מסכת גיטין דף לט

^{ומשנינן: הא מני - ברייתא זו - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואף כאן, היות ואדם יודע שאין עבד ראוי להקרבה ולא לבנין, הרי לשון "הקדש" שאמר, ודאי גמר בדעתו להקדיש בכך את דמיו, וכוונתו לומר "דמי עלי".} 

^{ומסייעת הגמרא פירוש זה: הכי נמי מסתברא - שברייתא זו כרבי מאיר היא - מדקתני סיפא של ברייתא זו:}

^{וכן הוא, האדון שהקדיש את עצמו, הרי הוא עושה, ואוכל. שאין מעשה ידיו קדושים, משום שלא הקדיש אלא דמיו.} 

^{אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא ברייתא זו, שפיר ניחא אף הסיפא, שהרי אין הבדל בין אם הקדיש את עבדו לבין אם הקדיש את גופו עצמו, כי "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", וודאי נתכוין להתחייב את דמיו להקדש.} 

^{אלא אי אמרת רבנן היא, וטעם הרישא הוא משום שכל המקדיש בסתם דבר שאינו ראוי להיות קדוש לגופו, הקדישו להיות קדוש לדמיו, שיימכר ויפלו דמיו להקדש.} 

^{הרי בשלמא המקדיש עבדו, שפיר יש לפרש שהקדישו לדמיו להימכר, ומשום שהעבד לדמי קאי [למכירה וקבלת דמים הוא עומד], ויש לומר שלכך נתכוין.} 

^{אלא איהו [הוא עצמו שהקדיש את עצמו, כמבואר בסיפא] האם לדמי קאי [האם למכירה וקבלת דמים הוא עומד]!? והרי "אין דמים לבן חורין".}

^{אלא ודאי רבי מאיר היא, והטעם הוא משום ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ואנו אומרים שלא היתה כוונתו להקדיש את העבד עצמו ואפילו לא לדמיו, וכל כוונתו היתה להתחייב להקדש את דמיו כפי שהוא שוה בשוק.} 

^{ודנה הגמרא:} 

^{לימא - דין מקדיש עבדו - כתנאי [תנאים נחלקו במחלוקת זו]:} 

^{דתניא: המקדיש את עבדו, אין מועלין בו, אינו מתחייב חומש ואשם אם נהנה מן ההקדש.} 

^{רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו (1) של העבד.} 

^{מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא בכך נחלקו]:} 

^{דמר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: העבד קדוש לדמיו, ולכן מועלין בשערו.} 

^{ומר - תנא קמא - סבר: לא קדוש הוא, ולכן אין מועלין בו.} 

^{ודחינן: ותסברא, לסברתך יקשה האי לישנא "מועלין בו" ו"אין מועלין בו" שנקט התנא!}

^{שהרי משמעותה, שלדעת כולם העבד קדוש, ולא נחלקו אלא לענין מעילה.} 

^{ואילו לדבריך, שנחלקו בגוף הקדושה, האם היא חלה בגופו של העבד, האי, הרי "קדוש" ו"אין קדוש", מיבעי ליה לתנא קמא ולרבן שמעון בן גמליאל לומר!} 

^{אלא בהכרח, דכולי עלמא סוברים שהעבד קדוש לימכר לדמיו. והכא בהא קמיפלגי:} 

^{דמר - תנא קמא - סבר: עבדא כמקרקעי דמי, משום שהוקשו העבדים לקרקעות, במאמר הכתוב "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".} 

^{וכשם שאין בקרקע של הקדש דין מעילה, (2) כך אין מעילה בעבדים.} 

^{ומר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: עבדא כמטלטלי דמי, ויש בו דין מעילה.} 

^{ופרכינן: אי הכי, אדמיפלגי - עד שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל - בשערו, וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "מועלין בשערו" - ליפלגו [יחלקו] האם מועלין בעבד גופו, כשמשתמשים בו!? (3)} 

