מסכת גיטין דף מח

^{דאיתמר: המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, וחוזר גוף הקרקע לבעליה ביובל, ונמצא שאין המכירה אלא לפירות בלבד:} 

^{רבי יוחנן אמר: מביא הקונה בכורים וקורא עליהם "מקרא בכורים", ואף שקניינו בשדה הוא "קנין פירות" בלבד.}

^{ריש לקיש אמר: מביא הקונה ביכורים ואינו קורא עליהם "מקרא ביכורים", היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות".} 

^{וביאור מחלוקתם הוא:}

^{רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, כי "קנין פירות כקנין הגוף דמי".} 

^{ואילו ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא, כי "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".}

^{הרי שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש כעין מחלוקתם שנחלקו כאן, ולשיטתם הלכו.} 

^{וצריכא, הוצרכו רבי יוחנן וריש לקיש להיות חלוקים בסברא אחת בשני אופנים:}

^{דאי איתמר מחלוקתם רק בההיא ד"מוכר שדהו לפירות", כי אז הייתי אומר: בההיא קאמר ריש לקיש שאינו קורא, כיון דהלוקח כי קא נחית לשדה [כשירד להיות בעלים על השדה], אדעתא דפירא בלבד קא נחית [על דעת קנין פירות בלבד ירד הוא מתחילה].} 

^{אבל בהך ד"מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג", דהלוקח אדעתא דגופיה קא נחית [הלוקח ירד לקנין הגוף לזמן, עד שיגיע יובל], אימא מודי ליה לרבי יוחנן שהוא קורא.}

^{ואי איתמר בהא ד"מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג", הייתי אומר: בהא בלבד קאמר רבי יוחנן, כיון דכי קא נחית אדעתא דגופא קא נחית, אבל בהא ד"המוכר שדהו לפירות", דלא נחית אלא אדעתא דפירות, אימא מודי ליה לריש לקיש שאינו קורא.} 

^{לפיכך צריכא להשמיענו את מחלוקתם בשני האופנים שנזכרו.}

^{תא שמע ראיה שהמוכר שדה בזמן שהיובל נוהג, הרי זה מביא וקורא:} 

^{דהא תנן במסכת בכורים: הקונה אילן וקרקעו, הרי זה מביא וקורא, ואף שהיובל נוהג, ותיקשי לריש לקיש!?}

^{ומשנינן: הכא במשנה דבכורים במאי עסקינן: בזמן שאין היובל נוהג.}  

^{תא שמע ראיה שהמוכר שדה בזמן שהיובל נוהג הרי זה מביא וקורא:}

^{מהא דתנן עוד במסכת בכורים: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו ולא הזכיר קרקע, הרי זה מביא ואינו קורא משום שאין לו חלק בקרקע אלא באילנות בלבד.} 

^{הרי משמע: הא אם קנה שלשה אילנות מביא וקורא, משום שכל הקונה שלש אילנות בקרקע אף שלא הזכיר המוכר קרקע, הרי זה הלוקח קנה את הקרקע שתחת האילנות ומה שבין האילנות, ואף מה שחוצה להן כשיעור "מלא אורה [קוטף תאנים] וסלו"!?}

^{הרי למדנו, שאף בזמן שהיובל נוהג, הרי זה מביא וקורא כל שקנה גם את הקרקע; ותיקשי לריש לקיש!?} 

^{ומשנינן: הכא במשנה זו גם נמי במאי עסקינן: בזמן שאין היובל נוהג.}

^{ומוסיפה הגמרא ליישב את שתי הקושיות האחרונות באופן אחר:} 

^{והשתא דאמר רב חסדא:}

^{מחלוקת - שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג - אינו אלא כשקנה בשנות היובל השני שנהגו ישראל מאז כניסתן לארץ, ומשום שביובל השני כבר הורגלו ביציאת היובל וסמכו דעתם שודאי יחזור להם ביובל, ואם כן כבר מעיקרא אינם מוכרים וקונים אלא לקנין פירות עד היובל.} 

^{אבל כשקנה בשנות היובל הראשון שנהגו ישראל בכניסתן לארץ.}

^{דברי הכל הרי זה מביא וקורא, דאכתי לא סמך דעתייהו [של המוכר והלוקח, כי עדיין לא הורגלו להחזיר קרקעותיהם ביובל], וקניינם שהיו קונים בשדה "קנין הגוף" הוא, ואף שעתיד הוא לחזור ביובל אינו אלא אפקעתא דמלכא, ואינו קנין לזמן ולפירות בלבד.}  

