מסכת גיטין דף סא

^{ומבארת הגמרא: באוזלי ואוהרי [הן רשתות של חוטין ושל גמי שיש להן תוך], כולי עלמא - בין רבנן ובין רבי יוסי - לא פליגי, שהלוקח מהן הוא גזל גמור, שהרי קנו לו לפורש המצודה כליו, מדין "חצר".}

^{כי פליגי - רבנן ורבי יוסי - ולרבנן אינו גזל גמור, בלחי [חכה] וקוקרי [נותנים חוט ארוך בנהר, וחורזים בו מחטים על פני כול, והדגים נתפסים במחטים], שהן מיני מצודות שאין להם תוך, ואין לפורש המצודה במה לקנות.}

^{שנינו במשנה: מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור:}

^{אמר רב חסדא: (2)} 

^{אף כשאמר רבי יוסי שהוא "גזל גמור" לא נתכוין לומר שהוא גזל גמור מן התורה, אלא אף לשיטתו אינו אלא גזל גמור מדבריהם [מדרבנן].}

^{ולמאי נפקא מינה, אם הוא גזל גמור מדבריהם, או שהוא תקנה דרבנן שלא ליקח מהן מפני דרכי שלום?}

^{להוציאו בדיינין ממי שלקח מהם, שאם אינו אלא תקנה שלא ליקח מהן, אין מוציאין מן הנוטל בדיינין. (3) שנינו במשנה: עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום:}

^{תנא בברייתא:}

^{אם ליקט העני זיתים ונתן ביד, ובא אחר ולקח ממנו, הרי זה גזל גמור. (4)} 

^{רב כהנא הוה קאזיל להוצל [היה בדרכו להוצל מקומו של רבי יאשיה], חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי [ראה אדם שהיה משליך מקלות לעבר הדקל ומשיר על ידי כך תמרים], אזל רב כהנא קא מנקיט ואכיל [נטל מהתמרים ואכל] כיון שלא זכה בהם. (5)} 

^{אמר ליה אותו אדם לאביי: חזי מר דבידאי שדיתינהו [דע לך שבידי השרתים], כלומר: והרי שנינו: "ליקט ונתן ביד, הרי זה גזל גמור".}

^{אמר ליה אביי לאותו אדם: ניכר בך כי מאתריה דרבי יאשיה אתה [מהוצל עירו של רבי יאשיה אתה], ולפיכך אתה בקי בדינין, שהוא דורש ומלמד הלכות לרבים.}

^{קרי עליה אביי על רבי יאשיה: "וצדיק יסוד עולם". (6)} 

^{שנינו במשנה: אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום:}

^{תנו רבנן:}

^{מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, כלומר: כשמפרנסין את עניי ישראל מפרנסין עמהם גם את ענייהם.}

^{ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל.}

^{וקוברין מתי גויים עם גויי ישראל. (7)} 

^{והכל מפני דרכי שלום.}

^{מתניתין:} 

^{א. פירות שביעית חייבים בביעור מן הבית, לאחר שכבר כלה מינם מן השדה; וכל זמן שלא ביערם והפקירם, הרי הם אסורים באכילה; ובכל זאת:}

^{משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור!} 

^{ואף שהשואלת חשודה לעבור על איסור זה, וכשהיא משאילה לה את הכלים האמורים, יש לחוש שתשתמש בהם לצורך פירות שביעית לאחר זמן הביעור כדי לתקנם לאכילה, ונמצאת מסייעת בידה לעבור עבירה -}

^{מכל מקום התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו, לפי שאינה מסייעת לה בזמן העבירה עצמה.}

^{אבל לא תבור [תברור] עמה את החיטים, ולא תטחן אותן עמה, (8) שמא הם מתבואת שביעית שכבר עבר זמן ביעורה, (9) ובכך היא מסייעת בידיים לדבר עבירה (10) בשעת העבירה עצמה. (11)} 

^{ב. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה! ואף שחשודה היא להשתמש בהן באיסור, ובגמרא יבואר לאיזה איסור יש לחוש כאן. ולא זו בלבד, אלא אף בוררת עמה את החיטים, וטוחנת אותן עמה, ומרקדת עמה את הקמח! (12) ובגמרא יבואר, מאי שנא מחשודה על השביעית שאסרנו בה לסייע לה בשעת המלאכה עצמה.}

