מסכת גיטין דף לז

^{ומפרשינן:}

^{"בולי" - אלו עשירים, כדכתיב בתוכחה: "ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל [מלהוריד מטר], ואת ארצכם כנחושה"!}

^{ותני עלה רב יוסף: "גאון עוזכם" - אלו בולאות [עשירים] שביהודה! הרי ש"בולאות" היינו עשירים.}

^{"בוטי" - אלו העניים, משום דכתיב: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו [הלונו וקח ממנו עבוט] די מחסורו אשר יחסר לו"! ולכן נקראים העניים הלווים "בוטי"! אמר ליה רבא ללעוזא [לדובר לשון לע"ז]! מאי הוא לשון "פרוסבול"?}

^{אמר ליה הלועז: "פרוס", לשון פורסא דמילתא הוא! ו"פורסא" היינו תקנה.}

^{אמר רב יהודה אמר שמואל:}

^{יתומין קטנים שהוריש להם אביהם חוב שיש לו על אחרים, אין הם צריכין פרוסבול! ואף בלא פרוסבול, אין השביעית משמטת את חובם, כמבואר הטעם בסמוך.}

^{וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול!} 

^{וטעמא דמילתא: משום דרבן גמליאל [נשיא ישראל] ובית דינו [וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור] אביהן של יתומין הן, כלומר: ממונים עליהם ועל ממונם! ונמצא אם כן ששטרותיהם כאילו מסורים הם לבית הדין, וכל שהחוב מסור לבית דין, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש את רעהו".}

^{תנן התם במסכת שביעית:}

^{אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע של הלוה, כלומר: אלא אם כן יש ללוה קרקע ואפילו כל שהוא, אבל אם אין ללוה קרקע אין כותבין פרוסבול.}

^{ומשום שאין דרך להלוות אלא כשיש ללוה קרקע, שעליה סומך המלוה לגבות את חובו ממנה, ועל מטלטלין אינו סומך מפני שיכול הלוה להבריחם, ונמצאת הלואה כשאין ללוה קרקע "מילתא דלא שכיחא", ובמילתא דלא שכיחא לא תיקנו חכמים תקנות.}

^{ואם אין לו ללוה קרקעות, מזכהו המלוה קרקע משלו בתוך שדהו, בשיעור כל שהו! ושוב חשיב כיש לו קרקע, וכותבים עליה פרוסבול.}

^{וכמה הוא שיעור כל שהו?} 

^{אמר רב חייא בר אשי אמר רב: שיעורו אפילו כקלח של כרוב! וסגי בזה לכתיבת פרוסבול.}

^{אמר רב יהודה:}

^{אפילו אם המלוה השאילו ללוה מקום, להניח בו תנור או להניח כיריים המיטלטלין, כותבין עליו פרוסבול! ואף שאין הקרקע בידו אלא בתורת שאילה, חשוב כיש לו קרקע.}

^{ומקשינן: איני, והא אין הדבר כן!?}

^{שהרי: והתני הלל [האמורא]: אין כותבין פרוסבול, אלא על עציץ נקוב - שדרכו יונקים הפירות מן הקרקע - בלבד, מפני שהאילן שבו חשוב כמחובר משום היניקה מן הקרקע דרך הנקב.}

^{ודייקינן: על עציץ נקוב, אין, אכן כותבין פרוסבול, אבל על עציץ שאינו נקוב לא כותבין! משום שאין האילן שבו יונק מן הקרקע, ולא חשיב כמחובר לקרקע.}

^{ומסקינן לקושיין: ואם די בהשאלת מקום, אמאי אין כותבין על עציץ שאינו נקוב? הלא אף אם אי אפשר לכתוב על העציץ עצמו, והא איכא מקומו של העציץ!? ואף אם אין המקום שייך ללוה, הרי שאול לו המקום.}

^{ומשנינן: לא צריכא, דאין כותבין על עציץ שאינו נקוב, היכא דמנח העציץ אסיכי [מונח על יתידות], ואינו נוגע בקרקע, והקרקע שתחתיו אינה של בעל העציץ.} 

^{רב אשי מקני ליה ללוה, גידמא דדיקלא [גזע דקל קצוץ המחובר לקרקע], וכתב עליה [בשבילו] פרוסבול.}

