מסכת גיטין דף סה

^{ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב: כל דבר דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן.}

^{ואידך - רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן?}

^{משום שהוא סבור, כי אמרינן [אימתי אומרים] "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - דווקא במילתא [בתקנה] דאית [שיש] לה עיקר מן התורה, שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות.}

^{אבל מילתא [תקנה] שתקנו רבנן, דלית [שאין] לה עיקר מן התורה כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות - לא תיקנו את תקנתם כעין של תורה.}

^{ואם כן, יכול להיות שתקנו חכמים שיוכל קטן לזכות לאחרים, אף על פי שמדאורייתא אינו יכול לזכות לאחרים.}

^{מתיב רב אויא עוד קושיה על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא, שקטן אינו זוכה כלל עבור אחרים.}

^{ממה ששנינו במסכת מעשר שני [ד ד]: מערימין על מעשר שני כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על שוויו.}

^{שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה - חייב הוא להוסיף חומש על פדיונו, ואילו על פדיית מעשר שני של אחרים הוא אינו מוסיף חומש.}

^{כיצד הוא מערים שלא להוסיף חומש בפדיית מעשר שני?}

^{אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, או לעבדו ושפחתו העברים: הא לכם מעות הללו, ופדו בהן מעשר שני זה.} 

^{האב מזכה להם המעות, והם פודים את המעשר שני במעות הללו, ואינם מוסיפים חומש, לפי שהם נחשבים לאנשים אחרים לגביו.}

^{ולאחר שפדו את המעשר שני, הם מחזירים לו את הפירות, שהרי הם סמוכים על שולחנו, ושלהם שלו הוא.}

^{[ואוכלו בלא להוסיף על הפדיה חומש].} 

^{והוינן בה: האי שפחה עברית שפודה את המעשר שני, היכי דמי - באיזה שפחה מדובר?}

^{אי מדובר בשפחה דאתיא [שכבר הביאה] ב' שערות, אם כן היא כבר גדולה, ומאי בעיא גביה [מה היא עושה אצלו] שהרי היא יוצאת לחירות בסימני גדלות?}

^{אלא לאו מדובר בשפחה קטנה דלא אתיא [שלא הביאה עדיין] ב' שערות! משמע מכאן, שאף קטנה יכולה לזכות לאחרים, שהרי היא פודה במעות מעשר שני של האדון.}

^{ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - במשנה במסכת מעשר שני מדובר במעשר שני בזמן הזה, שהוא רק מדרבנן, ובדין דרבנן הקלו חכמים שתועיל זכיית קטן לאחרים, ואין להוכיח מכאן לדאורייתא.}

^{ומקשינן: ואמה העבריה בזמן הזה - מי איכא?} 

^{והתניא בברייתא: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, כשבטל היובל, וכל שכן בזמן הזה!}

^{ואם המשנה מדברת בשפחה כנענית, על כרחך מדובר בזמן שהיובל נוהג, ואז דין מעשר שני הוא מדאורייתא.}

^{אלא צריך להעמיד, שמדובר במעשר שני מפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שכל חיוב המעשר הוא רק מדרבנן.} 

^{ולכן מה שמועיל פדית השפחה הקטנה לאחרים, אינו סתירה למה שביאר רב חסדא בדברי שמואל שלא מועלת זכית הקטן לאחרים בדבר שהוא דאורייתא.}

^{אמר רבא, ג' מדות חלוקות בזכיית קטן:}

^{א. קטן כזה שאם נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו,} 

^{זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.} 

^{וכנגדן בקטנה, בהבנה כזאת, נחשבת כיודעת לשמור קידושיה - והרי היא מתקדשת על ידי אמה או אחיה קדושין מדברי סופרים, בהסכמתה, ולהתרת קידושין אלו צריכה למיאון, כמבואר ביבמות [קז ב], שכל קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה אפילו למאן, וזו יודעת כבר לשמור קידושיה, והיא צריכה למאן כדי לצאת מבעלה.}

