אם אמר לו: אין לי עסק בה, וכן אם אמר לו: ידי מסולקת הימנה - לא אמר כלום! לא איבד את חלקו בשותפות.}

^{וטעמו של דבר, משום שאי אפשר לו לבעלים של נכס להסתלק ממנו סילוק גמור, אם לא שימכרנו, או שיתננו במתנה, או שיפקירנו, אך לא בלשון "סילוק", שאינו הפקר לכל אדם, אלא רק הסתלקות גרידא מבעלותו.}

^{ולכן, גם כאן, שהבעל כתב לאשתו לאחר שכבר זכה בנכסיה [זכות אכילת פירות] בלשון של "דין ודברים אין לי בנכסיך", אינו מועיל כלום! (5)} 

^{ומתרצינן: אמרי דבי רבי ינאי: המדובר כאן באופן שכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך" ועודה ארוסה, שאז לשון סילוק מועיל, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, ולכן הוא יכול להסתלק ולוותר על הזכיה העתידית בהם. (6)} 

^{וכדרב כהנא. כמו שמצינו במקום אחר, שאמר רב כהנא יסוד זה, שיכול אדם להסתלק מזכות עתידית.}

^{דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, שאינה ירושת אבותיו שהיא מן התורה, אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון ירושת אשתו שהיא תוצאה מנישואיו, אדם "מתנה" עליה שלא ירשנה. כי היות שירושת הבעל את אשתו היא רק זכות מדרבנן, הוא יכול להסתלק ולוותר עליה קודם שזכה בירושה. (7)} 

<sup>וכדאמר רבא בענין אחר. 


דף עז - ב</sup>

^{דאמר רבא: כל האומר  "אי אפשי איני חפץ בתקנת חכמים שעשו לטובתי", כגון זו המבוארת להלן, שומעין לו. שהואיל והתקנה נעשתה רק להנאתו, הרי הוא יכול לומר שאינו חפץ בהנאה זו, ולא חלה התקנה לגביו.}

^{והוא הדין כאן, יכול הבעל לוותר על זכותו בנכסי אשתו, שהיא תקנת חכמים שעשו לטובתו, ולכן יכולה היא לקבל את הגט בחצרה. (8)} 

^{ומבארינן: מאי "כגון זו"? על איזה תקנת חכמים דיבר רבא? - כדרב הונא אמר רב.} 

^{דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונית, איני רוצה שתזון אותי, ואיני עושה לך מלאכה!}

^{שהיות ותקנת חכמים היא שהבעל חייב לזון את אשתו, ותיקנו כן שמא לא יספיקו מעשי ידיה לכדי הוצאות מזונותיה. ואחר כך תיקנו שמעשי ידיה של האשה יהיו לבעלה, כדי שלא תהא איבה ביניהם מחמת שהוא זן אותה והיא לוקחת לעצמה את מעשי ידיה.}

^{וכיון שעיקר התקנה היה לטובתה, הרי היא יכולה לומר שאינה מעונינת בטובה זו. (9)} 

^{רבא אמר תירוץ אחר, כיצד יכולה האשה לקבל את גטה בחצרה, ואין חסרון מצד "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואין צורך לומר כרבי אלעזר, שמדובר באופן שהבעל ויתר על זכויותיו בחצר האשה.}

^{ואמר רבא את תירוצו בלשון קושיא על קושיית הגמרא, הכיצד יתכן לומר שקנין החצר השייך לבעל יכול למנוע ממנה את האפשרות לקבל את גיטה בחצרה?}

^{אטו, וכי ידה עצמה של האשה, מי לא קניא ליה, לבעל? הרי גם היד עצמה של האשה קנויה היא לבעל, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה [וכפי שיבואר לקמן מפני מה הניח רבא שיד האשה העצמה קנויה לבעל], ומדוע אינך מקשה כיצד היא מתגרשת על ידי קבלת הגט בידה?}

^{אלא, על כרחך, צריך לומר ש"גיטה וידה באין כאחד". והיינו, כיון שעל ידי הגט היא זוכה ב"יד" שלה, אנו דנין לענין קבלת הגט כאילו היד היא כבר שלה בשעת קבלת הגט בידה.}