^{רבנן דבי רב אשי [חכמי ישיבתו של רב אשי] לא היו כותבים פרוסבול זה לזה, אלא מסרי מילייהו בעל פה להדדי! היה אומר כל אחד מהם בעל פה לחביריו: הרי אתם בית דיני, וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה!}

^{רבי יונתן מסר מילי [דבריו] לרבי חייא בר אבא לבדו!}

^{אמר שאל ליה רבי יונתן לרבי חייא בר אבא:}

^{האם צריכנא [צריך אני] לעשות מידי אחריני, מלבד הדברים שמסרתי בעל פה?! אמר ליה רבי חייא בר אבא: דייך באמירה זו בלבד שאמרת בפני, כדי שלא תשמטתך שביעית, ולא צריכת לכתוב ולא לאומרם לעוד אחרים!}

^{תנו רבנן: אף אם אין לו ללוה קרקע, ולערב יש לו קרקע - כותבין עליו פרוסבול!} 

^{ולפי שאף זו דרך הלואה היא, שהרי המלוה סומך על הקרקע של הערב, שאם לא יהיה ללוה ממה לשלם, יגבה מן הערב.}

^{ואם לו [ללוה] ולערב אין להן קרקע, ואילו לאדם אחר שחייב לו ללוה חוב, יש לו קרקע - אף באופן זה כותבין עליו פרוסבול!}

^{ומשום, שאף קרקע זו משועבדת למלוה כותב הפרוסבול שהוא בעל חוב של בעל חובו, ויכול הוא לגבותה ממנו, משום דרבי נתן.}

^{דתניא: רבי נתן אומר:}

^{מנין לראובן שנושה בשמעון חבירו מנה, ושמעון חבירו [הלוה] נושה בלוי חבירו מנה, מנין שמוציאין מזה [מלוי שהוא הלוה השני], ונותנין לזה [לראובן שהוא המלוה הראשון]?}

^{תלמוד לומר בפרשת "שבועת הפקדון", והוא מי שנשבע על פקדון שיש בידו או על הלואה שהלוו לו, שאינו חייב כלום, ושוב הודה שאכן יש בידו: "והשיב את אשמו [הוא קרן הפקדון או ההלואה] ונתן לאשר אשם [א' קמוצה וש' פתוחה] לו", כלומר: לאשר נתחייב לו.}

^{ומדלא כתיב "ונתן לאשר הלוהו", אלא "לאשר אשם לו", הרי משמע למי שהאשם [הקרן] הוא שלו ולא לזה שנושה בו. והיינו שיפרע לוי הלווה השני את ההלואה לראובן שהקרן הוא שלו, שהרי שמעון הנושה בלוי חייב אותו לראובן שהלוה לו. ונמצא, שקרקעו של לוי משתעבדת לחובו של ראובן, ולכן כותב הוא פרוסבול עליה.}

^{תנן התם במסכת שביעית:}

^{השביעית משמטת את המלוה, בין שהיה המלוה בשטר, ובין שהיה המלוה שלא בשטר.}

^{ונחלקו אמוראים בפירוש משנה זו:}

^{רב ושמואל דאמרי תרוייהו [הסכימו לדעה אחת]: "מלוה בשטר", היינו שטר שיש בו אחריות נכסים! כלומר: שטר שכלול בו דין שעבוד נכסים, שאף לאחר שימכור הלוה את קרקעותיו לאחר, יטרוף המלוה מהם את הקרקע.}

^{ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה בשטר שאין בו אחריות נכסים! ואין משתעבדים קרקעות הלוה על ידו.}

^{ובין בזה ובין בזה, משמטת השביעית את החוב ואינו חשוב כנגוש ועומד, וכל שכן, שמלוה על פה נשמטת בשביעית.}

^{ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו: "מלוה בשטר", היינו מלוה הכתובה בשטר, אבל שאין בו אחריות נכסים.}

^{ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה על פה שלא נכתב עליו שטר כלל.}

