מסכת גיטין דף מ

^{אמר רבי זירא, אמר רבי חנינא, אמר רב אשי, אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין - שהיא אסורה לעבד - בפני רבו, יצא העבד לחירות! כי ודאי שחררו האדון, שאם לא כן, לא היה מניחו לישא בת חורין האסורה לו. (1)} 

^{ואמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך, זו - שיטתו של רבי בלבד - ידועה לך, ואילו אני שונה שחכמים חלוקים עליו; וכדתניא:}

^{הכותב שטר אירוסין לשפחתו הכנענית, וקידשה בו: רבי מאיר אומר: הרי היא מקודשת! משום שודאי כבר שיחררה, ונעשתה ראויה לקידושין, שאם לא כן, לא היה מקדשה.}

^{וחכמים אומרים: אינה מקודשת.}

^{והוא הדין - לדעת חכמים - בעבד שנשא בת חורין לפני רבו, שאין שום ראיה משתיקת רבו על שחרורו, ודלא כרבי.}

^{ודוחה הגמרא שאין דברי רבי שנויים במחלוקת התנאים הנזכרת, ומשום שדברי רבי אינם עוסקים בעבד שנשא בת חורין בפני רבו וכדמשמע בפשוטו, אלא כעין דאמר רבה בר רב שילא להלן, שיוצא העבד לחירות כשרבו עצמו הניח לו תפילין -}

^{הכא נמי - בדברי רבי - כגון שרבו עצמו השיאו לעבדו אשה בת חורין. ובאופן זה, אף חכמים מודים שהדבר מוכיח ששחררו, שאם לא כן, לא היה מביא עליו בידים איסור עבד בבת ישראל.}

^{ותמהינן: הלא ודאי חלוקים חכמים אף בזה, שהרי לדעתם אף אם הוא עצמו מקדש את שפחתו, אין בזה משום הוכחה ששיחררה -}

^{ומי איכא מידי, דלעבדיה לא מיעבד ליה איסורא, ואיהו עצמו עבד איסורא [היתכן שאין אדם עושה איסור לעבדו ומשיאו בת חורין, ואילו הוא עצמו עובר איסור ונושא שפחה]?! והלא קל וחומר הוא, אם את עבדו לא יביא לידי איסור, כל שכן שאת עצמו לא יביא לידי איסור.}

^{אלא (2) אמר רב נחמן בר יצחק לבאר באופן אחר, שאין דברי רבי תלויים במחלוקת התנאים, כי הכא - במחלוקת רבי מאיר וחכמים - במאי עסקינן:}

^{דאמר לה: טלי שטר זה, וצאי בו לחירות, וגם התקדשי בו; ואם כן אין סתירה מדברי חכמים לרבי, כי באופן זה אין להוכיח ממעשיו שכבר שחררה תחילה, שהרי אנו רואים שהוא רוצה לשחררה עכשיו בשטר זה; ואף לרבי מאיר אין הטעם משום שבהכרח שחררה, אלא ביאור מחלוקתם הוא:}

^{רבי מאיר סבר: יכול שטר הקידושין עצמו לשמש אף כשטר שחרור, לפי שיש בלשון הזה של "הרי את מקודשת", גם לשון שחרור! ומשמעותו, תהיי על ידי השטר ראויה לקידושין, כלומר בת חורין, וגם התקדשי בו.}

^{ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון שחרור! שאין זה אלא שטר קידושין, ואינו יכול לשמש אף לשחרור.}

^{אמר רבי יהושע בן לוי:}

^{עבד שהניח תפילין בפני רבו, יצא לחירות, לפי שאין דרך העבד להניח תפילין שאינו חייב בהם, וכשהוא מניחן, הרי הוא נוהג מנהג ישראל בן חורין, ולא היה רבו מניחו לנהוג כן אלא אם כן אכן שחררו, ובן חורין הוא. (3)} 