^{אלא, מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר, ולדעת כולם העבד קדוש, ודלא כרב:} 

^{דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבן שמעון בן גמליאל - מודו, כי עבדא כמקרקעי דמי, ולכן בגופו לכולי עלמא אין מעילה.} 

^{והכא בשערו של העבד העומד ליגזז, קמיפלגי, אם מועלין בו.} 

^{מר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: שער העומד ליגזז כגזוז דמי! וכבר אינו נחשב כמחובר לגוף העבד, אלא כמטלטלי הוא, ולכן מועלין בו.} 

^{ומר - תנא קמא - סבר: שער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי, וכגופו של עבד הוא, ודינו כדין קרקע, שאין מועלין בו.} 

^{לימא הני תנאי דברייתא זו החולקים בשער העומד ליגזז, כהני תנאי שנחלקו במשנה בשבועות בנידון דומה.} 

^{קיימא לן: המודה במקצת הטענה, ישבע שאינו חייב יותר מאשר הודה. אך אין נשבעין כשהיתה התביעה על קרקעות, בין שהיתה ההודאה בקרקעות, ובין שהיתה הכפירה בקרקעות, וכל שכן כשהיו שתיהן על קרקעות.} 

^{דתנן במסכת שבועות [מב ב]: רבי מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע [בקרקע, (4) מחוברים הם לקרקע], ואינן כקרקע! ואין חכמים מודים לו בדבר זה.} 

^{כיצד? - התובע את חבירו ואומר לו: עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך לשמור בקרקעי, כדי שתשמור עליהן, והרי עכשיו הענבים אינם, ושלם לי את דמיהם!} 

^{והלה [השומר] אומר לו: הגפנים שמסרת לי אינן אלא חמש! והרי הוא מודה במקצת הטענה, כי מודה הוא בחמש, וכופר בחיוב חמש הגפנים הנוספות.} 

^{רבי מאיר מחייב אותו שבועת מודה במקצת, ומשום שאין דין הענבים כדין קרקע, שאין נשבעים עליה, אלא דין הענבים הוא כמטלטלים, אפילו בעודם מחוברים לגפנים.} 

^{וחכמים אומרים: פטור הוא משבועה, משום שכל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע, שאין נשבעין עליה.} 

^{ואמר רבי יוסי בר חנינא:}

^{ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ובהכי פליגי: דרבי מאיר סבר: ענבים העומדות ליבצר, כבצורות דמיין! ושוב לא חשיבי כמחוברים לקרקע, אלא כמטלטלין הם, ונשבעין עליהם.}

^{ורבנן סברי: ענבים העומדות ליבצר, לאו כבצורות דמיין! וכיון שמחוברים הם לקרקע, דינם כקרקע, ואין נשבעים עליהם.} 

^{נמצא, שמחלוקת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשער העומד ליגזז, היינו מחלוקת חכמים ורבי מאיר.} 

^{ודחינן: אפילו תימא רבי מאיר, יכול אתה לומר שהתנא הסובר "שער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי", רבי מאיר הוא, למרות שהוא סובר ש"ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין".} 

^{כי עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שהענבים העומדים להבצר כבצורות דמי, אלא בענבים, כי היות שהגיע זמנם להבצר, הרי כל כמה דקיימין [כל עוד הם ממשיכים להיות קיימים על העץ] ואינם נבצרים, מיכחש כחישי [נעשים הענבים כחושים], ומתקלקלים, ולכן מעתה הם נחשבים כמי שנבצרו, שהרי החיבור לעץ הוא רע להם.} 

^{אבל הכא בשער, יודה רבי מאיר שאינו כגזוז, כי אף שהשיער עומד ליגזז, מכל מקום, כל כמה דקאי, כל עוד עומד השיער בראש העבד ואינו נגזז, הרי אשבוחי משבח [ממשיך הוא להשביח], ונמצא שעדיין צריך הוא לחיבורו, ולפיכך דין השיער הוא כדין העבד עצמו שהוא נחשב כקרקע.} 

