מסכת גיטין דף מד

^{ואי בעית אימא, כך יש לפרש את ההבדל בין שדה לישראל, ובין עבד לגוי: זו וזו כגון שכבר הגיע הזמן, אלא הכא במאי עסקינן בשלוה על מנת למשכנו והגיע הזמן, ולא משכנו בפועל.}

^{וכגון שלא כתבו שיהא העבד או השדה מחלטים מאליהם בבוא הזמן, אלא שבבוא הזמן יהיה יכול המלוה להחליט אותם, ולא עשה כן.}

^{ולכן חלוק שדה לענין מעשר מעבד לענין שחרור: כי בשדה הואיל ולא החליט השדה לישראל, הרי זו שדה של גוי הפטורה ממעשר. אבל בעבד קנסוהו חכמים, היות ואם ירצה הגוי יכול הוא לקחת את העבד ולהחליטו.}

^{תנו רבנן: גבאו הגוי לעבד בחובו, בלי שלוה הישראל מתחילה על העבד, ולא מרצונו נתן לו הישראל את העבד, אלא שאנסו הגוי ולקח ממנו את העבד.}

^{או שלקחו סיקריקון גוי, והוא רוצח, שנותן לו הישראל עבד בפדיון נפשו, ואומר לו: שא עבד זה ואל תמיתני.}

^{לא יצא העבד לחירות.}

^{ומקשינן: וכי אם לקחו הגוי בחובו, לא יצא העבד לחירות?}

^{ורמינהי, והרי יש להקשות סתירה מהא דתניא:}

^{הרי שאנסו בית המלך את גרנו של ישראל:}

^{אם בחובו אנסוהו, שהיה חייב כסף לבית המלך, ולקחו בית המלך את גורנו לפרעון החוב, הרי זה חייב לעשר את הגורן, ומשום שזה נחשב כאילו מכר למלך את גורנו, שהוא חייב לעשר עליו ממקום אחר.}

^{ואם באנפרות [בהפסד, ועל חינם] אנסו את גורנו, הרי זה פטור מלעשר.}

^{הרי למדנו, שאם אנסוהו בחובו הרי זה כמוכר, ואם כן הוא הדין כשאנס הגוי את עבדו בחובו, הרי זה כמוכר לו את עבדו; ואם כן למה לא יצא העבד לחירות!?}

^{ומשנינן: שאני התם - גבי גורן ולענין מעשר - שאין הדין תלוי במה שהשדה "מכורה", אלא לכך חייב הוא לעשר משום דקא משתרשי ליה, שנהנה מן הגורן שנפרע חובו על ידי זה, ולכן חייב לעשר.}

^{אבל לענין מכירת עבד, שטעם הדין הוא משום קנס על שמכרו לגוי, הרי הוא לא מכר את העבד מדעתו, אלא שלא מרצונו גבו ממנו את השדה, ואם כן למה נקנסנו.}

^{תא שמע [קושיא] מהא דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג [מציק ושם עלילות דברים] גוי, שהעליל הגוי עליו שהוא חייב לבית המלך סכום כלשהו, ונתן את העבד בתמורת אותן חובות כביכול, הרי זה יצא לחירות.}

^{ותיקשי: מה בין זה לבין סיקריקון, שלמדנו בברייתא שאינו יוצא לחירות!?}

^{ומשנינן: התם גבי פרהנג - הוה ליה לפייס ולא פייס, היה לו לשלם את חובו המדומה בדבר אחר, והוא לא שילם אלא בעבד, ומשום כך יצא לחירות; אבל גבי סיקריקון, אין הדבר תלוי בו, ולכן לא יצא העבד לחירות.}

^{גופא אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי, יצא לחירות:}

^{ומקשינן: וכי מאי הוה ליה לאדון העבד למעבד [מה היה בידו לעשות], ולמה נקנסנו!?}

^{ומפרשינן: הוה ליה לפייס בדבר אחר, ולא פייס.}

^{הגמרא מביאה כאן כמה ספיקות בדין מכירת עבד לגוי:}

^{בעי רבי ירמיה:}

^{א. מכרו - האדון את עבדו - לגוי לשלשים יום, ולאחר שלשים יום יחזור העבד אליו, מהו שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?}

^{תא שמע מהא דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי יצא לחירות, וקא סלקא דעתין שנתן את העבד לבית המלך לתקופה כל שהיא, תמורת תשלום חובו המדומה; הרי שאף כי לא נתן את העבד אלא לפרק זמן, הרי זה יצא לחירות.}

