מסכת גיטין דף סד

^{או באופן שאחד מן כת העדים הראשונים שבפניהם אמרה לשליח לקבל, מעיד על האמירה,}

^{ואחד מן כת העדים האחרונים שבפניהם קיבל השליח את הגט, מעיד על הקבלה,}

^{ועד אחד שלישי, שבפניו אמרה ובפניו קיבל, מצטרף עמהן עם כל אחד מהם להעיד על האמירה ועל הקבלה.}

^גמרא: 

^{איתמר: בעל שהשליש את גיטו ביד אדם אחר.}

^{הבעל אומר: לפקדון בלבד נתתי את הגט בידו, ולא לגירושין.}

^{ושליש אומר: לגירושין נתת לי, שהייתי שליח האשה לקבלה ממך, ונתגרשה האשה בזכייתי.}

^{והאיש והאשה נמצאים שניהם באותו עיר.}

^{מי נאמן, השליש או הבעל?}

^{רב הונא אמר: בעל נאמן.}

^{ורב חסדא אמר: שליש נאמן.}

^{וטעמם: רב הונא אמר בעל נאמן, משום דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה [שאם באמת התכוון הבעל למסור את הגט בתורת גירושין], לא היה מוסרו לידי השליש, אלא לדידה הוה יהיב לה ניהלה [ליד האשה הוא היה מוסר את הגט], שהרי היא נמצאת בעיר.}

^{ולכן מסתבר שהבעל מסרו לשליש בתורת פקדון.}

^{ורב חסדא אמר שליש נאמן, דהא [שהרי] הבעל עצמו הימניה כשמסר את הגט בידו.}

^{מתיב רבי אבא לרב הונא: שנינו בתוספתא [ב"מ פ"א ה"י] שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן יותר משניהם משני הצדדים המתדיינים ביניהם,}

^{כיצד האופן שהשליש נאמן?}

^{אם זה המלוה אומר סכום כך אתה חייב, וזה הלוה אומר סכום פחות מכך אני חייב,}

^{הדין שהשליש שהעביר את ההלוואה מהמלוה ללוה, נאמן לומר מהו סכום החוב.}

^{וקשה מזה על שיטת רב הונא שאמר שהבעל נאמן ולא השליש.}

^{ומתרצינן: אין להוכיח מממון לגיטין שהשליש נאמן,}

^{ששאני [ששונה] ממון, דאיתיהיב [שניתן] למחילה, שכיון שנתן המלוה את ההלוואה לשליח האמין לו וסמך עליו, וכאילו שמחל המלוה מראש, אם השליח ישנה, ולכן נאמן השליח. משום שגם אם השליח שינה מן הדברים - הרי זה ממון בלבד וניתן למחילה.}

^{מה שאין כן בגיטין שהוא ענין של איסור, ולא שייך למחול עליו, וצריך לנהוג לפי האמת.}

^{ומקשינן: והא תניא בברייתא: וכן הוא הדין שהשליש נאמן לגיטין!} 

^{ומתרצינן: שאין הכוונה בברייתא לגיטי נשים אלא לגיטי ממון, כלומר שטרות של ממון, שאין גט אלא לשון שטר.}

^{ומקשינן: והתניא: וכן לשטרות שהשליש נאמן! וכיון שהובא שטרי ממון, אם כן מה שאמור "וכן לגיטין" על כרחך הכוונה לגיטי נשים, שהרי לא היה נשנה אותו דין פעמיים.}

^{ודחינן: מידי גבי הדדי תניא [וכי שתי הברייתות ["וכן לגיטין", "וכן לשטרות"] שנויות בסמיכות],}

^{שאילו היה נשנה בברייתא אחת "וכן לגיטין וכן לשטרות", היה ברור ש"גיטין" הכוונה לגיטי נשים, כבר שכבר נשנה שטרי ממון,}

^{אבל כיון ששתי הברייתות נבדלות זו מזו, אפשר לומר שברייתא אחת קוראת לשטרי ממון "גיטין" והברייתא השניה קוראת להם "שטרות".}