^{וכן היא מתקדשת על ידי עצמה ב"קידושי מיאון", מדרבנן, אם היא יתומה.}

^{ב. הפעוטות, בגיל שש עד שמונה - מקחן מקח, וממכרן ממכר במטלטלין, כמבואר בפרק הניזקין [לעיל נט א].}

^{וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל הזה, היא בגדר "משלחה, ואינה חוזרת", והרי היא מתגרשת בקבלתה את הגט, אפילו שנתקדשה בקידושי אביה ומת האב, שקידושיה מן התורה.}

^{ג. הגיעו ל"עונת נדרים", דהיינו שנה אחת לפני גדלותם, נדריהם נבדקין, ואם יודעים לומר לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו - נדריהן נדר והקדשן הקדש, כמבואר במסכת נדה [דף מה, ב].}

^{וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל זה, והביאה שתי שערות - חולצת, ואפשר לסמוך על סימנים אלו, ואין הם שערות של שומא בעלמא,}

^{אבל קודם זמן זה, קטנה היא, ואין סימניה סימנים, ואינה חולצת, לפי שכתוב בפרשת חליצה "איש" ומקישים "אשה" ל"איש", שצריכה להיות גדולה לחליצה.}

^{ד. ולענין למכור קרקעות בנכסי אביו, נחשב קטן עד שיהא בן עשרים.}

^{מתניתין:} 

^{קטנה שאמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שעשתה אותו שליח לקבלה; וכגון שהיא יתומה מאביה ויכולה לשמור את גיטה, אינו גט עד שיגיע גט לידה ממש, כי מה שעשתה אותו שליח לקבלה אינו מועיל.}

^{לפיכך, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט לאחר שמסרו לשליח וקודם שיגיע לידה - יחזור.} 

^{והטעם, משום שאין קטן עושה שליח, ולכן השליח אינו נחשב שליח קבלה כדי שהאשה תתגרש מיד עם קבלת הגט, אלא הוא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמגיע לידה.}

^{ואם אביה של הקטנה קיים, ואמר לו אביה לשליח: צא למקום הארוס של בתי והתקבל לבתי גיטה, דינו של השליח הוא כדין שליח לקבלה, ולאחר שנתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור, שידו של השליח כיד האב, ומתגרשת הקטנה עם זכית השליח בגט.}

^{האומר לשלוחו: תן גט זה לאשתי במקום פלוני,} 

^{ושינה השליח בשליחותו, ונתנו לה במקום אחר -}

^{הואיל ואמר לשליח במפורש שיתן לה את הגט במקום פלוני, הגט פסול, שהבעל מקפיד על כך ואינו רוצה שיתננו לה במקום אחר, כדי שלא יליזו עליו שם.}

^{אבל אם אמר הבעל לשליח: הרי היא במקום פלוני, ולא הורה במפורש לשליח שיתן לה את הגט שם, ונתנו לה השליח את הגט במקום אחר - כשר הגט, שלא נתכוון אלא להראות לו מקומה שימצאנה שם, ולא הקפיד על כך שיתן לה דוקא שם את הגט.}

^{וכן האשה שאמרה לשלוחה: התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר - פסול הגט, שאף לגבי האשה יש לומר, שהיא מקפידה שלא יקבל את הגט אלא במקום פלוני ולא במקום אחר.}

^{רבי אלעזר מכשיר. שלדעתו דווקא בבעל יש לומר שהוא תולה נתינת הגט דוקא במקום פלוני, לפי שהוא מגרש מדעתו והכל תלוי בו, אבל האשה, שבעל כורחה מתגרשת, לא שייך לומר בה שמקפידה על מקום קבלת הגט, וזה שאמרה לשליח "קבל גיטי במקום פלוני", לא התכוונה אלא להראות לו מקום בעלה.}

^{ואם אמרה האשה לשליח: הבא והולך לי גיטי, ממקום פלוני, שלא עשתה אותו שליח לקבלה, אלא אמרה לו שיביא לה את הגט ממקום פלוני, והביאו לה השליח את הגט ממקום אחר, הואיל ואינה מתגרשת בקבלתו את הגט, אלא משיגיע הגט לידה, כשר לדברי הכל, שבכגון זה בודאי אינה מקפידה כשמביא לה את הגט ממקום אחר.} 