^{אם כן [אפילו תימא בזמן שהיובל נוהג] לא קשיא שתי הקושיות האחרונות לריש לקיש; כי:}

^{הא - המשנה בבכורים - ביובל ראשון, שקניינו קנין הגוף הוא, לכן מביא וקורא לכולי עלמא.} 

^{הא - שאמר ריש לקיש: מביא ואינו קורא - ביובל שני.}

^{לימא, האם נאמר שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אם קנין פירות כקנין הגוף, כתנאי הוא שנחלקו, שאף התנאים של הברייתא הבאה, במחלוקת זו נחלקו?} 

^{א. המקדיש את שדה אחוזתו [היא שדה שהגיע אליו בירושה מכח חלוקת הארץ בימי יהושע], הרי המקדיש יכול לגואלה מן ההקדש עד היובל; ואם לא גאלה המקדיש מן ההקדש, אלא גאלה אחר מן ההקדש, הרי שביובל יוצאת השדה מן הגואל, ומתחלקת לכהנים.}

^{ואם לא גאלה איש מן ההקדש, אלא היא ביובל ביד ההקדש, נחלקו בדבר תנאים בערכין כה ב אם יש לכהנים זכות בה, ודעת רבי אליעזר היא, שהיא נשארת ביד ההקדש.} 

^{ב. וכל זה הוא במקדיש את שדה אחוזתו, אבל המקדיש את שדה מקנתו, היא שדה שקנאה מאחר, כי אז אין השדה יוצאת לכהנים, אלא חוזרת היא לבעל השדה שמכרה למקדיש, וכמפורש כל זה בפרשת בחוקותי [ויקרא פרק כג].} 

^{דתניא: מנין ללוקח שדה מאביו, שהיתה של אביו בתורת "שדה אחוזה", ואמורה להיות "שדה אחוזה" של הבן - אילו לא קנאה הבן תחילה - לכשימות האב ויורישנה לבנו; ואולם מאחר שקנה אותה מאביו ולא ירשה, הרי היא אצל הבן "שדה מקנה".}

^{"והקדישה [הבן], ואחר כך מת אביו" והוא יורשו, מנין שתהא לפניו מעכשיו כ"שדה אחוזה", שתצא ביובל לכהנים, ואף שבשעת ההקדש היתה היא "שדה מקנה"?} 

^{תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה'. בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ", ולכך הוסיף ואמר הכתוב: "אשר לא משדה אחוזתו", ולא אמר: "ואם את שדה מקנתו יקדיש לה'"; כדי ללמד:}

^{שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות "שדה אחוזה" הוא דהוי בדין מקדיש "שדה מקנתו".} 

^{יצתה זו, שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה, שאין דינה כ"שדה מקנה" אלא כ"שדה אחוזה" מאחר שמת אביו והוא יורשו.}

^{דברי רבי יהודה ורבי שמעון.}

^{רבי מאיר אומר: לא בא הכתוב ללמד על שדה שמת אביו לאחר שהקדישה בנו שלקחה ממנו שתהיה בדין "שדה אחוזה", כי זו "שדה מקנה" היא, היות ובשעת ההקדש היתה כזו; אלא:}

^{מנין ללוקח שדה מאביו, "ומת אביו, ואחר כך הקדישה", מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה, כיון שירשה קודם שהקדישה?} 

^{תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו", ולכך אמר הכתוב: "אשר לא משדה אחוזתו", כדי ללמדנו:}

^{שדה שאינה ממש שדה אחוזה בשעת ההקדש, היא דהוה "שדה מקנתו" - יצתה זו שהיא שדה אחוזה ממש בשעת ההקדש, שדין שדה אחוזה לה.}

^{וחידוש יש בדבר, שהרי קודם שירשה מאביו כבר קנויה היא לו מכח המקח, ונמצא שלא ירש בה ולא כלום, והייתי אומר: אין זו "שדה אחוזה" אלא "שדה מקנה"; ולכך הוצרך הכתוב לרבותו.} 

^{ומפרשת הגמרא, כיצד היה מקום לומר שתנאים אלו נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא; שהרי:}

