מסכת גיטין דף נ

^{ב. מי שנעשה קבלן דבעל חוב עבור הלואה שהמלוה נחסר ממון על סמך התחייבותו, דברי הכל משתעבד.} 

^{ג. אבל ערב דבעל חוב שיש חסרון בערך התחייבותו, שהרי לא נעשה "קבלן", אלא "ערב", ומאידך יש לומר שדעתו להשתעבד, שהרי נחסר מלוה ממון על פיו.}

^{ד. וכן קבלן דכתובה, שאמנם לא נחסרה האשה ממון על פיו, אבל מאידך, יש מעלה לערך התחייבותו, שהרי נעשה "קבלן".}

^{בשני אלו, פליגי אמוראים, איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד הערב, כיון דאיכא "חדא למעליותא", על כל פנים, כפי שנתבאר.}

^{ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה נכסי ללוה בשעה שנעשה ערב משתעבד, ואי לית ליה לא משתעבד הערב, כיון דליכא "תרתי לחיובא", ואינו דומה לקבלן דבעל חוב.}

^{ומסקינן: והילכתא בכולהו, אף על גב דלית ליה משתעבד, כיון דאיכא חדא למעליותא.}

^{בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה נכסי לבעל לא משתעבד.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא, מצוה הוא דעבד, הערב, כי על ידו נישאו, ולא מידי חסרה. [מאומה לא נחסרה מחמתו]}

^{עתה שבה הגמרא, לדברי מר זוטרא, הסובר: כתובת אשה מבעלה בבינונית, ורק מיתומים גובה היא בזיבורית.}

^{אמר רבינא: תא שמע דלא כמר זוטרא, מעיקרא דתקנתין [מן הטעם הניתן לשורש התקנה] שכתובה בזיבורית:}

^{הרי שנינו בברייתא [לעיל מט ב]: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית, שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא.} 

^{ואי סלקא דעתך, כתובת אשה בזיבורית מיתמי בלבד, כי חסו חכמים על היתומים, אם כן, הרי טעמא דהאי דינא משום דיתמי הוא, ולא משום שהאשה רוצה להנשא?!}

^{ומסקינן: אכן, תיובתא דמר זוטרא, מהך ברייתא, תיובתא היא.}

^{אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב [מלוה] היוצא על היתומין, גובה מן הזיבורית, כמו ששנינו: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית".}

^{ולא בסתם הלואה בלבד אמרו אלא אף על פי שכתוב בו שבח, כלומר שכתב למלוה בשטר לגבות מן העידית, בכל זאת אינו גובה מן היתומים, אלא מן הזיבורית, כתקנת חכמים.}

^{אמר אביי: תדע ראייה לדברי מר זוטרא.}

^{דהא סתם בעל חוב, דיניה בבינונית, ואף על פי כן, מיתמי הפקיעו את דינו, ואינו גובה אלא בזיבורית. והוא הדין בכתב לו שבח, הפקיעו את דינו אצל יתומים.}

^{אמר ליה רבא: הכי השתא, כלומר, וכי ראייה היא זו?!}

^{הרי בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית, כדברי עולא.} 

^{דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב גובה בזיבורית.} 

^{שנאמר [דברים כד י, יא]: "כי תשה ברעך משאת מאומה [איזה שהוא חוב] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו [לקחת משכון]. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". כלומר, הלוה מוציא אל המלוה את מה שרוצה הוא למשכן.}

^{והרי מה דרכו של איש - הלוה, להוציא מביתו כדי לתת משכון על חובו?}

^{בוודאי, דרכו להוציא פחות שבכלים, שהרי מרצונו לא יפרע עידית.}

^{וכשם שכאשר הוא נותן כלי, דרכו להוציא הגרוע שבכליו, כך כאשר יתן הלווה קרקע, פחותה שבקרקעותיו יתן, דהיינו זיבורית.}

^{ונמצינו למדים שמן התורה דינו של בעל חוב בזיבורית, שהרי נתנה לו התורה רשות לתת את מה שברצונו לתת.}

^{ומה טעם אמרו חכמים: בעל חוב בבינונית?} 

^{כדי שלא תנעול דלת המלוין בפני לוין. והיות, שמהתורה בעל חוב בזיבורית, יש לומר: אכן, בסתם בעל חוב לגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [העמידוהו חכמים על דין תורה]}