^{מיתיבי לרבי יהושע בן לוי מהא דתניא:}

^{לוה הימנו [מהעבד] רבו הלואה, או שעשאו רבו אפוטרופוס על נכסיו, או שהניח העבד תפילין בפני רבו, או שקרא העבד שלשה פסוקים בתורה בבית הכנסת בפני רבו - על אף שכל הדברים הללו מנהג בן חורין הם, וכשנוהג כן בפני רבו, נראים הדברים ששחררו - בכל זאת, הרי זה לא יצא לחיר ות.}

^{קתני מיהת: "הניח תפילין לפני רבו, לא יצא לחירות", וקשיא לרבי יהושע בן לוי!?}

^{אמר תירץ רבה בר רב שילא: הא דאמר רבי יהושע בן לוי "יצא לחירות", היינו כשרבו הניח לו תפילין בידים; כי באופן זה ודאי מוכח ששחררו, ואינו דומה לעבד שהניח בעצמו תפילין, וראה רבו ושתק. (4)} 

^{כי אתא רב דימי [כאשר בא רב דימי מארץ ישראל], אמר בשם רבי יוחנן:}

^{מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי, אל ישתעבדו בה יורשי לאחר מותי", כופין את היורשים לאחר מותו לשחררה, והרי הם כותבין לה גט שחרור.}

^{ומשום שיש בלשון הזה לשון הפקר, ופקע קנין מעשה ידיה, ולכן כופין אותם לשחררה כדי להפקיע ממנה אף את קנין האיסור. (5)} 

^{והוסיף רב דימי ואמר: ואמרו לפניו [לפני רבי יוחנן] רבי אמי ורבי אסי: רבי! וכי אי אתה מודה (6) שבניה של שפחה זו עדיין עבדים הם?!}

^{כלומר: "אל ישתעבדו בה" אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר, אלא משמעותו היא, שלא יטריחוה במלאכה, אבל עדיין גופה קנוי וולדותיה עבדים כמוה, ואם כן, למה נכוף את היורשים לשחררה!? והלא אף אם מצווים הם שלא להעבידה משום "מצוה לקיים את דברי המת", אבל הרי יכולים הם להעביד את ולדותיה, היות ועל כך לא נצטוו מפי אביהם, ואם כן למה ישחררוה!?}

^{כי אתא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל, אמר: לא כך היה מעשה, ולא אמר רבי יוחנן דבר זה מעולם, ולא אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי כלום; (7) אלא כך הוא שאמר רבי יוחנן:}

^{מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי, קורת רוח עשתה לי, ועל כן, ייעשה אף לה קורת רוח": הרי שלאחר מותו כופין את היורשים, ועושין לה קורת רוח, ואם אין לה קורת רוח אלא בשחרור, כופים אותם לשחררה.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא?} 

^{משום דקיימא לן: "מצוה לקיים את דברי המת".}

^{אמר אמימר:}

^{המפקיר את עבדו, אותו עבד יצא לחירות וצריך הוא שטר שחרור כדי להפקיע ממנו את קנין האיסור, ואין לו תקנה, (8) ואפילו אם יתן לו שטר שחרור.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא, אין לו תקנה על ידי שיתן לו שטר שחרור?}

^{משום דגופיה דעבד [קנין הממון שבו] כבר לא קני ליה לרבו מאחר שהפקירו, ורק קנין איסורא הוא דאיכא ליה גביה.}

^{ואיסורא גרידא לא מצי האדון מקני ליה לעבד.}

^{אמר הקשה ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא אמר רבי יוחנן, וכן אמר רב חייא בר אבין אמר רב:}

^{אחד זה המקדיש את עבדו, ואחד זה המפקירו - יצא לחירות, וצריך גט שחרור כדי להתירו מדיני האיסור שבו, ומשמע שיכול הוא לתת לו שטר שחרור, ותיקשי לדידך שאתה אומר "אין לו תקנה"!? אמר ליה אמימר: לא אמרו רבי יוחנן ורב שאפשר לשחררו בגט, אלא שהוא צריך גט שחרור, ואולם אין לו תקנה על ידי שיתן לו שטר שחרור, ומן הטעם שנתבאר.}

