מסכת גיטין דף מז

^{פירקן [פדני מהם]!}

^{כי אמר אותו אדם לרבי אמי: אף שמכרתי את עצמי יש לך לפדותני, שהרי תנן במשנתנו: המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים אחר מיתת אביהן -}

^{והטעם שפודין אותם הרי משום קלקולא הוא [כדי שלא ייטמעו בין הגויים] -}

^{ואם כן, כל שכן הכא שיש לך לפדותני, דהא איכא קטלא [סכנת מות].}

^{אמרו ליה רבנן לרבי אמי: אין לנו לפדותו, משום דהאי ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות [שהרי ראו אותו אנשים שהוא אוכל נבילות וטריפות], ואם כן מומר לדבר אחד הוא, ואין פודים אותו.}

^{אמר להו רבי אמי לרבנן: אימא לתיאבון הוא דקאכיל [שמא לתיאבון הוא אוכל], כלומר: שכשאין לו היתר אוכל הוא איסור, ואם כן מומר לתיאבון הוא, ויש לנו לפדותו!?}

^{אמרו ליה רבנן לרבי אמי: והא זימנין דאיכא איסורא והיתרא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא, [והרי פעמים שהיו רואים אותו שהיה מונח לפניו איסור והיתר, והיה אוכל את האיסור], ואם כן מומר "להכעיס" הוא, ומומר להכעיס אפילו למצוה אחת, אסור לפדותו.}

^{מששמע רבי אמי כך, אמר ליה רבי אמי לאותו אדם: זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך [לך, אין מניחים אותי לפדותך].}

^{ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו לאותה אומה האוכלת אדם], ושקל בהדיה חייתא וגלגלתא [ונטל עמו שק קשור שבתוכו עיגול של אבן או עופרת].}

^{כי אמר ריש לקיש: גמירי [ידוע], דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדיה ליה, כי היכי דליחול אדמיה [ביום האחרון קודם שהורגים הם את קרבנם, עושים הם לו את כל רצונו, כדי שבכך ימחול להם על דמו], ואז אעשה באלו מה שאעשה.}

^{יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לודאי לריש לקיש]: מאי ניחא לך [מה הוא רצונך האחרון]?}

^{אמר להו ריש לקיש ללודאי: בעינא אקמטינכו ואותבינכו, וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא [רצוני להושיבכם ולקשור אתכם, ולתת לכל אחד שק וחצי], כלומר: מכה וחצי מכה בשק זה.}

^{חשבו הם כי אין זה נורא כל כך, ולפיכך הסכימו לבקשתו.}

^{ואכן קמטינהו ואותבינהו [קשרם והושיבם], וכל חד מינייהו, כד מחייה חד חייתא, נפק נשמתיה [כל אחד מהם, משקיבל אך מכה אחת מן השק שבו האבן, יצתה נשמתו], שהיה ריש לקיש גיבור גדול, ובמכה אחת המיתם.}

^{חרקיניה לשיניה, חרק אחד מהם בשיניו.}

^{אמר ליה ריש לקיש: אחוכי קא מחייכת בי [צחוק אתה עושה ממני]!? אכתי פש לך גבי, פלגא דחייתא [הרי יש לך אצלי עוד חצי מכת שק שעדיין לא קיבלת].}

^{וכך קטלינהו ריש לקיש לכולהו.}

^{נפק ריש לקיש ואתא [יצא ריש לקיש מן השבי ובא], יתיב קאכיל ושתי [ישב אכל ושתה], כלומר: כל ימיו כל מה שהיה משתכר, לא היה מצמצם להצניע ליום מחר.}

^{אמרה ליה ברתיה: לא בעית מידי למזגא עליה, [אמרה לו בתו: האין אתה צריך כר או כסת לישן עליו]?}

^{אמר לה ריש לקיש: בתי! כריסי כרי [בטני ושומן שבמעי הוא לי ככר וכסת].}

^{כי נח נפשיה [כשנטתה נפשו של ריש לקיש למות], לא שבק אלא קבא דמוריקא [לא היה לו להניח אחריו, אלא קב של כרכום].}

^{ועל אותו קבא דמוריקא שהשאיר אחריו, קרא ריש לקיש אנפשיה [קרא ריש לקיש על עצמו]: "ועזבו לאחרים חילם".}