^{ואולם היות ואסור לגרום טומאה לתרומה ולחלה, ומשום דכתיב: "את משמרת תרומותי"; לכן:}

^{אבל משתטיל אשת עם הארץ את המים לקמח, שוב לא תגע את החבר עמה לסייעה בלישת העיסה ואפייתה! ומשום שבהטלת המים נתחייבה העיסה בחלה, (13) ומאחר שכליה של אשת עם הארץ הם בחזקת טמאים, הרי הם מטמאים את החלה המעורבת בעיסה זו -}

^{לפי שאין מחזיקין את ידי עוברי עבירה!} 

^{וכולן - השאלת כלים לחשודה על השביעית, וסיוע שלא בשעת העבירה - ששנינו בהם שהתירום חכמים, לא אמרו כן והתירום, אלא מפני דרכי שלום!} 

^{שהרי מן הדין היה מקום לאסור זאת, משום שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אלא שמפני דרכי שלום התירו סיוע זה, כיון שאינו בשעת העבירה עצמה.}

^{ג. ומחזיקין ידי נכרים בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית! אף שמצווה הישראל בהשבתת הקרקע בשביעית; ומבואר בגמרא, שמחזיקים את ידיהם באמירה בפה בלבד.}

^{אבל לא מחזיקין ידי ישראל, בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית!}

^{וכן שואלין בשלומן של הנכרים, בימי חגם! ולא חיישינן שילך הנכרי ויודה לעבודה זרה על כך; ואף זאת לא התירו, אלא מפני דרכי שלום!} 

^גמרא: 

^{שנינו ברישא דמתניתין: משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית וכו', אבל לא תבור ולא תטחן עמה! ואילו בסיפא, לגבי אשת עם הארץ, שנינו: בוררת וטוחנת ומרקדת עמה!}

^{והוינן בה: מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא!? (14)} 

^{והרי כשם שאסרנו את הסיוע במלאכה גופה במקום שיש חשש איסור שביעית, כמו כן יש לאסור סיוע בסיפא משום איסור טבל, שהרי עמי הארץ חשודים על המעשרות.}

^{אמר תירץ אביי:}

^{רוב עמי הארץ מעשרין הן את פירותיהם, ופירותיו אינם אסורים אלא מדרבנן, שחששו חכמים למיעוט שאינם מעשרים, וזה הוא איסור "דמאי"; והיות שהסיוע הוא לעוברי עבירה דרבנן בלבד, לכן התירו לסייע להם מפני דרכי שלום.}

^{רבא אמר: סתם עמי הארץ, חשודים מן התורה על המעשרות, לפי שמחציתם מעשרים ומחציתם אינם מעשרים וספק שקול הוא, ואכן אסור לסייעם - (15)} 

^{והכא במשנתנו במאי עסקינן: בעם הארץ דרבי מאיר [ומפרש לה ואזיל], שהוא אינו חשוד על המעשרות, אלא חשוד רק לאכול פירות חולין בטומאה.}

^{ואיסורי טומאה וטהרה בפירות חולין, הרי אינן אלא מדרבנן! כי מן התורה אין איסור אלא באכילת תרומה וקדשים טמאים.}

^דתניא:

^{איזהו עם הארץ? - כל שאינו אוכל את חוליו בטהרה! - דברי רבי מאיר.}

^{וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר את פירותיו, קרוי עם הארץ!}

^{ומשנתנו עוסקת באשת עם הארץ, כדוגמת עם הארץ שדיבר בו רבי מאיר, שאין בפירותיו חשש איסור טבל, אלא איסור טומאה בלבד, שאינו איסור דאורייתא. (16)} 

^{ומקשינן: והא מדקתני בסיפא דמשנתנו: "משתטיל את המים, לא תגע עמה", מכלל, הרי בהכרח, דרישא - שהוא קודם הטלת המים וקודם שהוכשרו לטומאה - לאו בחשש טומאה וטהרה עסקינן! שהרי אין הפירות מקבלים טומאה, עד שהוכשרו לכך על ידי נפילת משקין עליהם, וקשיא לרבא שמעמיד אף את הרישא בחשש טומאה!?}