^{אלא [אבל] הכא, בשטר שכתוב בו שבח, כיון דדיניה מדאורייתא בעידית.}

^{יש לומר: אפילו מיתמי נמי בעידית, כי לא באו חכמים להפקיע דין תורה!?}

^{חוזרת הגמרא ומקשה, ולרבא, הסובר שלא הפקיעו חכמים דין תורה, במה שתיקנו שלא לגבות מן היתומים אלא זיבורית.}

^{אם כן, בנזקין שדינם בעידית מן התורה, וכי אף מן היתומים כך דינו!? והתני אברם חוזאה, בברייתא, אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין.} 

^{והא ניזקין, דינן מדאורייתא בעידית, ובכל זאת תיקנו חכמים, שמן היתומים גובים בזיבורית, וכן יש לומר בשטר שכתוב בו שבח!?}

^{ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כגון שלא היתה עידית דניזק אלא כזיבורית דמזיק.}

^{וברייתא זו כרבי ישמעאל היא סוברת, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן.}

^{ומפני תיקון העולם שיהיו נזהרים מלהזיק תקינו רבנן בדמזיק.}

^{והיות שמן התורה אינו חייב לשלם אלא זיבורית, לכן גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.} 

^{ופרכינן: איני והתני רבי אליעזר ניותאה בברייתא:}

^{אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית.} 

^{מאי "אפילו הן עידית" דקתני, לאו [האם אין הכוונה] אף על גב דכתיב [שכתב הלוה] עידית בשטרא, ואף על פי כן, אינו נפרע אלא מזיבורית, ותיקשי לרבא!? ומשנינן: לא, מאי עידית שאינו גובה ממנה, אף על פי שכתב לו עידית בשטר, כגון דשפאי [נשתדפה] עידית מלפניו.}

^{כלומר, אחרי ההלואה, נשתדפה ונתקלקלה העידית שכתב לו, ובטל תנאו, ושוב אינו אלא כסתם בעל חוב. שמן התורה בזיבורית, ומדרבנן בבינונית.}

^{וכדרבא, שמדבריו מוכח שאם "שפאי עידית" בטל דינו.}

^{דאמר רבא: הזיק קרקע זיבורית, גובה מן העידית של מזיק, ואף אם היא "עידי עידית", גובה הניזק ממנה.}

^{ואם שפאי עידית [אותה קרקע שהיא עידי עידית נשתדפה] לאחר היזק, ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית.}

^{אינו גובה מן העידית, כי בטל דינו הראשון, ומפני תיקון העולם, אינו גובה בזיבורית, אלא מן הבינונית.}

^{עתה שבה הגמרא לפרש את הברייתא של רבי אליעזר ניותאה, שבשפאי עידית גובה מן היתומים בזיבורית, כי אינו גובה מן הבינונית, אלא מתקנת חכמים, וכפי שנתבאר, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.} 

^{שנינו במשנה: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית". בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: יתומים שאמרו בזיבורית, קטנים דווקא או אפילו גדולים?} 

^{האם דין זה, תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי [תקנת חכמים היא אצל יתומים].}

^{ואם כן יש לומר: לקטנים עבוד רבנן תקנתא, לחוס עליהם, כיון שאין להם מי שיטרח עבורם, אבל לגדולים, לא עבוד רבנן, כיון שיכולים לטרוח בעצמם.}

^{או דלמא, דינא הוא ולא תקנתא, שיגבה בעל חוב מן היתומים בזיבורית, כדינו מן התורה.}

^{משום דלא מסיק אדעתא דמלוה, דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי, דהוה ליה נועל דלת, כלומר, אין בעל חוב נועל דלת בפני לוה, מחשש מיתת הלוה - שלא יוכל לגבות אלא בזיבורית, כי אינו מעלה בדעתו שימות הלוה.}

^{הלכך אפילו מגדולים נמי, אין גובין אלא זיבורית, ולא מחמת תקנת יתומין, אלא שביורשין, אנו מעמידים דינו של בעל חוב על דין תורה.}

^{תא שמע, לפשוט שאפילו מגדולים אין גובה אלא זיבורית:}

^{דתני אביי קשישא בברייתא: "יתומין" שאמרו חכמים, ביתומים גדולים, ואין צריך לומר ביתומים קטנים.}

^{א. מלוה שבא לתבוע חובו, אף על פי שיש בידו שטר, רשאי הלוה לטעון פרעתי את חובי, ולא יהיה המלוה נאמן לגבות אלא בשבועה.}

