מסכת גיטין דף נו

^{אמר ליה בעל הסעודה: לא אסכים שתישאר בסעודתי!}

^{חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה בעל הסעודה: לא!}

^{[חזר בר קמצא ואמר לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי מחצית כל הסעודה, ובלבד שתניחני; אמר לו בעל הסעודה: לא, אינני מסכים!].}

^{חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה: לא!} 

^{[חזר ואמר בר קמצא לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי כל הסעודה, ובלבד שתניחני לנפשי; אמר לו בעל הסעודה: לא!].}

^{נקטיה בעל הסעודה בידיה דבר קמצא, ואוקמיה ואפקיה.}

^{[אחז בעל הסעודה בידו של בר קמצא, העמידו והוציאו מן הסעודה].}

^{אמר בר קמצא בלבו: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה בבעל הסעודה, שמע מינה קא ניחא להו.}

^{[אמר בר קמצא בלבו: הואיל וישבו שם החכמים, ולא מיחו בבעל הסעודה על שביישני, משמע שנוח בעיניהם המעשה שעשה].}

^{וכיון שכן: איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.}

^{[אלך ואלשין עליהם בפני המלך].}

^{אזל בר קמצא אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!} 

^{[הלך בר קמצא ואמר לקיסר הרומאי: מרדו בך היהודים!].}

^{אמר ליה הקיסר לבר קמצא: מי יימר!? [אמר לו הקיסר לבר קמצא: מי יאמר, כלומר: האיך תוכיח לי שאכן מרדו בי היהודים!?].}

^{אמר ליה בר קמצא לקיסר: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה!} 

^{[אמר לו בר קמצא לקיסר: הבה ואוכיח לך כי אכן מרדו בך היהודים; שלח להם קרבן, ותראה אם מקריבים הם אותו].}

^{אזל שדר בידיה עגלא תילתא, [משובח] בהדי דקאתי, שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה: בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן על המזבח הוה מומא, ולדידהו - לגוי בבמה שלו - לאו מומא הוא, הואיל ואין כאן חסרון אבר.}

^{[הלך הקיסר ושלח בידו של בר קמצא עגל משולש לקרבן; ובעודו בא לירושלים ובידו הקרבן, הטיל בר קמצא מום בקרבן בשפתיו של העגל, ויש אומרים שהטיל מום באישון העין, שהמום במקומות אלו לגבי ישראל חשוב הוא כמום, ואילו לגבי גוי המקריב קרבן בבמה אינו חשוב מום, הואיל ואין כאן חסרון אבר].}  

^{סבור רבנן לקרוביה אף שהיה בעל מום, משום שלום מלכות.}

^{[חשבו החכמים שבירושלים להקריב את הקרבן, על אף המום שבו, משום שלום מלכות].}

^{אמר להו רבי זכריה בן אבקולס לחכמים: אם אכן תקריבוהו, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, וקיבלו חכמים את דבריו.}

^{וכיון שכן: סבור רבנן למיקטליה לבר קמצא, דלא ליזיל בר קמצא ולימא למלכא.}

^{[רצו החכמים להורגו לבר קמצא, כדי שלא ילך ויספר לקיסר שלא הקריבו את קרבנו].}

^{אמר להו רבי זכריה: אף זאת אל תעשו, שמא יאמרו: מטיל מום בקדשים, יהרג, כי יהיו סבורים, שלכך נהרג בר קמצא מפני שהטיל מום בקדשים, ועבר על: "מום לא יהיה בו".}

^{וסבור היה רבי זכריה שלא יקפיד הקיסר, כי חשב שהקיסר מתכוין לכבוד שמים, ויוכל להבין שנמנעו מלהקריב מחמת כבוד שמים. וקיבלו חכמים את הדברים, ולא ידעו, שהמלך בוחן את נאמנותם אליו על ידי קרבן זה.}

^{הלך בר קמצא וסיפר לקיסר שלא הקריבו את קרבנו, מפני שמורדים הם בו, ומתוך כך ציוה הקיסר להחריב את בית המקדש, לשורפו ולהגלות את עם ישראל מארצו.}

^{אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, [סבלנותו, שסבל את בר קמצא ולא הרגו] החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.}

^{ומספרת הגמרא כיצד היה הכיבוש של ירושלים:}

^{שדר עלוייהו לנירון קיסר.}

^{[שלח הקיסר את צבאו על ירושלים, בפיקודו של נירון קיסר].}

^{כי קאתי נירון קיסר שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים; שדא גירא למערב אתא נפל בירושלים; שדא גירא לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים.}