^{ואם כן, הכא נמי, יש לך לתרץ, שכמו כן לענין קבלת הגט בחצרה, אמרינן "גיטה וחצרה באין כאחד", שהחצר כבר נחשבת כחצר שלה בשעת נתינת הגט, לצורך קבלת הגט, הואיל ועל ידי הגט נעשה החצר שלה.}

^{ותמה רבינא על תירוצו של רבא:}

^{אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי אפשר לומר, כי רבא, "יד דאשה" קא קשיא ליה [האיך מתגרשת האשה על ידי קבלת הגט בידה, מאחר שהיד שלה קנויה לבעלה?] ומכח קושיה זאת הוא הוכיח שגיטה וידה באין כאחת לצורך קבלת הגט, והוא הדין לחצרה?}

^{והרי אין זה נכון! כי נהי, על אף דקני ליה הבעל למעשה ידיה, שיהא מעשה ידיה של האשה שייכים לו, אבל ידה גופה, מי קני ליה!? הרי היד עצמה, שייכת לאשה ולא לבעלה, ואין להוכיח מכאן שגיטה וידה באין כאחד. ואם כן, מה הראיה לגבי חצר, שהיא עצמה אכן שייכת לבעל [מכח קנין הפירות שיש לו בה], (10) שתוכל להתגרש בקבלת הגט בה מדין "גיטה וחצרה באין כאחד"?}

^{אמר ליה, תירץ רב אשי לרבינא: לא מדין יד האשה הוכיח רבא את דבריו.}

^{אלא, רבא, יד העבד קא קשיא ליה. כיצד מקבל עבד כנעני את גט השחרור שלו מאדונו, למאן דאמר במשנה במסכת קידושין [כב ב] ששחרור בשטר של עבד כנעני, נעשה על ידי עצמו, שהעבד עצמו מקבל את השטר בידו מרבו. (11)} 

^{ועל זה הקשה רבא: הלא יד עבד כיד רבו, שהיד עצמה קנויה לרבו ונמצא שלא יצא הגט מרשות רבו? אלא, על כרחך, הוכיח רבא, שיש לנו לומר "גיטו וידו באין כאחד".} 

^{ואם כן, הכא נמי, בגט אשה שזרק לה בעלה לתוך חצרה, אמרינן "גיטה וחצרה באין כאחד". (12)} 

^{ומביאה הגמרא מעשה בההוא שכיב מרע [חולה הנוטה למות] דכתב לה גיטא לדביתהו לאשתו, בהדי פניא דמעלי שבתא, בערב שבת לפנות ערב, ולא הספיק למיתביה, לתת לה את הגט לפני שבת. (13)} 

^{למחר, בשבת, תקף ליה עלמא, התגבר עליו החולי, וחשש שמא ימות בלי לגרש את אשתו, והיא תזדקק ליבום.}

^{אתו לקמיה דרבא לשאול עצה כיצד יוכל החולה לגרש את אשתו בשבת, שהרי הגט מוקצה הוא, ואסור בטלטול בשבת. (14)} 

^{אמר להו רבא עצה, כיצד יוכל הבעל ליתן לה את הגט באופן שלא יטלטל את הגט ממקומו: (15)} 

^{זילו, לכו ואמרו ליה לבעל, ליקניה ניהלה, שיקנה לאשתו לההוא דוכתא, את מקום החדר דיתיב ביה גיטא, שנמצא בו הגט, בקנין חזקה [שהרי קרקע נקנית בקנין חזקה] (16) ותיזל איהי, תלך האשה, ותיחוד תסגור את דלת החדר שמונח בו הגט, ותפתח אותו בחזרה, (17) ותחזיק בה. שעל ידי נעילת הדלת היא תקנה את החדר בקנין חזקה. (18) דתנן: נעל דלת, או גדר פירצה, או פרץ גדר כל שהוא, הרי זו חזקה לקנות בה את הנכסים.}

^{ועל ידי קניית החדר היא קונה גם את הגט. שכך הוא הדין באדם קונה מחבירו קרקע עם מטלטלין, אינו צריך הקונה לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלין, אלא דיו במעשה הקנין בקרקע, והוא מועיל גם עבור קנין המטלטלין. וזה נקרא קנין "אגב". (19)}