^{ודחינן: יש לומר דהתם - במימרא דרב - בפרהנג גוי שאינה חוזרת.}

^{ב. מכרו לעבד חוץ ממלאכתו, כלומר: מכר את גופו לגוי ובלבד שלא ישתעבד בו, שלא היה צריך הגוי את העבד אלא כדי להשיאו לשפחתו כדי שיהיו לו הולדות, מהו שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?}

^{כי יש לומר, מאחר שאין הגוי משתעבד בו, אין האדון גורם לעבד לחלל שבתות, ואין לנו לקונסו.}

^{ג. מכרו לעבד חוץ מן המצות, כלומר: שהתנה עם הגוי שלא שלא יהא יכול להפקיעו מן המצוות [מאירי], מהו?} 

^{ד. מכרו לעבד חוץ משבתות וימים טובים, כך שאין הגוי מאלצו לחלל שבתות, מהו שנקנסנו ויצא העבד לחירות?}  

^{ה. מכרו לעבד למי שאינו גוי גמור, וכגון לגר תושב [קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודת כוכבים, אך אוכל הוא נבלות], או לישראל מומר, מהו, האם קנסו דוקא בגוי, או שמא כל שמפקיע האדון את עבדו מן המצוות קונסים אותו?}

^{ו. מכרו לכותי, מהו?} 

^{פשוט מיהא [מהברייתא הבאה] חדא מן הספיקות שנתבארו לעיל:}

^{שהרי למדנו בברייתא: גר תושב הרי הוא כגוי, ואם מוכרו לו, הרי זה יצא לחירות.}

^{ובדין המוכרו לכותי וישראל מומר, נחלקו בו אמוראים:}

^{אמרי ליה כגוי, יש אומרים שכגוי הוא לענין זה, ויצא העבד לחירות.}

^{ואמרי ליה [ויש אומרים] כישראל הוא, ולא יצא לחירות.}

^{בעו מיניה מרבי אמי [שאלו את רבי אמי]: עבד שהפיל את עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו משם, לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מהו שיטול את דמיו?} 

^{והספק הוא, שמא גזרו חכמים שלא ליטול את דמיו, כדי שלא יבא למכור את עבדו מדעתו.}

^{אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך [צא לעומק העיון, ועיין במשנה הסדורה לך, כדי שנדע מה נשיב]!}

^{נפק רבי זריקא דק ואשכח [יצא לעומק העיון, דקדק ומצא] ראיה לספק זה.}

^{דתניא: המוכר ביתו שבארץ ישראל לגוי, ועבר על "לא תחנם" שהוא איסור ליתן לגוי חנייה בקרקע שבארץ ישראל, הרי דמיו אסורים, כי קנסוהו חכמים בכך כדי שלא ימכור.}

^{ואילו גוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו ממנו, לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו.}

^{וכותב לו הגוי שטר על דמי הבית, ומעלה הישראל את השטר בערכאות שלהן לחתימה ואישור ואין הישראל חושש, ואף על פי שחשיבות היא לערכאות שמעלה ישראל את שטרו אליהם לחתימה, ומפני שהוא כמציל מידם.}

^{הרי למדנו, שאינו אסור ליטול את דמיו אם לא מכרו מדעתו, ואין אנו גוזרים שמא יבוא למכור מדעתו, ויעבור על"לא תחנם".}

^{ואם כן הוא הדין בנדון דידן בעבד, שמותר הוא ליטול את דמיו, ולא גזרינן שמא יבוא למוכרו מדעתו.}

^{ודחינן: ודילמא הני מילי - שלא גזרו חכמים שמא ימכרנו מדעתו - בבית, דכיון דלא סגי ליה בלא בית [אי אפשר לו לאדם ללא בית], לכן מסתבר דלא אתי לזבוניה [לא יבוא למכור את ביתו].}

^{אבל עבדא, דסגי ליה בלא עבדא [אבל גבי עבד שאפשר לו לאדם מבלי עבד], יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזבוניה [שמא יבוא למוכרו מדעתו], או דילמא לא גוזרים אנו עליו.}

^{שלח להו [לשואלים] רבי אמי הודעה בזה הלשון: "מיני [ממני] אמי בר נתן, תצא תורה [הוראה זו] לכל ישראל:}

^{עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם.}

^{אמר רבי יהושע בן לוי:}

^{המוכר עבדו לגוי, קונסים אותו לפדותו מן הקונה את העבד עד מאה בדמיו, [עד פי מאה משוויו].}

