מסכת גיטין דף סו

^{אמר רבי זירא: דרא, ישא, רבי אבינא לסילתיה [את סלו על כתפו] למזונותיו להוצאת הדרך, ואזל לגבי דרב הונא רביה [ויילך אל רב הונא, רבו], כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה שצווה לו גניבא בלא קנין.}

^{דאמר רב הונא לקמן בפרק הבא: גיטו של שכיב מרע [חולה שעומד למות] דינו כמתנתו של השכיב מרע,}

^{מה מתנתו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו ממתנתו,}

^{אף גיטו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו מהגט.}

^{ומהשוואה זו, לומדים גם להשוות מתנה לגט:}

^{מה גיטו של שכיב מרע, אף על גב דלא פריש, כיון דאמר "כתבו" אף על גב דלא אמר "תנו" - נותנים את הגט לאשה, וכפי ששנינו במשנתנו לגבי יוצא להורג ולגבי חולה מסוכן שנוטה למות,}

^{אף מתנתו של השכיב מרע, דינו כן. כיון דאמר "תנו" - אף על גב דעדיין לא קנו מיניה [לא זכו מהשכיב מרע] במתנה עבור המקבל - הרי המקבל זוכה במתנה בלא קנין.}

^{ואם כן יכול רבי אבינא להסתמך על ההשוואה בין גט למתנה, ולקבל את המתנה.}

^{מתקיף לה רבי אבא: אי [אם] כך אתה אומר, הרי אפשר להמשיך ולהשוות גט למתנה, ולומר גם: מה מתנה ישנה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה! ומדוע אתה סובר שלא מועיל שיחול הגט לאחר מיתתו.}

^{ותמהינן על אתקפתיה דרבי אבא: הכי השתא!? וכי רוצה רבי אבא להשוות גט למתנה שיועיל לאחר מיתה?}

^{והרי אי אפשר לומר כן, משום שבשלמא מתנה איתה [ישנה] לאחר מיתה - ששייך מתנה לאחר מיתה אפילו במתנת בריא, וכגון שנתן קרקע במתנה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, וכיון שכן תיקנו חכמים במתנת שכיב מרע שיקנה לאחר מיתה.}

^{אלא גט לאחר מיתה מי איכא? שהרי אחרי מיתת הבעל או האשה לא שייך גירושין. ולא שייך לדמות גט למתנה לענין זה.}

^{אלא יש לומר שרבי אבא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: שהרי הצוואה של גניבא, מתנת שכיב מרע במקצת היא, שלא נתן את כל רכושו במתנה, אלא רק מקצתו,}

^{ומתנת שכיב מרע במקצת נכסיו, דינו שבעיא [שצריך] הזוכה לעשות קנין כדי לזכות במתנה!}

^{כמבואר בבבא בתרא [בפרק מי שמת דף קנא, ב], שהיות והשאיר חלק מנכסיו לעצמו, אינו נחשב כאדם המצוה את נכסיו מחמת מיתה - שנכסיו נקנים לזוכים מחמת צוואתו, הואיל והראה שחס על פרנסת עצמו, אלא מתנתו נחשבת למתנה בריא, שאין המקבל זוכה בחפץ ללא מעשה זכיה.}

^{ומקשינן: אם כך היה קשה לרבי אבא על דברי רב הונא, מכלל זה יוצא דרב הונא סבר: שמתנת שכיב מרע במקצת נכסיו לא בעיא [לא צריך] קנין,} 

^{וכיצד אפשר לומר כן, הא קיימא לן בבבא בתרא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין! ומתרצינן: שאני הכא במעשה עם גניבא דסובר רב הונא שעל אף שהמתנה היא רק במקצת נכסיו, מכל מקום גניבא מצוה מחמת מיתה הוא, שהיה יודע שהיוצא להורג בקולר אינו חוזר,}

^{ומצוה לקיים דברי המת, ולכן אף שלא נעשה קנין במתנתו, יש לעשות כדבריו.}

^{ומקשינן: מכלל דרבי אבא שהקשה על רב הונא סבר: שגם באופן זה שמצוה מחמת מיתה בעיא קנין,}