^גמרא: 

^{הגמרא דנה בענין השינוי ששינה השליח את מקום השליחות בגט.}

^{ומקשה הגמרא: ולדעת רבי אלעזר שבמשנה, מאי שנא [מדוע שונה] דינו ברישא, דלא פליג [שאינו חולק] על תנא קמא, ומודה שאם שינה מדברי הבעל ומסר את הגט במקום אחר, שהגט פסול,}

^{ומאי שנא סיפא באופן שהשליח שינה מדברי האשה, וקיבל את הגט במקום אחר דפליג רבי אלעזר וסובר שכשר?}

^{ומתרצינן: יש חלוק אם שינה השליח מדברי הבעל מאשר אם שינה מדברי האשה, כיון שאיהו, הבעל, דמדעתיה מגרש [שהגירושין תלוי בדעתו] - קפיד [מסתבר שמקפיד] ומדקדק, כשאומר מקום מסוים.}

^{מה שאין כן איהי, האשה, דבעל כרחה מתגרשת, ואינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום - לכן מסתבר שרק מראה מקום היא לו לשליח.}

^{מתניתין:} 

^{משנתנו דנה בבת ישראל הנשואה לכהן, כשמתגרשת ממנו, מאימתי אסורה לאכול בתרומה; ובאה המשנה ללמדנו שיש הבדל בענין זה בין אם עשתה שליח להבאת הגט ובין עשתה שליח לקבלת הגט.}

^{אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן ואין לה בן ממנו, הרי היא אוכלת בתרומה רק עד שתתגרש, אבל משהתגרשה שוב אינה אוכלת בתרומה, אלא אם יש לה בן מהכהן.}

^{לכן, אם אמרה לשליח: הבא לי גיטי, שמינתה אותו רק לשליח להולכת הגט לידה, אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, כיון שכל זמן שלא הגיע הגט לידה, אינה מגורשת.}

^{אבל אם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שמינתה אותו לזכות בגט עבורה - אסורה לאכול בתרומה מיד כשיצא השליח, שמא קיבל את הגט לאלתר, וכבר נתגרשה, וכל שהיא ספק גרושה אסורה לאכול בתרומה.}

^{ואם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום, שאינו נעשה שלוחה לזכות בגט עבורה, עד שיגיע לאותו מקום, ורק אז היא מגורשת. ומשערים כמה זמן צריך השליח ללכת עד שיגיע לאותו מקום.}

^{רבי אליעזר אוסר מיד, משפירש השליח ממנה. לפי שרבי אליעזר הולך לשיטתו, שהיא רק מראה לו מקום ואינה מקפדת אם יזכה השליח בגט עבורה במקום אחר. לכן, משפירש ממנה השליח אסורה, כיון שאולי מצא את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר השליח עבורה.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: אמרה לשליח התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום.}

^{ומקשינן: וכי כשיגיע השליח לאותו מקום עם הגט בידו, גיטא מיהא הוי, אף על פי שקיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר?}

^{והאמרת רישא, במשנה הקודמת, שאם שינה השליח מדבריה וקיבל את הגט במקום אחר לא הוי גיטא! וכאן הרי השליח קיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר!}

^{ומתרצינן: לא צריכא, מדובר במשנתנו בכגון דאמרה ליה לשליח: התקבל לי גיטא במתא [בעיר] מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה [ופעמים שתמצא את בעלי] בבבל.}

<sup>וכיון שכך אמרה לו, משמע שאינה מקפדת אם השליח יקבל בשבילה את הגט במקום אחר, ומה שקבעה לשליח שיקבל את הגט בעיר מחסיא הכי קאמרה ליה [כך הוא משמעות דבריה]: משקל [לקחת] את הגט, כל היכא דמשכחת ליה - שקליה מיניה [בכל מקום שתמצא את הבעל, קח ממנו את הגט].