^{מסתפקת הגמרא: האם "עד מאה בדמיו" דוקא הוא, או לאו דוקא, ואין אנו קונסין אותו כל כך, ואין לשון "עד מאה בדמיו" אלא גוזמא בעלמא?}

^{תא שמע מהא דאמר ריש לקיש:}

^{א. אין מוכרין בהמה גסה לגוי, וכמו ששנינו במשנה במסכת עבודה זרה יד ב: "ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה לגוי".}

^{ב. המוכר בהמה גסה לגוי, קונסים אותו לקנות את בהמתו מן הגוי עד עשרה בדמיה; הרי למדנו שבמקום שקונסים אותו חכמים לפדות, אין הם קונסים כל כך עד מאה בדמיו, ולאו דוקא הוא.}

^{ודחינן: ודילמא שאני עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות [שהרי כל יום ויום מפקיע הוא אותו מן המצוות] שאינו יכול לקיימן בבית אדונו, כי הוא חייב לעשות מלאכת רבו.}

^{ואיכא דאמרי, יש האומרים שכך אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו.}

^{ומסתפקת הגמרא: האם שיעור זה הוא בדוקא, וביותר מזה אינו צריך לפדותו, או לאו דוקא הוא, ואפילו ביותר מכך צריך הוא לפדותו?}

^{תא שמע מהא דאמר ריש לקיש:}

^{המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה, הרי שבמקום שקנסו חכמים לפדות, קנסו אפילו ביותר מעשרה בדמיו.}

^{ודחינן: ודילמא שאני עבד שאין קונסין אותו כל כך, כיון דאף לכשיפדנו, שוב לא הדר ליה [אינו חוזר להשתעבד בו], ולכן אין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו.}

^{ותמהינן על חילוק זה: אלא בהמה שאנו קונסים אותו לפדותה בפי עשר מאשר בעבד; לדבריך - טעמא מאי, מה הטעם שאנו מחמירים עליו כל כך, משום דהדרה ליה [משום שחוזרת היא לו].}

^{והרי אם זה כל טעם החילוק שזו חוזרת וזה אינו חוזר, אם כן לקנסיה טפי חד בלבד [נקנוס בבהמה גסה בחלק אחד בלבד יותר מאשר בעבד], דהיינו פי אחד עשר מדמיה, שכאשר תחזור הבהמה אליו, יהיה הקנס פי עשרה מדמיה כאשר בעבד, אך מה טעם לקונסו לפדותה פי מאה מדמיה, בשל חילוק החזרה!?}

^{אלא מכח קושיא זו מבארת הגמרא חילוק אחר שיש לומר בין עבד שאין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו, ואילו את הבהמה עד מאה בדמיה:}

^{עבד הנמכר לגוי מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי] הוא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרי ביה רבנן [אין חכמים עושים גזירות בדבר לא מצוי].}

^{בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי:}

^{מכר עבדו לגוי, ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו, לפדותו בכסף שירש מאביו?}

^{מפרשת הגמרא ביתר ביאור את הספק, ודנה בדמיון ספק זה לספיקות דומים שנסתפקו בעלמא: א. ואפילו אם תימצי לומר כאותו צד באיבעיא שנסתפקה הגמרא בבכורות לד ב:}

^{צרם [פגם, חתך מעט] הכהן את אוזן הבכור, ועשאו בעל מום שיכול הוא לשוחטו ולאוכלו, ומת, קנסו בנו אחריו, שלא ישחוט את הבכור על סמך מום זה, כשם שקנסו את אביו שלא ישחוט עליו, ומשום שעבר על הכתוב [ויקרא כב כא]: "כל מום לא יהיה בו", שהוא איסור להטיל מום בקדשים.}

<sup>מכל מקום לא תפשוט מזה לעניננו, שיקנסו אף את בנו אחריו לפדותו; כי יש לומר: שאני התם משום דאיסורא דאורייתא היא שעבר אביו, אבל הכא הרי איסורא דרבנן בעלמא עבר אביו כשמכרו.