^{מתניתין:} 

^{המוכר את שדהו לגוי, הרי זה לוקח מן הגוי את הפירות הראשונים שגדלו בשדהו ואפילו בדמים יקרים, ומביא ממנו הישראל בכורים לירושלים -}

^{מפני תיקון העולם, כדי שיימנעו ישראל מלמכור שדות ארץ ישראל לגויים, ולא יעברו על לאו של "לא תחנם", שבכללו: "לא תתן להם חנייה בקרקע"; ואף אם ימכרו לגוי, יטרחו לחזור ולפדות את השדה מן הגוי.}

^גמרא: 

^{אמר רבה: אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. כלומר: אין קניינו מועיל להפקיע את קדושת הארץ מדין מעשר, שנאמר "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ", ללמד: לי קדושת הארץ, ואין ביד הגוי להפקיעה.}

^{ונפקא מינה במה שלא הפקעה הקרקע מן המעשר, שאם חזר ישראל וקנה ממנו את התבואה קודם שמירחה הגוי ונמצא שהיה המירוח ביד ישראל, הרי הוא חייב לעשרה, אף שגדלה התבואה בקרקע של גוי.}

^{אבל יש קנין לגוי בשדות שבארץ ישראל, ויש לו זכות לחפור בה בורות שיחין ומערות.}

^{שנאמר: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם", ומשמע שהיא שלהם לכל צרכיהם, רצו זורעין, רצו חופרין בה בורות שיחין ומערות.} 

^{ורבי אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו [לכהן]. ולמדנו ממה שאמר הכתוב "דגנך" ולא אמר "ראשית דגן", שאין חייב אלא דגן הגדל בקרקע של ישראל, ולא דגן גוי.}

^{אבל אין קנין לגוי בארץ ישראל, לחפור בה בורות שיחין ומערות.}

^{ומשום שנאמר: [גירסת הספרים שלנו: "לה' הארץ ומלואה"], [גירסת הראשונים: "כי לי הארץ"].}

^{ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבה ורבי אלעזר, כלומר: מה הוא טעם מחלוקתם? מר - רבי אלעזר - סבר: "דגנך" בא ללמד: "דגנך ולא דגן גוי", שאם גדלה התבואה בקרקע של גוי, הרי התבואה פטורה מן המעשר.}

^{ומר רבה - סבר: "דגנך" בא ללמד: "דיגונך [לשון מירוח תבואה הוא] ולא דיגון גוי".}

^{כלומר: אין התורה באה לפטור את התבואה הגדילה בקרקע של גוי, אלא לפטור תבואה שמירח הגוי והיא שלו בשעת מירוח [שהוא גמר המלאכה למעשר], ואפילו אם גדלה בקרקע של ישראל.}

^{אבל תבואה הגדילה בארץ ישראל בקרקע שקנאה גוי, ולקח אותה הישראל ממנו קודם מירוח, ומירחן הישראל, אין התבואה פטורה מן המעשר, כי אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר.}

^{אמר רבה: מנא אמינא לה שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר? מהא דתנן:}

^{הלקט והשכחה והפאה של גוי, הרי אלו חייבין במעשר, אלא אם כן הפקיר אותם, ומפרש לה ואזיל.}

^{והרי היכי דמי, באיזה אופן עוסקת המשנה?}

^{אילימא בלקט שכחה ופאה דשדה של ישראל, וליקטינהו הגוי משדהו של ישראל; ובזו שנינו: שהן חייבים במעשר אם קנה אותם הישראל ממנו ומירחם, אלא אם כן הפקיר אותם הישראל קודם שליקט אותם הגוי, כי ההפקר פוטרם מן המעשר?}

^{כך אי אפשר לומר: שהרי אם כן האיך שנינו: "אלא אם כן הפקיר"!?}

^{הא מפקרי וקיימי [הרי כבר מופקרים ועומדים הם], שלקט שכחה ופאה של ישראל הפקר הם!? אלא לאו בלקט שכחה ופאה דשדה של גוי, שאף על פי שאינו מחויב להניח לקט שכחה ופאה, מכל מקום הניחם כמו ישראל, וליקטינהו ישראל משדהו.}