דף סה - ב</sup>

^{אולם, גיטא לא הוי [הגט לא יחול], שלא תהיה שלוחי לקבלת הגט, לזכות בו עבורי, עד דמטית [עד שתבא] למתא מחסיא.} 

^{שנינו במשנה: ורבי אלעזר אוסר את האשה מיד, משפירש ממנה השליח לאכול בתרומה, כיון שאולי מצא השליח את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר עבורה.}

^{ומקשינן: פשיטא, שהיא אסורה מיד, לפי סברתו של רבי אליעזר, דהא [שהרי] כבר שנינו לעיל שרבי אליעזר סובר, שמראה מקום היא לו לשליח, ולא מקפדת שיקבלנו דווקא במקום מסויים, כיון שאינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום, וממילא מובן שנאסרת מייד בתרומה מחשש שכבר שנתגרשה, ומה צריך רבי אליעזר להשמיענו זאת?}

^{ומתרצינן: לא צריכא, המשנה הוצרכה להשמיענו שרבי אלעזר אוסר את האשה מיד משפירש ממנה השליח, באופן דאמרה ליה: זיל [לך] לצד מזרח, דאיתיה [שהבעל נמצא] במזרח.} 

^{וקא אזל [והלך] השליח לצד מערב, שבאופן זה יש חידוש נוסף בכך שאסורה מיד בתרומה, כי מהו דתימא, שהייתי אומר, אמנם סובר רבי אלעזר שאין האשה מקפדת שהשליח יקבל את הגט במקום מסוים, אבל מכל מקום לא תיאסר מיד בתרומה, כיון שבמערב הא ליתיה לבעל, ואין לחשוש שמא ימצא השליח את הבעל מיד בצאתו מן העיר, קא משמע לן המשנה שמכל מקום אסורה בתרומה מיד לדעת רבי אלעזר, משום שחוששים דילמא בהדי דקאזיל [שמא בזמן שהלך השליח] למערב, הלך גם הבעל לשם, ומיגס גאיס ביה [ופגע בו] בשליח, ויהב ליה גיטא [ונתן לו את הגט], והרי היא מגורשת.}

^{שנינו בענין שליח ששינה מדברי המשלח: האומר לשלוחו: ערב לי "עירוב תחומין" לסוף אלפיים אמה של תחום בתמרים, כדי שאוכל לילך בשבת ממקום העירוב אלפים אמה נוספים.}

^{ושינה השליח בשליחותו ועירב לו בגרוגרות.} 

^{או שאמר לו המשלח: ערב לי בגרוגרות - ועירב לו בתמרים.} 

^{תני בברייתא חדא: עירובו עירוב, ומועילה השליחות על אף ששינה מדברי המשלח.}

^{ותניא אידך: אין עירובו עירוב! היות ושינה מדברי המשלח.}

^{אם כן מצאנו סתירה בין הברייתות, האם השליחות חלה כאשר שינה מדברי המשלח או לא.}

^{ומתרצינן: אמר רבה, לא קשיא:}

^{הא, ברייתא אחת היא כשיטת רבנן.}

^{הא, וברייתא אחרת היא כשיטת רבי אלעזר.} 

^{הא הברייתא שאומרת אין עירובו עירוב, היא כשיטת רבנן, דאמרי לעיל שיש בשליחות האשה קפידא, ואף על פי שהגירושין לא תלויים בה ולא איכפת לה, בכל זאת אומרים שהמשלח מקפיד שיעשה השליח בדיוק כדבריו, ואם שינה השליח, אינו שלוחו אם הוא משנה במשהו מדבריו.}

^{הא הברייתא שאומרת שעירובו עירוב, היא כשיטת רבי אלעזר, דאמר אין האשה מקפדת שיעשה השליח בדיוק כדבריה, ורק מראה מקום היא לו, שבדבר שאין בו הפסד לא איכפת למשלח אם משנה השליח במקצת מדבריו, וגם בעירוב אם שינה השליח, היות ואין בו הפסד למשלח, מועילה שליחותו ועירובו עירוב.}

^{ורב יוסף אמר: תירוץ אחר כדי לתרץ את הסתירה שבין שתי הברייתות:}

^{הא והא - שתי הברייתות הן כשיטת רבנן.} 

^{ורבנן לא אמרו שהמשלח מקפיד אלא רק גבי אשה השולחת שליח לקבל את הגט ממקום פלוני, שנוח לה שילך השליח דווקא למקום שאמרה, ולא יזכה בגט עבורה במקום אחר, וכך יש לחק בין הברייתות:}