^{איכא דאמרי: כך הוא שאמר אמימר:}

^{המפקיר את עבדו ואחר כך מת האדון, אותו העבד אין לו תקנה! אבל אם לא מת, מודה אמימר, שיש כח ביד רבו לשחררו.}

^{ומפרשינן: מאי טעמא אם מת רבו אין לו תקנה?}

^{משום דגופיה כבר לא קני ליה לרבו בקנין ממון לאחר שהפקירו, אלא איסורא גרידא הוא דאיכא לאדון גביה דעבד.}

^{ואיסורא לבריה לא מורית [אין אדם מוריש קנין איסור לחוד לבנו], ונמצא שאין מי שיפקיע ממנו את האיסור.}

^{אמר הקשה ליה רב אשי לאמימר:}

^{והא כי אתא רב דימי, אמר בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי,, כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור. אלמא, יורשים הם אף את קנין האיסור שהיה לאביהם בעבד, אף שכבר פקע קניינו הממוני, ויש כח בידם לשחררו, ודלא כאמימר. (9)} 

^{ענה לו אמימר לרב אשי: הא דאמר רב דימי בשם רבי יוחנן, טעותא היא! שהרי כבר פרכוהו רבי אמי ורבי אסי, כמבואר לעיל.}

^{אמר תמה ליה רב אשי לאמימר: והרי משום מאי אמרו, טעותא היא!? הלא אין זה, אלא משום דלא אמרה [אמר אותה] האב ליורשיו בלשון שחרור, אלא אמר "אל ישתעבדו", שמשמעותו שלא יטריחוה בלבד.}

^{הא אם אמרה - את הציווי לבניו - בלשון שחרור, [כגון, "הרי היא בת חורין"], הכי נמי, דהיה הדין עם רבי יוחנן, וכופין את היורשים לשחררה. ולא היו רבי אמי ורבי אסי משיגים על דבריו! אלמא, אף לאחר שמת רבו, יש לו תקנה בגט. (10)} 

^{אמר ליה אמימר: אנא כדרב שמואל בר יהודה - דלעיל - סבירא לי, שלא אמרה רבי יוחנן מעולם, ולא הקשו לו מעולם רבי אמי ורבי אסי קושיא זו, ואין לך להוכיח מדבריהם כלום. (11)} 

^{מעשה בההוא דסקרתא דעבדי ישראל דאזדבן לגוי [קבוצת עבדים היתה שמכרם אדונם הישראל לגוי], כלו מרוותא בתראי [מתו בעליהם האחרונים, הוא הגוי שקנאם].}

^{אתו אותם עבדים לקמיה דרבינא, כדי להתירם בבת ישראל.}

^{אמר להו רבינא: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי ויכתבו לכו גיטא דחרותא, [חיזרו ליורשי רבכם הראשון שהם מישראל, כדי שיכתבו לכם שטר שחרור].}

^{אמרו תמהו ליה רבנן לרבינא:}

^{והאמר אמימר: המפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה!? משום שאין לו בו קנין ממוני, אלא איסור בלבד, ואין אדם מוריש איסור לבניו.}

^{ואף אותם עבדים, כיון שמכרם רבם לגוי, הרי פקע קניינו הממוני מהם. כדקיימא לן [במשנה לקמן מג ב]: המוכר עבדו לגוי, יצא לחירות, ולא נותר לו בהם אלא קנין איסור, ולא שייכא בהם ירושה, ואיך יכולים היורשים לתת להם גט שחרור!?}