^{ובזו שנינו שאין הם פטורים מן המעשר כלקט שכחה ופאה של ישראל כי לא חל עליהם שם לקט שכחה ופאה להיפטר מן המעשר, עד שיפקיר אותם הגוי לשם הפקר.}

^{ואם כן, הרי מוכח: טעמא דהפקיר הגוי אותם, אז פטור הישראל מלעשרו, ומשום שהפקר פטור מן המעשר; הא לא הפקיר אותם הגוי, חייב הישראל לעשרו, אף שמשדהו של גוי הם באים.}

^{הרי למדנו, שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר.}

^{ודוחה הגמרא את ההכרח ממשנה זו, כדי ליישב את דעתו של רבי אלעזר החולק על רבה: לא כאשר פירש רבה את המשנה; אלא לעולם משנה זו עוסקת בלקט שכחה ופאה דישראל, וליקטינהו גוי; ודקא אמרת: איך שנינו: "אלא אם כן הפקיר [הישראל] ", הא מיפקרי וקיימי"!?}

^{אומר לך: אותו הפקר שמחמת היות הפירות של לקט שכחה ופאה, אין מועיל לפוטרו מן המעשר, כי נהי דמפקרי אדעתא דישראל [אף שמופקרים היו הפירות לישראל], אדעתא דגוי מי מפקרי [וכי אף לגוי היו מופקרים]!?}

^{ולכן אין פוטר אותם מן המעשר אלא הפקר שהוא לישראל וגוי כאחד; וזו היא ששנינו: אלא אם כן הפקיר אותם הישראל תחילה.}

^{תא שמע שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:}

^{מהא דתניא: ישראל שלקח שדה זרועה מגוי עד שלא הביאה תבואתה שליש, ושהתה השדה ביד ישראל עד לאחר שהביאה התבואה שליש [שהוא השיעור הקובע לענין מעשר] -}

^{וחזר ומכרה לו הישראל לגוי משהביאה שליש, הרי זו השדה חייבת במעשר [אם נתמרחה ביד ישראל, שחזרה ומכרה הגוי לישראל קודם מירוח], היות שכבר נתחייבה השדה במעשר, כשהביאה שליש ביד ישראל.}

^{הרי משמע: אם נתחייבה השדה ביד ישראל, אין אכן חייבת היא במעשר אף שנמכרה אחר כך לגוי!}

^{הא אם לא נתחייבה השדה במעשר ביד ישראל, אלא היתה השדה של הגוי בשעת הבאת שליש, לא תתחייב השדה במעשר, [ואפילו אם בשעת מירוח היתה של ישראל, שחזר ולקחה מן הגוי].}

^{הרי למדנו שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר; ותיקשי לרבה שאינו סובר כן!?}

^{ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בסוריא [היא ארם צובה], שכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל.}

^{וקסבר התנא של הברייתא: "כיבוש יחיד", ככיבושה של סוריא שכיבשה דוד, ולא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע, שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, ואילו דוד לא כבש אותה אלא לצורכו -}

^{כיבוש כעין זה לא שמיה כיבוש מן התורה.}

^{ולכן, אף שחכמים חייבו שם במעשר, מכל מקום לא חייבו אלא בשדה של ישראל, ולא בשדה של גוי.}

^{תא שמע שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:}

^{ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות.}
 

^{דף מז - ב}

^{כל פרי שגדל באותה שדה, טבל וחולין מעורבין זה בזה, שהרי כל פרי ופרי מעורב בו חלקו של הגוי הפטור מן המעשר, וחלקו של הישראל החייב במעשר, דברי רבי.}

^{רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם חלקו הישראל והגוי את הפירות, הרי שאותם פירות של גוי [שהגיעו לחלקו של הגוי], פטור מן המעשר, [ואפילו קנה אותו הישראל ממנו קודם מירוח, ומירחו הישראל], ואילו של ישראל, [פירות המגיעים לחלקו של ישראל], חייב במעשר, כדמפרש טעמא ואזיל.}

^{עד כאן לא פליגי - רבי ורבן שמעון בן גמליאל - אלא:}

^{דמר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: יש ברירה, לומר: הוברר הדבר למפרע, שאותו פרי שנפל בחלקו של כל אחד, הוא חלקו כבר מתחילה.}