^{ואילו לרבי יהודה ורבי שמעון הסוברים, שבא הכתוב להשמיענו חידוש גדול יותר, שאף אם "הקדישה ואחר כך מת אביו", דין "שדה אחוזה" לה; והלוא תיקשי: זו מנין להם!? והרי שמא לא בא הכתוב אלא לחדש חידוש פורתא, שאם "מת אביו ואחר כך הקדישה", דין "שדה אחוזה" לה!?} 

^{בודאי הטעם הוא משום שהם סוברים: "מת אביו ואחר כך הקדישה", לא צריכא קרא ללמדנו שהיא כ"שדה אחוזה", ובהכרח שבא הכתוב לחדש שאף אם "הקדישה ואחר כך מת אביו" דין "שדה אחוזה" לה.}

^{ומיהו, זו הרי פשיטא, שאם כבר קנויה היא לבן לגמרי, הרי שאם לא חידש הכתוב שבמות אביו נעשית השדה אצל הבן "שדה אחוזה", מסברא לא היינו יודעים זאת, שהרי לא ירש ולא כלום; ואם אתה אומר שלרבי יהודה ורבי שמעון לא צריך קרא, אין זה אלא משום שקודם מות אביו לא היה לבן אלא "קנין פירות", כיון שעתידה השדה לחזור ביובל, ועכשיו שמת אביו הרי זכה בה "קנין הגוף".} 

^{ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי, רבי מאיר הסובר שצריך הכתוב להשמיענו בשדה כזו שהיא נעשית לו "שדה אחוזה" על ידי מות האב, עם רבי יהודה ורבי שמעון הסוברים שאין צריך ללמדנו ששדה כזו נעשית אצל הבן "שדה אחוזה":}

^{דרבי מאיר סבר: קנין פירות - קנין העתיד לחזור ביובל, שהיה לבן מכח מה שקנה מאביו - כקנין הגוף דמי, וכאילו קנויה היא לו לגמרי, ואם כן נמצא, דבהא - בשדה זו הקנויה לבן - במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי, [אין כאן ירושה של כלום], והלכך: אף "מת אביו ואחר כך הקדישה" צריך קרא ללמדנו שמכל מקום יש לה דין "שדה אחוזה", אף שלא הוסיפה לו ירושתו יתר על מה שהיה לו מכח הקנין.}

^{ואילו רבי יהודה ורבי שמעון סוברים:}

^{קנין פירות - שהיה לבן מכח מקחו מאביו - לאו כקנין הגוף דמי, ואם כן נמצא, דבהא - בשדה זו הקנויה לבן - במיתת אביו השתא הוא דקא ירית [עכשיו ירש אותה], כלומר: יש כאן ירושה של ממש להיקרא אצלו "שדה אחוזה", והלכך: "מת אביו ואחר כך הקדישה" לא צריך קרא.} 

^{ובהכרח דכי אצטריך קרא, ל"הקדישה ואחר כך מת אביו" הוא דאיצטריך.}

^{הרי שנחלקו תנאים אם "קנין פירות כקנין הגוף דמי", כמחלוקת שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.} 

^{אמר רב נחמן בר יצחק לדחות, שאין מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש תלויה במחלוקת תנאים:}

^{לעולם אימא לך: בעלמא קסברי רבי יהודה ורבי שמעון: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", ומסברא אין מות האב עושה את השדה אצל הבן ל"שדה אחוזה", וודאי שצריך כתוב ללמדנו, שהיא נעשית לו "שדה אחוזה".} 

^{והכא דסברי רבי יהודה ורבי שמעון שהכתוב בא ללמדנו שדה ש"הקדישה ואחר כך מת אביו" שדין שדה אחוזה לה, ולא פירשוה ללמדנו: שדה ש"מת אביו ואחר כך הקדישה" בלבד, טעמם הוא, משום דקרא אחרינא אשכחו ודרוש ללמד אף על שדה ש"הקדישה ואחר כך מת אביו".}

^{כלומר: אף כי ודאי שאילו לא היה אלא ריבוי אחד, לא היינו דורשים אותו אלא לשדה שמת אביו ואחר כך הקדישה, שהוא חידוש הצריך כתוב ללמדנו זאת, והוא חידוש פורתא; מכל מקום לדעת רבי יהודה ורבי שמעון שני ריבויים יש בכתוב זה, ולכך מרבים הם אף שדה "שהקדישה ואחר כך מת אביו".} 

^{ומה הוא הריבוי הנוסף: כי אם תאמר שלא בא הכתוב ללמדנו אלא שדה ש"מת אביו ואחר כך הקדישה", כי אז לכתוב רחמנא: "אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו", ונלמד מיתור הכתוב "אשר לא אחוזתו" לשדה זו, ומאי "משדה אחוזתו"!? הרי בהכרח שבא הכתוב ללמד עוד:}