^{וכאן שבה הגמרא לדברי רב חייא בר אבין משמיה דרב, שהמפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.} 

^{כי סליק כאשר עלה רבי חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אמר להאי שמעתא דרב [חזר על שמועתו של רב] קמיה לפניו דרבי יוחנן.} 

^{אמר ליה רבי יוחנן: וכי אמר רב הכי [היתכן שאמר רב כן]?!} 

^{ותמהינן: וכי הוא - רבי יוחנן עצמו - לא אמר אף הוא הכי, עד שהוא תמה על רב שאמר כן!?} 

^{והאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, ועדיין צריך הוא גט שחרור, והיינו כדברי רב.}

^{ומשנינן: לא תמה רבי יוחנן "היתכן שאמר רב כן"!} 

^{אלא הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרב חייא בר יוסף: האמנם אמר רב כוותי [כמותי]!?} 

^{ואיכא דאמרי: רבי חייא בר יוסף אמר לרבי יוחנן רק את החלק הראשון בדברי רב, "המפקיר עבדו יצא לחירות", ולא סיימוה קמיה [לא סיימו את המשפט בפניו], ש"צריך גט שחרור".} 

^{ועל כך תמה רבי יוחנן ואמר ליה: וכי לא אמר רב, שהוא צריך גט שחרור?!} 

^{ורבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], דאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.} 

^{גופא: אמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.} 

^{איתיביה רבי אבא לעולא (5) מהא דתניא: גר שמת, ולא הניח אחריו יורשים, ובזבזו [ובזזו, לשון ביזה] ישראל את נכסיו, שהרי נכסי הגר שמת ואין לו יורשים הפקר הן, וכל הקודם זכה בהן.} 

^{והיו בהן בנכסים אלו עבדים, הרי שבין אם היו הם עבדים גדולים, ובין אם היו הם עבדים קטנים, קנו הם את עצמן מיד במיתת רבם, ונעשו בני חורין! ושוב אין שום אדם יכול לזכות בהם, לפי שכבר קדמה זכייתם בעצמם.} 

^{אבא שאול אומר: גדולים אכן קנו את עצמן, להיות בני חורין.} 

^{אבל עבדים קטנים, כל המחזיק בהן אפילו לאחר זמן זכה בהן, ומשתעבדים הם לו לעבדים. שהרי קטנים אינם בני זכיה, ואין להם יד לזכות בעצמם. (6) והשתא תיקשי לרבי יוחנן: וכי מי כתב גט שחרור לאלו!? כלומר: משמע לגמרא דהא דקתני - בין לחכמים ובין לאבא שאול - "קנו עצמן בני חורין", היינו שיצאו לחירות לגמרי ומותרים בבת ישראל, והניחא למאן דאמר "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", אבל לרבי יוחנן, תיקשי!? (7)} 

^{אמר עולא על רבי אבא: דמי האי מדרבנן [דומה תלמיד חכם זה], כדלא גמרי אנשי שמעתא [כבני אדם שלא למדו מעודם]. כלומר: קושיא מעיקרא ליתא, ואין בדבריו כלום.}

^{ומפרשינן: וטעמא מאי לא קשה מידי?}

^{אמר רב נחמן: כי קסבר עולא שעבדו דגר לאחר מיתתו, הרי הוא כי אשתו, ומשום גזירה שוה "לה לה" מאשה. מה אשתו, משתלחה בלא גט לאחר מיתתו, שמיתת הבעל מתירתה, אף עבדיו משתלחים לאחר מותו בלא גט שחרור. (8) ומקשינן: אי הכי - שאתה מדמה עבד אחר מיתת רבו, לאשה אחר מיתת בעלה - אפילו ישראל שיש לו יורשים נמי יצאו עבדיו לחירות במיתת רבם, כשם שאשתו יוצאת בלא גט במיתתו, ולא יפלו לירושה לפני בניו!? (9) ומשנינן: הרי אמר קרא בעבד כנעני "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה". וגילתה לנו תורה שהבנים יורשים את העבד מאביהם.} 

