מסכת גיטין דף נח

^{ארבעים סאה קצוצי תפילין [בית של תפילין ללא הרצועה נקרא: קציצה] נמצאו בראשי הרוגי ביתר, שכך הרגום הרומאים כשהם עטורים בתפילין, ומשדה הקטל נאספה כמות של ארבעים סאה בתים של תפילין; ובהמשך הענין מתבאר, אם בתים של יד או בתים של ראש.}

^{רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: משדה הקטל נאספו שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה [כל קופה ארבעים סאה] קצוצי תפילין.}

^{ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: ארבעים קופות היו שם, של שלש שלש סאין קצוצי תפילין בכל אחת מהקופות.}

^{ונמצא, בין לרבי ינאי בין למתניתא מאה ועשרים סאין היו, אבל לרבי יוחנן לא היו שם אלא שליש מכמות זו דהיינו ארבעים סאה.}

^{ולא פליגי, רבי יוחנן ורבי ינאי; כי:}

^{הא - דרבי ינאי - בבתים דרישא [של ראש], שהם גדולים פי שלשה מבתים של יד, היות והם מחולקים למספר בתים, וצריך לעשות ריוח ביניהם.}

^{הא - דרבי יוחנן - בבתים דדרעא [תפילין שבזרוע] שגודלם שליש בלבד מבתים של ראש.}

^{אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח של ראשים מרוצצים, נמצאו בחורבן בית ראשון על אבן אחת.}

^{עולא אמר: תשעת קבין היו.}

^{אמר רב כהנא, ואיתימא: שילא בר מרי: מאי קראה [היכן מצאנו במקרא] שריצצו בני בבל ראשים אל הסלעים?}

^{דכתיב [תהילים קלז ח ט]: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" כשם שעשית לנו.}

^{כתוב [איכה ד ב]: "בני ציון היקרים, המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר".}

^{ומפרשינן: מאי "מסולאים בפז"?}

^{אילימא [שמא תאמר] דהוו בני ציון מחפי בפיזא [מכוסים ומקושטים בפז ובתכשיטי זהב]?}

^{כך אי אפשר לומר, שהרי: והאמרי דבי רבי שילא: תרתי מתקלי איסתרי פיזא - נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא.}

^{[כי בבית מדרשו של רבי שילא אמרו: שני מטילי פז קטנים ירדו לעולם, האחד ירד ברומי, וכנגדו ירד עוד אחד בלבד בכל העולם].}

^{נמצא, שבני ציון לא היו משובחים במיוחד בעושרם בפז, כי שבח זה התייחד לרומי כנגד כל העולם.}

^{אלא שהיו משובחין כל כך ביופיים, עד שהיו מגנין את הפז ביופיין, כלומר: הפז מתגנה לעומת יופיין.}

^{מעיקרא, חשיבי דרומאי, הוו נקטי בליונא דגושפנקא, ומשמשי ערסייהו.}

^{[מתחילה, כשהיו חשובי רומי משמשים מיטותיהם, היו מעמידים נגד עיניהם צורות נאות, החקוקות בחותמת, כדי שתתעברנה נשותיהם בנים יפים כמותם].}

^{מכאן - מאז ששבו הרומאים את בני ציון מסולאי הפז - ואילך:}

^{הוו מייתו את בני ישראל שלקחו בשבי, והוו אסרי להו בכרעי דפורייהו, וכך הוו משמשי מיטתם. [היו מביאים אותם, וקושרים אותם לרגלי מטותיהם וכך היו משמשים].}

^{אמר ליה חד לחבריה שהיה אסור כמותו: והא היכא כתיבא בתורה? [אמר האחד לחבירו שהיה אסור כמותו: צרה זו היכן נרמזה בתורה?].}

^{אמר ענה ליה חבירו: בפסוק זה שבתוכחה היא רמוזה, שנאמר [דברים כח סא]: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך", [ולכך לא נכתבו במפורש, כי דבר מגונה הוא להזכירו]}