^{והא קיימא לן שהמצווה מחמת מיתה דלא בעי קנין! ואם כן מדוע נתקשה בדבר?}

^{אלא יש לומר שרבי אבא הכי קא קשיא ליה: כיצד זוכה המקבל במתנה שנתן גניבא, הרי גניבא, לשון "ארבע מאות זוז חמרא [יין] " לא קאמר,} 

^{וכן "דמי ארבע מאות זוז של חמרא" לא קאמר,} 

^{אלא "ארבע מאות זוז מחמרא [מהיין] " קאמר!} 

^{ולשון זו קשה, וכי עושים מעות מיין? ואידך - ורב הונא, שלא התקשה בציווי של גניבא משום שסובר, מה שאמר גניבא "תנו לו ארבע מאות זוז מחמרא [מהיין] "} 

^{אמר כן, כדי לייפות את כחו של רבי אבינא, ולכן לא פירש שנותן לו, לא יין ולא מעות, כדי ליפות את כוחו שיהיה לו כל היין והמעות באחריות,}

^{שאם גניבא היה אומר: "תנו לו יין", אם היה מחמיץ חלק מהיין, היו היורשים אומרים לו החלק שלך החמיץ,}

^{ואם היה אומר "תנו לו דמי יין" והיו מוכרים היורשים חלק מהיין ומאבדים המעות, היו אומרים לו: אבדו מעותיך.}

^{לכן אמר "תנו לו ארבע מאות זוז מהיין", שמשמעותו היא יין ודמי, ושכל הכסף וכל היין משועבדים לתשלום המתנה, וכל זמן שנשאר כסף או יין, צריכים היורשים לפרוע לו את מתנת אביהם.}

^{שלחו מתם [מארץ ישראל] ואמרו: שאכן מה שאמר גניבא בלשון "מחמרא", היה זה כדי לייפות את כחו של רבי אבינא.}

^{מתניתין:} 

^{מי שהיה מושלך לבור, וחשב שהוא הולך למות, ואמר וצעק מתוך הבור: כל השומע את קולו [קולי] יכתוב גט לאשתו [לאשתי] ואמר את שמו ושם האשה, ושם עירו ועירה.}

^{אף על פי שלא אמר "ויתן" - הרי אלו השומעים את קולו יכתבו גט ויתנו לאשתו, למרות שלא ראו את האיש ואינם מכירים אותו, שכן בשעת סכנה כגון זו, שיש לחוש שמא ימות בבור, כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים אותו.}

^גמרא: 

^{ומקשינן: וליחוש שמא שד הוא! שהרי לא ראו את האיש שבבור אלא שמעו את קולו בלבד.}

^{אמר רבי יהודה: במשנתנו מדובר כשראו שיש לו לזה שבבור דמות אדם.} 

^{ומקשינן: אינהו [אלו] השדים נמי אידמויי אידמו! [גם כן נדמים] לבני אדם כשירצו בכך, ואין זו הוכחה שהוא אדם ולא שד.}

^{ומתרצינן: יש להעמיד שמדובר דחזו ליה בבואה [שראו שיש לו צל] לזה שבבור.}

^{ומקשינן: אינהו נמי [להם [לשדים] גם כן] אית להו [יש להם] בבואה!} 

^{ומתרצינן: שמדובר דחזו ליה בבואה דבבואה [שראו שיש לו צל של צל] לזה שבבור.}

^{והוינן בה: ודלמא אינהו נמי אית להו [ושמא גם להם (לשדים) יש] צל של צל.}

^{אמר רבי חנינא: לימדני יונתן בני, בבואה אית להו [צל יש להם] לשדים, אבל בבואה דבבואה לית להו [צל של צל אין להם].}

^{ואם יש לזה שבבור צל של צל, על כרחך הוא אדם ולא שד.}

^{ומקשינן: ונחשוש דלמא צרה היא שבבור, שאולי אשתו השניה שהיא צרתה של אישה זו היתה בבור, והיא זו שאמרה תנו גט, כדי לקלקלה, שיתנו לה גט והיא תלך להתחתן עם אחר בגט זה, ותיאסר על ידי זה לבעלה.}