^{אבל עבדו של גר, שלא גילתה בו התורה כלום, הרי הוא כאשתו, ואין צריך גט שחרור.} 

^{ואכתי מקשינן: אי הכי, ישראל המפקיר את עבדו, ואחר כך מת, נמי לא יזדקק לגט שחרור - כאשתו!? שהרי עבד זה אינו נכלל בקרא ד"והתנחלתם אותם", שהרי כבר מת האב, והבנים לא זכו בו מעולם.} 

^{אלמה [למה] אמר אמימר: המפקיר עבדו ואחר כך מת, אותו העבד אין לו תקנה. כי מאחר שהפקירו פקע קנין הממון שבו, וקנין איסור בלבד היה לו לרבו בו, וקנין האיסור גרידא אינו עובר בירושה לבנים, לפי שאין דין ירושה אלא בממון. הלכך, אין לו מי שיתירנו בגט שחרור. (10)} 

^{ומסקינן: אכן, הא מימרא דאמימר, קשיא!} 

^{אמר רבי יעקב בר אידי, אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול בעבדי גר שמת, שהגדולים קנו עצמן בני חורין, ואילו הקטנים, כל המחזיק בהן זכה בהן.} 

^{אמר שאל ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי:}

   

^{דף לט - ב}

^{בפירוש שמיע לך [שמעת] מרבי יהושע בן לוי שפסק כן, או מכללא שמיע לך [או שמא מתוך דבריו שאמר במקום אחר למדת לעניננו]?} 

^{שאל רבי יעקב בר אידי: מאי כללא? מתוך איזה ענין יש לי ללמוד מהי דעת רבי יהושע בן לוי בנידון זה?} 

^{אמר ליה רבי זירא: סברתי שלמדת כן, מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי:} 

^{אם אמר האדון: "נתייאשתי מפלוני עבדי"} 

^{- מהו דינו של העבד? והיינו מפקיר עבדו, ש"יאוש" לשון הפקר הוא.} 

^{אמר להם רבי: אומר אני: אין לו תקנה לישא אשה, (1) אלא בשטר שחרור.} 

^{המשך השמועה מתבאר על פי הרשב"א} 

^{ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי, שהצריכו גט שחרור כדי להתירו בבת ישראל? ואמאי לא אמרינן, כיון שזכה בעצמו פקע ממנו שם עבד לגמרי!? (2) היינו משום דגמר בגזירה שוה "לה" "לה" מאשה. כלומר: הגזירה שוה מאשה המלמדת ששפחה ועבד יוצאים בשטר שחרור, לא לענין זה בלבד היא באה, אלא לגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וללמד:} 

^{מה, כמו שאשה אינה יוצאת מבעלה, ואינה ניתרת להנשא, אלא בשטר כריתות ולא בהפקר; אף עבד נמי, אין משתחרר לגמרי אלא בשטר שחרור ולא בהפקר.} 

^{ואסיק רבי זירא לדבריו:} 

^{וסברתי דקא דייקת מינה [שלמדת ממימרת רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוחנן]: כיון שאמר רבי שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, אם כן יש ללמוד שיהיה דין העבד כאשה אף לענין זה:} 

^{מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא דאשת איש, ולא דין ממונא, שהרי אינה ממונו של הבעל.} 

^{אף עבד נמי, לא פקע במיתת האדון אלא אסורא בלבד, ולא קנין ממונא.} 

^{ואם כן מבואר כשיטת אבא שאול. שהרי לפי דעת חכמים אפילו עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו, הרי הוא יוצא לחירות במיתת האדון, ובהכרח שהוא משום שלדעתם מפקעת מיתת האדון אף את קנין הממון, ומדברי רבי יהושע בן לוי משמו של רבי הרי מוכח לא כן. (3)} 