^{שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו - "שדה שהקדישה ואחר כך מת אביו" - שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה, שדין "שדה אחוזה" לה.} 

^{אמר רבי יוסף: אי לאו דאמר רבי יוחנן: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", לא מצא - רבי יוחנן עצמו - את ידיו ורגליו בבית המדרש!} 

^{דהרי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:}

^{"האחין שחלקו לקוחות הן", כלומר: כשחולקים אחים את הירושה, אין אנו אומרים: כל אחד קיבל את חלקו המגיעו מתחילה, ומשום ש"יש ברירה", אלא כשחלקו, קנה כל אחד מאחיו את חלקו, ואף אפשר שהחליפו חלקיהן, והראוי לזה הגיע לזה.}

^{ולכן מחזירין האחים זה לזה ביובל וחוזרים להיות כפי שהיו קודם שחלקו, שהרי החלוקה מקח היא, ומקח הלוא חוזר ביובל.} 

^{ומאחר שמחזירין זה לזה ביובל, אם כן מתחילה לא זכה כל אחד בשעת חלוקה אלא קנין פירות בלבד.}

^{ואי סלקא דעתך [כלומר: אם היה סובר רבי יוחנן]: "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", לא משכחת דמייתי בכורים [לא תמצא מי שיביא בכורים] ויקרא מקרא בכורים, אלא חד בר חד [בן יחיד אחר בן יחיד] עד זמן יהושע בן נון, כך, שלא היתה "חלוקת ירושה" בשדה, כי אילו היתה חלוקת ירושה, אין לכל חולק בשדה אלא קנין פירות בלבד, שאינו מחייב במקרא בכורים.} 

^{אבל מאחר שאמר רבי יוחנן עצמו: "קנין פירות כקנין הגוף דמי", אם כן אף שדה שהיתה בה "חלוקת ירושה", הרי בעליה חייבים להביא ממנה בכורים ולקרות עליהם.}

^{אמר רבא: קרא ומתניתא [פסוק וברייתא] מסייעי ליה לריש לקיש, דאמר: "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".} 

<sup>קרא מסייע לו לריש לקיש:


דף מח - ב</sup>

^{שהרי נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך [כלומר: המחיר צריך שייקבע לפי מספר השנים שאחר היובל הקודם, ומספר השנים שנותר עד היובל, כי היות והשדה חוזרת לבעליה ביובל, הרי נמצא שאינו קונה אלא את מספר השנים שיש עד היובל] "? ומאחר שאמר הכתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", משמע שאין הקרקע מכורה כלל, אלא תבואות של כל שנה שעד היובל.}  

^{מתניתא מסייע לו לריש לקיש:}

^דתניא: 

^{א. הבכור אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, אלא במה שהיה מוחזק ביד אביו בשעת מיתתו, אבל במה שהיה "ראוי" בשעת מיתה לבוא אל האב, אין הבכור נוטל בו פי שנים, ומשום שנאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים: "אשר ימצא", פרט לראוי.}

^{ב. כיצד: מת אבי אביו לאחר שמת אביו של הבכור, והרי אביו יורש את אביו בקבר, אין הבכור נוטל "פי שנים" בירושה זו, אלא נוטל כשאר כל הפשוטים חלק אחד, ומשום ששדה זו לא היתה מוחזקת ביד אביו של הבכור בשעת מיתתו, אלא "ראויה" היתה לבוא לו לכשימות אביו.} 

^{ג. ומכל מקום: בכור נוטל פי שנים, בשדה החוזרת לאביו ביובל, כגון שמכר אביו שדה ומת, וחזרה השדה ביובל, והרי בני המוכר חולקים בה, דין הוא שיטול הבכור פי שנים בשדה זו, ואין אנו אומרים: הרי לא היתה "מוחזקת" לאביו בשעת מיתה, שהרי מכורה היתה.}

^{והטעם בזה, כי ללוקח לא היתה בשדה אלא "קנין פירות", ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ואם כן עיקר השדה היתה של אביו ולא של הלוקח, והרי אני קורא בה "בכל אשר ימצא לו".} 