^{ומתרצינן על פי מה ששנינו: תנא דבי רבי ישמעאל:}

^{בשעת הסכנה, שהבעל מסוכן למות, ואם לא יתנו עכשיו גט על פיו לא תהיה עוד הזדמנות,}

^{כותבין ונותנין גט אף על פי שאין מכירין את האיש, ואין יודעים אם הוא באמת הבעל, משום שיש חשש גדול יותר שתישאר עגונה,}

^{וכיוצא בזה הדין במקרה של המושלך לבור, שאין אפשרות להמתין ולברר את הדבר כראוי, כותבים ונותנים גט כדי שאשתו לא תשאר עגונה.}

^{מתניתין:} 

^{הבריא שאמר: כתבו גט לאשתי ולא סיים שיתנו לה - אנו אומרים שרצה רק לשחק בה, ולא התכוון לגרשה.}

^{מעשה: בבריא אחד שאמר: כתבו גט לאשתי, ולא סיים ותנו, ועלה לראש הגג לאחר שכתבו את הגט ונתנוהו לאשתו, ונפל מן הגג ומת,} 

^{אמר רבן שמעון בן גמליאל:}

^{אם מעצמו נפל, שמת בכוונה - הרי זה גט, לפי שסופו מוכיח על תחילתו, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בהול מחמת מחשבתו לאבד עצמו לדעת, ובודאי נתכוון לומר שיתנו לה את הגט, אלא ששכח להשלים דבריו מתוך בהילותו, והרי זה כיוצא בקולר או המפרש בים והיוצא בשיירה ששנינו במשנה לעיל.}

^{אבל אם הרוח דחתו והפילתו, ונפל באונס מהגג, - אינו גט, שאנו אומרים, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בריא, והואיל ולא אמר "תנו" לא נתכוון שיתנו לה גט, כמו ששנינו לעיל, והרי היא אלמנה ולא גרושה.}

^גמרא: 

^{והוינן בה: וכי המעשה שהובא במשנה, הובא כדי לסתור את הדין שהובא קודם במשנה? שהרי קודם אמרו במשנה שגט כזה של בריא שאמר כתבו ולא אמר תנו אינו גט, ואילו מהמעשה שהובא אחרי זה משמע שפעמים שהגט הוא בכל זאת גט!}

^{ומתרצינן: חסורי מיחסרא במשנה, והכי קתני [וכך יש לשנות במשנה]:}

^{הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו" - רצה לשחק בה, ואם הוכיח סופו על תחילתו שהוא עומד למות, ומחמת כן היה בהול ושכח לומר "תנו" - הרי זה גט,} 

^{ועל זה הביאה המשנה מעשה:}

^{ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת,} 

^{ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל - הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט.} 

^{ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא דעל לבי כנישתא [שנכנס לבית הכנסת].}

^{אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו [מצא שם מלמד תינוקות ובנו שיושבים יחד, ויושב איש אחר אתם] כלומר שלושה אנשים ישבו שם, אב ובנו ואדם נוסף.}

^{אמר להו [להם]: בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו [שנים מכם יכתבו גט לאשתי], והיינו, מינה שנים מתוכם להיות שלוחים ועדים לכתוב גט לאשתו, והלך הבעל למדינת הים.}

^{לסוף שכיב מקרי ינוקא [מת מלמד התינוקות], ונשארו הבן והאיש האחר.}

^{כך היה המעשה.}

^{ועתה יש להסתפק: מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא [האם דרך אנשים למנות את הבן שליח במקום שהאב נמצא] ואותו אדם התכוון שגם בנו של המלמד תינוקות יוכל להיות שליח אף שאביו נמצא שם, ואם כן עכשיו שמת האב, יתנו לה הבן וחבירו את הגט.}

^{או לא? והתכוון למנות רק את האב והאדם השלישי לעדים ושלוחים לגט זה, ועכשיו שמת האב אין עוד שני עדים לגט זה.}

^{רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא [דרכם של אנשים שלא ממנים את הבן לשליח] במקום שהאבא נמצא,}

^{ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא [אנשים ממנים את הבן לשליח] במקום שהאבא נמצא.} 