^{אמר ליה רבי יעקב לרבי זירא: ואי מכללא דדברי רבי יהושע בן לוי האמורים, למדתי שהוא סובר דהלכה כאבא שאול, מאי [ולו יהא שאכן למדתי משם מה בכך], וכי מה קשיא לך על זה!?} 

^{אמר ענה ליה רבי זירא לרבי יעקב:}

^{כי אם שמעת בפירוש מרבי יהושע בן לוי, דהלכה באבא שאול, הרי ניחא; אבל מההיא מימרא אין ראיה שפסק כן, אלא אדרבה, דוק מינה לאידך גיסא, שהלכה כחכמים, שאף עבד קטן הוקש לאשה, והרי הוא יוצא במיתת האדון.} 

^{וכך נדרוש: מה אשה, בין גדולה ובין קטנה, יוצאת היא במיתת הבעל בלא גט -} 

^{אף עבד נמי, בין עבד גדול שיש לו יד לזכות בעצמו ואינו צריך אלא שחרור מקנין האיסור, ובין עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו כלל, וצריך הוא שחרור כדי שלא יוכלו לזכות בו, הרי הם יוצאים במיתת האדון בלי שטר שחרור.} 

^{אמר ענה ליה רבי יעקב לרבי זירא על שאלתו, מהיכן למד כן: בפירוש שמיע לי מרבי יהושע בן לוי שאמר כן, ולא למדתי כן מכללא.} 

^{ורבי חייא בר אבא נחלק על רבי יהושע בן לוי ואמר בשם רבי יוחנן:} 

^{אין הלכה כאבא שאול! אלא כחכמים האומרים: בין גדולים ובין קטנים, קנו עצמן בני חורין!} 

^{אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך מרבי יוחנן שפסק כן, או מכללא דדבריו שמיע לך כן?} 

^{אמר ליה רבי חייא לרבי זירא: מאי כללא אמר רבי יוחנן, שממנו היה לי ללמוד כן?} 

^{אמר ליה רבי זירא: מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי, האומר "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו?} 

^{אמר להם רבי: אומר אני, אין לו תקנה אלא בשטר! ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? - גמר "לה" "לה" מאשה, מה אשה אינה יוצאת בהפקר אלא בשטר, אף עבד נמי אינו יוצא בהפקר לגמרי אלא בשטר.}

^{וסיים רבי זירא: וסברתי, שאתה רבי חייא קא דייקת מינה, מאחר והקישו רבי יוחנן לאשה, אם כן כאשה הוא לגמרי:} 

^{ומה אשה, בין גדולה ובין קטנה, ניתרת במיתת בעלה - אף עבד נמי, בין גדול ובין קטן יוצא במיתת רבו! והיינו כחכמים, שעבדי הגר שמת, יוצאים לגמרי לחירות.} 

^{אמר ליה רבי חייא לרב זירא: ואי אכן כן הוא, ומכללא זו למדתי את שיטת רבי יוחנן בנידון זה, מאי קשיא לך על מסקנתי?} 

^{אמר ליה רבי זירא: אם משם הוכחת כן, אינה ראיה. דאדרבה, דוק מינה לאידך גיסא - וכאבא שאול - וכך תדייק...} 

^{מה אשה לא הותר בה על ידי מיתת בעלה אלא דין איסורא ולא ממונא, שהרי אינה קנויה לו בקנין ממוני -} 

^{אף עבד שהוקש אליה נמי, אינו אלא עבד גדול שהפקירו רבו או שמת ואין לו יורשין, ולא נותר בו אלא קנין איסורא, ולא קנין ממונא, לפי שכבר זכה בממונות עצמו.} 

^{אבל עבד קטן, אף לאחר שהפקירו רבו או שמת, עדיין יש בו קנין ממון של עבדות, שהרי אין לו יד לזכות בעצמו, לפיכך לא הוקש לאשה, ואינו יוצא במיתת רבו, והיינו כאבא שאול.}