^{[כאשר הגיע נירון קיסר קרוב לירושלים וירה חץ לצד מזרח, הלך החץ ונפל בירושלים, וכן כאשר ירה חץ לכל למערב ולשאר רוחות השמים, הלך החץ ונפל בירושלים].}

^{אמר ליה נירון קיסר לינוקא [תינוק]: פסוק לי פסוקך!} 

^{אמר ליה אותו תינוק: "ונתתי את נקמתי באדום ביד [על ידי] עמי ישראל", כלומר: שהם החריבו ביתו של הקדוש ברוך הוא, ואני אנקום מהם על ידי עם ישראל.}

^{אמר נירון קיסר בלבו: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא.}

^{[אמר נירון קיסר בלבו: רצונו של הקב"ה להחריב את בית מקדשו, ולקנח ידיו באותו האיש, דהיינו בנירון, כלומר: בסופו של דבר ינקום הקב"ה את נקמתו ממני].}

^{ערק נירון קיסר ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר.}

^{[ערק נירון קיסר מן המערכה והתגייר, ויצא ממנו רבי מאיר].}

^{שדריה - קיסרה של רומי - עילויהו לאספסיינוס קיסר, אתא צר עליה תלת שני.}

^{[ועקב עריקתו, שלח הקיסר הרומי במקומו את אספסיינוס קיסר, והוא הטיל מצור על העיר ירושלים שלש שנים].}

^{הוו בה הנהו תלתא עתירי:}

^{[היו באותו זמן בירושלים שלשה עשירים, שכינוים היה]:}

^{נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת.}

^{ומפרשת הגמרא מאיזה טעם היה כינויים כך:}

^{נקדימון בן גוריון: לא כך היה שמו אלא "בוני" היה שמו, ולכך נקרא נקדימון: שנקדה [ניקבה את העננים; זרחה] לו חמה בעבורו, ושם אביו גוריון [תענית כ א].}

^{כי פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון אצל אדון אחד, ואמר לו: הלויני שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך למועד שנקבע, הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף תמורתם, וקבע לו זמן לפרעון המים; כיון שהגיע הזמן שקבעו, ולא ירדו גשמים עד לפנות ערב, נכנס נקדימון לבית המקדש ועמד בתפילה, מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה עינות המים; אמר לו אותו אדון לנקדימון: "עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו", חזר נקדימון ונכנס לבית המקדש ועמד בתפלה, ומיד נתפזרו העבים וזרחה החמה [שם יט ב].}

^{בן כלבא שבוע: שהיה מכניס אורחים, וכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא מביתו כשהוא שבע.}

^{בן ציצית הכסת: שהיתה ציצתו [ציצית של טליתו] נגררת על גבי כסתות, שלא היה מהלך על הארץ אלא על גביהם.}

^{איכא דאמרי: "בן ציצית" היה שמו, ולמה נקרא "הכסת": שהיתה כסתו [כסא שלו] מוטלת בין גדולי רומי כשהיה הולך ברומי להקביל את פני הקיסר.}

^{חד מהנהו עתירי אמר להו לבני ירושלים: אנא זייני להו בחיטי ושערי.}

^{[אחד מעשירים אלו, אמר: אני זן את כל בני העיר בחטים ושעורים].}

^{וחד מהנהו עתירי אמר להו: אנא זייני להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא.}

^{[ואחד מן העשירים אמר: אני אזון את בני העיר ביין, מלח ושמן].}

^{וחד אמר להו: בדציבי.}

^{[והשלישי אמר: אני אספק עצים לכולם].}

^{ושבחו רבנן לדציבי, [שיבחו חכמים את אותו עשיר שאמר: אני אספק עצים].}

^{וכעין שמצאנו ברב חסדא שהיה מחשיב את העצים מאד:}

^{דרב חסדא, כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי, משום דאמר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי.}

^{[היה מוסר את כל מפתחות אוצרותיו לשמשו, מלבד את מפתחות מחסני העצים; ומשום שהיה אומר: על כל אוצר של חיטים, יש צורך בששים אוצרות של עצים].}

