מסכת גיטין דף עא

^{אלא הדברים הראוים לימות החמה ולימות הגשמים ששואלים אותו אם מעונין בהם, היינו בפירי שאינם מצויים באותה עונה של השנה, שאם עונה על השאלה בהרכנת "הן" סימן שאין דעתו צלולה.}

^{אדם פיקח שכנס אשה בקידושין גמורים, ואחר כך נתחרש או נשתטה. הדין, שאינו יכול לגרש את אשתו לעולם, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי פיקח.}

^{אמר רב כהנא אמר רב:}

^{אבל אם הוא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, שיודע לכתוב לשלוחים על הקלף: אתם פלוני ופלוני, כתבו ותנו גט לאשתי.}

^{הרי הוא פיקח גמור, ואם מסר להם ציוויו בכתב כותבין ונותנין גט לאשתו.}

^{אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיענו] רב?}

^{הלוא כבר תנינא: מי שהיה פיקח ונשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו! משמע שאפילו אם אינו יכול אלא רק לרמוז, ראוי הוא לגרש, וכל שכן באופן שהוא יכול לדבר מתוך הכתב.}

^{אמר ליה רבי זירא: וכי ממשנה האומרת שמועיל גירושין באלם השומע ואינו מדבר קאמרת [אמרת] להוכיח את דינו של רב שמועיל גירושין בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אלא מתוך הכתב? והרי אין ללמוד מאלם לחרש.}

^{כי שאני [שונה] אלם, כיון שהוא שומע, הרי הוא כפיקח לכל דבר. מה שאין כן חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, שאם אינו יכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה בלבד אינו ראוי לגרש.}

^{ואם רב לא היה משמיענו שחרש היכול לדבר מתוך הכתב, ראוי הוא לגרש, לא היינו יודעים זאת.}

^{והחילוק שבין אלם לחרש, שנינו בברייתא: דתניא:}

^{חרש המדבר ואינו שומע - זהו חרש,} 

^{שומע ואינו מדבר - זהו אלם,} 

^{וזה וזה - גם המדבר ואינו שומע וגם השומע ואינו מדבר, הרי הן נחשבים כפקחין לכל דבריהם.}

^{מבואר בברייתא שאלם נחשב לפיקח לכל דבריהם, וחרש זה המובא כאן בברייתא אינו החרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה, כי חרש זה - פיקח הוא לכל דבר, אלא החרש שדברו בו בכל מקום, ושעליו דיבר רב, הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר.}

^{רואים מהברייתא, שחלוק אלם מחרש שדיבר בו רב כהנא.}

^{והוינן: וממאי [ומנין] דמדבר ואינו שומע זהו הנקרא חרש, ושומע ואינו מדבר זהו הנקרא אלם?} 

^{ומבארינן: דכתיב: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" [תהלים לח יד]. אם כן מבואר בפסוק, שאדם שאינו שומע נקרא חרש, ואדם שאינו מדבר נקרא אלם.}

^{ואי בעית אימא, לשון אלם הוא כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: אישתקיל מילוליה [נלקחו דבריו], ו"אלם" הוא קיצור של "אישתקיל מילוליה" בראשי תיבות.}

^{אמר רבי זירא: אי קשיא לי בדברי רב כהנא אמר רב הא קשיא לי, דתניא בברייתא: כתוב בתורה לגבי עונשו של היודע עדות בחברו ונשבע שאינו יודע: "אם לא יגיד ונשא עוונו" [ויקרא ה א] וצריך להביא קרבן שבועת העדות.}

^{לומדים מלשון הכתוב למעט: פרט לאלם שאינו יכול להגיד העדות בפיו.}

^{שאם יודע עדות והשביעו אותו שאינו יודע עדות והרכין בראשו שאינו יודע, פטור מן הקרבן.}

^{ולפי רב כהנא, קשה אמאי נתמעט מהגדה אם אינו יכול לדבר? הא יכול עדיין להגיד מתוך הכתב. אלא משמע מהברייתא, שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה, ושלא כדברי רב כהנא אמר רב.}

^{אמר ליה אביי: עדות קאמרת [וכי אמרת] להוכיח מעדות שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה?}

^{הרי אין להוכיח מעדות לגט!}

^{כי שאני [שונה] עדות, דרחמנא אמר שצריכים למסור העדות מפיהם.} 

^{שכתוב "על פי שני עדים" [דברים יט טו] - ולומדים מזה למעט, שלא יכולים להעיד עדות מפי כתבם בבית דין.}