^{אמר ענה להו רבינא לרבנן:}

^{אנא לא סבירא לי כאמימר, אלא כרב דימי סבירא לי! שאמר משם רבי יוחנן: אם הפקיר את שפחתו ומת, כופין את היורשים לשחררה! אלמא, שייכא בה ירושה, אף שכבר פקע קנין הממון שבה. לפיכך יש להם כח להוציאה בגט, כיון שירשו את קנין האיסור שבה.}

^{אמרו ליה רבנן לרבינא: הא דאמר רב דימי, הרי טעותא היא! שהרי כבר דחוהו רבי אמי ורבי אסי.}

^{אמר להו: משום מאי הוי טעותא? הלא אינו אלא משום דלא אמרה בלשון שחרור, אלא אמר "אל ישתעבדו בה", שאין בו משמעות שחרור. הא אם אמרה בלשון שחרור, הכי נמי, שכופין את היורשין לשחררה, ודלא כאמימר.}

^{ומסקינן: והלכתא כרבינא! ואם הפקיר עבדו ומת, יש כח ביד היורשים להוציאו בגט ולהתירו בבת ישראל, וכופין אותם על כך. (12)} 

^{מעשה בההוא עבדא דהיה קנוי לבי תרי שותפים.}

^{קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה [שחרר אחד השותפים את חצי העבד השייך לו], והרי הוא מעתה חציו עבד וחציו בן חורין.}

^{אמר אידך [השותף השני בעבד]:}

^{"השתא שמעי בי רבנן [עכשיו ישמעו על כך החכמים], ויכופו אותי לשחרר את חציו השני, ומפסדו ליה מינאי [ויפסידוני את העבד] ".}

^{שהרי שנינו במשנה לקמן מא א: גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהיות ולישא שפחה אי אפשר לו, שכבר חציו בן חורין, ואף לישא בת חורין אי אפשר לו, שכבר חציו עבד, לכן כופין את האדון ומשחרר את עבדו כדי שישא אשה בת חורין ויקים פריה ורביה.}

^{אזל אותו אדם, ואקנייה את חלקו בעבד לבנו הקטן, ובכך מנע מהבית דין לכופו על שחרור העבד, שהרי קטן אינו ראוי לכופו בבית דין.}

^{שלחה רב יוסף בריה דרבא להשתלשלות דברים זו, לרב פפא.}

^{שלח ליה רב פפא: כאשר עשה האב - כן יעשה לו, גמולו ישיב לו בראשו!} 

^{וכך נעשה: אנן הרי קים לן בינוקא [מכירים אנו בקטן], דמקרבי דעתיה לגבי זוזי, [אוהב כסף הוא].}

^{מוקמינן [נעמיד] ליה אפוטרופוס.}

   

^{דף מ - ב}

^{ונשלח אליו את העבד, ויהא מקרקש ליה בזוזי [יקשקש לפניו העבד במעט מעות] כדי לפתותו במעות האלו לשחררו, וכתב ליה הקטן גיטא דחירותא על שמיה [ויכתוב הקטן שטר שחרור על שמו של העבד]. (1)} 

^{תנו רבנן:}

^{האומר לעבדו [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:}

^{"עשיתי פלוני עבדי בן חורין".}

^{או: "פלוני עבדי עשוי בן חורין".}

^{או: "הרי הוא בן חורין" -}

^{בכל הלשונות האלו, הרי הוא העבד נעשה בן חורין! שכולן לשונות שחרור הן.}

^{ואם כתב: "אעשנו בן חורין":}

^{רבי אומר: קנה העבד את עצמו, כי אף לשון זה משמע, שעתה הריני משחררו, בשחרור זה שאני עושה בו עכשיו.}

^{וחכמים אומרים: לא קנה העבד את עצמו, שאין זה לשון שחרור, אלא הבטחה בעלמא, שיעשנו בעתיד בן חורין בשטר אחר, ועדיין לא עשה כן.}