^{הוה להו להנהו עתירי למיזן לבני ירושלים עשרים וחד שתא.}

^{[המלאי שהיה לאותם עשירים, היה בו בכדי לזון את כל בני העיר עשרים ואחת שנה].}

^{הוה בהו בין אנשי ירושלים הנהו בריוני.}

^{[היו בין אנשי ירושלים אנשים בריונים, כלומר: ריקים ופוחזים למלחמה].}

^{אמרו להו רבנן להנהו בריוני: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו.}

^{[אמרו החכמים לאותם בריונים: הבה נצא ונעשה שלום עם הרומיים].}

^{לא שבקינהו הבריונים לחכמים.}

^{[לא הניחו הבריונים לצאת ולעשות שלום].}

^{אמרו להו הנהו בריוני לרבנן: אדרבה ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו.}

^{[אמרו הבריונים לחכמים: הבה נצא ונעשה מלחמה עם הרומיים].}

^{אמרו להו רבנן להנהו בריוני: לא מסתייעא מילתא.}

^{[אמרו החכמים לבריונים: לא יסתייע בידינו לנצחם].}

^{קמו הנהו בריוני וקלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא.}

^{[הלכו הבריונים ושרפו את אוצרות החיטים והשעורים, כדי שיהיו מוכרחים להלחם].}

^{ויהי רעב בירושלים! ומספרת הגמרא, עד כמה קשה היה היה הרעב:}

^{מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים הויא.}

^{[אשה היתה בירושלים ושמה מרתא בת בייתוס, והיא היתה "עשירת ירושלים"].}

^{שדרתה לשלוחה, ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא.}

^{[שלחה מרתא את שלוחה, כדי לקנות לה סולת לעשיית פת נקיה].}

^{אדאזל איזדבן; אתא שלוחה ואמר לה למרתא: חיורתא ליכא, אבל גושקרא איכא.}

^{[עד שהגיע השליח לשוק, נמכר כבר כל הסולת; חזר השליח ואמר למרתא: סולת לעשיית פת נקיה אזל, אבל קמח לעשיית פת קיבר, עדיין ניתן להשיג, האלך ואביא?].}

^{אמרה ליה: זיל אייתי לי; אדאזל איזדבן; אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא; אמרה ליה: זיל אייתי לי, אדאזל איזדבן.}

^{[אמרה מרתה לשלוחה: לך והבא לי מאותו קמח, ואולם עד שהלך להביא את הקמח נמכר אף קמח זה; חזר ואמר השליח למרתא: הקמח שביקשת אזל, אך יש עדיין קמח העשוי משעורים; אמרה לו: לך והבא לי קמח זה, ואולם עד שהגיע השליח לקנותו, אזל אף הוא].} 

^{הוה שליפא מרתא מסאנא, אמרה: איפוק ואיחזי אי משכחנא מידי למיכל.}

^{[באותה שעה היתה מרתא חלוצת מנעלים, יחיפה, ואמרה: אלך אני בעצמי לראות אם אמצא משהו לאכול].}

^{איתיב לה פרתא בכרעא ומתה.}

^{[נדבק לה למרתא ברגליה היחפות פרש של גללי בהמה, ומתוך שאיסטניסית היתה - מתה].}

^{קרי עלה - דמרתא - רבן יוחנן בן זכאי, את הפסוק האמור בתוכחה [דברים כח נו]: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך".}

^{איכא דאמרי לא כך היה המעשה שגרם למותה, אלא שמתוך רעבונה גרוגרות דרבי צדוק [חולה היה - כדמפרש ואזיל - והיה מוצץ מן הגרוגרות את מימיהם ומשליכן] מצאה על הארץ ואכלה, ואיתניסה ומתה [מתה מתוך איסטניסותה] שהיה בהם ריח החולי של רבי צדוק.}

^{מפרשת הגמרא מה הם גרוגרות דרבי צדוק: דרבי צדוק הוה יתיב ארבעין שנין בתעניתא, דלא ליחרב ירושלים.}

^{[רבי צדוק ישב בתענית - קודם החורבן - ארבעים שנה, כדי שלא תיחרב ירושלים].}

^{ועקב התעניות הרבות: כי הוה אכיל רבי צדוק מידי, הוה מיתחזי מאבראי.}

^{[כשהיה אוכל רבי צדוק איזה דבר, היה נראה האוכל מבעד לגרונו הכחוש מרעב].}

^{וכי הוה בריא, מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו.}

^{[וכאשר סיים את תעניותיו ורצה להברות את עצמו, היו מביאים לו גרוגרות והיה מוצץ את הלחות שבהם, והיה זורקם].}