^{אמר, שאל מקבל התשובה את אומרה: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן [בכמה רחוק מקום שאני אוחז בו בלימודי, מאותו מקום בו כתוב פסוק זה]?}

^{אמר ליה מביא הפסוק: אינך רחוק אלא אינגד [מעט], פוסתא ופלגא [דף וחצי].}

^{אמר ליה השואל למביא הפסוק: אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך. [אם אכן הייתי מגיע בלימודי לשם, לא הייתי צריך לדבריך, כי מאלי הייתי מבין כדבריך].}

^{אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:}

^{מאי דכתיב [איכה ג מט]: "עיני עוללה לנפשי, מכל בנות עירי", [עיני ניוולה את פני מרוב דמעות, ממה שאירע לבני עירי]?}

^{ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר.}

^{ובכל אחת ואחת, היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות.}

^{וכל אחד ואחד, היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן.}

^{וכשהיה אויב נכנס לשם, לא היו חוששים ממנו, מחמת רבויים, כי היו דוקרין אותן בחוטריהן [בקולמוסים שלהם].}

^{ואולם כשגרם החטא וגבר האויב, לא יכלו לעמוד כנגדו, ולכדום, וכרכום בספריהם והציתום באש.}

^{תנו רבנן:}

^{מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי.}

^{אמרו לו: תינוק [ילד יהודי] אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו [קווצות שערותיו] סדורות לו תלתלים.}

^{הלך, ועמד על פתח בית האסורים.}  

^{אמר [בלשון שאילה] את המקרא הזה [ישעיה מב כד]: "מי נתן למשיסה יעקבישראל לבוזזים"? הצדיק התינוק את הדין עליו, וענה אותו תינוק, ואמר [את המשך הפסוק]: "הלא ה', זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו".}

^{אמר רבי יהושע בן חנניה: מובטחני בו בתינוק זה, שיהיה מורה הוראה בישראל.}

^{העבודה [לשון שבועה]! שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו.}

^{ואכן, אמרו: לא זז משם רבי יהושע בן חנניה עד שפדאו לאותו תינוק בממון הרבה.}

^{ואכן, לא היו [עברו] אלא ימים מועטין, עד שהורה אותו תינוק הוראה בישראל.}

^{ומנו [מי היה אותו תינוק]? הוא התנא רבי ישמעאל בן אלישע.}

^{אמר רב יהודה אמר רב:}

^{מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים.}

^{לימים, נזדווגו שניהם במקום אחד [אחרי תקופה הזדמנו שני האדונים הללו למקום אחד] -}

^{זה [מי ששבה את הבן] אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם.}

^{וזה [מי ששבה את הבת] אומר: יש לי שפחה, שאין בכל העולם כולו, כיופיה.}

^{אמרו שניהם, אם כן, בוא ונשיאם זה לזה, ומחמת רוב יופיים, יהיו הוולדות משובחים ודמיהם יקרים, ונחלק בינינו את הוולדות.}

^{הכניסום בלילה לחדר אחד.}

^{זה נתרחק וישב בקרן זוית זה, וזו נתרחקה וישבה בקרן זוית זה.}

^{זה אומר לעצמו, אני כהן בן כהנים גדולים, האשא שפחה!?} 

^{וזאת אומרת לעצמה, אני כהנת בת כהנים גדולים, וכי אנשא לעבד!?} 

^{ובכו כל אחד בפני עצמו, כל הלילה.}

^{כיון שעלה עמוד השחר, והאיר היום, הכירו האח והאחות זה את זה, ונפלו זה על זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן.}  

^{ועליהן, קונן ירמיה בנבואת החורבן: "קרא עלי מועד [שנתוועדו האדונים] לשבור [טהרת] בחורי. גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, היו בני שוממים כי גבר אויב" [איכה א טז].}