^{אמר ענה ליה רבי חייא לרבי זירא על שאלתו: בפירוש שמיע לי מרבי יוחנן שהלכה כחכמים.} 

^{אמר מר: אמר להם רבי: אומר אני, עבד שנתייאש רבו הימנו, אין לו תקנה לישא אשה, אלא בשטר!} 

^{ונתבאר טעמו של רבי לעיל, שלכן אין אנו אומרים: המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, משום שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וכשם שאשה אינה יוצאת אלא בשטר, כך עבד אינו יוצא לחירות לגמרי בהפקר; ואם כן יש לנו לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף; (4)} 

^{והתניא: המקדיש את נכסיו והיו בהם עבדים - רבי אומר: אומר אני, אף הוא העבד עצמו, נותן להקדש את דמי עצמו, ויוצא לחירות, מפני שהוא יכול לקנות את עצמו כשם שאחרים יכולים לקנותו, והרי זה כמי שמוכרו לו הגזבר לעצמו!} 

^{הרי מוכח שלדעת רבי, יוצא העבד לשחרור לגמרי על ידי נתינת כסף, ואין אנו מקישים עבד לאשה לגמרי לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף!? (5)} 

^{ומשנינן: הכי קאמר רבי: או בכסף או בשטר, והאי פקע ליה כספיה.} 

^{כלומר: אף שהוקש עבד לאשה ללמד שהמפקיר עבדו אינו יוצא לגמרי, מכל מקום אין זה בא למעט כסף, כי כסף שאני שהוקש לשטר במאמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה [בכסף] או חופשה לא ניתן לה [בשטר] ", וכשם ששטר מפקיע את העבד הן מקנין הממון שבו והן מקנין האיסור שבו, כך גם כסף מוציאו לגמרי; ושוב ממילא במפקיר עבדו, שאין שייך בו יציאת כסף שהרי פקע קנין הממון שבו, אין לו תקנה אלא בשטר, אבל הפקר אינו מוציאו לגמרי, ומשום שהוקש לאשה. (6)} 

^{ומוסיפה הגמרא לבאר:} 

^{והא דקאמר רבי בברייתא דלעיל, שהעבד קונה את עצמו בכסף להשתחרר לגמרי ולהפקיעו מידי איסור, אתא לאפוקיה מהאי תנא (7) [להוציא משיטתו של התנא] החולק ואומר: אין הכסף מועיל להפקיע ממנו את האיסור, אלא את קנין הממון בלבד.} 

^{דתניא: רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא:} 

^{יכול יהא כסף גומר בה בשפחה כנענית, שתשתחרר לגמרי ותותר לישראל על ידי נתינת כסף לאדונה, (8) כדרך ששטר שחרור גומר בה להתירה?} 

^{א. שפחה כנענית אין קדושין תופסין בה, ואפילו נישאה לעבד עברי המותר בשפחה, אין קידושיה כלום, והבא עליה פטור.} 

^{ב. הבא על מי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתארסה לעבד עברי, חידשה התורה שהבא עליה חייב קרבן אשם, אך אין בו חיוב מיתה כשאר אשת איש.} 

^{ג. "פדיון" האמור בכל מקום גבי עבד או שפחה הוא פדיון בכסף, ואילו "חופשה" האמור בעבד או בשפחה היינו חופשה בשטר שחרור.} 

^{תלמוד לומר בפרשת שפחה חרופה:} 

^{"ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת [מאורסת] לאיש, והפדה לא נפדתה [שהיתה שפחה שפדאוה בכסף לחציה, והרי היא חציה שפחה וחציה בת חורין], או חופשה לא נתן לה [כלומר: ושטר שחרור לא ניתן לה כלל], בקורת תהיה, לא יומתו [הנואף והנואפת כשאר מי שבא על אשת איש] כי לא חופשה. והביא [הנואף] את אשמו לה' אל פתח אהל מועד, איל אשם".}