^{ומר - רבי - סבר: אין ברירה.}

^{אבל דכולי עלמא, יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, שהרי לכולי עלמא חלקו של הגוי פטור ממעשר; ותיקשי לרבה שאינו סובר כן!? ומשנינן: הכא נמי בסוריא, וקסבר אף תנא של ברייתא זו: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.}

^{אמר רב חייא בר אבין: תא שמע ממשנתנו שיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר ובכורים:}

^{שהרי שנינו: המוכר שדהו לגוי, הרי המוכר לוקח [חייב ליקח] מן הגוי את ביכורי פירותיו, ומביא אותם בכורים לירושלים, מפני תיקון העולם.}

^{הרי משמע: מפני תיקון העולם, אין, אכן חייב הוא ליקח ממנו את הביכורים להביאם לירושלים, אבל מדאורייתא לא.}

^{הרי למדת שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים, שאם לא כן, היה חייב המוכר מן הדין לקחת מן הגוי את הבכורים ולהביאם לירושלים; ואילו במשנתנו שנינו שאינו אלא מפני תיקון העולם.}

^{אמר תירץ רב אשי: שתי תקנות הוו: כלומר: אכן אין עיקר חיובו בהבאת הביכורים, תקנת חכמים בלבד ומפני תיקון העולם, שהרי מדאורייתא חייב הוא בהם; אלא שמתחילה הפקיעו חכמים מצות ביכורים מן השדה משום סייג, ושוב החזירו את הדבר לקדמותו מפני תיקון העולם, וכדמפרש הגמרא ואזיל:}

^{תקנה ראשונה לפוטרם מבכורים: מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא [בתחילה היו מביאים בכורים משדה כזו כדין תורה], כיון שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים -}

^{אלא כיון דחזו חכמים דקא מקרי [לשון "מקרה"] ומזבני [מקילים הישראל לעצמם למכור את שדותיהם שבארץ ישראל לגוי, ולעבור על "לא תחנם"], ומשום דסברי העולם: הרי בקדושתייהו קיימן [בקדושתם הם עומדים], שהרי מביאים ממנה בכורים, ואין אנחנו נענשים על שאנו מוכרים אותם לגוי -}

^{לפיכך תקינו להו חכמים משום סייג, דלא ליתו [שלא יביאו משדה כזו בכורים]; וזו היא התקנה הראשונה שפטרתם מבכורים.}

^{תקנה שניה לחייבם בבכורים: כיון דחזו חכמים, דמאן דלא סגי ליה, מזבן [הרי הוא מוכר לגוי], וסוף דקא משתקען השדות ביד הגויים -}

^{הדר תקינו להו חכמים, והחזירו את הדבר לקדמותו, דליתו ממנה בכורים כדי שיטרח ויפדנו מן הגוי, וזו היא התקנה השניה שהחזירתם לדין תורה לחייבם בבכורים.}

^איתמר:

^{המוכר שדהו ל"פירות" בלבד, שיאכל הלוקח פירותיה עד איזה זמן, ותחזור הקרקע לבעליה:}

^{רבי יוחנן אמר: מביא הלוקח בכורים משדה זו הקנויה לו לפירות בלבד, ואף קורא עליהם "מקרא בכורים".}

^{ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בשדה - כקנין הגוף דמי", ויכול לומר במקרא הבכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'".}

^{ריש לקיש אמר: מביא הלוקח בכורים, ואולם אינו קורא עליהם "מקרא בכורים", כי היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות", אין אני קורא בשדה זו "אשר נתתה לי ה'" -}

^{ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בה - לאו כקנין הגוף דמי".}

^{איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:}

^{מהא דתניא: כתיב בפרשת ביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך", ולכך אמר הכתוב: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא ביכורי אשתו, ביכורים משדה שהכניסה לו אשתו כ"נכסי מלוג", שיש לו בה קנין פירות בלבד, וקורא "מקרא בכורים". הרי שדי ב"קנין פירות" שיש לבעל בשדה, כדי שיביא ביכורים ויקרא!?}

^{ומשנינן: שאני התם - בשדה של אשתו - משום דכתיב: "ולביתך" לרבות; ואדרבה ממה שהוצרך הכתוב ללמדנו שמביא בכורים משדה אשתו, יש לנו ללמוד ש"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".}