^{ב. מי שאינו יודע לטעון עבור עצמו, טוענים בית דין עבורו.}

^{ג. לפיכך אמרו חכמים, הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואף שאין האב טוען פרעתי, ואין היתומין יודעים אם פרע, אנו טוענים עבורם, שמא פרע לך אביהם, ולא יהיה נאמן אלא בשבועה.}

^{ודחינן: מנין לך שהברייתא מדברת גם על גבייה מזיבורית.}

^{ודלמא מה שאמרו אפילו גדולים, הני מילי לענין שבועה, ומשום דאפילו בן גדול במילי דאבוה [בעסקי אביו] כקטן דמי, ואינו יודע אם פרעו אביו או לא.}

^{אבל לעניין לגבות מן הזיבורית, לא נאמר גדולים כקטנים, כי תקנה היא, ולגדולים לא תיקנוה.}

    

^{דף נ - ב}

^{ומסקינן: והלכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.} 

^{שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין.}

^{בעי רב אחדבוי בר אמי נכסים המשועבדים שלא מחמת מכר, אלא שנתנם במתנה, היאך דינם?} 

^{שהרי: תקנתא הוא דעבוד רבנן שלא לגבות מן המשועבדים משום פסידא דלקוחות שהוציאו ממון על המקח.}

^{אבל מתנה דלא הוציאו ממון, וליכא פסידא דלקוחות, אפשר שלא תיקנו.}

^{או דלמא, במתנה נמי שייך "פסידא", שהרי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא יהיב ליה מתנה. כלומר, אין דרך אדם לתת מתנה, אם לא שקיבל ממנו הנאה.}

^{והלכך אף במתנה יש לומר: כי פסידא דלקוחות דמי, ותיקנו חכמים שאין גובין אותה במקום שיש בני חורין.}

^{אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע מברייתא, שאף במתנה תיקנו:}

^{שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלוש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני.} 

^{אין אומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה, וקודם הוא ליטול בנכסים, שאם לא ימצאו שם כשיעור מתנת כולם, יפסיד האחרון, ולא הראשון, אלא - כולם שוים הם.}

^{לפיכך, אם אחר שנטל כל אחד חלקו, יצא עליו [על הנותן] שטר חוב, גובה המלוה מכולן. כלומר, כולם נפסדים בדבר, שהמלוה גובה מחלקו של אחד מהם, ואחר כך חוזרים הם ומשלמים לאותו שגבה ממנו המלוה, איש איש לפי חלקו.}

^{אבל אם אמר השכיב מרע: תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו שלש מאות זוז לפלוני, ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני, דעתו היתה להקדימם זה לזה ואומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה.} 

^{לפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, אין המלוה גובה אלא מן האחרון, כי הראשונים אומרים למלוה: "מקום הנחנו לך אצל אחרון", כיון שהם קדמו לו בזכייתם.}

^{אין לו [בשל אחרון] כדי חיוב כל השטר, גובה המלוה מזה שלפניו, ואם אף בשל שני אין לו בכדי כל חיוב השטר, גובה הוא מזה שלפני פניו של אחרון, כלומר מן הראשון.}

^{ומוכיחה הגמרא מן הסיפא, שכשאמר "ואחריו לפלוני" גובה מן האחרון, מדובר בכל מקרה, ואף על גב דקמא [המקבל הראשון] נטל בחלקו בינונית, ובתרא נטל זיבורית.}

^{מזיבורית גבי בעל החוב, מבינונית לא גבי, כיון שהבינונית שניתנה קודם נחשבת "נכסים משועבדים" לעומת הזיבורית שהיא ביד האחרון.}

^{והרי, לשון הברייתא "אמר תנו" משמע מתנה, ואם כן שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא שלא לגבות מן המשועבדים במקום שיש בני חורין.}

^{ודחינן: אין מדובר במקבלי מתנות, אלא הכא במאי עסקינן, בבעלי חובות, ועל כן, כאשר יצא עליהם שטר חוב, שקודם לחוב שלהם, גובה הוא מן האחרון, שהרי בעל חוב כלוקח שיש בו פסידא.}

^{ופרכינן: והא "תנו" קאמר דמשמע מתנה?}

^{ומשנינן: "תנו" דקאמר, היינו בחובי.} 

^{ומקשינן: אם בעלי חובות הן, מסתמא שטרו של כל אחד בידו, ואם כן ליחזי שטרא דהלואה דמאן קדים, והקודם בשטרו יהיה קודם לגבות.}