^{ואת הגרוגרות המושלכות האלה אכלה מרתא, ומתוך כך נחלתה ולבסוף מתה.}

^{כי הוה קא ניחא נפשה דמרתא, אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא, כי אמרה: האי למאי מיבעי לי!?} 

^{[כשנטתה מרתא למות, הוציאה את כל זהבה וכספה והשליכתם בשוק, כי אמרה: מה צורך לי בכל זה!?].}

^{והיינו דכתיב [יחזקאל ז יט]: "כספם בחוצות ישליכו, וזהבם לנדה [לתיעוב] יהיה, כספם וזהבם לא יוכל להצילם, ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו, ומעיהם לא ימלאו, כי מכשול עונם היה".}

^{ממשיכה הגמרא לספר את ההתפתחויות בירושלים עקב המצור והרעב:}

^{"אבא סקרא" - ריש בריוני דירושלים - בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה.}

^{[ראש בריוני ירושלים - "אבא סקרא" שמו - היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי].}

^{שלח ליה - רבן יוחנן בן זכאי - שליח ובפיו בקשה:}

^{תא בצינעא לגבאי.}

^{[בוא אלי בצינעה, לבל ישגיחו בך שאר הבריונים].}

^{אתא [בא] "אבא סקרא" אל רבי יוחנן; אמר ליה רבי יוחנן:}

^{עד מתי עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא!?} 

^{[עד מתי תעשו כן, להמית את כל הקהל הזה ברעב!?].}

^{אמר ליה אבא סקרא לרבי יוחנן:}

^{וכי מאי איעביד!? דאי אמינא להו מידי, קטלו לי!} 

^{[וכי מה יש ביכולתי לעשות, הרי אם אך אומר להם דבר בענין זה - יהרגוני].}

^{אמר ליה רבן יוחנן לאבא סיקרא:}

^{חזי לי תקנתא לדידי, דאיפוק, ואפשר דהוי הצלה פורתא.}

^{[מצא לי איזו תחבולה שאוכל לצאת מן העיר בלא שימנעוני הבריונים, כי אפשר יהיה על ידי זה מעט הצלה לבני העיר].}

^{אמר ליה [השיא אותו עצה] אבא סיקרא:}

^{נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך.}

^{[הוצא על עצמך שמועה שחולה אתה, ומתוך כך יבואו אנשים לדרוש בשלומך ויתפרסם שחולה אתה, ולאחר זמן שים איזה דבר מסריח לידך, כדי שיצא הקול שמת רבן יוחנן].}

^{וליעיילו בך תלמידך, ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא; ואכן עביד רבי יוחנן הכי.}

^{[הוצא הוראה שישאו את מטתך תלמידיך בלבד ולא אדם אחר, כדי שלא ירגישו שהנך קל כשיבואו, כי יודעים האנשים, העוסקים בקבורה, שהחי קל מן המת, ויבינו שאינך מת; וכן עשה רבן יוחנן בן זכאי].}

^{נכנס בו, כלומר: נטלו את מטתו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר.}

^{כי מטו לפיתחא, בעו הנהו בריוני למדקריה, אמר להו אבא סקרא: יאמרו רבן דקרו.}

^{[כאשר הגיעה ה"הלויה" לפתח העיר ירושלים - שם היו הבריונים שומרים לבל יהין מישהו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים - ביקשו הבריונים לדקור את "המת" ברמחים, לוודא שאכן מת הוא, ואין מערימים עליהם; אמר להם אבא סקרא: אל תעשו כן שהרי יאמרו: רבן דקרו].}

^{בעו הבריוני למדחפיה, אמר להו אבא סקרא: יאמרו: רבן דחפו.}

^{[בקשו הבריונים לפחות לדחוף את "המת", כדי שיצעק אם חי הוא; אמר להם אבא סקרא: אף זאת אל תעשו מפני שיאמרו: "רבן דחפו"].}

^{פתחו ליה בריוני בבא, נפק.}

^{[פתחו הבריונים את השער, ויצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר על המיטה].}

^{כי מטא [כשהגיע] רבן יוחנן בן זכאי להתם למקומו של אספסיינוס, אמר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס: שלמא עלך מלכא! [שלום עליך המלך!] שלמא עלך מלכא!} 

^{אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן בן זכאי:}

^{מיחייבת תרי קטלא:}

^{חדא, דהא לאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא, ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי!?} 