דף מד - ב</sup>

^{ב. ואפילו אם תימצי לומר, כאותו צד באיבעיא שנסתפקו במועד קטן י א גבי מי שהיתה לו מלאכה לעשות, שהיה יכול להתחילה ולסיימה קודם חול המועד, או לא להתחילה כלל עד לאחר חול המועד -}

^{ואילו הוא כוון מלאכתו במועד, שהתחיל לעשותה סמוך למועד, כך, שאם לא יסיימנה במועד, יהא זה "דבר האבד" שמותר לעשותו מעיקר הדין בחול המועד, ומת קודם המועד, לא קנסו בנו אחריו להמנע מלעשותו במועד, כשם שקנסו את אביו משום שכוון מלאכתו למועד.}

^{לא תפשוט משם לעניננו; כי יש לומר:}

^{שאני התם משום דלא עבד האב איסורא [לא עשה האב איסור], כלומר: הרי מת אביו קודם המועד, ועדיין לא הגיע לידי איסור, ולא חל עדיין שום דין.}

^{אבל הכא שכבר חל על אביו חיוב לפדותו, מאי דין בנו? האם לדידיה לאב שמכרו הוא שקנסו רבנן, והא ליתיה [והרי כבר אינו, שמת].}

^{או דילמא: לממוניה [לממונו של האב] קנסו רבנן שיפדו את העבד מהם, והא איתיה [והרי הנכסים לפנינו].}

^{אמר ליה רבי אסי לרבי ירמיה: תניתוה, כבר למדנו דין זה במשנה במסכת שביעית:}

^{המשנה הבאה מתבארת על פי דברי רש"י במועד קטן יג א.}

^{שדה שנתקווצה בשביעית, שנטל ממנה קוצין וברקנין שהיו תלושין ומפוזרין בה כדי ליפותה, ואסור לעשות כן בשביעית מדרבנן, הרי זו תיזרע למוצאי שביעית, ולא קנסוהו חכמים שלא ליהנות ממלאכה שעשה באיסור בשביעית, היות ואין זו עבודה חשובה.}

^{אבל נטייבה השדה בשביעית, שזיבלה על ידי שהביא לה זבל ממקום אחר, ואסור לעשות כן מדרבנן, או שנדיירה, שהביא לשם דיר של בהמות וזיבלוה, היות ועבודה חשובה היא, קנסוהו חכמים ולא תזרע השדה למוצאי שביעית.}

^{ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:}

^{היטיבה האב לשדה בשביעית, ומת, הרי בנו זורעה, ולא קנסו את בנו אחריו.}

^{אלמא, הרי מוכח שלדידיה [לעובר עצמו] קנסו רבנן, ואילו לבריה [לבנו של העובר] לא קנסו רבנן.}

^{ואם כן, אף לגבי מכירת עבד, לדידיה בלבד קנסו רבנן, אבל לא קנסו את בנו אחריו.}

^{אמר אביי: נקטינן, נוקטים אנו הלכה למעשה:}

^{טימא טהרות של חבירו - וחייב הוא לשלם אם עשה כן במזיד - ומת, לא קנסו רבנן בנו אחריו לשלם, ואפילו מקרקעות שירש מאביו שמשלם הוא בהן את שאר חובותיו של אביו.}

^{מאי טעמא?} 

^{"היזק שאינו ניכר [כגון טומאה לטהרות, שאינה ניכרת בהן], לא שמיה היזק" הוא מן הדין, ואינו חייב לשלם, וקנסא דרבנן בעלמא היא שחייב הוא לשלם, וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו.}

^{ואם כן לדידיה קנסוהו רבנן, ואילו לבריה לא קא קנסו רבנן.}

^{שנינו במשנה: המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ, יצא בן חורין:}

^{תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני שהרי קנוי הוא לו לגופו.}

^{רבי שמעון בן גמליאל אומר: פעמים שיצא העבד לחירות על ידי מכירה לחוצה לארץ, ופעמים שלא יצא העבד לחירות.}

^{כיצד? - אמר המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי [איש אנטוכיא] ", הרי זה לא יצא לחירות, כי "אנטוכי" לא משמע אלא שנולד באנטוכיא, אך לא משמע שדר שם, ולכן אפילו אם הוליכו הקונה לחוץ לארץ לא יצא העבד ממנו לחירות, כי יש לומר שדעתו לחזור.}

^{אבל אם אמר המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי שבאנטוכיא", הרי זה יצא, כי לשון זו משמע, שאנטוכי מאנטוכיא הוא, ואם כן מסתמא יוליכנו עמו לשם, ולכן יצא לחירות.}

^{ומקשינן עלה: והא תניא בברייתא אחרת: אם אמר המוכר: "מכרתיהו לאנטוכי", הרי זה יצא לחירות. ורק אם אמר "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי השרוי בלוד [שבארץ ישראל] ", אז הוא שלא יצא.}