^{ולכן בעדות, רק בפה נחשבת הגדה.}

^{מה שאין כן בגט שאין גזירת הכתוב של "מפיהם - ולא מפי כתבם", גם הגדה בכתב נחשבת להגדה.}

^{ומקשינן: מיתיבי שנינו בברייתא: כשם שבודקין אותו את מי שנשתתק לגיטין על ידי הרכנת הראש, כך בודקין אותו למשאות ולמתנות [למקח וממכר] בנכסיו, ולעדיות ולירושות.} 

^{קתני מיהת [נשנה בברייתא על כל פנים] עדיות, משמע שהוא יכול גם להעיד אף שאינו מדבר, והרי נאמר לעיל שיש גזירת הכתוב שעדות נמסרת רק בפה? אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: מה שכתוב בברייתא שהאלם כשר לעדויות, הכוונה בעדות אשה, שמעיד שמת בעלה כדי שתוכל להנשא.}

^{דאקילו בה רבנן, באופנים שונים כדי שתוכל להנשא, ובה הקילו לקבל עדות של אלם מפי הכתב.}

^{אבל בשאר עדויות שהם מן התורה, לא ניתן למסור העדות מפי הכתב.}

^{ופרכינן: והא קתני ירושות! משמע שאלם יכול להעיד אף על ירושה, שהוא דין ממון ועדותו מן התורה.}

^{ומתרצינן: אמר רבי אבהו: לא מדובר בעדות שמעיד על נכסי אחרים, אלא מדובר בנכסי עצמו, ו"ירושות" הכוונה לירושת בנו הבכור, שמעיד בכתב אם רצה לשנות את משפט הירושה ולהשוות את בנו הבכור כשאר האחין.}

^{ופרכינן: קתני מיהת [נשנה בברייתא על כל פנים], שהוא ראוי למשאות ולמתנות, מאי לאו [האם אין הכוונה] שהוא ראוי למקח וממכר לעלמא [לאחרים] והיינו להעיד עליהם בכתב?}

^{ודחינן: לא, מדובר במקח וממכר לדידיה [לעצמו], ולא מדובר בעדות.}

^{ומקשינן: מיתיבי ממה ששנינו: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו לחשבו כפיקח, אלא לענין מקח וממכר במטלטלין,} 

^{אבל לא החשיבוהו כפיקח לענין גיטין, באופן שקידש את אשתו קידושין גמורים כשהיה פיקח.}

^{וקשה על דברי רב כהנא שאמר שנחשב כפיקח לגרש בכתב ידו.}

^{ומתרצינן: מחלוקת תנאי היא.} 

^{דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל:}

^{במה דברים אמורים שאין סומכים על כתב ידו של החרש לגיטין - בחרש מעיקרו, שאין לו כתב יד של דעת, כיון שמימיו לא היתה דעתו צלולה.}

^{אבל אם היה פיקח שלמד לכתוב בדעה צלולה, ונתחרש אחר כך - הוא כותב את הגט והן חותמין.} 

^{וכדעת רבן שמעון בן גמליאל סובר רב כהנא.}

^{ומקשינן: וחרש מעיקרו לא יכול לכתוב גט?}

^{והרי שנינו ביבמות: כשם שכונסה החרש ברמיזה, בלא דיבור הפה, כך מוציאה ברמיזה! ומתרצינן: אי מדובר באשתו של החרש, שכנסה כשהיה חרש הכי נמי ברור שיכול לגרשה ברמיזה.}

^{אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה מדובר] - ביבמתו, שנפלה לפניו ליבום, שקידושיה היו קדושין גמורים, וזיקתה זיקה גמורה, והוא אינו יכול לחלוץ לה, כיון שאינו בכלל "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" [דברים כה], אלא כונסה ואינו יכול לגרשה לעולם, שהגט של החרש אינו מפקיע זיקה דאורייתא.}

^{והוינן בה: יבמתו ממאן [ממי] נפלה לפניו ליבום?}

^{אילימא [אם נאמר] דנפלה ליה מאחיו שהיה גם הוא חרש.} 

^{והרי כשם שכניסתה [שקידושיה] לאח הראשון היה ברמיזה, כך דין יציאתה ברמיזה! אם כן מדוע לא יוכל היבם החרש לגרשה אחרי שייבם אותה.}