^{[חייב אתה שתי מיתות:}

^{האחד: איני מלך ואתה לועג לי כשאתה קורא לי "מלך".}

^{השני: אם אכן מלך אני, כדבריך, מדוע לא באת אלי עד היום!?].}

^{אמר ליה רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס, אענה לך על טענותיך אחת לאחת:}

<sup>א. דקאמרת, לאו מלכא אנא: [אשר אמרת: איני מלך]



דף נו - ב</sup>

^{תשובתך: איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך.}

^{[אכן מלך אתה, שאם לא כן לא היתה נמסרת ירושלים בידך].}

^{דכתיב: "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב [ירמיה לא כא]: "והיה אדירו ממנו, ומושלו מקרבו יצא", ואין "לבנון" אלא בית המקדש, שנאמר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון".}  

^{ב. ודקאמרת: אי מלכא אנא, אמאי לא קאתית לגבאי!?} 

^{[ואשר אמרת עוד: אם מלך אני למה לא באת אלי עד הלום!?]}

^{תשובתך: בריוני דאית בן, לא שבקינן.}

^{[הבריונים שבינינו, לא הניחוני לבוא אליך].}

^{אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן על דבריו האחרונים: והרי אילו היתה חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, [נחש דבוק ולהוט אחריה], וכי אטו לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון שילך לו!?}

^{כלומר: היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש, כדי להשליך אותם בריונים מתוכה.} 

^{אישתיק רבי יוחנן, ולא היה בידו מענה.}

^{קרי עליה - דרבי יוחנן - רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] רבי עקיבא את הפסוק:}

^{"משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל".}

^{כי: איבעי ליה לרבי יוחנן למימר ליה לאספסיינוס:}

^{אנו לא היינו עושים כן לחבית, אלא: שקלינן צבתא, ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה.}

^{[נוטלים היינו צבת, ותופסים בו את הדרקון והורגים אותו, ואילו את החבית היינו משאירים בשלמותה].}

^{כלומר: היינו מצפים, אולי נוכל להם להוציאם מן העיר בלי שנחריב את העיר, ואז נבוא להשלים עמך.}

^{אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי.}

^{[ביני לביני, הגיע שליח אל אספסיינוס מרומי].}

^{אמר ליה השליח לאספסיינוס:}

^{קום! דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי, לאותיבך ברישא.}

^{[עמוד, לכבד את דבר מועצת גדולי רומי, כי מת הקיסר, והחליטו חשובי רומי למנות אותך בראשם למלך].}

^{הוה - אספסיינוס - סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא, לא עייל.}

^{[היה אספסיינוס - כששמע את השמועה - נעול נעלו האחת, ורצה לנעול את האחרת, ולא עלתה בידו, כי עצמותיו נתרחבו מחמת שמחת השמועה].}

^{ומאידך גיסא, כי בעא אספסיינוס למשלפא אף לאידך, לא נפק.}

^{[ומאידך, כאשר ביקש אספסיינוס לחלוץ אף את זו שנעל, אף זו לא עלתה בידו].}

^{אמר אספסיינוס: מאי האי [מה זה]!?}

^{אמר ליה רבן יוחנן לאספסיינוס: לא תצטער כי לא קרה לך מאומה, אלא שמועה טובה אתיא לך [באה לך], דכתיב: "שמועה טובה תדשן עצם", והיא הגורמת שלא תוכל לנעול ולא לחלוץ את נעליך.}

^{שאל אספסיינוס את רבי יוחנן: אלא מאי תקנתיה [מה תקנתי]?}

^{אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך.}

^{[יבוא אדם שאינך סובלו, ויעבור לפניך, ומחמת כן תצטמק הרגל].}

^{דכתיב: "ורוח נכאה תיבש גרם".}

^{עבד הכי אספסיינוס, ועייל במסאנא.}

^{[עשה כן אספסיינוס, ואכן נכנסה רגלו בנעל].}

^{אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן:}

^{ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי.}

^{[הואיל והנכם חכמים גדולים כל כך, אם כן עד עכשיו למה לא באתם אלי].}

^{אמר ליה רבן יוחנן: וכי אטו לא אמרי לך [וכי לא השבתיך על כך]!? אמר ליה אספסיינוס: אנא נמי אמרי לך [אף אני השבתיך תשובה על תשובתך]!}