^{ומשנינן: לא קשיא.}

^{הא - הברייתא ששנינו בה "מכרתיהו לפלוני אנטוכי, לא יצא" - היינו בכגון דאית ליה [יש לו לאותו אנטוכי] ביתא בארץ ישראל [בית בארץ ישראל], ולכן לא יצא לחירות.}

^{ואילו הא - הברייתא ששנינו בה: "מכרתיהו לאנטוכי, יצא" - היינו בכגון שאין לו לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, ואף על גב דאית ליה אושפיזא [אכסניא] בארץ ישראל.}

^{במסכת יבמות סו א איתמר: אשה המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לו נכסי צאן ברזל, אשר הבעל שם את ערכם בשעה שמכניסה אותם אליו, ומקבל על עצמו בחיוב כתובתה לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה, בין אם יתייקרו או יושבחו הנכסים, ובין אם יוזלו או יאבדו הנכסים.}

^{וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה, עדיין קייימים, הרי אם היא אומרת: כלי שהכנסתי אותם עצמם אני נוטלת לפי הערך של החיוב שהתחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים; והוא אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי ושלי הן, ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.}

^{רב יהודה אמר: הדין עמה ותטול כליה; ורבי אמי אמר: "הדין עמו".}

^{בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל, והכניסה לו בכתובתה עבדים ושפחות כ"נכסי צאן ברזל", ודעתו לחזור לבבל, מהו שתיחשב הבאת העבדים לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל" כמכירת עבדים לבן חוצה לארץ?}

^{ומבארת הגמרא: תיבעי ספק זה הן למאן דאמר אשה התובעת בשעת גירושין מבעלה, שישיב לה את אותם הדברים שהכניסה לו בכתובתה - הדין עמה.}

^{ואף תיבעי ספק זה למאן דאמר הדין עמו, ואינו חייב לתת לה דוקא אותם הדברים שהכניסה לו, ודי לו שיתן לה כסף כפי הערך ששמו אותן דברים בשעת הנישואין.}

^{תיבעי למאן דאמר הדין עמה: האם נאמר כיון דהדין עמה, כדידה דמו [כשלה הם חשובים].}

^{או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא [שהוא משתעבד בהם למלאכתו], כדידיה דמו [כשלו הם חשובים].}

^{ותיבעי למאן דאמר הדין עמו: האם נאמר כיון דהדין עמו, כדידיה דמו [כשלו הם חשובים].}

^{או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה של עבד לגמרי, שהרי אם אינו נותן לה כסף, ורוצה לתת לה שוה כסף, אינו יכול לדחותה ולתת לה שוה כסף אחר, אם אותם הדברים שהכניסה לו עדיין הם קיימים; וגם היתומים צריכים להחזיר נכסים אלו שהכניסה, אף שלתשלום חוב אחר של אביהם, אין הם צריכים לתת ממטלטלין שירשו מאביהם, [מאירי], ואם כן כדידה דמו [כשלה הם חשובים].}  

^{ומסקינן: תיקו.}

^{אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר [עם] רבו לסוריא [היא ארם צובה שהיא כחוצה לארץ לענין מכירת עבדים, והוא הדין לשאר חוץ לארץ], ומכרו שם רבו לאחד מתושבי המקום - הרי זה העבד יצא לחירות.}

^{ואף על פי שמתחילה יצא העבד מדעתו ולא על ידי האדון, שהרי לא היה יכול האדון לכופו לצאת לחוצה לארץ; מכל מקום קנסו את האדון שיצא העבד לחירות.}

^{ומקשינן עלה: התני רבי חייא: עבד שיצא אחר רבו לסוריא איבד העבד את זכותו להשתחרר מהאדון!?}

^{ומשנינן: לא קשיא:}

^{כאן - בברייתא ששנינו בה: יצא לחירות - שהיתה דעת רבו לחזור, וכשיצא העבד לחוצה לארץ על דעת לחזור הוא שיצא, ונמצא שכשמכרו האדון בחוצה לארץ הרי הוא כמוציאו מארץ ישראל לחוץ לארץ.}

^{כאן בברייתא ששנינו בה: איבד העבד את זכותו - שאין דעת רבו לחזור, ונמצא שכשיצא העבד מעצמו, על דעת שלא לחזור יצא, ואם כן אין האדון מוציא אותו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא הוא הוציא את עצמו.}