^{ואיכא דאמרי, איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא:}

^{דתניא: כתיב בפרשת בכורים: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא בכורי אשתו, וקורא!?} 

^{הרי משמע: התם - בשדה של אשתו - הוא דמביא וקורא משום דכתיב "ולביתך", אבל בעלמא, בשאר שדה שיש לו לפירות בלבד, לא יקרא.}

^{הרי למדנו, שהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא.}

^{אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: טעמא דידי נמי [טעמי שאני סובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא], מהכא - מפסוק זה הוא דקאמינא לה, [מכאן למדתיה], שהרי לימד הכתוב בשדה אשתו, שקניינו בה כקנין הגוף דמי, והוא הדין בכל שאר קנין פירות.}

^{איתיביה לריש לקיש האומר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:}

^{היה בא בדרך לירושלים, וביכורי אשתו [ביכורים משדה נכסי מלוג שהכניסה לו אשתו] בידו, ושמע בדרך שמתה אשתו, הרי זה מביא אותן ביכורים שבידו, וקורא עליהם, שהרי ירש את גוף הקרקע, וקרינן באותה שדה בשעת קריאה: "האדמה אשר נתתה לי ה'".}

^{ומשמע: מתה אשתו קודם שהביא, אין אכן קורא הוא "מקרא בכורים", אבל לא מתה, ואין לו בשדה אלא קנין פירות לא קורא, ותיקשי לריש לקיש!?}

^{ומשנינן: הוא הדין דאף על גב דלא מתה אשתו, הרי הוא קורא; ודקשיא לך: אם כן למה שנינו: "ושמע שמתה אשתו":}

^{"ומתה" איצטריכא ליה [חידוש יש בדבר], כי סלקא דעתך אמינא: ליגזור - באופן זה שבשעת לקיחת הפירות מן השדה היתה השדה של אשתו, ועד שעת הבאה נעשתה השדה שלו, שלא יקרא מקרא בכורים - גזירה משום דרבי יוסי בר חנינא!}

^{דאמר רבי יוסי בר חנינא:}

^{דברי רבי יוסי בר חנינא מתפרשים כאן, כפי שפירשם הרשב"ם בבב בתרא פא ב.}

^{בצרן לבכורי פירות שדהו, ושגרן לירושלים ביד שליח.}

^{או שבצרן השליח, ומת שליח בדרך, ובא בעל השדה עצמו להביאם.}

^{הרי זה מביא ואינו קורא, שנאמר: "ולקחת, והבאת", כלומר, הרי כתיב: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך", ולא היה לו לומר אלא: "והבאת מארצך", ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את הלקיחה.}

^{אלא ללמד: עד שתהא לקיחה מן השדה דהיינו בצירה, והבאה באחד, באדם אחד.}

^{ולכן, כשבצר הוא והביאן השליח אין בעל הבית קורא, וכן אם בצרן השליח ומת, ובעל הבית מביא, אין בעל הבית קורא; אבל אם בצרן השליח והביאן השליח עצמו, כי אז בעל הבית קורא, כי היתה הבצירה וההבאה באחד, [אבל השליח לעולם אינו קורא, ואפילו אם בצרן הוא והביאן הוא].}

^{ואף כאן היות ובשעת בצירה היתה השדה של האשה, ובשעת הבאה היתה השדה שלו, הרי זה כמי שלקיחה והבאה אינם באחד, והייתי אומר שלא יקרא.}

^{קא משמע לן הברייתא שמכל מקום מביא וקורא, אך סיבת הקריאה אינה "משום" שמתה אשתו, אלא "אף" שמתה אשתו.}

<sup>ואזדו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו [הלכו רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת זו, לשיטתם שנחלקו כעין זה בענין אחר].


דף מח - א</sup>

^{דאיתמר: המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, וחוזר גוף הקרקע לבעליה ביובל, ונמצא שאין המכירה אלא לפירות בלבד:}

^{רבי יוחנן אמר: מביא הקונה בכורים וקורא עליהם "מקרא בכורים", ואף שקניינו בשדה הוא "קנין פירות" בלבד.}

^{ריש לקיש אמר: מביא הקונה ביכורים ואינו קורא עליהם "מקרא ביכורים", היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות".}