מסכת גיטין דף נה

^{ומתמהינן: ומאי שנא הא דרבי אבהו, מהא דרבי אמי, שאינו נאמן לפסול את הספר תורה, אף על פי שנאמן הוא להפסיד את שכרו!?}

^{ומשנינן: לא דמי, דהתם איכא למימר משקר הוא, ונתכוין להקניט את חבירו, וטעי בדרבי ירמיה, כי סבור היה, שלא יפסיד אלא את שכר האזכרות, כקושיית רבי ירמיה.}

^{אבל הכא - גבי קלפים - כיון דיודע הוא דקמפסיד כוליה אגריה [כל שכרו], ואף על פי כן אתא ואמר פסול הוא, אם כן, אימור [יש לומר]: קושטא [אמת] קאמר.}

^{מתניתין:} 

^{א. האב מקדש את בתו הקטנה, וקידושיה קידושין מן התורה.}

^{ב. קטנה שמת אביה, תיקנו חכמים, שיהיו רשאין אחיה ואמה לקדשה, או שתקדש היא את עצמה, וקידושיה קידושין מדברי סופרים.}

^{ג. חרש אין בו דעת, וכקטן הוא, ותיקנו לו חכמים קידושין; וכן חרשת גדולה מתקדשת קידושין מדבריהם.}

^{ד. בת ישראל שנשאת לכהן, הרי היא אוכלת בתרומה, ואינה "זרה" אצל תרומה.}

^{ה. דגן תירוש ויצהר [תבואה יין ושמן] חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ותרומתן "תרומה דאורייתא".}

^{אבל שאר דברים אין חיובן אלא מדרבנן, ותרומתן "תרומה דרבנן".}

^{ארבע עדויות בהלכה, העיד רבי יוחנן בן גודגדא, מפי רבותיו: (1) א. העיד על החרשת, שהשיאה אביה כשהיתה קטנה, והרי היא אשת איש מדין תורה, שהיא יוצאה בגט, כלומר, יכול בעלה לגרש אותה, אף על פי שאין לה דעת לגירושין, כי אין צריך את דעת האשה כדי לגרשה. (2)} 

^{ב. והעיד על יתומה קטנה בת ישראל, שנתקדשה, קידושין דרבנן, ונשאת לכהן. שאוכלת היא ב"תרומה דרבנן", אף על פי שאין קידושיה אלא מדרבנן, ולא חיישינן שמא תאכל "תרומה דאורייתא". (3)} 

^{ואם מתה, אף על פי שמדין תורה קרוביה יורשים אותה ולא בעלה, מכל מקום, מתקנת חכמים: בעלה יורשה. (4)} 

^{ג. והעיד על המריש [קורה] הגזול, שבנאו הגזלן בבירה [בית גדול], שאינו צריך להשיב את הגזילה עצמה כדין תורה, אלא יטול הנגזל את דמיו של המריש מיד הגזלן. (5) והטעם: מפני תקנת השבים בתשובה, שאם אתה מצריכו לקעקע את בירתו, ולהחזיר את המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה, כי ירא להפסיד כל כך.}

^{ד. והעיד על בהמת קרבן חטאת הגזולה, כלומר: על בהמה גזולה שהקדישה הגזלן לחטאת - שלא נודעה לרבים (6) שהיא גזולה, שהיא מכפרת ואין צריך להביא אחרת, מפני תיקון המזבח; ובגמרא יתבאר דין זה.}

^גמרא: 

^{אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא אנו למדים:}

^{אם אמר לעדים שלא בפני האשה: (7) ראו גט זה שאני נותן לה, לאשתי -}

^{ואחר כך חזר ואמר לה: כנסי שטר חוב זה, שכביכול, אין הוא נותן לה גט, אלא שטר חוב -}

^{הרי זו מגורשת, אף על פי שלא היתה יודעת שגט היא מקבלת, כי אין צריך את דעתה, כדי לגרשה. (8)}