^{ומסייעת הגמרא לזה: והתניא [בניחותא]: יוצא העבד אחר רבו לסוריא.}

^{וקודם סיום הסייעתא, תמהה הגמרא על לשון הברייתא:}

^{וכי "יוצא" העבד, דמשמע לא סגי דלא נפיק [שחייב העבד לצאת עם רבו]!?}

^{והרי אין הדבר כן, כי כך תנן [כתובות קי ב]: " [את] הכל מעלין [כופה האדם לעלות עמו] לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין [מארץ ישראל לחוץ לארץ] "; ו"הכל" לאתויי עבדים.}

^{אלא כך תשנה את הברייתא: יצא העבד אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם, אם רצה רבו כשיצא מארץ ישראל לחזור, כלומר: על דעת כן יצא, כופין אותו לשחררו.}

^{ואם אין דעת רבו לחזור, אם לא היתה דעתו לחזור כשיצא, אין כופין אותו.}

^{אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, בשני דברים שמעתי משמואל שפסק בהם הלכה:}

^{חדא: בהך, בדין המוכר עבדו לחוץ לארץ, [מה יעשו במעות, וכדמפרש ואזיל].}

^{ואידך: בהא דאיתמר: א. המוכר את שדה אחוזתו [שדה שירשה מאבותיו, שהיא בחזקת משפחתו משעת חלוקת ארץ ישראל בימי יהושע], הרי היא שבה ביובל לבעליה, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".}

^{ב. המוכר שדהו בשנת היובל עצמה:}

^{רב אמר: מכורה היא ויוצאה מיד, והלוקח איבד את מעותיו, שהרי היתה מכירה.}

^{ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. וטעמו משום קל וחומר: ומה שדה שהיא כבר מכורה הרי היא יוצאת עכשיו, זו שעדיין אינה מכורה, אינו דין שלא תימכר כלל.}

^{בחדא מדינים אלו, שמעתי משמואל דהדרי זביני [מעות המקח חוזרים ללוקח].}  

^{ובחדא מדינים אלו שמעתי שלא הדרי זביני [אין חוזרים מעות המקח ללוקח].}

^{ולא ידענא הי מינייהו [איזה מהם] הוא זה שפסק בו כך, ובאיזה מהם הוא שפסק בו כך.}

^{אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נתבונן אנו בדבר]:}

^{מדתני בברייתא: המוכר עבדו לחוץ לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני.}

^{שמע מינה: קנייה רבו שני, שהרי נותן הוא גט שחרור, ואם כן במכירת עבד לחוץ לארץ לא הדרי זביני [אין חוזרין מעות המקח], שהרי חלה המכירה.}

<sup>ובהכרח דכי אמר שמואל את דינו שהדרי זביני, התם גבי שדה הוא שאמרה, לומר שאינה מכורה כלל, ומעות חוזרין, שהרי שמע רב ענן, שבאחד הדרי זביני, ובשני לא הדרי, ומאחר שהוכחנו כי במכר לחוץ לארץ לא הדרי זביני, בהכרח שבמכר בשנת היובל הדרי זביני, ולא הפסיד הלוקח את מעותיו.


דף מה - א</sup>

^{מפרשת הגמרא את טעמו של רב ענן שהיה מסתפק:}

^{א. ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה [לא היתה הברייתא ידועה לו].}

^{ב. ואי מדשמואל, לא פשט רב ענן את ספיקו מדברי שמואל שאמר אינה מכורה כל עיקר, וכיון שלדבריו אינה מכורה המעות חוזרין, כי ממאי דלפי שמואל אינה מכורה ומעות חוזרים? דילמא אינה מכורה, ואילו המעות מתנה נינהו, משום שאדם יודע שאין מכר שדה ביובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה, מידי דהוה [כי הרי זה דומה] אמקדש את אחותו - שאין קדושין תופסין לו בה שהיא מחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין - ולדעת שמואל המעות הן מתנה.}

^{דאיתמר: המקדש את אחותו, ונתן לה מעות כסף בקידושיה:}

^{רב אמר: מתוך שיודע אדם שאין הקדושין תופסין, מעות הקדושין חוזרים למקדש, שודאי לשם פקדון נתנם לה.}

^{ושמואל אמר: מעות מתנה, ומשום שודאי לשם מתנה נתנם ולא לשם פקדון.}

^{ואף גבי מכר ביובל נסתפק רב ענן לומר, שמא אף על גב שאין המכר חל, גמר ונתן לשם מתנה.}