^{אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה.}

^{"צפנת" היתה נקראת על שם שהכל צופין בה מרוב יופיה.}

^{ובת "פניאל" היתה נקראת, על שם שהיתה בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים.}

^{שנתעלל בה השבאי ששבאה כל הלילה.}

^{למחר, הלבישה שבעה חלוקים לצניעות ולכבודה, כדי להחשיבה, והוציאה למוכרה.}

^{בא אדם אחד, שהיה מכוער ביותר.}

^{אמר לו אותו אדם: הראני את יופיה כדי שאקחנה.}

^{אמר לו המוכר: ריקא [טיפש], אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו.}

^{אמר לו: אף על פי כן רוצה אני לראות את יופיה!}

^{הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה היא עצמה, ונתפלשה באפר.}

^{התפללה ואמרה לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, כי חטאנו, על קדושת שמך הגבור, למה לא תחוס ונקום נקמתך!?}

^{ועליה קונן ירמיה [ירמיה ו כו]: "בת עמי חגרי שק, והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאם יבא השודד עלינו".}

^{"עליך" בלשון יחיד, על בת עמי, לא נאמר, אלא "עלינו", בלשון רבים, כביכול, עלי [כלפי מעלה] ועליך בא שודד כי שם שמים נתחלל בכך.}

^{אמר רב יהודה אמר רב:}

^{מאי דכתיב [מיכה ב ב]: "ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו"?}

^{מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה [לא היה רבו לתורה, אלא לאומנות של נגרים].}

^{פעם אחת הוצרך רבו ללוות מעות.}

^{אמר לו השוליא; שגר [שלח] אשתך אצלי, ואלונה.}

^{שיגר אשתו אצלו ושהה השוליא עמה שלשה ימים.}

^{כשראה שאין אשתו חוזרת, קדם המורה, ובא אצלו [אצל השוליא], ואמר לו: אשתי ששגרתי לך, היכן היא?} 

^{אמר לו התלמיד: אני פטרתיה לאלתר [שלחתי אותה מיד], ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.}

^{אמר לו המורה לתלמידו: מה אעשה?} 

^{אמר לו התלמיד: אם אתה שומע לעצתי, גרשה!}

^{אמר לו המורה: רוצה אני לגרשה, אך מה אעשה וכתובתה מרובה ואין בידי לשלם לה?}

^{אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה.}

^{עמד זה [הבעל, המורה] וגרשה, והלך הוא [התלמיד] ונשאה.}

^{כיון שהגיע זמנו לשלם את החוב, ולא היה לו לפורעו.}

^{אמר לו התלמיד: בא ועשה עמי מלאכה במקום חובך.}

^{והיו הם, התלמיד ואשתו, [אשתו לשעבר של המורה], יושבים ואוכלין ושותין.}

^{והוא [המורה, בעלה הראשון] היה עומד ומשקה עליהן.}

^{והיו דמעות נושרות מעיניו, ונופלות בכוסיהן.}

^{ועל אותה שעה, על העוול הזה, נתחתם גזר דין.}

^{ואמרי לה: גזר הדין נחתם על שתי פתילות בנר אחד, משל הוא לשני אנשים המשמשים עם אשה אחת.}

^{ופירש המהרש"א: ששתי הלשונות על אותו מעשה נתכוונו, כי לפי הלשון הראשון, בשעה שהיה השוליא עם אשת רבו, לא עבר עמה עבירה, אלא שעל אותה שעה שעשקו להסיתו לגרשה ולהשתעבד בו על ידי כתובתה, על כך נתחתם גזר דין; ולפי הלשון השני "אותה שעה" אינה עיקר העבירה, אלא שכאשר שהתה עמו שלשה ימים עבר עמה עבירה, וזו היא שאמרו: שתי פתילות בנר אחד, שהרי היתה אשת איש, ונאסרה לשוליא על ידי הזנות גם לאחר שנתגרשה, כדין סוטה לבועלה.}  