^{וראייה לכך: כי מי [האם] לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא, לענין חרש, דלא בעינן דעתה, אם כן הכא - באמר לה: כנסי שטר חוב זה - נמי לא בעינן דעתה.}

^{ומתמהינן: פשיטא!? שהרי המקרים דומים זה לזה, ומה חידש רבא!?}

^{ומשנינן: צריך הדבר לאומרו, כי מהו דתימא: כיון דאמר לה "כנסי שטר חוב זה", בטולי בטליה [דעתו היתה לבטל] את הגט, ואינה מגורשת. (9)} 

^{קא משמע לן רבא, (10) שאין רצונו לבטל את הגט, כי אם איתא דבטליה, לעדים הוה אמר להו, [אם אכן היה רוצה לבטלו, הרי שהיה אומר כן לעדים]. (11)} 

^{והיות שלא ביטלו בפני העדים, דעתו לגרשה, והאי דקאמר הכי לאשתו, משום כיסופא [בושה] שמתבייש הוא ממנה.}

^{שנינו במשנה: ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן, שאוכלת בתרומה:}

^{ודייקינן: מדקתני "קטנה" ולא "חרשת", כמו ברישא, משמע דוקא קטנה אוכלת, ואילו חרשת גדולה, שנישאת מעצמה לכהן, לא אכלה, ואפילו בתרומה דרבנן.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא? משום גזירה שמא יאכיל אף כהן שהוא עצמו חרש באשתו החרשת; ומפרש לה ואזיל.}

^{ומתמהינן: וליכול, תאכל אף זו ואפילו בתרומה דאורייתא, ומה בכך!? שהרי חרשת זו כקטן שאוכל נבילות הוא [היא], כי אין בה דעת, ואין אנו מצווים להפרישה!? (12)} 

^{ומפרשינן: חרשת שנישאת לכהן פיקח אינה אוכלת, גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת גדולה שנישאה לו; (13) וזו שאין קידושיה אלא מדרבנן, הרי אסורה היא לאכול "תרומה דאורייתא".}

^{ומקשינן: ולאכול בכל אלו (14) בתרומה דרבנן!? (15)} 

^{ומשנינן: גזירה שמא אתי לאכולי [שמא יבוא להאכילה] בתרומה דאורייתא, והיות שאין קידושיה אלא מדרבנן, נמצא שמן התורה היא "זרה" ואסורה לאכול בתרומה של תורה.}

^{אבל, קטנה בת ישראל, שנישאת לכהן, אוכלת בתרומה דרבנן, כי אין לחשוש שמא יאכיל קטן בגדולה, שהרי קטן אין קידושיו קידושין כלל. (16)} 

^{שנינו במשנה: ועל המריש הגזול, שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים.}

^{תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה:}

^{בית שמאי אומרים: מקעקע [חותך ומשבר] אפילו את כל הבירה כולה, ומחזיר מריש לבעליו, כדין תורה, שנאמר [ויקרא ה כג]: "והשיב את הגזילה אשר גזל".}

^{ובית הלל אומרים: אין לו [לנגזל] אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין.}

^{שנינו במשנה: ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח:}

^{אמר עולא: דבר תורה [מדאורייתא], בין אם נודעה הגזילה לרבים, ובין לא נודעה, אינה מכפרת, ואף אם נתייאשו הבעלים הימנה.}

^{מאי טעמא?} 

^{כי יאוש כדי [לבד] בלא "שינוי רשות" [בעלות] או "שינוי השם" אחרי היאוש, לא קני [אינו מועיל לקנות].}

^{ואף על פי שעל ידי ההקדש נשתנה שמה של הגזילה, שהרי מתחילה היתה "חולין" ועכשיו "הקדש", מכל מקום אינה מכפרת, כי לא היתה שלו קודם הקדש, ואין אני קורא בה: "אם עולה קרבנו" [ויקרא א ג], ומשמע: קרבנו - ולא הגזול. (17) (18)} 