^{אמר ליה אספסיינוס:}

^{מיזל אזילנא, ואיניש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך.}

^{[הריני הולך מכאן, ואשלח אחר תחתי; ואולם בקש ממני איזה דבר ואתן לך].}

^{אמר ליה רבן יוחנן: תן לי: יבנה וחכמיה, ושושילתא [משפחת] דרבן גמליאל הנשיא שלא יהרגום כדי שלא תכלה שולטנות בית דוד, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק [רופאים שירפאו את רבי צדוק].}

^{קרי עליה - דרבן יוחנן - רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא את הפסוק: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.}

^{דאיבעי ליה לרבן יוחנן למימר ליה לאספסיינוס:}

^{לשבקינהו הדא זימנא, והוא רבן יוחנן סבר: דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.}

^{[עזוב את ישראל בזאת הפעם; ואילו רבן יוחנן שלא ביקש כן, משום שסבר: שמא בקשה כה גדולה לא יסכים לעשות, וממילא לא יעשה כלום, ואפילו הצלה מעטה לא תהיה].}

^{מפרשת הגמרא: אסוותא דמסיין לרבי צדוק מאי היא? כלומר: כיצד ריפאו הרופאים את רבי צדוק, שהיו מיעיו מצומקות מן התעניות הרבות עד שלא היה יכול לבלוע אוכל?}

^{כך עשו הרופאים להרויח את מיעיו: יומא קמא: אשקיוה מיא דפארי, למחר: מיא דסיפוקא, למחר: מיא דקימחא, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא.} 

^{[ביום הראשון השקוהו מים שנישורו בהם סובין; ולמחרת השקוהו במים עם מעט סובין וקמח, ולמחרת השקוהו מים עם קמח, עד שנתרווחו מיעיו המצומקים מעט מעט].}

^{אזל אספסיינוס לרומי, ושדריה לטיטוס על ירושלים.}

^{[הלך אספסיינוס לרומי, ושלח במקומו את טיטוס].}

^{כתיב [דברים לב לז]: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו":}

^{ומי הוא האומר כן? זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה.}

^{מה עשה?} 

^{תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע [פרס] ספר תורה על רצפת הקודש, ועבר עליה עבירה.}

^{ונטל סייף וגידר [חתך] את הפרוכת, ונעשה נס, והיה דם מבצבץ ויוצא ממנה, וכסבור היה טיטוס שהרג את עצמו [לשון נקיה היא כלפי מעלה] -}

^{שנאמר: "שאגו צורריך בקרב מועדיך [בבית שאתה מתוועד בו], שמו אותותם אותות" שהיו אומרים: סימן דם זה של מי הוא, אם לא שהרגנו את עצמו.}

^{אבא חנן אומר:}

^{"מי כמוך חסין יה", מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק!} 

^{דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמכה באלים ה'", מי כמכה באלמים ה'!}

^{מה עשה טיטוס?}

^{נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני [סל גדול], והביא כל כלים שבמקדש, והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח [להתפאר] בעירו.}

^{שנאמר: "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, ממקום קדוש יהלכו, וישתכחו בעיר אשר כן עשו"; וכך נדרש הפסוק: אל תקרי: "קבורים", אלא "קבוצים".}

^{ואל תיקרי: "וישתכחו" אלא "וישתבחו" לפני עמם במעשיהם הרעים.}

^{איכא דאמרי: "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון [אפילו דברים קבורים וטמונים - מטמונות של ממון - נגלה להם].}

^{עמד עליו [על טיטוס] נחשול שבים לטובעו.}

^{אמר טיטוס:}

^{כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים!} 

^{שהרי בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים [נחל קישון גרף את סיסרא ואת חילו], אף הוא עומד עלי לטובעני במים -}

^{ואם גבור הוא, יעלה ליבשה, ויעשה עמי מלחמה!} 

^{יצתה בת קול מן השמים ואמרה לו:}

^{"רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה - ומפרשת הגמרא: אמאי קרי לה בריה קלה [למה היתוש נקרא כן], כיון דמעלנא אית לה [פה להכניס מזון יש לבריה זו] ומפקנא לית לה [מקום להוציא פסולת אין לו] - עלה אתה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה!}

^{עלה טיטוס ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו שבע שנים.}

^{יומא חד הוה קא חליף טיטוס אבבא דבי נפחא, שמע היתוש קל ארזפתא, ואישתיק.}

^{[ביום מן הימים, כשחלף טיטוס על פתחו של נפח, ושמע היתוש את קול הקורנס - השתתק היתוש ולא ניקר].}