^{ולומדים אנו ממאמר הכתוב: "לא יומתו כי לא חופשה" דהיינו שלא ניתן לה שטר שחרור, שאורעה כל הפרשה כולה ל"לא חופשה"!} 

^{כלומר: היות ולא נאמר: "לא יומתו כי לא נפדתה [בכסף לגמרי] וחופשה לא ניתן לה [בשטר] ", והזכיר הכתוב את הטעם לפטור מן המיתה רק משום שלא ניתן לה חופשה בשטר -} 

^{שמע מינה: בשטר בלבד הדין תלוי, ואף אילו היתה נפדית כולה בכסף לא היה בה דין מיתה. (9)} 

^{ולומר לך:} 

^{שטר שחרור הוא שגומר בה להוציאה לגמרי בין משעבוד ובין מאיסור, ואין פדיון כסף גומר בה להפקיעה מידי איסור, שיהיו קדושין תופסין בה. (10)} 

^{אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון, שאין פדיון כסף גומר בעבד או בשפחה להפקיעם מידי איסור.} 

^{ורב יוסף בר חמא אמר בשם רבי יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון, אלא הלכה כרבי, שפדיון כסף גומר הוא בעבד או בשפחה כשטר שחרור.} 

^{אשכחיה [מצאו] רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת, דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה [כשהיה עומד על פתח בית הכנסת]. אמר שאל לו רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת: הלכה כרבי שמעון שאין כסף גומר בעבד ושפחה, או אין הלכה כרבי שמעון?} 

^{אמר ליה רבה בר שילת: אני אומר, אין הלכה כרבי שמעון. ורבנן דאתו ממחוזא [החכמים שבאו ממחוזא] נחלקו עלי, ואמרי, דאמר רבי זירא משמיה דרב נחמן: הלכה כרבי שמעון!} 

^{והוסיף רבה בר שילת: וכי אתאי אנא לסורא [כאשר באתי לסורא], אשכחתיה לרבי חייא בר אבין, ואמרי [אמרתי] ליה:} 

^{אימא לי איזי [איפוא], גופא דעובדא - המעשה שממנו הוכיח רבי זירא שפסק רב נחמן הלכה כרבי שמעון שאין קנין כסף גומר בה - היכי הוה מעשה זה?!} 

^{ואמר לי רבי חייא בר אבין: מעשה שהיה כך היה:} 

^{א. שנינו במשנה בקדושין כב ב: "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו [מידי האדון] בכסף על ידי אחרים, ובשטר".} 

^{ובגמרא שם: "תנא אף בחליפין", כלומר: העבד נקנה לאדון וקונה את עצמו בחליפין. (11)} 

^{ב. קנין "חליפין" קונה בכל מקום, ונלמד ממאמר הכתוב במגילת רות: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו", ו"נעל" לאו דוקא, והוא נקרא גם "קנין סודר", כי דרך לעשותו בסודר, ובמעשה שבסוגייתנו נעשה הקנין על ידי כובע.} 

^{ג. נחלקו אמוראים במסכת בבא מציעא מז א כיצד הוא קנין חליפין, כלומר מי הוא השולף והנותן:} 

^{רב אמר: בכליו של קונה; לוי אמר: בכליו של מקנה; דהיינו, שלפי רב נותן הקונה למקנה את נעלו, ובכך נקנה החפץ לקונה, וכן בעבד נותן העבד הקונה את נעלו לאדון שהוא המקנה, ובכך נקנה העבד לעצמו; ואילו לפי לוי, צריך שיתן המקנה שהיינו האדון נעל לעבד, ובאותה הנאה שנהנה המקנה מן הקונה שנטל ממנו נעל, בזה נקנה החפץ לקונה.} 