^{ומה טעם אמרו חכמים: חטאת שלא נודעה מכפרת?} 

^{תקנת חכמים היא: כדי שלא יהו כהנים עצבין על שאכלו בשר חולין שנשחטו בעזרה, (19) האסור באכילה. (20)} 

^{אמרי ליה רבנן לעולא: והא אנן "מפני תיקון המזבח" תנן, ולדבריך תקנת הכהנים היא ולא תקנת המזבח!?}

^{אמר להם: כיון דכהנים עצבין על שאכלו חולין בעזרה, ימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות, ונמצא מזבח בטל.}

^{וזו היא ששנינו: מכפרת, "מפני תיקון המזבח".}

^{ואף על פי שמן התורה לא נתכפר לו, ומחוייב הוא להביא קרבן אחר, חכמים פטרוהו מלהקריב עוד קרבן, מפני תיקון המזבח. (21)} 

^{ורב יהודה אמר: דבר תורה, בין אם נודעה הגזילה לרבים, בין אם לא נודעה, מכפרת, אם נתייאשו הבעלים.}

^{מאי טעמא? כי יאוש כדי קני, ונמצא שהיתה שלו בשעת הקדש, ולפיכך כשירה היא להקרבה מדין תורה.}

   

^{דף נה - ב}

^{ומה טעם אמרו חכמים: אם נודעה אינה מכפרת?} 

^{כדי שלא יאמרו: מזבח אוכל גזילות. (1) בכל הקרבנות, אין מקטירים על גבי המזבח אלא את האימורים, ושאר הבשר נאכל לכהנים או לבעלים [ובחטאות הפנימיות שורפים את הבשר חוץ למחנה], אבל בקרבן עולה כל בשרה קרב על המזבח.}

^{ומקשינן: בשלמא לעולא, דאמר משום אכילת כהנים, היינו [ניחא] דקתני "חטאת" שהיא קרבן שיש בו אכילה, ולא קתני "עולה" שאין בה אכילה.}

^{אלא לרב יהודה, דאמר משום אכילת מזבח, אם כן, מאי איריא דקתני חטאת דוקא, הא אפילו עולה נמי, שייך בה טעם זה!? (2)} 

^{ומשנינן: לא מיבעיא קאמר, כלומר, הא דנקט התנא "חטאת" לרבותא נקט.}

^{לא מיבעיא עולה, שיש לחשוש שמא יאמרו "מזבח אוכל גזילות", דהא כליל היא.}

^{אלא אפילו חטאת נמי, דאינה כליל, ורק חלב ודם הוא דסליק [עולה וקרב] לגבי מזבח, ואידך [את השאר] כהנים אכלי ליה, וסלקא דעתך דלא חיישינן לשמא יאמרו "מזבח אוכל גזילות", ואף בנודעה הגזילה תהיה החטאת מכפרת.}

^{קא משמע לן דאפילו הכי גזור חכמים, כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.} 

^{ומקשינן על רב יהודה מלשון משנתנו:}

^{דתנן: על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח; ומלשון זה הרי משמע: שמשום "תיקון המזבח" הרי היא מכפרת כשלא נודעה לרבים; והשתא תיקשי:}

^{בשלמא לעולא, ניחא לשון המשנה, שאכן תקנת חכמים היא שתכפר כשלא נודעה לרבים, ושלא כדין תורה שאינה מכפרת אף כשלא נודעה ברבים.}

^{אלא לרב יהודה הסובר: מדין תורה אף כשנודעה הגזילה הרי היא מכפרת, והתקנה היתה שלא תכפר כשלא נודעה הגזילה, אם כן:}

^{איפכא מיבעי ליה [לתנא] למיתני: "על חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת משום תיקון המזבח"!?}