^{אמר רבא, הילכתא: משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. ואם כן גם הבן הוא שליח ועד יחד עם האיש האחר שהיה שם, ויתנו שניהם גט לאשה.}

^{מתניתין:} 

^{כבר שנינו לעיל שכתיבת הגט צריכה להעשות בציווי הבעל, והמשנה שלפנינו דנה האם יכולים אלו שצווה להם הבעל, לצוות לאחרים לכתוב את הגט.}

<sup>אמר הבעל לשנים: תנו גט לאשתי,

דף סו - ב</sup>

^{או שאמר לשלשה: כתבו גט ותנו לאשתי - הואיל ואמר להם בפירוש "כתבו" הרי אלו יכתבו ויחתמו בעצמם ויתנו,} 

^{ואינם רשאים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, לפי שעשה אותם שליחיו ועדיו, ובכגון זה אין שליח עושה שליח.}

^{ואם אמר לשלשה: תנו גט לאשתי - הואיל ולא אמר להם "כתבו ותנו", הרי אלו רשאים שיאמרו לאחרים ויכתבו ושיחתמו ויתנו,}

^{מפני שלא עשאם שליחים ועדים אלא עשאן בית דין, שהם יטפלו בעינן הגט, הלכך יכולים הם למסור דברי הבעל לאחרים.}

^{אלו דברי רבי מאיר,} 

^{וזו הלכה שהעלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין משמו של רבי עקיבא שנחבש שם: מקובל אני מרבותי, באומר הבעל לשלשה: תנו גט לאשתי - שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, והרי זה סיוע לדברי רבי מאיר.}

^{אמר רבי יוסי, נומינו [אמרנו] לשליח כלומר, לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש: אף אנו מקובלין מרבותינו, אבל לא כדבריך, אלא שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי - אינם רשאים לומר לאחר לכתוב.}

^{ואם אינם בקיאין בכתיבת הגט, כגון בית דין חדש שלא למדו עדיין לכתוב כתיבה מסודרת, שילמדו לכתוב ויכתבו הם בעצמם ויתנו, לפי שהם בעצמם צריכים לעשות מה שאמר להם הבעל, ואינם יכולים למסור דבריו לאחרים.}

^{אמר הבעל לעשרה: כתבו ותנו גט לאשתי}

^{- הואיל ולא אמר להם "כולכם כתבו", אחד מהם כותב את הגט, ושנים חותמין עליו,}

^{אבל אם אמר הבעל: כולכם כתובו - אחד כותב וכולם חותמין, שכך היתה כוונתו.}

^{לפיכך אם מת אחד מהן קודם שחתם על הגט - הרי זה גט בטל, שכל שלא נעשה הגט כמצוות הבעל, הריהו בטל. והרי הבעל עמד על כך שישתתפו כולם בחתימתם להעיד על הגט.}

^גמרא: 

^{אמר רבי ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי [מבית מדרשו] של רב לשמואל:}

^{ילמדנו רבינו, מה הדין אם אמר הבעל לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, אולם הם לא כתבו את הגט בעצמם, ואמרו השנים לסופר, וכתב, וחתמו הן, מהו?} 

^{האם מה שנאמר במשנה שהעדים עצמם צריכים לכתוב את הגט, ואינם יכולים למנות אחר, האם הכוונה לחתימות שבגט, וכאן הרי העדים עצמם חתמו, או שמא כוונת המשנה לכתיבת הגט, וכיון שאחר כתב את הגט, הרי הוא פסול.}

^{שלח להו [להם]: תצא האשה מבעלה, אם נישאה על פי גט זה, משום שאנו מסופקים אם הגט כשר או לא.}

^{והדבר צריך תלמוד, שאין הדבר ברור לנו כל צרכו, וצריך עדיין לברר את ההלכה אצל הגדולים ממנו, משום שיש ספק בדבר, אם כשר הגט או לא.}

^{והוינן בה: מאי [מה הם] צדדי הספק, שמחמת כן הדבר צריך תלמוד?} 

^{אילימא [אם תאמר] שספיקו היה משום שסבר דצווי הבעל לכתוב את הגט הוו להו מילי [הם אמירת דברים בלבד], וכאשר השנים שהבעל צווה אותם לכתוב, ממנים אחר במקומם, יוצא שהם שלוחים של הבעל למסור אמירת דברים בלבד.}