^{מנסה הגמרא להביא ראיה שהשליש אינו נאמן בגיטין:}

^{דתנן: האשה שאמרה: התקבל לי גיטי, הדין שצריכה להביא לראיה, שתי כיתי עדים,} 

^{כת אחת של שנים עדים שיאמרו: בפנינו אמרה לשליח התקבל לי גיטי.}

^{וכת אחת של שנים עדים שיאמרו: בפנינו קבל השליח את הגט, וקרע אותו לאחר מכן.}

^{ואמאי צריכה להביא עדים שהיא מינתה את השליש לשליח קבלה, ליהמניה [שנאמין] לשליש בדיבורו בלבד בלא עדים, שהרי האמינו הבעל בכך שמסר לו את הגט.}

^{ודחינן: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה [וכי יוצא הגט מתחת ידי השליש שנאמינו]? והרי הוא קרעו, ואף על פי שקרעי הגט בידו, אינו נאמן,}

^{שהשליש נאמן רק כאשר הדבר שעליו דנים נמצא בידו, באופן שבכוחו לעשות בו כרצונו. וכיון שרק כאשר הגט שלם בידו, יכול למוסרו לאשה, ואז תהיה בחזקת מגורשת, לכן רק באופן זה הוא נאמן לומר שהוא שליח קבלה של האשה.}

^{מה שאין כן כאן שאין בידו למסור את הגט בידה, אין לו עוד דין נאמנות של שליש.}

^{ומקשינן: תינח [מובן] מדברים אלו, שצריך עדים על כך שאמרה לשליח להיות שליח קבלה,}

^{אבל עדיין קשה, מדוע צריכה להביא עדים שקיבל השליח את הגט למה לי? והרי קרעי הגט מצויים בידו, ואין צריך להעיד על כך.}

^{אמר רבה: הא מני [מי הוא] התנא שסובר שצריך עדים על מסירת הגט לשליח קבלה}

^{רבי אליעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, וחלות הגירושין הוא בשעת זכית השליח קבלה בגט, ואין חלות הגירושין כשר בלא עדים, לכן צריך עדים בשעת מסירת הגט לשליח קבלה.}

^{והוינן בה: בדברי התנא, קרע למה לי? מדוע צריך השליש לקרוע את הגט אחרי שזכה בו.}

^{אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הגזירה שנו משנה זו, שאסרה המלכות לקיים מצוות, ולכן מייד אחרי שחל הגירושין היו קורעים את הגט, כדי שלא יהיה הוכחה שקיימו מצוות גירושין.}

^{אמר רבה: ומודה רב הונא שסובר שהבעל נאמן ולא השליש,}

^{דאי אמרה איהי [שאם אמרה האשה]: לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה [לי אמר השליש שהבעל מסר לו את הגט בתורת גירושין] - מהימנא [נאמנת].}

^{ומקשינן: מי איכא מידי [וכי יש דבר כזה] דשליש גופיה [עצמו] לא מהימן ואיהי [והיא, האשה] שאומרת בשמו מהימנא?}

^{אלא צריך לבאר בדברי רבה שכך אמר: מודה רב הונא שאי אמרה האשה קמאי דידי לגרושין יהביה ניהליה [בפני מסר הבעל את הגט לשליח לשם גירושין] - מהימנא [נאמנת], והטעם שנאמנת: משום שיש לה מיגו [מתוך] דאי בעיא [שאם היתה רוצה] לשקר אמרה [היתה יכולה לומר]: לדידה יהביה ניהליה בעל [שהבעל מסר את הגט לידה] לשם גירושין ואז היתה נאמנת,}

^{לכן נאמנת גם כשאומרת שהיא ראתה את הבעל מוסר את הגט לידי השליח קבלה בתורת גירושין.}

^{ועתה הגמרא דנה, מה הדין אם בעל אמר שנתן את הגט לשליח לשם גירושין, ואף השליש אומר שקיבל את הגט לשם גירושין, והיא האשה אומרת נתן לי השליח את הגט, ואבד לי.}

^{אמר רבי יוחנן: גירושין הוה דבר שבערוה, ואין עדות על דבר שבערוה בפחות משנים עדים שיעידו בדבר. ואין אנו סומכים על דברי הבעל והשליש והאשה. אלא צריך שיעידו עדים על הדבר.}

^{והוינן בה: ואמאי צריך שיעידו עדים? וליהימניה [נאמין] לשליש באמירתו בלבד שקיבל את הגט מהבעל לשם גירושין, שהרי הבעל האמינו.}

^{ומבארינן: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה [האם יוצא הגט מתחת ידו שנאמין לו]? הרי הוא קרע את הגט,}