^{ומשנינן: הכי נמי כדבריך, קאמר התנא:}

^{לא נודעה מכפרת, והרי משמע שאם נודעה אינה מכפרת, ועל משמעות זו אמר התנא: מפני תיקון המזבח. (3)} 

^{מתיב [הקשה] רבא על דברי עולא, מהא דתנן:}

^{א. גנב משלם כפל, גנב שור או שה ואח"כ טבחו או מכרו משלם ארבעה וחמישה.}

^{ב. גנב מן ההקדש, אינו משלם אלא קרן אף אם טבחו או מכרו.}

^{ג. השוחט קדשים הראויים להקרבה, חוץ לעזרה, חייב כרת.}

^{גנב בהמה, והקדיש אותה לקרבן, ואחר כך טבח ומכר [או מכר]:}

^{הרי זה משלם תשלומי כפל להדיוט שגנב ממנו, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לא לבעלים ולא להקדש.}

^{והטעם בזה: כי לבעלים אינו משלם, היות שבשעת שחיטה כבר לא היתה הבהמה שייכת לבעליה, שהרי הקדישה.}

^{ולהקדש אינו משלם, היות ואין תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה, בגונב מן ההקדש. (4)} 

^{ותני בברייתא עלה דמתניתין:}

^{אם שחט בחוץ, כהאי גוונא, כלומר, אם שחט חוץ לעזרה, בהמה זו, שגנב והקדיש אותה, ענוש כרת, כדין שוחט קדשים בחוץ.}

^{ואי אמרת: יאוש כדי לא קני לענין הקרבה, ואין הקרבן כשר - אם כן, כרת, מאי עבידתיה [מה שייך הוא לכאן]!? והרי אין חיוב על שחיטת קדשים בחוץ, אלא כאשר ראויים הם להיקרב בפנים בכשרות.}

^{אמר [תירץ] רב שיזבי: כרת מדבריהם של חכמים.}

^{אחיכו [שחקו] עליה: כרת מדבריהם מי איכא, הרי אין כרת אלא למי שעובר על איסור תורה, שחייבתו תורה כרת.}

^{אמר להו רבא לשוחקים: אם גברא רבה [אדם גדול] כרב שיזבי אמר מילתא, לא תחוכו עלה [אל תשחקו עליו], כי בודאי דבר הגון אמר, ובודאי שכך היתה כוונתו:}

^{כרת שעל ידי דבריהן [תקנת חכמים] באתה לו!} 

^{כי, כשם שהעמידוהו חכמים ברשותו, לענין כפרה, אם לא נודעה הגזילה, כך גם אוקמוה רבנן ברשותיה, כי היכי דליחייב עלה [כדי שיתחייב עליה] כרת. (5)} 

^{אמר רבא: הא ודאי קא מיבעיא לי [בזה ודאי אני מסופק]: האם נאמר: כי אוקמוה רבנן (6) ברשותיה דגנב משעת גניבה אוקמוה, [האם העמידוהו חכמים ברשות הגנב כבר משעת הגניבה]. כי הגניבה היא הגורם לקניין. (7)} 

^{או שמא: רק משעת הקדשה העמידוה ברשותו.}

^{ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה, לדינא, ממתי העמידוה ברשותו: לגיזותיה, שגזזו ממנה קודם הקדש, וולדותיה שנולדו קודם שהקדיש.}

^{כי אם תאמר: משעת גניבה עומדת הבהמה ברשותיה, הרי הגיזות והוולדות שלו, ואינו משלם, אלא דמי פרה העומדת ללדת.}

^{ואילו אם תאמר: משעת הקדש אוקמוה ברשותיה, נמצא שהבהמה ילדה כשהיתה של נגזל, והרי הוא משלם לו את דמי הפרה ואת ולדה.}

^{ולענין זה הוא שהסתפק רבא: מאי הוי דינא, בכהאי גוונא?}

^{הדר אמר רבא לפשוט את ספיקו: מסתברא, דמשעת הקדשה אוקמוה רבנן ברשותיה, כדי שלא יהא חוטא נשכר את הגיזות והולדות.}