^{ומספקא ליה האם מילי [אמירה בלבד] אי מימסרן [האם ניתן למסור] לשליח שיהיה שליח לענין מסירת הדברים שנאמרו לו, ואם כן נעשו השנים שלוחים לומר לסופר לכתוב, אי לא מימסרן לשליח, ולא שייך לעשות שליח למסור אמירת דברים בלבד, ואינם שלוחים למסירת אמירה לסופר לכתוב, ואם כן נכתב הגט על ידי הסופר שלא בצווי הבעל. ואין זה דומה למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר, כיון ששם הוא נעשה שליח למסירת הגט.}

^{אם נאמר שזהו ספקו של שמואל, ועל זה אמר: שהדבר צריך תלמוד.}

^{אי אפשר לומר כן, שהרי והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח! ולא שייך שיהיו שלוחים של הבעל למסירת אמירה לסופר שיכתוב,}

^{וכיון שסבר שכך ההלכה, אם כן דבר זה לא היה צריך שמואל לברר אצל הגדולים ממנו.}

^{אלא צריך לומר: שלשמואל, הא קא מיבעיא ליה וזהו הדבר שנסתפק בו:}

^{האי [זה] שאמר הבעל לשנים כתובו, מה היתה כוונתו?}

^{אי [האם] התכוון רק לחתימת כתב ידן בגט, אבל את כתיבת הגט עצמו, התכוון שיכתוב הסופר,}

^{אי [או] שמא במה שאמר "כתובו" התכוון שיכתבו הם בעצמם את כתב הגט עצמו, וכיון שהם לא כתבוהו, הרי הגט פסול.}

^{ומקשינן: ותיפשוט ליה לשמואל בעיא זו ממתניתין שלנו,} 

^{ששנינו: אמר לשנים תנו גט לאשתי, או שאמר לשלשה "כתבו" גט ותנו לאשתי - הרי אלו שצווה אותם הבעל יכתבו בעצמם ויתנו בעצמם.}

^{משמע מהמשנה שכשמצווה אותם הבעל בלשון "כתבו", הם בעצמם צריכים לכתוב את הגט! ומדוע לא פשט שמואל מהמשנה, שאם אמר הבעל לעדים "כתובו" ונתנו לאחר לכתוב את הגט, פסול אפילו אם הם בעצמם חתמו עליו.}

^{ומתרצינן: היא גופא [דבר זה בעצמו] קא מיבעיא ליה לשמואל בדברי המשנה:}

^{האם כתובו שבמשנה, הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, ומה שכתוב במשנה: "הרי אלו יכתבו" הכוונה לחתימת כתב ידם בגט הוא,}

^{או שמא "כתובו" כתב הגט הוא וצריכים הם בעצמם גם לכתוב את כתב הגט עצמו.}

^{ומקשינן: כיצד אפשר לומר שבזה נתספק שמואל, והרי פשיטא ד"כתובו" שבמשנה, כתב הגט הוא.} 

^{דקתני סיפא: אמר רבי יוסי, נומינו לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי - שילמדו לכתוב, ויכתבו בעצמם ויתנו לה.} 

^{ומעתה אי אמרת בשלמא ש"כתובו" שבמשנה כתב הגט הוא - אם כן שפיר מובן ששייך בית דין שצריך ללמוד כיצד צריך לכתוב את הגט.}

^{אלא אי אמרת ש"כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, קשה, מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו [וכי יש בית דין שאינם יודעים לחתום את חתימת ידם]? והרי בכל פסק בית דין צריכים הם לחתום.}

^{ומתרצינן: אין, איכא בי דינא חדתא [יש בית דין חדש] שעדיין לא פסקו דין, ולא למדו עדיין לחתום על שטרות.}

^{ואם כן אין לפשוט מהמשנה שהכתיבה שמדובר בו היינו כתיבת הגט עצמו, ואפשר להסתפק, האם "כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת הגט, או לכתב הגט.}