^{שנינו במשנה: לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כו', לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל.}

^{אמר רב: לא שנו "מקחו בטל" לפי משנה ראשונה, אלא דאמר לו בעלים ללוקח: "לך חזק וקני", כלומר: לך וקנה לך את השדה בחזקה.}

^{כי היות ולא עשה הבעלים מעשה אלא דיבור בעלמא, יש לומר, לא נתכוין להקנות לו, אלא לסלק את הסיקריקון [או את האשה - כשלקח מן האשה] מעליו, כי את הלוקח נוח לו לתבוע יותר מאשר לדון עם הסיקריקון.}

^{אבל בכגון שכתב לו שטר, הרי קנה הלוקח, כי בודאי מדעתו הקנה לו, כי אם לא נתכוין למכר גמור, לא היה לו צורך לטרוח ולכתוב שטר, והיה יכול להסתפק בקנין חזקה.}

^{ושמואל אמר: אף בכתב לו שטר, נמי לא קנה הלוקח, עד שיכתוב לו אחריות, שאם יטרפו ממנו יוכל לחזור ולגבות מן המוכר את דמי הקרקע, כי אז ודאי שמדעתו הוא מקנה, ואין כוונתו להפטר מן הסיקריקון בלבד.}

^{דף נח - ב}

^{תניא כוותיה דשמואל:}

^{רבי שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים.}

^{לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, עד שתכתוב לו שטר עם אחריות. [וכן בסיקריקון].}

^{ותמהה הגמרא: נימא תיהוי תיובתא דרב [האם ברייתא זו סותרת את דברי רב]!?}

^{ומשנינן: לא קשיא, כי אמר לך רב:}

^{מאי "אחריות" נמי דקתני בברייתא, אין הכוונה התחייבות לשלם במקרה שיוציאו מן הלקוח את הקרקע, אלא, עצם כתיבת השטר היא "אחריות" וביטוח שלא תחזור האשה ותתבע את הלוקח.}

^{א. הלוקח שדה מחבירו, והחזיק בה שלש שנים, אינו צריך לשמור את שטרו, ואף בלא שטר נאמן הוא לומר לקחתי שדה זו, כי אם לא לקחה, איך שתק הבעלים שלש שנים ולא עירער, ושתיקתו - ראיה היא על המקח.}

^{ב. החזיק בשדה שלש שנים בלא ערעור, ואינו טוען שלקחה מן הבעלים, עליו להחזירו לבעלים, כי "חזקה בלא טענה" היא, ואינה מועילה לזכות בשדה.}

^{תנו רבנן:}

^{מי שלקח שדה מן הסיקריקון, ואכלה הלוקח שלש שנים בפני בעלים, ושתק ולא עירער, ואחר כך חזר ומכרה הלוקח לאחר.}

^{אין לבעלים על לוקח שני כלום, כי מאחר שהחזיק הלוקח הראשון שלש שנים בפני הבעלים, אות היא שמכרוה בעלים, ומקחו של השני מן הראשון קיים.}

^{ומשמע, שאם החזיק הלוקח שלש שנים ולא מכרה לאחר, היה המקח בטל, ועל ידי שלקח ממנו השני, אין לבעלים עליו כלום.}

^{ותמהה הגמרא: היכי דמי!?} 

^{אי דקא טעין לוקח שני, ואמר לבעלים: "מינך זבנה לוקח ראשון", שנתן לך רביע כתקנת חכמים, וקנה ממך את השדה:}

^{הרי אפילו ראשון שיטען כך, נמי יהיה נאמן, ואינו צריך להביא את שטר המקח, כיון שהחזיק בקרקע שלש שנים, ואין אדם צריך להזהר בשטרו כל כך.}