^{כאן, הברייתא האומרת שעירובו עירוב אפילו כששינה מדברי המשלח, מדברת בעירב השליח מדבר אחר שלו - של המשלח, שאנו אומרים שאין המשלח מקפיד במה בדיוק יערבו לו.}

^{כאן, הברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, שאם חברו של המשלח נתן לו רשות לערב בשלו, ודאי שהמשלח מקפיד שיערב השליח ממה שאמר לו, שהרי לא קיבל המשלח רשות אלא באותו דבר עצמו.}

^{אמר ליה אביי לרב יוסף, לפי דבריך שהברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, ושינה מדברי המשלח, הרי קשה:}

^{ואלא הא דתניא: האומר לשלוחו "ערב לי [עשה את עירוב תחומין] במגדל", ועירב לו השליח בשובך [ומבינה הגמרא בהוה אמינא, שהשליחות היתה שיניח את העירוב במגדל, והשליח שינה והניחו בשובך].}

^{או שאמר לו: ערב לי בשובך, ועירב לו במגדל.} 

^{דתניא חדא: עירובו עירוב,}

^{ותניא אידך: אין עירובו עירוב.} 

^{התם, הרי שם לא תוכל לתרץ את החילוק שבין הברייתות כדבריך, שהברייתא האומרת שעירובו עירוב מדברת במניח את העירוב בשל המשלח, והברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת באופן שמניח את העירוב בשל חברו של המשלח, שהרי מאי "שלו" ו"של חבירו" איכא שנוכל לומר שחברו מקפיד? וכי מקפיד חברו אם מניח את העירוב בשובך או במגדל?}

^{ומתרצינן: התם נמי, אין פירוש הברייתות, שכוונת המשלח שיניח את העירוב במגדל או בשובך. אלא פירוש הברייתות הוא שכוונת המשלח שיקח השליח פירות לעירוב, מפירות שיש לו במגדל או מפירות שיש לו בשובך, כי איכא פירי דמגדל ואיכא פירי דשובך.} 

^{וכיון שכך, לא קשה מברייתות אלו על רב יוסף, שגם ברייתות אלו ניתן ליישבן לפי דברי רב יוסף, שהברייתא האומרת עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות שלו ואינו מקפיד אם משנה השליח, ואילו הברייתא האומרת אין עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות של חברו של המשלח, ולכן מקפיד שיקח דווקא ממקום מסוים שמשם הרשה לו חברו לקחת, ואם לקח השליח ממקום אחר - אינו עירוב.}

^{מתניתין:} 

^{המשנה שלפנינו דנה באלו לשונות יכול הבעל לומר שיכתבו גט ויתנו לאשתו, ודבריו קיימים.}

^{האומר לשנים: כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר: גרשוה, או שאמר: כתבו איגרת ותנו לה - הרי אלו יכתבו את הגט ויחתמו עליו ויתנו לאשתו, שכל לשונות אלו, לשון גירושין הם, ואף הלשון "גרשוה" כולל כתיבה ונתינה.}

^{אבל אם אמר להם הבעל "פטרוה", או שאמר להם "פרנסוה", או שאמר "עשו לה כנימוס" - כחוק, או "עשו לה כראוי" - כל הלשונות הללו, אין במשמעותן דווקא גירושין.}

^{שהאומר "פטרוה" אפשר שכוונתו היא לפטור אותה מחובותיה. "פרנסוה" - לדאוג לפרנסתה. "עשו לה כנימוס" או "עשו לה כראוי" - לתת לה מזונות וכסות.}

^{לפיכך לא אמר כלום, ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זה גט בטל.}

^גמרא: 

^{תנו רבנן בברייתא: האומר לשנים שלחוה את אשתי, או שאמר שבקוה, או תרכוה - הרי אלו יכתבו ויתנו גט, לפי שלשונות אלו הן לשונות של גט.}

^{"שלוחה" - הוא לשון של "ושלחה מביתו" [דברים כד]. "שבקוה" - הוא לשון של "אגרת שבוקין". "תרכוה" - הוא לשון של "תירוכין", דהיינו "גירושין".}