^{ומקשינן: לפי דברינו עתה, ששמואל הסתפק האם "כתובו" שאמר הבעל לעדים, כוונתו לכתיבת הגט עצמו, או לחתימת כתב ידם בלבד,}

^{ואי סבירא לן [וכי אם נסבור] כמו הצד דהאי "כתובו" שבמשנה - חתימת כתב ידן הוא,} 

^{וכי יכול שמואל לדייק מכך שהא כתב הגט עצמו, אם אמרו לסופר וכתב כשר,}

^{והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח! ואינם נעשים שלוחים לענין למסור לאחר את דברי הבעל לכתוב את הגט. וגם אם אין הבעל מקפיד שיכתבו הם בעצמם, אם יכתוב הסופר בשליחותם, חסר בצווי הבעל, והגט פסול.}

^{ואם כן, גם אם שמואל הסתפק האם כוונת הבעל ב"כתובו" שיכתבו הם בעצמם את הגט או לא. מכל מקום היה צריך לפשוט שאם אמרו השליחים לסופר לכתוב את הגט, פסול. משום שלא נכתב בצווי הבעל.}

^{ומתרצינן: אמרי, תירצו בבית המדרש, שיש לומר: אי סבירי לן כמו הצד ד"כתובו" שבמשנה - הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, סובר שמואל שהגט כשר כשמצווים השלוחים לסופר שיכתוב את הגט, משום שסובר שמואל שלגבי כתב הגט, כיון שהבעל אינו מקפיד שדווקא העדים שמינה יכתבו אותו, נעשה [נחשב] כאילו אומר הבעל לשלוחים "אמרו לאחרים לכתוב את הגט".}

^{ומודה רבי יוסי באופן זה שאומר הבעל "אמרו לאחר שיכתוב" שעל הוראה זו יכולים להעשות שלוחים, למסור לאחר את הציווי שהבעל צווה אותו, והוינן בה: ומי מודה רבי יוסי ששייך שליחות על אמירת דברים בלבד, באומר להם הבעל בלשון "אמרו"?}

^{והתנן: כתב סופר את הגט וחתם עד אחר - כשר הגט, לפי שיש בו עדות של שנים - כתב ידי הסופר וחתימת האחר.}

^{ואמר רבי ירמיה: "חתם סופר" שנינו במשנה, ומה שכתוב "כתב סופר" הכוונה לחתימת כתב ידו, שאם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.}

^{ואמר רב חסדא: מתניתין המכשירה חתימת סופר בגט מני [כשיטת מי היא]? כשיטת רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח.} 

^{שלשיטתו אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום.}

^{כיון שלשיטתו אין אדם חותם על הגט אלא אם כן שמע צווי מפי הבעל בעצמו, ולא מפי השליח, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט של פלוני, וכיון שהמשנה סוברת כרבי יוסי שלשיטתו אין חשש זה, לכן היא מכשירה את הגט שהסופר חתום בו כעד.}

^{ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר להם הבעל בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים למסור את צוויו לאחר.}

<sup>כי, ואי סלקא דעתך שמודה רבי יוסי באומר "אמרו" שנעשים שלוחים למסור את צווי הבעל לאחר, אם כן כיצד התירו לשיטת רבי יוסי גט שיש בו חתם הסופר וחתימת עד אחד נוסף, והרי נפיק מינה חורבה [יצא מכך חורבן] אם יתירו גט זה, משום דזימנין [שפעמים] דאמר להו הבעל לשנים:


דף סז - א</sup>

^{אמרו לסופר, ויכתוב, ולפלוני ופלוני, ויחתמו.} 

^{ומשום כיסופא [בושה] דסופר, שמא יחשוב שאין מקבלים אותו כעד, ויתבייש בכך, חיישי, ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו [יחששו השלוחים לבושתו של הסופר, ויחתימו רק את אחד השלוחים יחד עם הסופר],}

^{ובעל לא אמר שיעשו הכי [כך], והגט פסול. ויכשירו אותו שלא כדין! וכיון שיכולה לצאת תקלה אם יתירו את חתימת הסופר בגט, צריך לפסול כל גט שהסופר חתום עליו בעד, כדי שהסופרים לא יחתמו על הגט.}