^{ואם כן, אין צורך שימכרנה לוקח ראשון לשני, בכדי להיות נאמן בטענה זו.}

^{ואי מיירי, בכגון דלא קא טעין ואמר לוקח שני: "מינך זבנה הראשון":}

^{אם כן, אפילו לוקח שני נמי לא יוכל להחזיק בשדה, כי חזקה בלא טענת מקח היא, ו"חזקה בלא טענה" אינה כלום, ועליו להחזיר את השדה לבעליה.}

^{ואם כן תיקשי: במאי מיירי הברייתא!?}

^{אמר [פירש] רב ששת:}

^{לעולם דלא קא טעין לוקח שני ליה [לבעלים] שהראשון קנאה ממנו, כי איננו יודע מה עשה הראשון.}

^{ומכל מקום כיון שמסתמא לקחה הראשון מן הבעלים, שהרי יודע היה שגזולה היא ביד הסיקריקון, ולא היה מוציא את ממונו אם לא שהבעלים מסכים.}

^{הרי שבכגון זה: טוענין בית דין ליורש [אם לא מכרה אלא מת], וטוענין בית דין ללוקח שני, ואומרים לבעלים: שמא לקחה ממך הראשון.}

^{ואידך [לוקח ראשון עצמו], אי טעין: "לקחתיה ממך", אין [אכן טענתו טענה], ואין הבעלים מוציאה ממנו, אחרי שהחזיק בה שלש שנים.}

^{ואי לא טעין מעצמו, לא טוענים בית דין עבורו, ומקחו בטל.}

^{תנו רבנן:}

^{גוי הבא מחמת חוב על ישראל, ואנס הגוי את קרקעו בחובו.}

^{וכן הבא מחמת אנפרות, כלומר, שהגוי גוזל אותו בלא שום חוב, וחזר הגוי ומכרה לישראל. אין בו במקח זה, משום דין סיקריקון, ואף אם שהתה אצלו שנים עשר חודש, אינו יכול לעכבה אצלו, ולשלם לבעליה רביע, כדין סיקריקון; אלא חייב הוא להחזירה לבעליה.}

^{כי ב"סיקריקון", מפחד הוא שמא יהרגנו הגוי, ועל כן גומר בדעתו ומקנה לו; אבל כאן, שאינו אלא אונס בעלמא, לא גמר ומקני ליה; ואף שעברו שנים עשר חודש בשתיקה, אין שתיקתו ראיה על מחילה, כי מצפה הוא לשעה שיוכל לכופו, ועדיין לא באה שעה זו.}

^{ומסיימת הברייתא: ואנפרות עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש.}

^{ובפשטות, כוונת הברייתא היא לגוי הבא מחמת "אנפרות", ודינו - שאחרי שנים עשר חודש, יכול הלוקח לעכבה אצלו, על ידי שישלם רביע לבעליה.}

^{ותמהה הגמרא: והאמרת ברישא: הבא מחמת אנפרות, אין בה משום דין סיקריקון, וחוזרת היא לבעליה לעולם, ובלא תשלום!?}

^{ומשנינן: "אנפרות" דסיפא, סיקריקון היא, והכי קאמר: וסיקריקון עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש, אצל סיקריקון, ואם שהתה פחות מכן, חוזרת היא לבעליה, אם ירצה לשלם דמים ללוקח, ואין הלוקח יכול לעכבה אצלו על ידי שישלם רביע.}

^{אמר רב יוסף: נקטינן [מסורת היא בידינו]: אין אנפרות בבבל.}

^{וסבורה היתה הגמרא, שרב יוסף העיד, שאין במציאות ענין של "אנפרות" בבבל, ונפקא מינה, שאם בא ישראל וערער על חבירו, ואומר, קרקע זו שלקחת מן הגוי שלי היתה וגזלה ממני - אינו נאמן.}