^{מתניתין:} 

^{קבעו חכמים הלכות ותקנות, במי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו, [והוא נקרא: סיקריקון (8)], והלך הסיקריקון ומכר את השדה לישראל אחר, מתי ואיך מתקיים המקח שלקח הלוקח מן הסיקריקון; ופרטי "דין סיקריקון" מתבארים בהמשך המשנה.}

^{וקודם שמפרטת המשנה את פרטי "דין סיקריקון", מקדימה המשנה:}

^{לא היה סיקריקון בארץ יהודה, בזמן הרוגי המלחמה, כלומר, בזמן מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה, (9) וגזרו להרוג את ישראל, כדמפרש בגמרא.}

^{מהרוגי המלחמה ואילך [אחרי המלחמה] יש בה סיקריקון, ובגמרא תתבאר כוונת התנא בהקדמה זו.}

^{וכאן שבה המשנה לבאר כיצד הוא "דין סיקריקון": אם לקח ישראל את הקרקע מן הסיקריקון, וחזר הלוקח ולקח אותה מבעל הבית [הוא הנגזל]:}

^{הרי מקחו - של הקונה בקרקע - בטל. (10)}

^{והטעם: משום שהקרקע אינה שייכת לסיקריקון אלא לישראל, שהרי אין קרקע נגזלת, (11) ואף שהיה נראה כמסכים למכירתו של הסיקריקון, אומדים אנו את דעתו של בעל הבית, שאינו אלא מעמיד פנים, משום שירא הוא מן הסיקריקון, או, משום שרוצה הוא שאכן יקח הקונה את השדה, כדי שיוכל להוציאו ממנו, וטוב לו שתהיה השדה ביד הישראל מאשר ביד הסיקריקון, שאינו יכול להוציא ממנו. (12)}

^{אבל אם לקח מבעל הבית תחילה, וחזר אחר מקחו מבעל הבית ולקח את הקרקע מהסיקריקון, הרי מקחו קיים.}

^{והטעם: כי בשעה שמכר לו הבעלים, לא היתה אימתו של הסיקריקון מוטלת עליו, להסכים אל המקח, שהרי עדיין לא לקח השני מן הסיקריקון עצמו; וגם אין שייך לומר: נוח היה לי לדון עם השני, ולכן נתרציתי למכור.}

^{ותוך כדי ביאור "דין סיקריקון" מבארת המשנה, שדין דומה יש בלוקח מן הבעל שדה המשועבדת לכתובתה של אשתו, (13) והלך הלוקח גם אצל האשה כדי שתתן את הסכמתה למקח זה, כדי שלא תטרוף ממנו את השדה, כשיגיע זמן פרעון כתובתה:}

^{אם לקח תחילה מן האיש, וחזר ולקח - אחר קנייתו מהבעל - מן האשה, כלומר: נתן לה דבר מועט, (14) והקנתה אף היא לו את הקרקע, כדי שלא תטרוף מקרקע זו את חוב כתובתה: הרי מקחו בטל, ולא פקעה זכותה מן הקרקע. (15)} 

^{והטעם: כי יכולה האשה שתאמר: לא מרצוני מכרתי לו, אלא שחוששת הייתי שמא יכעס עלי בעלי, ויאמר מצפה את להפרד ממני על ידי מיתה או גירושין, כי אם לא כן, מה איכפת לך להסכים למכירה שלי.}

^{אבל לקח תחילה מן האשה, וחזר אחר כך ולקח מן האיש, הרי מקחו קיים.}

^{עתה שבה המשנה ל"דין סיקריקון":}

^{זו ששנינו - הלוקח מן הסיקריקון מקחו בטל, אלא אם כן לקח מבעל הבית קודם שלקח מן הסיקריקון - משנה ראשונה היא, כלומר: כך הוא דין תורה, וכך היו פוסקים בתחילה.}