^{אמר אביי: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:}

^{בעל בנכסי אשתו, בעל שיורד לדין עם מערער על השדה שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג, צריך הרשאה מאשתו כדי לדון עם המערער, שאם לא כן אומר המערער לבעל "לאו בעל דברים דידי את", שאתה אין לך אלא קנין פירות בשדה, ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".} 

^{ולא אמרן שצריך הבעל הרשאה, אלא בכגון דלא נחית [ירד] הבעל לדון עם המערער אפירי [על הפירות], שאין הוא דן עם המערער על הפירות כלל.}

^{אבל נחית הבעל לדון עם המערער אפירי, שוב אינו צריך הרשאה.} 

^{כי מיגו דמשתעי דינא אפירי [מתוך שדן עם המערער על הפירות] שבזה הרי ודאי "בעל דבר" הוא, לכן משתעי דינא אגופא [יכול הוא לדון עם המערער גם על הגוף], ואף שאין הגוף שלו אלא של אשתו.}

פרק חמישי - הניזקין

^{מתניתין:} 

^{פרק זה עוסק ברובו בדיני ממונות, והוא נשנה בתוך מסכת גיטין, כיון שבפרק השולח נשנו הלכות שנתקנו "מפני תיקון העולם", ולכן סמך התנא לכאן את פרק "הניזקין", העוסק אף הוא בעניינים שנאמר עליהם שהם "מפני תיקון העולם".}

^{ושונה כאן התנא במשנה את ההלכות שנאמרו מפני תיקון העולם. ובגמרא יתבאר מה הוא "תיקון העולם" שיש בכל אחת מהן:} 

^{א. הניזקין [אנשים שניזוק ממונם על ידי אנשים אחרים], שמין להן את נזקן, וגובין אותו בעידית [קרקע מעולה] שבנכסי המזיק.}

^{ב. ובעל חוב [מלוה] גובה את חובו בקרקע בינונית.}

^{ג. וכתובת אשה נגבית בזיבורית [קרקע פחותה ורעה], ובגמרא יתבאר, אם מדובר בגרושה הגובה את כתובתה מבעלה, או באלמנה הגובה מן היתומים.}

^{רבי מאיר חולק ואומר: לא בעל חוב בלבד גובה מן הבינונית, אלא אף כתובת אשה בבינונית.}

^{ד. אין נפרעין, אפילו ניזקין, את גביית את נזקם מנכסים משועבדים [שנמכרו ללקוחות], במקום שיש ברשותו של המזיק נכסים בני חורין, ואפילו אם הנכסים שברשות המזיק הן זיבורית [והנכסים שמכר ללקוחות הם עידית].}

^{ה. אין נפרעין מנכסי יתומין, אלא מן הזיבורית. ובגמרא יתבאר אם מקטנים דווקא, או אפילו מגדולים. וכן יתבאר אם בבעלי חובות דווקא תיקנו, או גם בניזקין.}

^{ו. הגוזל שדה ומכרה, וזרעוה לקוחות ועשתה פירות, וכן אם השביחו את הקרקע, הרי הנגזל מוציא מהם את השדה כמות שהיא, עם פירותיה ושבחה, ואינו משלם הנגזל ללקוחות שהשביחו את השדה וגידלו את פירותיה אלא רק את הוצאותיהם. וכאשר הלקוחות חוזרין על הגזלן "המוכר", לגבות ממנו את הפסדם, הרי שאת דמי הקרקע עצמה, כפי ששילמו לגזלן המוכר בעת ש"מכרה" להם, גובים הם אף מנכסים משועבדים, דהיינו, מנכסים אחרים שמכר המוכר הגזלן מרכושו ללקוחות אחרים.}

^{אבל אין מוציאין מנכסים משועבדים, לא לאכילת פירות [עבור הפירות שהוציא הנגזל מידי הלקוחות, והפסידו בכך הלקוחות את אכילת פירות השדה], ולא לשבח קרקעות [עבור שבח הקרקעות] שהוציא מהם הנגזל, אלא גובים את דמי הפסדים האלו מהגזלן רק מנכסים בני חורין שבידו, ולא מנכסים אחרים שלו שמכר לאנשים אחרים.} 

^{וכן אין מוציאין למזון האשה והבנות שהבעל חייב במזונות אשתו, וכן חייב האב במזונות בנותיו עד שינשאו, וגובות הן את מזונותיהן מנכסים בני חורין, ולא מנכסים משועבדין.}

^{וכל הדינים האלו שנזכרו כאן, הם מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.}