^{אלא צריך לומר דנפלה ליה ליבום מאחיו פיקח שקידושיו קידושין גמורים.}

^{ואיבעית אימא:}

^{לעולם מדובר דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזרו חכמים גזירה על יבמה מאחיו חרש שלא יוכל לגרשה, אטו [אגב] שיבואו להתיר גירושין ליבם חרש שנפלה לו יבמה מאחיו פיקח.} 

^{ומקשינן: אי הכי [אם כן] שגוזרים על חרש שאינו יכול לגרש יבמה מאח חרש אגב שאינו יכול לגרש יבמה מאח פיקח.}

^{אם כן על אשתו של החרש נמי נגזור שלא יוכל לגרשה, אגב יבמתו מאח פיקח.}

^{ומתרצינן: יבמתו ביבמתו מיחלפא [מחליף] ויבוא להקיש וללמוד אחד מהשני, ואם יתירו לו לגרש יבמה מאח חרש יבוא לדמות ולהתיר אף יבמה מאח פיקח.}

^{מה שאין כן אשתו ביבמתו לא מיחלפא [אינו מחליף] ולא יבוא לדמותם.}

^{ומקשינן: ומי גזרינן [וכי גוזרים] על גירושי יבמה מאח חרש אטו [אגב] גירושי יבמה מאח פיקח?
דף עא - ב}

^{והתנן: שני אחין חרשין שנישאו נשואין ברמיזה, לשתי אחיות פיקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות, אחת פיקחת ואחת חרשת, שכולן נישואיהן הן רק מדרבנן, כיון שהבעלים כנסו אותן ברמיזה.}

^{וכן שתי אחיות חרשות שנישאו ברמיזה, והיו נשואות לשני אחין פיקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש, שכולן נישאו רק מדרבנן, כיון שנישאו ברמיזה.}

^{דינם: הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום, כיון שזאת שנפלה ליבום היא אחות אשתו של היבם, וכל העריות פטורות מן היבום.}

^{ואם היו שתי הנשים נכריות ואין איסור ערוה בנישואי שתיהן, ומת אחד מהאחין.}

^{האח השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש ונתמעט מחליצה, או מפני שהיא חרשת ואינה יכולה לומר "מאן יבמי".}

^{אלא יכנסו את היבמה ואם רצו אחר כך להוציאן - יוציאו, כי גט של חרש יכול להפקיע זיקת קידושי חרש.}

^{מוכח ממשנה זו, שיבמה מאח חרש שנפלה לחרש, יכול לגרשה, ולא גוזרים אגב יבמה מאח פיקח שאינו יכול לגרשה.}

^{אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא, שיש לחזור לתירוץ הראשון, שמה ששנינו בחרש מעיקרו שאינו יכול לגרש בכתב, היינו ביבמה מאח פיקח.}

^{ומה שאמרנו לעיל לבאר שרב כהנא סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שחרש שהיה פיקח מעיקרו יכול לגרש גירושין גמורים מן התורה, אין לומר שכולם סוברים כך, ורבן שמעון בן גמליאל בא רק לפרש את דברי תנא קמא ולא לחלוק עליו.}

^{שהרי אמר רבי יוחנן במפורש: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל וסוברים שאם פיקח קידש אשה בקדושין גמורים ונתחרש, אינו יכול לגרשה אפילו אם יודע לכתוב.}

^{אמר אביי, אף אנן נמי תנינא שהחרש אינו יכול לגרש אפילו אם יכול לדבר בכתיבה, לפי ששנינו לגבי האשה, שרק אם נישטת לאחר הנישואין - לא יוציא, ואסור לגרשה.}

^{אבל היתה פקחת ונתחרשה יכול לגרשה, שלא צריך את דעת האשה בגירושין, ויכול לגרשה אפילו בעל כרחה.}

^{ורק בנשטית גזרו רבנן שלא יגרשה, משום שאינה יודעת לשמור עצמה וחששו שינהגו בה הפקר בזנות, מה שאין כן אם תשאר נשואה, יזהרו בה כיון שהיא אשת איש.}

^{מה שאין כן הבעל, בין אם נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא את אשתו עולמית.} 

^{ומבואר, שאם כנסה כשהיה פיקח ונתחרש, אינו יכול לגרשה.}

^{והוינן בה: מאי [מה היא] ההדגשה שלא יוציא את אשתו עולמית?}

^{לאו [האם לא] נכתב לרבות שאף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב בכל זאת אינו מגרש את אשתו גירושין מן התורה, ואם כנסה כשהיה פיקח שקידושיה קידושין מדאורייתא אינו יכול לגרשה.}

^{אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן [אם לא שהשמיענו] רבי יוחנן שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא.}