^{ותמהה הגמרא: והא קחזינן [הלא רואים אנו], דאיכא אנפרות אף בבבל!?}

^{ומפרשינן: אלא אימא: אין "דין" אנפרות [סיקריקון] בבבל, ולא יפסיד הלוקח.}

^{ומאי טעמא דמילתא?}

^{כיון דאיכא בי דוואר [שלטון], ולא אזיל בעלים וקביל [לקבול ולהתלונן] על האונס אצל השלטון, אימא [אומרים אנו], שתיקתו ראייה היא דאחולי אחיל בעלים ללוקח.}

^{מעשה בגידל בר רעילאי [שם אדם], דקביל ארעא בטסקא [מס המלך על קרקעות] מבני באגא [בני בקעה].}

^{שכך היה מנהגם, המלך מוכר בקעה אחת לקבוצת אנשים על מנת לתת למלך סכום מסויים כל שנה, ואנשים אלו היו מחלקים את השדות ביניהם, כל אחד עובד בחלקו, ונותן מס לפי חלקו.}

^{אין גבאי המלך גובה מכל אחד בנפרד, אלא כל בני הבקעה נותנים לאחד, והוא נותנו לגבאי המלך.}

^{אם הלך אחד מבני השדות, אין המלך מוותר על חלקו, אלא גבאי המלך גובה מבני הבקעה את כל המס בשלימות.}

^{שדה שהלך בעליה ואינו משלם עליה מס, רשאים בני הבקעה לתת אותה לאחד מהם, שיהיה הוא פורע את המס ובתמורה יאכל את הפירות, כל זמן שאין בעליה חוזר.}

^{ואף כאן, נתנו בני הבקעה את השדה, לגידל בר רעילאי, ואמרו לו שיפרע את המס בשביל הבעלים ובתמורה יאכל את פירותיה.}

^{אקדים גידל ויהיב לגבאי המלך, זוזי דתלת שנין [דמי המס לשלש שנים].}

^{לסוף [השנה] אתא מרוותא קמאי [באו בעלים הראשונים].}

^{אמרו ליה הבעלים לגידל: שתא קמייתא דיהבת [שנה ראשונה שפרעת את המס שלה], הרי כבר אכלת פירותיה.}

^{אבל השתא, [מכאן ואילך], אנן יהבינן מס של השנים הבאות, ואנן אכלינן פירות.}

^{אתו לקמיה דרב פפא [באו אל רב פפא לדין תורה], כי גידל רצה לקבל בחזרה את מה שנתן למלך עבור השנתיים הבאות.}

^{אולם, הבעלים הראשונים לא רצו לשלם לו, היות וגבאי המלך תובע אותם לשלם שוב, כי דרך המלך, לתבוע את המס מחדש, כאשר מתחלפים הבעלים.}

^{ועל כן, תבע גידל את בני הבקעה, לפצות אותו על מה שהפסיד, ובני הבקעה לא רצו לשלם.}

^{סבר רב פפא: למיכתב ליה [לגידל] שטר טירפא [רשות לטרוף ולגבות קרקעות] אבני באגא [מבני הבקעה].}

^{אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע, לרב פפא:}

^{אם כן, נמצא שעשית את הדבר כאילו המלך סיקריקון!? כי, לפי משנה אחרונה, הלוקח מסיקריקון אינו מפסיד כלום, ומחזיר לו הבעלים את מעותיו, או, תעמוד הקרקע אצלו ויתן רביע לבעלים.}

^{וכן כאן אתה אומר, שלא יפסיד גידל בר רעילאי כלום.}

^{והרי אין המקרים שוים, כי המלך לא דרש ממנו לשלם מראש!?}

^{אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע:}

^{גידל הפסיד את כספו, ובדרך משל: הרי הוא כמי שהניח מעותיו על קרן הצבי, וברח הצבי, והפסיד את מעותיו.}

^{שנינו במשנה: זו משנה ראשונה; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון, נותן לבעלים רביע:}

^{אמר רב: הלוקח נותן לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות.}

^{כי "רביע" ששנינו, היינו רביע מן המעות ששילם הוא, וכגון אם שילם מנה, צריך הוא לתת רבע מנה לבעלים, או קרקע בערך רבע מנה, שהיא חמישית מן הקרקע.}