^{ומשנינן: לא כן הוא, אלא גם ברישא של המשנה העוסקת קודם הטלת המים, וגם בסיפא, הנידון הוא בחשש טומאה וטהרה, וכגון שהוכשרו כבר החיטין לקבלת טומאה.}

^{וטעם החילוק שבין הרישא לסיפא, הוא:}

^{רישא - העוסקת בחיטים וקמח שעדיין לא נתחייבו בחלה, לפי שחיובה אינו חל אלא משעת לישה (17) - אינה דנה אלא בחשש טומאת חולין, שאין איסורו מן התורה, כאמור, ולפיכך התירו לסייע לאשת עם הארץ מפני דרכי שלום.}

^{ואילו בסיפא - שכבר הטילה מים בעיסה וחל חיוב חלה - הרי בטומאת חלה אנו עוסקים, וטומאת חלה דאורייתא היא משום "משמרת תרומותי", ולכן אסור לסייע בידה. (18)} 

^{ורמינהו, מקשה הגמרא מהא דתניא:}

   

^{דף סא - ב}

^{טוחנין תבואה מתוקנת [שאין בה איסורי שביעית וטבל], וכן מפקידין אותה:}

^{הן אצל אוכלי שביעית [החשודים לעבור על איסור פירות שביעית לאחר זמן ביעורם]! לפי שאינם חשודים להחליף תבואה זו בתבואת שביעית שאסורה באכילה. והן אצל אוכלי פירותיהן בטומאה! כלומר אצל עמי הארץ שאינם נזהרים לאכול את חוליהם בטהרה, לפי שאינם חשודים ליגע בתבואה ולטמאותה.}

^{אבל לא טוחנים לאוכלי שביעית, ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה, את תבואתם שלהם! משום שתבואתם עומדת בחשש איסור שביעית, או באיסור טומאה, ואסור לסייע בידם לעבור ולאוכלה באיסור.}

^{הרי דאף באיסור אכילת חולין בטומאה, שאינו אלא מדרבנן, אסור לסייעם. וקשיא ממתניתין, דקתני באשת עם הארץ, "בוררת טוחנת ומרקדת עמה", אף דאית בה חשש סיוע לאיסור אכילת חולין בטומאה!?}

^{אמר תירץ אביי:}

^{התם - בברייתא דקתני: אוכלי פירותיהן בטומאה - בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן, דהוה ליה טומאה דאורייתא, כלומר: שאיסור דאורייתא היא לאוכלה בטומאה!}

^{ואילו משנתנו לא התירה מפני דרכי שלום, אלא סיוע לחשש איסור דרבנן, כגון אכילת חולין בטומאה. (1)} 

^{ותמהינן: אי הכי - שהברייתא עוסקת בתרומה - אף מה דקתני: "מפקידין [תבואה] אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", איירי בתרומה, ושמע מינה שמותר להפקידה אף אצל כהן החשוד לאכול פירותיו בטומאה -}

^{ורמינהו: מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ! שמכיון שאינו רגיל בתרומה, שהרי אסורה היא לזרים, אין לחשוש שיגע בה ויטמאנה.}

^{ולא מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה! כי מאחר שהוא רגיל באכילת תרומה, חיישינן, שמא יגע אף בתרומת החבר המופקדת אצלו, ויטמאנה. שהרי גזרו על עמי הארץ להיות כזבים, והרי הם מטמאים במגעם.}

^{וקשיא אברייתא דלעיל, דקתני בה: מפקידים תרומה אצל כהן החשוד באכילת תרומה טמאה!? (2)} 

^{אמר תירץ רבי אילעא: הכא - בברייתא דקתני "מפקידין" - במאי עסקינן: בתרומה הנמצאת בתוך כלי חרש המוקף צמיד פתיל [שמכסהו מחובר אליו]! וכיון שהכלי סגור, אין התרומה שבתוכו יכולה לקבל טומאה, ואף לא על ידי הכלי. שהרי גם הכלי לא יכול להטמאות כשהוא סגור. לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה, אלא כשהטומאה נוגעת בתוכו, ולא כשנוגעת בו מגבו. (3)} 