^{ואף על פי שהקרעים בידו, אין לו נאמנות של שליש, אלא אם כן חפץ השליחות עדיין בידו, שאז יש לו מיגו שאם היה רוצה השליח, היה עושה בחפץ מה שאמר, לכן נאמן גם על אמירתו, אבל זה שקרע את הגט, אין בידו למוסרו בידה.}

^{ומקשינן: ולהימניה לבעל שהוא מסר את הגט לידי השליח לשם גירושין,}

^{דהא אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: בעל שאמר גירשתי את אשתי - נאמן!} 

^{ומבארינן: מי קאמר הבעל "גירשתי"? הרי הוא אומר רק שמסר לשליח, ואם כן מאמינים לו רק שהשליח קיבל את הגט להולכה.}

^{ומקשינן: כיון שהבעל נאמן לומר שהוא מסר ביד השליח את הגט להוליך לאשה, והוא אכן טוען שהוא מסר את הגט ביד השליח לשם גירושין, ולימא [נאמר]: חזקה שליח עושה שליחותו! והרי היא בחזקת מגורשת.}

^{דאמר רבי יצחק: האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה" סתם, ולא אמר לו אשה מסויימת, ומת שלוחו, ואין המשלח יודע האם קידש לו השליח אשה ואת מי קידש,}

^{אסור המשלח בכל הנשים שבעולם, כיון שעל כל אשה יש מקום לחשוש שמא היא קרובה של אשתו שקידש לו השליח [כגון: אחותה או בתה וכדומה], והרי היא אסורה עליו. אלא אם כן חזר השליח ואמר לו את מי קידש לו, או שלא קידש לו שום אשה.}

^{והטעם שכשלא חזר השליח הוא צריך לחשוש לכך שהשליח קידש לו אשה, ונאסר בכל הנשים שבעולם. כי חזקה שהשליח עושה שליחותו, והוא אכן קידש עבורו אשה מסוימת.}

^{ואם כן, גם אצלנו יהיה הבעל נאמן שהאשה מגורשת על ידי שאומר שמסר לשליח, בצירוף החזקה ששליח עושה שליחותו.}

^{דף סד - ב}

^{ודחינן: הני מילי שאומרים חזקה שליח עושה שליחותו, היינו רק לחומרא, כמו במקרה של רבי יצחק.}

^{אבל לקולא, להחזיקה למגורשת ופנויה, לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו.}

^{ומקשינן: וליהמנה לדידה [שנאמין לאשה] שהיא מגורשת, מהא דרב המנונא,} 

^{דאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה: גירשתני - נאמנת,}

^{משום שיש חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לשקר בדבר כגון זה!}

^{ומבארינן: הני מילי שנאמנת, דווקא היכא דליכא דקא [במקום שאין אחר שהוא] מסייע לה, שאז יש חזקה שאינה מעיזה לשקר בדבר זה בפני בעלה,}

^{אבל היכא שיש אחר דמסייע לה בטענתה - מעיזה ומעיזה, ולכן אצלנו שהבעל והשליש מסייעים בידה, אינה נאמנת על פי דבריה בלבד, אלא רק כשגיטה בידה.}

^{מתניתין:} 

^{נערה המאורסה שעדיין לא יצאה מרשות אביה,}

^{אם הארוס מגרש אותה, היא בעצמה, ואפילו שלא מדעת אביה, כיון שהיא גדולה, או אביה שלא מדעתה, מקבלין את גיטה.} 

^{ומשעה שקיבל אחד מהם את הגט - הרי היא מגורשת, שכן זיכה הכתוב יד לאב בבתו הנערה, אבל לא הפקיע הכתוב את ידה.}

^{אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, לא יכול להיות אדם אחד שיש לו שני בעלים שזוכים עבורו.}

^{אלא רק אביה מקבל את גיטה בלבד מאחר שזיכתה התורה יד לאב בבתו הנערה.}

^{אבל כאשר היא יתומה מאביה, הרי היא מקבלת גיטה.}

^{ועוד כלל גדול אמרו: כל אשה שאינה יכולה לשמור את גיטה כגון קטנה, כשאין בה דעת לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש ואפילו בקבלת הגט על ידי אביה, שנאמר [דברים כד, א] "ושלחה מביתו" - מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת.}

^גמרא: 