^{אמר ליה הקשה רב עיליש לרבא: הרי הדין הוא "מה שקנתה אשה, קנה בעלה", (20) ונמצא שהחדר נשאר עדיין ברשות הבעל, וכיצד יכולה האשה לקנות את הגט אגב החדר?}

^{איכסיף. נתבייש רבא מקושייתו של רב עיליש. (21)} 

^{לסוף, איגלי מילתא, נודע דארוסה הואי, שהיתה האשה רק מאורסת לשכיב מרע, ולא נשואה לו.}

^{אמר רבא: אם אמרו בנשואה "מה שקנתה אשה קנה בעלה", שבעלה זוכה בפירות נכסיה, יאמרו זאת בארוסה!? הרי הארוס ודאי אין לו שום זכות בנכסי ארוסתו, ולכן היא קונה לגמרי את החדר, ואגב החדר היא קונה את הגט.}

^{הדר אמר רבא, לאחר מכן חזר בו רבא מחילוק זה, ואמר: לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה! גם אם היתה נשואה היתה קונה לגמרי את החדר, משום דגיטה וחצרה באין כאחד, ובשעת נתינת הגט היא כבר קונה את החצר.}

^{ומקשינן: והא כבר אמרה רבא לפני כן את הכלל שגיטה וחצרה באין כאחד, ומדוע נתבייש תחילה מקושייתו של רב עיליש, ולא ענה לו שגיטה וידה באין כאחד?}

^{ומתרצינן: מעיקרא, כי אמרה רבא, אהאי מעשה אמרה!} 

^{דהיינו, מה שאמר רבא "גיטה וידה באים כאחד" על המעשה בשכיב מרע אמר זאת, אך אמר זאת לאחר שאלתו של רב עיליש.}

^{ומה שהובא לעיל בסוגיא משמו של רבא שגיטה וחצרה באין כאחד, הוא מכח המעשה הזה.}

^{שנינו במשנה: הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת.}

^{אמר עולא: והוא, שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. רק כשהיא עומדת ליד הבית או החצר היא מגורשת.}

^{רב אושעיא אמר: אפילו היא נמצאת בטבריא וחצרה בציפורי, או היא בציפורי וחצרה בטבריא מגורשת. ומקשינן לרב אושעיא: והא "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה", קתני במשנתנו, ומשמע שצריכה לעמוד ליד הבית והחצר!?}

^{ומתרצינן: הכי קאמר התנא במשנה: והיא כמי שבתוך ביתה, והיא כמי שבתוך חצרה. שאינה צריכה לעמוד ממש ליד הבית והחצר אלא צריך שהבית והחצר יהיו משתמרים לדעתה [כלומר, על פי צוויה], והרי זה כאילו היא בתוך ביתה וחצרה, דכיון דחצר משתמרת לדעתה, היא מתגרשת.} 

^{ובאה המשנה למעט בכגון שנתן הגט ביד העבד של האשה, שאף על פי שיד העבד נחשבת כיד וחצר של האשה, בכל זאת אינה מגורשת, הואיל והחצר הזאת אינה משתמרת לדעתה, אלא העבד משמר עצמו מדעתו.}

^{והוינן בה: לימא, האם יש לנו לומר, כי בהא קמיפלגי עולא ורב אושעיא:}

^{דמר, עולא סבר: חצר, משום ידה איתרבאי. הטעם שהאשה מתגרשת על ידי נתינת הגט בחצרה, הוא משום שחצר האדם נחשבת כידו. ולכן היא צריכה לעמוד סמוך לחצרה כמו יד האדם הסמוכה לו.}

^{ומר, רב אושעיא סבר: חצר, משום שליחות איתרבאי, שדין קנין החצר נלמד מדין השליחות, והחצר היא כשלוחו של האדם, ולכן בעל החצר אינו צריך לעמוד ליד החצר, כפי שאינו צריך לעמוד ליד השליח. (22) ודחינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי: חצר, משום "ידה" איתרבאי.}

^{ומחלוקתם היא: דמר, עולא סבר חצר היא כידה - מה ידה בסמוכה, שתמיד היד סמוכה לה, אף חצרה דוקא בסמוכה לה. (23)} 