^{הוה אמינא [הייתי אומר], שרבן שמעון בן גמליאל לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתא [הוא בא], וכולם מסכימים שאפילו חרש שהיה פיקח בשעת הקידושין, וקידושיו קידושין מן התורה, מועלת כתיבתו לגירושין.}

^{ולפי זה מאי [מה היא] ההדגשה ששנינו בפקח ונתחרש שלא יוציא את אשתו עולמית?} 

^{ומבארינן: אין זה בא ללמדנו שאף מתוך הכתב אינו יכול לצוות לכתוב גט, אלא בא ללמדנו שאף על גב דחזינא ליה דחריף [שאף על פי שאנו רואים בו שהוא חריף] ומבין, אינו בר גירושין לצוות לאחרים ברמיזה לגרש, אבל מתוך הכתב, יכול לגרש.}

^{אי נמי, ההדגשה של עולמית נכתב לדייק לכדרבי יצחק, כי מכך שברישא לא כתוב עולמית ובסיפא כתוב עולמית, מדויק, שהדין ברישא שאינו מגרש את אשתו השוטה הוא רק מדרבנן, והדין בסיפא שאם הבעל שוטה אינו מגרש, הוא מדאורייתא. כדברי רבי יצחק.}

^{דאמר רבי יצחק: דבר תורה שוטה היודעת לשמור גיטה מתגרשת, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] אפיקחת בעל כרחה, שאין צריך לדעת האשה בגירושין.}

^{ומה טעם אמרו חכמים שאשה שוטה אפילו היודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת?} 

^{כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כיון שאינה יודעת לשמור את עצמה.} 

^{מה שאין כן באופן שהבעל חרש שאף מדאורייתא אינו יכול לגרש, כיון שצריך את דעתו, שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, ולכן הדגישה הברייתא בסיפא כשהבעל חרש [שאינו יכול לדבר אפילו מתוך הכתב] או שוטה שאינו יכול לגרש "עולמית".}

^{מתניתין:} 

^{אמרו לו לבעל כשהיה בריא, או כשהיה שכיב מרע [חולה שעומד למות] אבל דעתו היתה עדיין צלולה עליו, נכתוב גט לאשתך כדי שלא תיזקק ליבם לאחר מותך.}

^{ואמר להן הבעל כתובו.}

^{הרי הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום.}

^{[וכן יכולים הם ליתנו לאשה, שהרי מדובר כאן בחולה או במפרש בים וכדומה, כמו שנתבאר בפרק לעיל, שבאמרו "כתבו" דינו כאומר "כתבו ותנו"].}

^{ואם אותם אנשים לא כתבו וחתמו על הגט בעצמם, אלא אמרו לסופר וכתב את הגט, ואמרו לעדים וחתמו על פיהם.}

^{אף על פי שכתבוהו הסופר וחתמוהו העדים, ונתנוהו לו לבעל, וחזר הבעל ונתנו לה נמצא שגילה דעתו שלא הקפיד ששליחיו יכתבו ויחתמו בעצמם.}

^{מכל מקום הרי הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו, כי צריך שיהא הגט נכתב ונחתם בציוויו של הבעל.}

^גמרא: 

^{מדייקת הגמרא מהמשנה: טעמא שהגט פסול אם הבעל לא אמר במפורש לסופר לכתוב, משום שמבואר במשנה דלא אמר לאותם אנשים בלשון "תנו", אלא אמר להם במפורש בלשון "כתבו", משמע שמקפיד בדווקא שהם עצמם יכתבו, ולא יאמרו לאחר לכתוב, שמתבייש לגלות לאחרים שאינו יודע לכתוב גט בעצמו, ובזה אפילו רבי מאיר מודה לעיל [דף סו], שאם אמר כתבו גט לאשתי, אפילו אמר לבית דין, לא עשאם בית דין בשביל להרשות לאחרים לכתוב הגט.}

^{הא אם אמר להם הבעל בלשון "תנו", ואמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום - נותנין אפילו שהבעל לא צווה אותם על כך במפורש.}

^{מני [בשיטת מי היא]?}

^{בשיטת רבי מאיר היא.} 

^{דאמר: מילי מימסרן לשליח. ניתן למנות שליח למסירת דברים, ואם כן נעשים שלוחים גם למינוי אחרים במקומם.}