^{ושמואל אמר: רביע בקרקע [מן הקרקע עצמה] הוא נותן לו, או דמי רביע הקרקע שהן שליש במעות ששילם, ומפרש לה ואזיל.}

^{ומפרשינן: במאי קמיפלגי רב ושמואל?}

^{מר - שמואל - סבר: נכי [חסר] רביע זבין הסיקריקון [הסיקריקון מוכר את השדה במחירו המלא פחות רבע], וקרקע השוה מנה, מוכר הוא אותה בשלשה רבעי מנה.}

^{ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים, רבע מן הקרקע השווה רבע מנה, או רבע מנה - שליש מן המעות שנתן הלוקח לסיקריקון.}

^{ומר - רב - סבר: נכי חומשא זבין [הסיקריקון מוכרו בחמישית פחות ממחירו המלא], וקרקע שוה מנה, מוכר הוא אותה בארבע חמישיות המנה.}

^{ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים רבע מן המעות ששילם, דהיינו חמישית מנה, או קרקע בחמישית מנה.}

^{מיתיבי לשמואל מהא דתניא:}

^{זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע.}

^{ויד בעלים על העליונה, שאם רצו בעלים בקרקע, נוטלין הם קרקע, ואם רצו במעות, נוטלין מעות.}

^{ואימתי, נוטלים רביע, בזמן שאין בידן של בעלים ליקח, אבל אם יש בידן של בעלים ליקח, הן קודמין לכל אדם.}

^{רבי הושיב בית דין על הדבר ונמנו וגמרו: שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש, כל הקודם ליקח זכה.}

^{אבל מכל מקום נותן הוא לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות.}

^{והרי מפורש בברייתא כדברי רב, וקשיא לשמואל!?}

^{אמר [תירץ] רב אשי:}

^{כי תניא ההיא [מה שאמרה הברייתא] "רביע":}

^{היינו, שליש דשמואל, ולאחר שבאו מעות לידו של בעלים.}

<sup>כי, אם שילם שלשה רבעי מנה לסיקריקון, ורבע מנה לבעלים, הרי נמצא, שהבעלים קיבלו "רביע", ממה שהוציא הלוקח בסך הכל, [ולכך נתכוונה הברייתא], ו"שליש" ממה ששילם הלוקח לסיקריקון, כדברי שמואל.



דף נט - א</sup>

^{אמר רב: אנא הואי [הייתי] במנינא דבי רבי, באותו מנין - בישיבתו של רבי יהודה הנשיא - שנמנו ותיקנו שאם שהתה י"ב חודש בפני סיקריקון, כל הקודם זכה.}

^{וכאשר שאלו כל אחד, מה דעתו נוטה, כדי למנות את המסכימים לתקנה ואת שאינם מסכימים, מינאי דידי, מנו ברישא [ממני החל המנין], אותי שאלו תחילה, אף על פי שלא הייתי גדול שבכולם.}

^{ומקשינן: והא אנן תנן בסנהדרין:}

^{כשעומדים למנין, לראות להיכן דעת הרוב נוטה:}

^{בדיני ממונות, ובהלכות הטהרות והטומאות, מתחילין מן הגדול, משום כבודו.}

^{ובדיני נפשות, אין מתחילין מן הגדול, שמא ילמד חובה, והשאר נכנעים מפניו, ולא ירצו לחלוק עליו. משום שנאמר [שמות כג ב]: "ולא תענה על ריב", ודרשינן: "לא תענה על רב", ופסוק זה נדרש על דיני נפשות.}

^{אבל בדיני ממונות ובהלכות טהרה וטומאה אין אנו חוששים לכך, ולפיכך, מתחילים מן הגדול,}

^{ועל כן, מתחילין מן הצד, כלומר, מן הקטנים.}