^{במאי קמיפלגי חכמים ורבי יהודה במשנתינו?}

^{רבנן [חכמים] סברי: ידא יתירתא זכי לה רחמנא [יד יתירה זיכתה לה התורה], שהתורה נתנה גם לה זכות לקבל את גיטה, אף שהיא עדיין ברשות אביה והוא הבעלים עליה לזכות עבורה.}

^{ורבי יהודה סבר: במקום אביה [כאשר האב קיים] הרי היא ברשותו לגמרי, ויד דילה לאו כלום היא. [אלא אם כן נישאת, שאז היא יוצאת מרשות האב].}

^{שנינו במשנה: וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש. תנו רבנן בברייתא: קטנה היודעת לשמור את גיטה - מתגרשת,} 

^{ושאינה יודעת לשמור את גיטה - אינה מתגרשת,} 

^{ואיזו היא קטנה שנחשבת כיודעת לשמור את גיטה?} 

^{כל שמשמרת גיטה ודבר אחר.}

^{והוינן בה: מאי קאמר? מה משמעות הדבר שמשמרת את גיטה ודבר אחר?}

^{אמר רבי יוחנן, הכי קאמר: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה, שאם אבד לה גיטה, היא שומרת דבר אחר שאינו דומה לגט, שהיא סבורה שהוא הגט. היא נחשבת כיודעת לשמור את גיטה.}

^{מתקיף לה רב הונא בר מנוח: הא שוטה בעלמא היא שמשמרת דבר אחר משום גיטה! ואין לך משלחה וחוזרת יותר ממנה!}

^{אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: הכי קאמר: כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ושומרת את גיטה ולא דבר אחר.}

^{אמר רב יהודה אמר רבי אסי:}

^{תינוק שנותנים לו צרור [אבן] וזורקו משום שמבין שהוא חסר ערך, וכשנותנים לו אגוז מכיר בו שהוא חשוב ונוטלו - הרי הוא מספיק גדול, שיכול להיות זוכה לעצמו} 

^{אבל ואין זוכה בשביל אחרים, שאם זיכה אדם לחברו דבר על ידי אותו קטן, שמסר בידו החפץ ואמר לו שיזכה בחפץ זה לפלוני, לא זכה בו, ואם בא הנותן לחזור בו, חוזר.}

^{ואם יש בו דעת עד כדי כך, שנותנים לו חפץ ומחזירו לאחר שעה כשתובעים אותו ממנו, משום שהוא מבין שהחפץ שייך לאחרים,}

^{הדין שזוכה בין לעצמו ובין לאחרים מדרבנן.}

^{אמר רב יהודה: כי אמריתה [כאשר אמרתי את דברי רבי אסי] קמיה דשמואל,} 

^{אמר לי: דא ודא אחת היא [שתי תקנות אלו דינם שוה] לגבי זכית הקטן.}

^{והוינן בה: מאי "דא ודא אחת היא"? האם הכוונה ששני המדות בהבנת הקטן, דינם שווה שיכול לזכות, או שדינם שווה שאינו יכול לזכות.}

^{אמר רב חסדא: אחד זה ואחד זה - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.} 

^{לפני המשך הסוגיא נקדים לבאר את דין "עירוב חצרות" ו"שיתוף מבואות": מן התורה מותר לטלטל מהבתים לחצר משותפת, וכן מחצר של אדם אחד לחצר של אדם אחר, ורק אסור להוציא מתוכן לרשות הרבים.}

^{אבל חכמים גזרו שרק כאשר יעשו דיירי החצרות "ערוב חצרות" ביניהם, אז יהיה מותר להם להוציא מביתם לחצר המשותפת או מחצרם לחצר אחרת.}

^{כמו כן, מן התורה מותר לטלטל מן החצרות אל המבוי המשותף לדיירי הבתים והחצרות, והמוביל אל רשות הרבים [המבוי הוא סימטא המוקפת מחיצות משלש רוחותיה, ופתוחה בראשה לרשות הרבים], ומן התורה נחשב המבוי לרשות היחיד ומותר לטלטל ממנו לחצרות הבתים, אלא שגזרו חכמים שלא יטלטלו בני החצירות חפצים אל המבוי אלא אם כן יעשו כל דיירי המבוי "שיתוף מבואות" ביניהם.}