^{אבל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט בשביעית!}

^{כי מאחר שמשועבדות קרקעות הלוה למלוה, ויכול המלוה לגבותן בכל מצב [אף אם ימכרם הלוה], הרי הן בחזקת המלוה, ונחשבות הן כבר כגבויות ממש בידו, וכאילו כבר אין כאן חוב, ותו לא קרינן ביה "לא יגוש".}

^{תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:}

^{שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים, אינו משמט, משום דכגבוי דמי.}

^{תניא באידך ברייתא: אם הלוה סיים לו למלוה בשטר, שדה אחת בהלוואתו, וציינה בסימניה ובגבולותיה, כדי לייחדה לו לצורך גביית חובו - חוב זה אינו משמט בשביעית! משום דכגבוי ממש דמי.}

^{ולא עוד, אלא אפילו לא סיים לו שדה מסויימת לצורך גבייתו, אלא כתב לו: "כל נכסיי אחראין וערבאין [ערבים] לך, לגבית חובך", אף חוב זה אינו משמט! ואף שאינו כל כך כגבוי כמו בשדה מסוימת, מכל מקום כגבוי דמי.}

^{והיינו כרבי יוחנן וריש לקיש, דשטר שיש בו שעבוד נכסים, הרי הוא כגבוי, ואין שביעית משמטתו.}

^{מעשה בקריביה דרבי אסי, דהוה ליה ההוא שטרא [קרובו של רב אסי היה לו שטר חוב על אחרים] דהוה כתיב ביה אחריות נכסים, והגיעה שנת השמיטה.}

^{אתא הקרוב לקמיה דרבי אסי, ואמר ליה ושאלו: האם משמט שטר זה בשביעית, או אינו משמט?} 

^{אמר ליה רבי אסי: אינו משמט! משום שיש בו שעבוד נכסים, וכגבוי דמי.}

^{שבקיה [הניחו] הקרוב, ואתא לקמיה דרבי יוחנן, ושאלו שאלה זו:}

^{אמר ליה רבי יוחנן: אף שטר זה משמט בשביעית!}

^{חזר הקרוב וסיפר את הדבר לרבי אסי.}

^{אתא רבי אסי עצמו לקמיה דרבי יוחנן, ואמר ליה [שאלו]: האם שטר זה משמט, או אינו משמט?} 

^{אמר ליה רבי יוחנן: משמט!} 

^{תמה רבי אסי: והא מר [אתה, רבי יוחנן] הוא דאמר: שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט! אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי: וכי מפני שאנו מדמין [וכי מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו שכן הדבר, אך לא שמענוהו מרבותינו] נלך ונעשה מעשה, ונפסוק להלכה ד"אינו משמט"?!}

^{אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן: והתניא כוותיה דמר [הרי אף בברייתא שנינו כמותך] שאינו משמט!? דתניא לעיל: ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט!}

^{נחלקו בית שמאי ובית הלל, באשה סוטה שמת בעלה קודם שהספיק להשקותה מי סוטה, ולברר בכך אם זינתה או לא. ואחר שמת בעלה שוב אין משקין אותה. נמצא חיוב כתובתה מוטל בספק. שאם זינתה הפסידה כתובתה, ואם לאו נוטלת כתובתה כדין. בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן ולא שותות! לפי ש"שטר העומד לגבות, כגבוי דמי", והאשה המוחזקת בשטר כתובתה, נחשבת כמוחזקת בנכסים, והיתומים נחשבים למוציאים. וקיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה!}

^{ובית הלל אומרים: או שותות, או נוטלות כתובתן! כלומר, מאחר ואינן שותות, הרי הן מפסידות כתובתן, ומשום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ולפיכך הנכסים בחזקת היתומים, והאשה היא התובעת כתובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.}

^{אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי:}

^{דלמא ההיא ברייתא, כבית שמאי היא, דאמרי: "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי"! ודוקא לשיטתם, מלוה שיש בו שעבוד נכסים אינו משמט; אבל בית הלל הרי פליגי עלייהו, וסברי, לאו כגבוי דמי! ולשיטתם יש לומר שהוא משמט ככל חוב בעלמא.}

^{תנן התם במסכת שביעית:}

^{המלוה את חבירו מעות על המשכון, וכן המוסר את שטרותיו לבית דין:}

^{אין אלו משמטין את חובם בשביעית!}

^{והוינן בה: בשלמא "מוסר שטרותיו לבית דין", ניחא שאינו משמט, ומשום דתפסי להו בי דינא [בית דין תפוסים בשטרות]!} 