^{אמר רבי יוחנן: וכולן, כל לשונות אלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות בשטר שחרור, ועל ידי מסירת שטר שכתוב בו כך, הרי הוא יוצא לחירות; אבל אם אמר לו בעל פה אחת מן הלשונות הללו, אינו יוצא לחירות. (2)} 

^{וכן תנו רבנן לענין שטר מכר: האומר לקונה [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:}

^{"נתתי שדה פלונית לפלוני".}

^{או: "שדה פלונית נתונה לפלוני".}

^{או: "שדה פלונית הרי היא שלו" -}

^{בכל אחת מלשונות אלו, הרי השדה נקנית לו, והיא שלו.}

^{ואם אמר: "שדה פלונית אתננה לפלוני":}

^{רבי אומר: קנה אותה, שאף לשון זה משמע הקנאה, שעתה במעשה זה, הריני מקנה לו אותה.}

^{וחכמים אומרים: לא קנה אותה, שאין זה לשון הקנאה, אלא הבטחה בעלמא, שיקנה לו בעתיד את השדה.}

^{אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הלשונות האלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות בשטר קנין, אבל באמירה בעלמא אין שדה נקנית. (3)} 

^{תנו רבנן:}

^{האומר דרך הודאה: "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא העבד אומר: "לא עשאני רבי בן חורין" - הרי הוא בן חורין.}

^{ומשום דחיישינן: (4) שמא זיכה לו האדון את גיטו על ידי אדם אחר, והעבד לא ידע; ואם אכן זיכה האדון לעבד את שחרורו על ידי אחר, הרי העבד משוחרר, כי זכות היא לעבד לצאת מתחת יד רבו לחירות, ו"זכין לאדם שלא בפניו".}

^{אבל אם אמר האדון: "כתבתי ונתתי לו גט לעבד"! והוא העבד אומר: "לא כתב לי ולא נתן לי רבי שום גט" - אינו בן חורין.}

^{ונאמן העבד בדבריו על אף שהאדון מכחישו, משום ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"! שאדם נאמן לחוב לעצמו; ואף שהאדון מודה ששחררו, יכול הוא לחזור בו מדבריו, ולומר: "סבור הייתי בטעות שקיבל מידי את גיטו, ובאמת לא כן היה".}

^{וכן האומר: "נתתי שדה פלונית לפלוני"! והוא [אותו פלוני] אומר: "לא נתן לי שדה זו מעולם" - קנה אותו פלוני את השדה.}

^{ומשום דחיישינן שמא זיכה לו את השדה על ידי אדם אחר, שהרי "זכין לאדם שלא בפניו", והמקבל לא ידע. (5)} 

^{אבל אם אמר: "כתבתי ונתתי לו שטר קנין על השדה", והוא אומר: "לא כתב ולא נתן לי שום שטר" - לא קנה.}

^{משום ד"הודאת בעל דין - של המקבל - כמאה עדים דמי"! וכיון שהודה שלא קיבל, יכול הנותן לחזור בו מדבריו, ולומר, בטעות סברתי שנתתי לו. (6)} 

^{דנה הגמרא: כשהיתה הודאה המקבל כנגד הודאת הנותן: מי מהם אוכל את פירות הקרקע? (7)} 

^{רב חסדא אומר: נותן אוכל פירות, משום הודאת המקבל.}

^{ורבה אמר: משלשין את הפירות, כלומר: ספק הוא, ומניחים את הפירות ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו.}

^{ומסקינן: ולא פליגי!} 

^{הא דאמר רב חסדא "נותן אוכל פירות", היינו באבא! כלומר, כשעדיין המקבל בחיים, והוא זה שהודה ואמר "לא נתן לי", הלכך נאמן הוא לגמרי, ולעולם אינו יכול לחזור בו.}