^{אמר טיטוס: אם כן איכא תקנתא! כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה -}

^{[אם כן יש לי תקנה, והיו מביאים אליו כל יום נפח, והיה מכה בקורנס לפניו].}

^{וכך היה נוהג טיטוס עם הנפחים:}

^{לנפח נכרי יהיב ליה טיטוס ארבע זוזי, לנפח ישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך.}

^{[לנפח נכרי היה משלם ארבע זוזים ליום, ואילו לנפח ישראל לא היה משלם מאומה, והיה אומר לו: דייך שאתה רואה בצרתו של שונאך].}

^{עד תלתין יומין עבד טיטוס הכי, מכאן ואילך, כיון דדש - דש.}

^{[שלשים יום היה עושה טיטוס כן והיה מועיל לו, אך לאחר מכן כבר התרגל היתוש לקול הקורנס, והיה ממשיך בניקורו].}

^{תניא: אמר רבי פנחס בן ערובא:}

^{אני הייתי באותה תקופה בין גדולי רומי, וזכורני שכשמת טיטוס פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים.}

^{במתניתא [בברייתא] תנא: מצאו בו כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין.}

^{אמר אביי: נקטינן [כך מקובלנו]: פיו של היתוש היה של נחושת, וצפורניו של ברזל.}

^{כי הוה קא מיית, אמר טיטוס: ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקטמיה אשב ימי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא.}

^{[כאשר נטתה נפשו של טיטוס למות, ציוה טיטוס שישרפוהו לאחר מותו, ויפזרו את אפרו על פני שבע ימים, כדי שלא ימצאנו אלקי היהודים כדי להעמידו בדין].}

^{ומספרת הגמרא את רשעתו של טיטוס אף לאחר מותו:}

^{כי אונקלוס בר קלוניקוס, בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא -}

^{[אונקלוס שהיה בן אחותו של טיטוס, היה רוצה להתגייר, והעלה את טיטוס באוב ] -}

^{אמר ליה אונקלוס לטיטוס: מהו לאידבוקי בהו בישראל, כלומר: להתגייר? אמר ליה טיטוס לאונקלוס מילייהו דישראל נפישין ולא מצית לקיומינהו! [שאל אונקלוס את טיטוס: האם כדאי להידבק בישראל, כלומר: להתגייר? ענה לו טיטוס: מצוותיהם רבות, ולא תוכל לעמוד בכך]!}

^{והוסיף טיטוס לומר:}

^{זיל איגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא.}

^{[לך והתגרה בהם בישראל, ותהיה לראש].}

^{דכתיב: "היו צריה לראש", כל המיצר לישראל נעשה ראש בעולם הזה, וכדי שלא יאמרו, ביד אומה שפלה, מסר הקדוש ברוך הוא, את בניו.}

^{הוסיף אונקלוס לשאול את טיטוס:}

^{אמר ליה אונקלוס לטיטוס: דיניה דההוא גברא [טיטוס] במאי?} 

^{[במה דנים אותך בשמים]?}

^{אמר ליה טיטוס לאונקלוס:}

^{דף נז - א}

^{במאי דפסיק אנפשיה! דכל יומא מכנשי ליה לקיטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה, ומבדרו אשב ימי.}

^{[דנים אותי במה שפסקתי על עצמי, כל יום כונסים את אפרי, ודנים אותי, ושוב שורפים אותי, ומפזרים את אפרי על פני שבע ימים].}

^{אזל אונקלוס אסקיה לבלעם בנגידא! אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל!} 

^{[שוב העלה אונקלוס באוב את בלעם, ושאלו: מי חשוב בעולם העליון, וענה לו בלעם: ישראל]!}

^{הוסיף אונקלוס ושאל את בלעם: מהו לאידבוקי בהו? [האם כדאי להתדבק בהם, ולהתגייר]?}

^{אמר ליה בלעם לאונקלוס בלשון הפסוק: "לא תדרוש שלומם וטובתם" - של ישראל - כל הימים!}

^{כי אמנם בעולם העליון, ישראל הם החשובים, אבל בעולם הזה, הגשמי, ישראל מדוכאים ביסורים, וכן הגרים, ועל כן, כדאי לו להמנע מלדרוש שלומם וטובתם של ישראל, אם נוח לו בחיים של הפקר ותענוגות. (2) אמר ליה אונקלוס לבלעם:}