^{אבל אם לא עירבו בני החצירות ביניהם, או שלא עשו שיתוף מבואות, אסרו חכמים להוציא מן הבתים לחצר המשותפת, או מחצר אחת לשניה, וכן מהחצירות למבוי, מפני שהבית הוא מיוחד לבעליו, ואילו החצר משותפת לכולם, וכן בשיתופי מבואות החצירות שייכים לבעליהם והמבוי משותף לכולם, ונראה הדבר כאילו הוא מוציא מרשות אחת לרשות אחרת. וגזרו שלא להוציא מרשות יחיד אחת לרשות יחיד אחרת בתורת סייג, כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שאז חייבים מן התורה.}

^{וכיצד עושים "ערוב חצרות" ו"שיתוף מבואות"?}

^{מערבים ומצרפים את כל דיירי החצר, על ידי כך שכל אחד מהדיירים יתן פת, וישימו את הפת של כל אחד ואחד באחד הבתים הפתוחים לחצר, ועל ידי זה אנו רואים כאילו כולם גרים באותו הבית, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו הבית, ואין כל אחד חולק רשות לעצמו, אלא כולם שותפים ביחד, וזהו הנקרא "עירובי חצרות".} 

^{והוא הדין ל"שתופי מבואות", שכל אחד מבני החצירות הפתוחות למבוי נותן פת או מין מאכל, ושמים אותו באחד מן החצירות, ונעשים כל החצירות כחצר אחת.}

^{מתיב רב חיננא וורדאן [ממקום ששמו וורדניא] לרב חסדא, שאמר בשתי המדות שבקטן אינו זוכה לאחרים, ממה ששנינו במסכת עירובין [עג ב]:}

^{כיצד בני החצרות משתתפין במבוי, כדי שיתאפשר להוציא אליו, ולטלטל ממנו אל כל החצרות שסביבו בשבת, מבלי שיצטרכו לטרוח ולגבות מכל אחד מבני המבוי את מאכלו? מניח אחד מבני המבוי את החבית, שמכילה יין או שמן שייעד אותה לצורך זה, ואומר: הרי זו לכל בני המבוי.} 

^{ומזכה להם לכל אחד ואחד מבני המבוי חלק ביין או בשמן שבחבית על ידי בנו ובתו הגדולים, שהם נחשבים כרשות נפרדת מבעל הבית, ויכולים לזכות ממנו עבור אנשים אחרים, וכן מזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים, שגם הם נחשבים כרשות אחרת, ויכולים לזכות מהבעל הבית לאנשים אחרים.}

^{והווינן בה: האי [אותה] שפחה עברית הנזכרת כאן שזוכה בחבית עבור אחרים, היכי דמי? באיזה שפחה מדובר?}

^{אי דאתיא [אם מדובר שהביאה] כבר שתי שערות, שהם סימן להיותה בוגרת, מאי בעיא גביה [מה היא עושה אצלו]? הרי אמה עבריה משתחררת מיד בסימנים אלו מן העבדות!}

^{אלא לאו, הלא בהכרח, מדובר בשפחה עברית דלא אתיא, שלא הביאה עדיין שתי שערות, ועדיין היא קטנה, וקתני: שהיא זוכה לאחרים!} 

^{ומוכח שקטן כן יכול לזכות לאנשים אחרים! ודחה רב חסדא: שאני שיתופי מבואות, שהוא רק דין דרבנן, שהרי מדאורייתא אין איסור להכניס ולהוציא אלא רק מרשות היחיד לרשות הרבים, וחכמים הקלו בדבר, שעבור דין "שיתופי מבואות" יכול גם קטן לזכות לאחרים.}

^{אמר רב חסדא: אישתיק [שתק] רב חיננא וורדאן כשאמרתי לו דחיה זו, ולא השיב תשובה.}

<sup>והוינן בה: מאי הוה ליה למימר [מה היה לו לרב חיננא להשיב] על דחיה זו?


דף סה - א</sup>

^{ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב: כל דבר דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן.}

^{ואידך - רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן?}

^{משום שהוא סבור, כי אמרינן [אימתי אומרים] "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - דווקא במילתא [בתקנה] דאית [שיש] לה עיקר מן התורה, שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות.}

^{אבל מילתא [תקנה] שתקנו רבנן, דלית [שאין] לה עיקר מן התורה כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות - לא תיקנו את תקנתם כעין של תורה.}