^{ואידך, רב אושעיא סבר שאי אפשר לומר שכוונת הכתוב היא לדמות את מצב החצר ביחס לאדם למצב היד ביחס לאדם, כי אם כך: אי, האם גם נאמר, מה ידה, בדבוקה לגוף האדם, אף חצרה אינה אלא בדבוקה לגוף האדם. והרי על כרחך אי אפשר שהחצר תהא ממש כמו היד, שהרי היד דבוקה לאדם, והחצר אינה דבוקה לו.}

^{ואם כן, גם סמוכה לגוף האדם אינה צריכה להיות.}

^{אלא מה שאמר הכתוב כ"ידה" - הוא בא ללמד: מה "ידה" משתמרת לדעתה, אף חצרה, המשתמרת לדעתה.} 

^{לאפוקי [ובא הכתוב] להוציא חצר המשתמרת שלא לדעתה, שהיא אינה קונה לה.} 

^{ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דזרק לה גיטא לדביתהו, לאשתו.}

^{הוה קיימא היתה עומדת בחצר, אזל גיטא, נפל בפיסלא, על גבי חתיכת עץ גדולה שעמדה בחצר.}

^{אמר רב יוסף: חזינן, רואים אנו, אי הויא, אם שטח הפיסלא הוא ארבע אמות על ארבע אמות, פלג ליה רשותא לנפשיה. הרי היא כמי שחולקת לה רשות בפני עצמה, ואינה בטלה לגבי החצר, ואינה מגורשת, כי לא הגיע הגט לרשותה של החצר, אלא לרשות של הפיסלא, הנחשבת כרשות הבעל, היות והוא זכאי בכל שימושיה, כדין נכסי מלוג.}

^{ואי לא, אם שטח הפיסלא הוא פחות מארבע אמות על ארבע אמות, אין היא חולקת רשות לעצמה, אלא חדא רשותא היא עם החצר, והגט כשר.}

^{והוינן בה: במאי עסקינן?} 

^{אילימא, בחצר דידה של האשה, אם כן כי הוי נמי הפיסלא ארבע אמות, מאי הוי? מדוע אינה מגורשת והרי גם הפיסלא היא שלה, ומה איכפת לנו שהיא רשות בפני עצמה?}

^{אלא שמא תאמר, שמדובר בחצר דידיה של הבעל, אם כן כי לא הוי שטח הפיסלא ארבע אמות, מאי הוי? והרי הכל שלו הוא, והאיך תתגרש בגט הנמצא ברשות הבעל?}

^{ומשנינן: לא צריכא, באושלה, שהשאיל לה הבעל מקום בחצר שלו כדי שתוכל לקנות בו את הגט. דחד מקום מושלי אינשי, תרי מקומות לא מושלי אינשי. אנשים משאילים רק מקום אחד, ולא שני מקומות.}

^{ולכן, אם אין בפיסלא ארבע אמות אין הוא נחשב למקום בפני עצמו, והאשה מתגרשת גם כשנתן עליו הבעל את הגט, כי מקום הפיסלא מתבטל לגבי המקום שבחצר. והבעל התכוון הבעל להשאיל לה אותו מקום.}

^{ולא אמרן שהיא מתגרשת אפילו כשניתן הגט על הפיסלא, אלא דלא גבוה הפיסלא עשרה טפחים מעל גבי הקרקע.}

^{אבל אם הוא גבוה עשרה טפחים, אף על גב דלא הוי ארבע אמות, הוא נחשב מקום בפני עצמו, ואינה מגורשת.}

<sup>ולא אמרן שאם אין בפיסלא ארבע אמות ולא גבוה עשרה אין הוא מקום בפני עצמו,


דף עח - א</sup>

^{והיא מתגרשת, אלא דלית ליה  שם לווי, אלא הוא נקרא "פיסלא" גרידא.}

^{אבל, אם אית ליה שם לווי לפיסלא, אזי אף על גב דלא גבוה עשרה, ואף על גב דלא הוי ארבע אמות, יש לו חשיבות, וחולק רשות בפני עצמו, ואינו בטל לגבי החצר.}