^{ד. בסוגייתנו מתבאר, שדין חליפין כדין כסף, ולדעת הסובר: כסף גומר בעבד ובשפחה, אף חליפין גומרין; ואילו לדעת הסובר שכסף אינו גומר, אף חליפין אינם גומרים.}

^{דההיא אמתא, דהוה מרה שכיב מרע [שפחה כנענית היתה, שהיה אדונה שכיב מרע], ונטה למות, אתיא אותה אמה, ובכיא לקמיה [באה שפחתו ובכתה לפניו], ואמרה ליה:} 

^{הלא אתה נוטה למות, ואחר מותך אפול ליורשיך, ואמשיך להשתעבד להם! עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא [על עצמה נתכונה ואמרה: עד מתי אשתעבד]?!} 

^{שקל האדון את כומתיה, ושדא בה [השליך לעברה את כובעו], ואמר לה:} 

^{זיל קני להא כומתא, וקני על ידי זה את נפשיך [קני כובע זה ועל ידו קני את עצמך]!} 

^{אתו לקמיה דרב נחמן, ושאלוהו: האם יצאה האמה לחירות במעשה זה, או לא?} 

^{אמר להו: לא עשה ולא כלום, שלא הועיל מעשה זה להוציאה לחירות.} 

^{ואסיק רבה בר שילת: מאן דחזא למעשה זה [הרואה מעשה זה] סבר:}

^{כיון שהשליך לה את כובעו, זה הוא "קנין חליפין" שיש לו להועיל כמו קנין כסף, (12) ומה שאמר רב נחמן "לא עשה ולא כלום" היינו שלא נפקע קנין האיסור, ומשום דהלכה כרבי שמעון שבקנין כסף אין נפקע האיסור, והוא הדין בקנין חליפין; ומכאן למדו שרב נחמן סובר הלכה כרבי שמעון.} 

^{ואני - רבה בר שילת - אומר: לא כן היא, ולעולם מודה רב נחמן דאין הלכה כרבי שמעון, ואף כסף וחליפין גומרים בה; ומה דאמר: "לא עשה ולא כלום", אין זה אלא משום שלא נעשה שם הקנין כהלכתו, דהרי הוה ליה אותו כובע כליו של מקנה, שהרי בכובעו של האדון נעשה -} 

^{ולכן לא קנתה היא כלל את עצמה, ומשום שאנו פוסקים הלכה כרב הסובר: חליפין בכליו של קונה הם נעשים, ונמצא שלא נעשה הקנין כהלכתו, ולפיכך לא קנתה ולא כלום. (13) אמר רב שמואל בר אחיתאי: אמר רב המנונא סבא, אמר רב יצחק בר אשיאן, אמר רב הונא, אמר רב המנונא: הלכה כרבי שמעון.} 

^{ולא כן היא, אלא אין הלכה כרבי שמעון. והלכה כרבי, שאף כסף גומר בעבדים, להוציאם לחירות לגמרי.}

   

^{דף מ - א}

^{אמר רבי זירא, אמר רבי חנינא, אמר רב אשי, אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין - שהיא אסורה לעבד - בפני רבו,  יצא העבד לחירות! כי ודאי שחררו האדון, שאם לא כן, לא היה מניחו לישא בת חורין האסורה לו. (1)} 

^{ואמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך, זו - שיטתו של רבי בלבד - ידועה לך, ואילו אני שונה שחכמים חלוקים עליו; וכדתניא:} 

^{הכותב שטר אירוסין לשפחתו הכנענית, וקידשה בו: רבי מאיר אומר: הרי היא מקודשת! משום שודאי כבר שיחררה, ונעשתה ראויה לקידושין, שאם לא כן, לא היה מקדשה.} 

^{וחכמים אומרים: אינה מקודשת.} 

^{והוא הדין - לדעת חכמים - בעבד שנשא בת חורין לפני רבו, שאין שום ראיה משתיקת רבו על שחרורו, ודלא כרבי.}