^{אבל, בית דין של אחריהם, תיקנו תקנה (16) ואמרו: הלוקח מסיקריקון - ואפילו לא קנה מבעל הבית כלל - מקחו מקח.}

^{אלא שנותן הוא לבעלים רביע, (17) כי שערו חכמים, שהסיקריקון מוזיל רביע במכירתו, היות שבחינם באה לו קרקע זו, לפיכך אמרו, שאת אותו רביע, יתן הלוקח לבעלים הראשונים, ובגמרא יתבאר "רביע" זה מה הוא, במעות ששילם, או בגוף הקרקע.}

^{אימתי, משלם הלוקח רביע לבעלים, ואינו מחזיר להם את הקרקע, בזמן שאין בידן של בעלים ליקח את השדה.}

^{אבל, אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם, כלומר, אם יש לבעלים מעות, כדי לשלם ללוקח, את מה שהוא נתן לסיקריקון, הם עדיפים ממנו, ועליו להחזיר את הקרקע לבעליה, והבעלים יחזירו לו את מעותיו. (18)} 

^{רבי הושיב בית דין, לעיין בדין זה, ונמנו [עמדו למנין] ותיקנו:}

^{שאם שהתה הקרקע בפני [אצל] סיקריקון, שנים עשר חדש, ולא לקחוה בעלים הראשונים.}

^{כל הקודם ליקח מן הסיקריקון, הרי זה זכה! ואין הבעלים יכולים להוציא ממנו את הקרקע, (19) אבל נותן הוא לבעלים רביע..}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה, מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון:}

^{וקא סלקא דעתין דהכי קאמר: בשעת המלחמה לא היו גוים רוצחים שנוטלים קרקעות בפדיון נפש, ואילו אחרי המלחמה היו; ולפיכך מתמהינן:}

^{השתא [והרי אם] בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון - אתמהה!? והרי איפכא מסתברא, שבשעת מלחמה מצויים יותר גזלנים ורוצחים.}

^{אמר [ביאר] רב יהודה: משנתנו אינה עוסקת כלל ברציחותיהם וגזילותיהם של הסיקריקונים עצמם; אלא: לא דנו בה "דין סיקריקון" - "ביהודה בהרוגי מלחמה" - קאמר התנא!}

^{כלומר: לא היו פוסקים שמקחו של הלוקח מן הסיקריקון בטל, כי באותה שעה, כל שנטל הסיקריקון קרקע מישראל לפדיון נפשו, הרי היא שלו לגמרי מעיקר הדין, והנגזל אינו "בעל הבית" של השדה, ואין הוא צריך את הסכמתו, ואף לא לשלם לו רביע על הקרקע; וכפי שיתבאר הטעם לכל זה בסמוך.}

^{ואימתי מתקיים "דין סיקריקון" האמור במשנתנו, רק "מהרוגי המלחמה ואילך", שמאותה שעה לא פקעה זכותו של הנגזל מהקרקע מעיקר הדין, ולכן צריך הקונה מן הסיקריקון, לתת לנגזל רביע.}

^{ומשום דאמר רבי אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן טיטוס: (20)} 

^{גזרתא קמייתא [גזירה ראשונה]: כל דלא קטיל [כל שאינו הורג] ישראל בכל מקום שימצאהו, ליקטלוהו [יהרגו את הגוי], כעונש על שמניח את שונאיהן.}

^{גזירה מציעתא [שניה]: כל דקטיל, קונסים אותו ממון, דלייתי [שיביא] ארבע זוזי. (21)} 

^{גזירה בתרייתא: אמרו שאסור להרוג את ישראל, וכל דקטיל, ישראל, ליקטלוהו על רציחתו.}