^{אלא מלוה על המשכון, מאי טעמא אינו משמט?}

^{אמר רבא: משום דתפס ליה המלוה את המשכון, הרי שוב אינו נוגשו, ואינו תובעו כלום, אלא רק מעכב את המשכון לעצמו, הלכך, לא קרינן ביה "לא יגוש".}

^{אמר תמה ליה אביי לרבא:}

^{אלא מעתה, אם הלוהו לחבירו, על מנת שיהיה המלוה דר בחצירו של הלוה, ובהנאת השכירות ישתלם החוב - וכי אטו משום דתפיס ליה המלוה בחצר, וכבר אינו נזקק לתבוע את חובו ולגבותו, הכי נמי נימא דלא משמט בשביעית?! והרי קיימא לן דמשמט.}

^{אמר ליה רבא לאביי:}

^{שאני משכון דקני ליה [קנוי המשכון למלוה] מדרבי יצחק, [ומפרש לה ואזיל], ואם אבד המשכון הרי המלוה חייב באחריותו, ולפיכך נחשב החוב כגבוי אף לענין שביעית.}

^{דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון?} 

^{שנאמר במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך"! ואם תאמר שהמלוה אינו קונה את המשכון, "צדקה" מנין? מה צדקה הוא זה שהוא מחזיר אותו ללוה, והרי של הלוה הוא, ואינו נותן לו משלו כלום.}

^{אלא מכאן לבעל חוב שקונה את המשכון! וכיון דממון המלוה הוא, חשיב שפיר צדקה בכך שמשיבו ללוה כבא הלילה.}

<sup>תנן התם במסכת שביעית:


דף לז - ב</sup>

^{המחזיר חוב לחבירו בשביעית [לאחר שעברה שנת השביעית], צריך המלוה שיאמר לו ללוה: משמט אני! ואף שמעצמו רוצה לשלם לו בלא שהוא תובעו, חייב המלוה לומר כן.}

^{ואם אמר לו הלוה: אף על פי כן, רוצה אני לפרוע את החוב! - יקבל המלוה הימנו את הפירעון.}

^{ומה שצריך המלוה לומר "משמט אני", הוא משום שנאמר בפרשת שמיטת כספים: "וזה דבר השמיטה". ומשמע: דיבור של שמיטה. ללמדך, שצריך המלוה לומר בדיבור "הריני משמט את החוב".}

^{אמר רבה: ותלי ליה המלוה על עץ עד דאמר הכי! כלומר, אם חזר בו הלוה [לאחר שאמר לו המלוה "משמט אני"] מהסכמתו, ואינו מציע לו שוב שיטול, יכול המלוה להכריחו עד שיתרצה ויאמר לו: אף על פי כן, רוצה אני לפרוע! איתיביה אביי לרבה מברייתא ששנינו בה:}

^{כשהוא [הלוה] נותן לו את הפירעון לאחר השמיטה, אל יאמר לו: בחובי אני נותן לך את המעות! אלא יאמר לו: שלי הן, אלא במתנה אני נותן לך מעות אלו!}

^{אמר ליה רבה: אף אני לא אמרתי שיכפהו על הפירעון, אלא תלי ליה [כופהו המלוה] נמי עד דאמר הכי! שיכפהו לומר: במתנה אני נותן לך!}

^{מעשה באבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי, דהוה מסיק ביה רבה זוזי [נושה היה רבה באבא בר מניומי מעות שהלוה לו רבה]!}

^{אייתינהו ניהליה [הביא אבא בר מניומי את המעות לרבה] בשביעית, לאחר שעברה.}

^{אמר ליה רבה: משמט אני! שכן היא מצות שביעית, כאמור.}

^{שקלינהו אבא בר מניומי למעותיו, ואזל [נטל אבא בר מניומי את המעות והלך לו לדרכו].} 

^{אתא אביי, ואשכחיה לרבה, דהוה עציב, [מצאו אביי לרבה שהיה עצוב].}

^{אמר ליה אביי לרבה: אמאי עציב מר [למה עצוב מר]?! אמר ליה רבה לאביי: הכי הוה מעשה [כך וכך היה מעשה], ומתעצב אני על שהפסדתי את מעותי.}