^{כך מדויק מהרישא של המשנה, ומקשה הגמרא סתירה לכך מהסיפא:}

^{אימא, עיין בסיפא של המשנה, ששנינו בה:}

^{הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו". משמע שאין שום צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפי הבעל הוא יכתוב, ואפילו שאמר הבעל לשלושה [שהם בית דין] ואפילו לא אמר להם בלשון "כתבו" אלא בלשון "תנו" שאינו מקפיד אם יכתבו אחרים.}

^{אם כן מדויק מהסיפא, שהמשנה אתאן [הולכת ובאה] לרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח - לא ניתן למנות שליח למסירת דברים, ולא נעשים שלוחים למינוי אחרים, ולכן כל זמן שלא מינה הבעל במפורש את הסופר לכתוב הגט, אינו כותב, אפילו שלא הקפיד על השלוחים שלא ימנו אחר וסמכם לכך, שאינם נעשים שלוחים לדבר זה, לצוות לאחרים.}

^{אם כן יוצא שרישא של המשנה כשיטת רבי מאיר היא, וסיפא של המשנה כשיטת רבי יוסי היא, וכיצד זה שהמשנה נוקטת כשתי שיטות החולקות זו על זו? ומתרצינן: אין [אכן], המשנה באמת נוקטת ברישא כשיטת רבי מאיר, ובסיפא כשיטת רבי יוסי, אפילו שהשיטות חולקות זו על זו.}

^{אביי אמר לתרץ באופן אחר: כולה [כל המשנה] כשיטת רבי מאיר היא.} 

^{והכא במאי עסקינן, בסיפא שכתוב בו, שאין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב, מדובר - דלא אמר הבעל בלשון "תנו" אלא אמר בלשון כתבו.}

^{וזהו כוונת הסיפא, שבאמר הבעל בלשון "כתבו" אין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב.}

^{ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו באופן שאמר להם בלשון "תנו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר הבעל בלשון תנו", מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר, שהבעל אמר בעצמו לסופר שיכתוב.}

^{אלא ודאי, שבסיפא מדובר אפילו באמר להם הבעל בלשון "תנו", והטעם שהגט כשר רק באופן שהבעל צווה בעצמו לסופר לכתוב, משום שהכא במאי עסקינן [כאן בסיפא במה מדובר] - דלא אמר לבי תלתא [לשלושה], אלא אמר לשנים, ובשנים מודה רבי מאיר, שאפילו אמר להם הבעל בלשון "תנו" כותבים הם בעצמם, שלא עשאם בית דין למנות אחרים לכתוב ולחתום, ואינם שלוחים לכך.}

^{ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים לכתוב באופן שהבעל אמר לשלושה בלשון "תנו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר הבעל לשלשה תנו" מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.}

^{אלא צריך לומר: שהמשנה כולה כשיטת רבי יוסי היא,} 

^{ומה שנקטו ברישא שאמר הבעל בלשון "כתובו", לא נאמר לדייק שאילו אמר הבעל בלשון "תנו" בלא כתובו, שאומרים לאחרים ויכתבו,}

^{אלא, והכא במאי עסקינן [כאן ברישא במה מדובר], הטעם שאינם יכולים למנות אחרים לכתיבת הגט, אינו משום שלא אמר להם הבעל בלשון "תנו" אלא משום דלא אמר להם הבעל בלשון "אמרו".}

^{שאם היה אומר להם הבעל בלשון "אמרו" לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, היו נעשים שלוחים על האמירה לאחרים, ובזה מודה רבי יוסי שהרי עשאן שלוחים לכך.}

^{ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו, באופן שאמר להם בלשון "אמרו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר להם הבעל בלשון אמרו" מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר בסיפא, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.}

^{ועוד קשה, מי מודה רבי יוסי באומר הבעל בלשון "אמרו" שיכולים השלוחים לומר את צווי הבעל לאחרים?}

^{והתנן: כתב סופר את הגט ועד אחר חתם - כשר הגט, שיש בו עדות של שנים, כתב ידי הסופר, וחתימת האחר.}

^{ואמר רבי ירמיה: חתם סופר שנינו, ולא כתב סופר, שרק אם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.}

^{ואמר רב חסדא: מתניתין המכשירה את חתימת הסופר מני [כשיטת מי היא]?}

^{דף עב - א}

^{רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח ולכן אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום. שהרי לפי רבי יוסי אין שליחות למנות אחרים לשליח, ואם כן הסופר לא יקבל את מינוי השליחות לכתוב את הגט, אלא רק מפי הבעל עצמו.}

^{ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר הבעל לשלוחים בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים.}