^{ואכתי מקשינן:}

^{וליחוש שמא תסיטנו [את הכלי] אשתו של החשוד על הטומאה, כשהיא נדה!ואף שאינה נוגעת בתרומה, הרי היא מטמאתה בכך שהיא מסיטה אותה, שהרי הנדה מטמאה בהיסט.}

^{אלא אמר רבי ירמיה לתרץ סתירת הברייתות: לא קשיא הני ברייתות אהדדי; כי: כאן - בברייתא דקתני: "ולא מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ" - איירי בתרומה של פירות שהוכשרו על ידי משקים לקבלת טומאה, ובהם יש לחשוש שמא יטמאנה אותו כהן.}

^{וכאן - בברייתא דקתני: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה" - איירי בפירות שלא הוכשרו במים לקבל טומאה, (4) הלכך אין לחשוש בהם שמא יטמאם, (5)} 

^{מיהו לסייע עמם בטחינת החיטים שלהם, אסור. שהרי אין החבר יודע אם הוכשרו הפירות או לא.}

^{ואכתי רמינהו סתירה לכך מהא דתנן:}

^{המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ - הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ולשביעית! שאין חשוד הטוחן להחליף חטים אלו בחיטים של טבל, או בחיטים האסורות באיסור שביעית.}

^{אבל לא סומכים על הטוחן לענין טומאה! וחיישינן שמא נגע בהן וטימאן.}

^{וקשיא לדברי הברייתא לעיל, ששנינו בה: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", ולא חיישינן שיגע בפירות ויטמאם.}

^{האי מאי רומיא [וכי מה קושיא היא זו]!?}

^{וכי לאו אוקימנא לברייתא ד"מפקידין" בפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה}

^{אבל המשנה ד"מוליך חטין לטוחן עם הארץ", עוסקת בפירות שהוכשרו, ולפיכך אין הם בחזקת טהרה.}

^{ותמהינן: ודקארי לה, מאי קארי לה המקשן שהקשה מהתם, איך עלה בדעתו להקשות כן? והרי בהכרח מיירי הברייתא בפירות שלא הוכשרו, כאמור.}

^{ומשנינן: משום דקא בעי הגמרא למירמי [להקשות] ממשנה אחריתי עלה [על המשנה של "מוליך חיטין"], לכן הביאה הגמרא את המשנה ד"מוליך חיטין" בסוגייתנו. וכיון שכבר הבאנו אותה, טרחה הגמרא קודם לפרשה שלא תקשה מהברייתא דלעיל, אף שהתירוץ היה פשוט ומובן מאליו גם למקשן.}

^{וזו היא הקושיה שבדברי המשנה, שבגינה הובאו בסוגיין:}

^{שבמשנה זו שנינו: "הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית", ולחלופי - שיחליפם הטוחן בחטים אסורות - לא חיישינן.}

^{ורמינהו, ועל כך יש להקשות, מהא דתנן:}

^{חבר הנותן לחמותו שהיא אשת עם הארץ, לאפות לו עיסה, הרי הוא מעשר תחילה את העיסה שהוא נותן לה, וגם צריך לעשר לאחר מכן, את הלחם שהוא נוטל הימנה!} 

^{מפני שהיא חשודה, להיות מחלפת את הלחם שלו המתקלקל בתנור, ולתת לו לחם אחר משלה! ושלה הרי אסור משום "דמאי", ולכן צריך לעשרו.}

^{ומכל מקום צריך הוא לעשר תחילה את העיסה שהוא נותן לה, [ואף שבלאו הכי יעשר אחר כך את הפת], כדי שאם תטלנו לעצמה, לא תכשל באיסור טבל.}

^{הרי מוכח דחיישינן לחלופין; וקשיא אמתניתין דטוחן, דקתני דלא חיישינן לחילופין!?}

^{ומשנינן: התם - בנותן לחמותו - כדקתני בה טעמא:}

^{אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה ובטובתה, וכן בושה היא מחתנה לתת לו לחם מקולקל! ולכן חיישינן, שאם יתקלקל הלחם, היא תחליף אותו בלחם משלה שאסור באיסור דמאי.}