^{אבל אם אמר לשנים: פטרוה, פרנסוה, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, שאין אלו בהכרח לשונות של גט.}

^{ועוד תניא בענין זה: רבי נתן אומר: אם אמר לשנים: פטרוה את אשתי - דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, שלשון צוואה הוא, כמו "שלחוה", והוא לשון גט פטורין.}

^{אבל אם אמר: פיטרוה - לא אמר כלום, כיון שהוא מלשון פטור וחובה, ואולי כוונתו להקל מעליה חובות שחייבת.}

^{אמר רבא: רבי נתן דבבלאה [שבבלי] הוא, ולכן דייק לחלק בין לשון פיטרוה ללשון פטרוה, שבבבל, פעמים שמדברים בלשון ארמי, ופעמים בלשון עברי, לכן כשאמר "פטרוה" אנו אומרים שלשון גט פטורין הוא שהדגיש, ודיבר בלשון ארמי, וכשאמר "פיטרוה" אנו אומרים שדיבר בלשון עברי, והתכוון ללשון פטור וחובה.}

^{מה שאין כן תנא דידן שלעיל דבר [שבן] ארץ ישראל הוא, וכל דיבורו הוא רק בלשון עברי, לא דייק ולא חילק בין לשון "פטרוה" לבין לשון "פיטרוה", שבשני הלשונות לא התכוון לגט פיטורין, ש"פיטורין" הוא לשון ארמי והוא תרגום של שילוח.}

^{איבעיא להו: אם אמר בלשון: הוציאוה, מהו? האם אומרים שנקט את לשון הפסוק "ויצאה מביתו" [דברים כד] או שמא אין משמעות הדברים ללשון הפסוק, שהרי לא כתוב "והוציאה מביתו" אלא כתוב "ויצאה" היא מעצמה.}

^{וכן אם אמר: עזבוה, מהו? האם לשון "איגרת שבוקין" הוא, או שמא כיון שלא כותבים לשון עזיבה בגט, אין זה לשון של גט.}

^{וכן אם אמר: התירוה, מהו? האם לשון "מותרת לכל אדם" הוא, או שמא לשון "התרת נדרים" או "התרת חגורה" הוא.}

^{וכן: הניחוה, מהו? הועילו לה, מהו? עשו לה כדת, מהו?} 

^{תפשוט מברייתא מיהא [לכל הפחות] חדא, מן הלשונות הללו,}

^{דתניא: אם אמר בלשון: עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה ברורה לגירושין.}

^{מתניתין:} 

^{בראשונה היו אומרים חכמים:}

^{היוצא בקולר, שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג בדין המלכות,}

^{ואמר לשניים: כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו", הרי אלו יכתבו ויתנו, שודאי נתכוון שיתנו לה את הגט, אלא מתוך שהיה בהול לא סיים את דבריו.}

^{חזרו חכמים לומר: אף המפרש [המפליג] בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה שיש בו סכנת דרכים, ואמר "כתבו גט לאשתי" כוונתו שיכתבו ויתנו.}

^{רבי שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן, אם אמר בלשון זו - הרי אלו יכתבו ויתנו.}

^גמרא: 

^{מעשה: באדם ששמו גניבא, שיוצא להורג בקולר הוה [היה],}

^{כי הוה קא נפיק [כשהיה יוצא] להורג אמר לאנשים שהיו שם, בתורת צוואה: הבו [תנו] ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא [מהיין] דנהר [של נהר] ששמו פניא שיש לי.}

^{דף סו - א}

^{אמר רבי זירא: דרא, ישא, רבי אבינא לסילתיה [את סלו על כתפו] למזונותיו להוצאת הדרך, ואזל לגבי דרב הונא רביה [ויילך אל רב הונא, רבו], כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה שצווה לו גניבא בלא קנין.}

^{דאמר רב הונא לקמן בפרק הבא: גיטו של שכיב מרע [חולה שעומד למות] דינו כמתנתו של השכיב מרע,}

^{מה מתנתו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו ממתנתו,}

^{אף גיטו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו מהגט.}