^{ז. והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים טוענים שלא החזיר את כולה, אלא רק את חלקה, לא ישבע המוצא שבועת מודה במקצת הטענה, מפני תיקון העולם.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: "הניזקין שמין להן בעידית וכו' מפני תיקון העולם".}

^{ותמהה הגמרא: וכי הלכה זו תקנת חכמים היא מפני תיקון העולם!?} 

^{הלא הלכה דאורייתא היא! דכתיב [שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"!?}

^{אמר [תירץ] אביי: אכן דין גביית ניזקין בעידית מן התורה הוא. ומה ששנינו שהוא "מפני תיקון העולם", לא צריכא לומר כן אלא לרבי ישמעאל, דאמר: מדאורייתא רק ב"דניזק שיימינן".}

^{קא משמע לן משנתנו, שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו אנשים נזהרים מלהזיק בגופם או בממונם, להחמיר באופן השומא של גביית הניזקין, ושיימינן אפילו בעידית דמזיק.}

^{דהיינו, אם היתה הזיבורית של המזיק מעולה ושוה כעידית של ניזק, הרי שעל אף שמדין תורה היה המזיק משלם את הנזק רק מהזיבורית שלו, כיון שהיא שוה לעידית של ניזק, בכל זאת, מפני תיקון העולם, תיקנו חכמים שישלם המזיק מעידית של נכסיו.}

^{ומפרשינן: מאי רבי ישמעאל [היכן מצינו את דברי רבי ישמעאל] שאומר מדאורייתא בדניזק שיימינן.}

^{דתניא: זה שנאמר בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", היינו, שתהא השומא של גביית הנזק לפי מיטב [עידית] שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.}

^{רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. ולהלן יבואר שלדעת רבי עקיבא הניזק גובה מעידית של מזיק מדאורייתא.}

^{וקל וחומר למזיק את ההקדש, שגובה מעידית.}

^{והניחה הגמרא עתה, שלפי רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", פירושו: תשלום הנזק לפי הערך של ערוגה השמינה ביותר שבשדות הניזק, ולפיכך פרכינן: ולרבי ישמעאל, האומר "מיטב שדהו של ניזק":}

^{הא תינח אכל ערוגה שמנה שבשדות הניזק, אכן משלם שמנה, כמו שהזיק.}

^{אבל אכל כחושה - וכי משלם שמנה!? למה ישלם יותר ממה שהזיק!?}  

^{אמר תירץ רבי אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן:}

^{כגון שאכלה הבהמה פירות ערוגה העומדת בין הערוגות, והיו הערוגות הכחושות והשמנות מעורבות זו אצל זו, ולא ידעינן אי ערוגה כחושה אכל, ואינו צריך לשלם אלא דמי כחושה, אי ערוגה שמנה אכל, וצריך לשלם דמי שמנה - ועל זה אמרה תורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ללמדנו, דמשלם ליה ממיטב [דמי שמנה].}

^{אמר הקשה רבא: איך יתכן לפרש שכך היא כוונת התורה!?}

^{והרי אילו ידעינן בוודאות דכחושה אכל, פשיטא לן דמשלם כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן [כאשר איננו יודעים] מאיזו אכל, וכי משלם שמנה!?} 

^{והרי דין תורה הוא, שהמוציא ממון מחבירו, עליו מוטלת חובת הראיה, ואם כן, למה נחייב את המזיק מספק!?}

^{אלא, מכח קושיא זו, אמר פירש רב אחא בר יעקב את דברי רבי ישמעאל באופן אחר:}

^{דף מט - א}

^{הכא - במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - במאי עסקינן [באיזה אופן מדובר]? כגון שהיתה שוה שדה עידית דניזק, כמו שדה זיבורית דמזיק.} 

^{רבי ישמעאל סבר: בקרקע דניזק שיימינן, שמים אנו את "מיטב שדהו" שאמרה תורה, שישלם המזיק בקרקע שנחשבת כמו העידית של הניזק, על אף שיש לו למזיק קרקעות משובחות ממנה.}

^{ורבי עקיבא סבר: בשדותיו דמזיק שיימינן.}

^{ולפיכך, אם היתה עידית של הניזק שוה כזיבורית של המזיק, הרי לדעת רבי ישמעאל משלם המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא "מיטב דניזק". ואילו רבי עקיבא מחמיר, ואומר: לא בא הכתוב להקל עליו, לפוטרו בעידית דניזק שהיא כזיבורית דמזיק, אלא לחייבו לשלם מעידית שלו.}