^{ואמאי אמרינן ברישא שכולם שוים, ובסיפא אמאי הולכים אחר המוקדם והמאוחר בצוואה!?}

^{ומפרשינן: במלוה על פה דליכא שטרא, ואין נכסים משתעבדים לו, ולפיכך אין גובין לפי זמן ההלואה, אלא לפי זמן הצואה.}

^{ועדיין תיקשי: והא "כל הקודם בשטר" קאמר ומשמע בשטר הלוואה!?}

^{ומשנינן: כל הקודם בשטר פקדתא [צוואה] קאמרינן.}

^{ואי בעית אימא: לעולם מיירי הברייתא אפילו במתנה נמי, ולאו דווקא בבעלי חובות, ואף על פי כן לא קשיא, ואין להוכיח מכאן שגם במתנה תיקנו חכמים שלא לגבות מן המשועבדים.}

^{כי מאי דקתני "גובה מן האחרון" יש לפרש: אין נפסד אלא אחרון. מפני שבעל החוב גובה את הבינונית כדינו, ואחר כך יגבה המקבל הראשון מן האחרון, כיון שקדם לו בשיעבודו, ונמצא שהאחרון הוא שהפסיד את מתנתו.}

^{ואי בעית אימא: לעולם גובה בעל החוב את חובו מן האחרון, אלא שאין הברייתא עוסקת במקרה שיש לראשון בינונית ולאחרון זיבורית אלא דשוו כולהו [כל הקרקעות] להדדי [זו לזו].}

^{שנינו במשנה: אין מוציאין מנכסים משועבדים לאכילת פירות שצמחו אצל לוקח מן הגזלן, וכמו שנתבאר במשנה, ואף אם כתב הגזלן שטר ללוקח, מפני תיקון העולם.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא, הלא את דמי הקרקע עצמה גובה הלוקח מן המשועבדים, ומאי שנא דמי הפירות שאינו גובה אלא מבני חורין!?} 

^{א. נכסיו של אדם ערבים ומשועבדים הם לתשלום חובותיו, ואף אם מכרם לאחרים גובים מהם.}

^{ב. חובות שאין יוצא עליהם קול, הפקיעו חכמים את הנכסים מלהשתעבד להם, כי אם באת לטרוף מלקוחות אף בחובות כאלו, אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו שעבוד.}

^{ג. מלוה בשטר יש לו קול, ולפיכך גובה הוא מנכסים משועבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול.}

^{ד. כל חוב שתיקנו חכמים לחייב את האדם, קרוי "תנאי בית דין" וקול יש לו, אף על פי שלא נכתבה התחייבותו בשטר.}

^{אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין קול יוצא על הפירות שלא היו בעולם בשעת המכירה, לכן הרי הן כמלוה על פה, וכמו שאין כתובין בשטר.} 

^{אמר ליה [שאל] רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות שמחוייב אדם במזונות אשתו ובנותיו מ"תנאי בית דין" ונמצא דכמאן דכתיבי בשטר דמו, וקתני במתניתין [מח ב] שאין מוציאין עבורן מנכסים משועבדים!?}

^{אמר [השיב] ליה עולא לרבי אבא: התם במזונות אשתו ובנותיו שאני, כי מעיקרא הכי אתקון [תקנו חכמים]: ככתובין הן נחשבים אצל בני חורין, ואף על פי כן אין כתובין הן אצל משועבדין.}

^{וכן [כדברי עולא בשם ריש לקיש] אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין כתובין.}

^{אמר ליה [שאל], רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו שהרי מתנאי בית דין הם אוכלות וקתני במתניתין אין מוציאין להן מנכסים משועבדים!?}

^{אמר ליה: מעיקרא הכי אתקון, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.} 

<sup>רבי חנינא אמר: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין דמיהן קצובין כי אי אפשר לשער מראש כמה יהיו, ולא יוכלו הלקוחות להזהר ולהניח קרקע אצל המוכר כדי לגבות ממנו. איבעיא להו [בני הישיבה הסתפקו] לרבי חנינא האם גם קצובין וגם כתובין בעי.


דף נא - א</sup>

^{או דלמא רבי חנינא קצובין ואף על פי שאינם כתובין קאמר.}

^{תא שמע שרבי חנינא סובר שאין צורך בכתיבה:}