^{אבל באדם זר, שאין בדעת עם הארץ להיטיב עמו, אין לחוש שיחליף עם הארץ את לחמו בלחם אחר.}

^{ואכתי מקשינן: וכי לעלמא [לסתם אדם] לא חיישינן לחילופין? והתנן: תלמיד ישיבה הנותן לפונדקית עם הארץ שהוא מתאכסן אצלה, את עיסתו וקדירתו כדי שתתקן לו אותם לאכילה:}

^{הרי הוא מעשר תחילה את מה שהוא נותן לה, וכן מעשר את מה שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להיות מחלפת.}

^{וקא סלקא דעתין, שמחליפה היא כאשר היא רואה שעיסתו יפה יותר מעיסתה; הרי למדנו שעם הארץ חשוד להחליף לכל אדם, ולאו דוקא חמות לחתנה!?}

^{ומשנינן: התם - בפונדקית - נמי לטובה היא מתכוונת, כי מוריא [מורה היא] הוראה לעצמה, שכאילו יש מצוה בהחלפה זו, ואמרה:}

^{עדיף שהבר בי רב [תלמיד הישיבה] ליכול חמימא [חם, כלומר: טרי], ואילו אנא איכול קרירא [קר, כלומר: ישן]. (6)} 

^{ואכתי מקשינן: וכי אטו לעלמא, לסתם אדם וכשאין לה כונה להיטיב עמו, לא חיישינן לחילופין!?}

^{והתניא: אשת חבר טוחנת ומסייעת להנהיג את הריחיים, יחד עם אשת עם הארץ, בטחינת תבואתו של בעלה עם הארץ: בזמן שהיא [אשת החבר] טמאה. משום שבזמן טומאתה היא נזהרת שלא ליגע באוכלין טהורים שהיא עוסקת בהם, כדי שלא לטמאם, ולכן אין לחשוש שמא תשכח שחיטים אלו אסורים עליה באכילה משום דמאי, ותאכל מהם.}

^{אבל לא תטחן עמה, בזמן שהיא טהורה, משום דחיישינן, שמא תשכח שחיטי דמאי הן, ותתן לתוך פיה.}

^{רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שאשת החבר היא טמאה, ואכן אין לחוש שמא תיטול היא ותתן לתוך פיה, מכל מקום לא תטחון עם אשת הארץ, מפני שחברתה  [אשת עם הארץ] נותנת לה לתוך פיה, והיא אוכלת מהן.}

   

^{דף סב - א}

^{[ואף שאשת החבר אינה חשודה על הגזל, ולא על הדמאי, חיישינן לשכחה. שרגיל אדם לשכוח, ולאכול מה שנותנים לו בלא לבדוק אם הדבר מותר באכילה. (1)} 

^{ואם כן קשה: השתא מיגנב גנבא אשת עם הארץ משל בעלה ונותנת לחברתה, וכי חלופי לא מיחלפא [אם לגנוב ללא תמורה חשודה היא, כל שכן שחשודה היא להח ליף] ואם כן, קשיא הא דתנן: המוליך חטין לטוחן עם הארץ, הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ושביעית. והרי איכא למיחש, שמא החליף הטוחן את הקמח, ויתן לחבר קמח שלו, האסור משום דמאי או שביעית, ויטול את קמח החבר לעצמו.}

^{אמר [תירץ] רב יוסף: לעולם אין חשודים עמי הארץ על הגזל, ואף לא להחליף את פירותיהם בפירות של אחרים.}

^{והתם בברייתא, הא דחיישינן שמא תגזול אשת עם הארץ מחיטי בעלה ותתן לחברתה, היינו נמי משום דמוריא היתר לעצמה שאין בכך משום גזל, ואמרה: הרי אף תורא מדישיה קאכיל [אף שור אוכל מדישו].}

^{כלומר: כשם שהשור אוכל מהתבואה בשעה שהוא דש בה, כן ראוי שתאכל אשת החבר מהחיטים, בשעה שהיא מסייעת עמדי.}