^{והא דאמר רבה "משלשין את הפירות", היינו בברא [בבנו] של מקבל המתנה שמת, והיינו, שלא הודה האב "לא קבלתי", אלא בנו הוא זה שהודה "לא קיבל אבי מתנה זו", כי באופן זה אין תוקף להודאתו יותר מאשר להודאת הנותן, שהרי אף בנו יתכן שטעה, ולא ידע מהמתנה; הלכך משלשין את הפירות, שמא יבואו עדים, ויעידו שניתנה השדה לאביו בלא ידיעת הבן. (8) הלווה ממון מחבירו, יכול הוא לשעבד נכס מנכסיו בשעבוד מיוחד באופן שיכתוב למלוה "מכאן תגבה", והוא הנקרא "אפותיקי" [כלומר: "פה תהא קאי", על ממון זה תעמוד, ותגבהו בחובך]!}

^{ושני מיני אפותיקי הם:}

^{סתם אפותיקי, והוא שכתב הלוה למלוה: "אם לא אפרע לך ממקום אחר, הרי זה לפניך לגבותו".}

^{"אפותיקי מפורש", והוא שכתב הלוה למלוה "לא יהא לך פרעון אלא מזו"; ומקצת מחילוקי הדינים שביניהם, מתבארים בסוגיא זו.}

^{מתניתין:} 

^{עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים - שכתב לבעל חובו: "אם לא אפרע לך את חובך בממון אחר, גבה את העבד" (9) - ואחר כך שיחררו:}

^{שורת [עיקר] הדין היא: אין העבד חייב כלום.}

^{אלא שתקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו כופין את רבו לשחררו, ועושה אותו בן חורין!} 

^{וכותב שטר על דמיו!} 

^{רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב, אלא משחרר! וכל דברי המשנה יתבארו בגמרא.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו, שורת הדין, אין העבד חייב כלום; אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין:}

^{ומביאה הגמרא מחלוקת רב ועולא בביאור המשנה:}

^{מי שחררו - אמר רב: רבו הראשון הוא ששחררו!}

^{וכך הוא ביאור המשנה:}

^{שורת הדין היא, שאין העבד חייב כלום לרבו השני, כלומר: אין העבד חייב להשתעבד לרבו השני, שהרי שחררו האדון הראשון, ואין בעל החוב יכול לגבות את העבד שאינו של הלווה -}

^{ואף אין השעבוד שהיה העבד משועבד לבעל החוב מונע מרבו הראשון לשחררו, כדברי רבא.}

^{דאמר רבא: שלשה דברים אלו: א. הקדש. (10)}

^{ב. חמץ. (11)}

^{ג. ושחרור - מפקיעין מידי שעבוד, וכפי שנתבאר.}

^{והיינו דשנינו במשנתנו, שמעיקר הדין הרי הוא בן חורין, ואינו חייב כלום. וזו ששנינו "אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו", אינו אלא מפני תיקון העולם, שאמרו חכמים, שאף כי אינו עבדו של בעל החוב כלל, ואין צריך ממנו שטר שחרור, מכל מקום כופין אותו לכתוב שטר שחרור, משום דחיישינן: שמא ימצאנו בעל החוב לעבד בשוק,}

   

^{דף מא - א}

^{ויאמר לו: "עבדי אתה", ויוציא לעז על בניו, שבני עבד הם. (1) לכן תקנו, שיהיו כופין את בעל החוב, ועושה אותו בן חורין.}

^{וזו ששנינו: וכותב שטר על דמיו, רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר; כך הוא ביאור הדברים:}

^{וכותב העבד לבעל החוב, שטר התחייבות על דמיו, אבל בלי שיתחייב לו העבד על דמיו, אין לחייב את בעל החוב לכתוב לו שטר שחרור בחינם. (2)} 

^{רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב לו שטר על דמיו, אלא המשחרר [רבו הראשון] כותב לבעל החוב שטר התחייבות על דמי העבד, שהרי הזיק לו את שעבודו, כי מחמת ששחררו אין יכול בעל החוב לגבות את חובו מן העבד. (3)}