^{הלכך, בזמן גזירה קמייתא ומציעתא: כיון דקטלי הנכרים, הרי שאגב אונסיה [פחד מיתה] של הישראל גמר הוא בדעתו ומקני את השדה לגוי. (22)} 

^{ובגזירה בתרייתא: שכבר לא היו הגוים רשאים להרוג את ישראל; כי אז אם בא גוי רוצח על ישראל, ופייס אותו בקרקע, (23) אמרי הבעלים האידנא [היום] לישקול [יטול] ממני את הקרקע, ולמחר תבענא ליה בדינא, ואינו גומר ומקנה לו, כי אינו חושש כל כך מן המיתה. (24)} 

^{ומאותה גזירה שלישית ואילך מתקיים "דין סיקריקון" האמור במשנתנו.}

^{אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [משלי כח יד]: " אשרי אדם מפחד תמיד [דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם יעשה זאת] ומקשה לבו יפול ברעה".}

^{ומביא על כך רבי יוחנן שלשה מעשים שעל כולן (25) יש לקרוא את הפסוק הנזכר.}

^{א. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.}

^{[בגלל מעשה בשני יהודים שהיו נקראים: קמצא, ובר קמצא, נחרבה ירושלים], וכפי שהגמרא מביאה את המעשה מיד.}

^{ב. אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא.}

^{[בשל תרנגול ותרנגולת, נחרב מקום בארץ ישראל ששמו "הר המלך"].}

^{ג. אשקא דריספק חרוב ביתר.}

^{[בשל דופן של עגלת נשים, חרבה העיר ביתר]. (26) ומפרשת הגמרא:}

^{א. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים: (27)} 

^{דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא.}

^{[אחד מאנשי ירושלים היה לו אוהב ושמו "קמצא", ושונא היה לו, ושמו "בר קמצא"].}

^{עבד ההוא גברא סעודתא. [עשה אותו אדם סעודה].}

^{אמר ליה ההוא גברא לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא.}

^{[אמר אותו אדם לשמשו: לך והבא לי לסעודה את "קמצא" שהיה אוהבו, ושגה השליח והלך והביא לסעודה את "בר קמצא"].}

^{אתא אשכחיה ההוא גברא לבר קמצא דהוה יתיב, אמר ליה בעל הסעודה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא, מאי בעית הכא?!} 

^{[הגיע בעל הסעודה, ומצאו לבר קמצא שהיה יושב בסעודה, ואמר לו: הרי אתה הנך שונאי, ומה מעשיך כאן!?]}

^{וציוה לו בעל הסעודה: קום פוק! [קום וצא מן הסעודה!].}

^{אמר ליה בר קמצא: הואיל ואתאי, שבקן! ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.}

^{[אמר בר קמצא לבעל הסעודה: הואיל וכבר באתי, הניחני, ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה].}

   

^{דף נו - א}

^{אמר ליה בעל הסעודה: לא אסכים שתישאר בסעודתי!}

^{חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה בעל הסעודה: לא!}

^{[חזר בר קמצא ואמר לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי מחצית כל הסעודה, ובלבד שתניחני; אמר לו בעל הסעודה: לא, אינני מסכים!].}

^{חזר ואמר ליה בר קמצא: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה: לא!} 

^{[חזר ואמר בר קמצא לבעל הסעודה: אוסיף ואתן לך דמי כל הסעודה, ובלבד שתניחני לנפשי; אמר לו בעל הסעודה: לא!].}

^{נקטיה בעל הסעודה בידיה דבר קמצא, ואוקמיה ואפקיה.}

^{[אחז בעל הסעודה בידו של בר קמצא, העמידו והוציאו מן הסעודה].}

^{אמר בר קמצא בלבו: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה בבעל הסעודה, שמע מינה קא ניחא להו.}

^{[אמר בר קמצא בלבו: הואיל וישבו שם החכמים, ולא מיחו בבעל הסעודה על שביישני, משמע שנוח בעיניהם המעשה שעשה]. (1)}