^{אזל אביי לגביה דאבא בר מניומי, ואמר ליה: אמטת [האמנם הבאת] ליה זוזי למר [לרבה]?}

^{אמר ליה אבא: אין, אכן הבאתי מעות לרבה!}

^{אמר ליה אביי: ומאי אמר לך רבה?}

^{אמר ליה אבא לאביי: כך אמר לי רבה: "משמט אני"!}

^{אמר ליה אביי: והאם אמרת ליה לרבה: "אף על פי כן טול"?!}

^{אמר ליה אבא: לא אמרתי לו כן!}

^{אמר ליה אביי: והלא אי אמרת ליה "אף על פי כן טול", הרי הוה שקלינהו למעות מינך [לו כך היית אומר, הרי היה נוטל ממך את המעות], ואם כן, השתא מיהת, אמטינהו ניהליה ואימא ליה [עכשיו איפוא, הבא לרבה את המעות ואמור לו]: "אף על פי כן טול"!}

^{ואכן אזל אבא בר מניומי, ואמטינהו ניהליה דרבה את המעות, ואמר ליה: אף שאמרת "משמט אני", אף על פי כן אני רוצה ליתן לך במתנה!}

^{שקלינהו רבה לזוזי מיניה [נטל רבה את המעות ממנו].}

^{אמר רבה: וכי לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן - אבא בר מניומי - מעיקרא לומר לי "אף על פי כן", ולפרוע לי את המעות!? והרי שנינו במסכת שביעית: המחזיר את חובו בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו!}

^{אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר, בבואו לגבות את חובו מהלוה לאחר השביעית: פרוסבול היה בידי, ואבד ממני! ולפיכך, אין השביעית משמטת את חובי, ועליך לפרוע לי.}

^{ומאי טעמא נאמן הוא על כך?}

^{כיון דתקינו רבנן פרוסבול ויכול היה לעשותו, לא שביק אדם היתירא ואכיל איסורא [אין אדם מניח היתר ואוכל איסור]!}

^{הלכך מהימנינן ליה שאכן עשה פרוסבול, ואיבדו.}

^{כי אתו, כאשר היו באים מלוה ולוה לקמיה דרב, וטען הלוה שהשביעית משמטתו - אמר ליה, היה נוהג רב לומר למלוה: מידי אפשר פרוסבול היה לך, ואבד לך! ואם כן, גבה את חובך.}

^{ונהג כן, משום דכגון מקרה זה, "פתח פיך לאלם" הוא! שיש לבית דין לסייע ביד הבעל דין לטעון את טענותיו, אם אינו יודע לטעון כן מעצמו.}

^{ומקשינן: איך אמרת שנאמן המלוה לטעון היה לי פרוסבול ואבד?}

^{והלא תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב לאחר השמיטה, ואין עמו שטר פרוסבול, הרי אלו לא יפרעו! הרי מוכח, שאם אין הפרוסבול בידו, אינו נאמן לומר "היה לי ואבד".}

^{ומשנינן: מחלוקת תנאי היא.} 

^{דתניא: המוציא שטר חוב בשביעית, צריך שיהא עמו פרוסבול! ובלאו הכי אינו גובה. וחכמים אומרים: אינו צריך להראותו! אלא נאמן לומר שהיה לו ואבד.}

^{ותנא דמתניתין דלעיל אזל בשיטת תנא קמא דברייתא, אבל רב נחמן פסק כחכמים דברייתא.}

^{מתניתין:} 

^{עבד כנעני של ישראל, שנשבה על ידי גויים, ופדאוהו ישראלים אחרים מיד השבאי:}

^{אם פדאוהו לשום [לשם] עבד, ישתעבד! כלומר, ישאר עבד; ובגמרא יבואר לעבדות של מי פדאוהו, ולמי הוא משתעבד.}

^{ואם פדאוהו לשום בן חורין, הרי זה לא ישתעבד, אלא יוצא הוא לחירות.}

^{רבי שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך - בין אם נפדה לשם עבדות, ובין אם נפדה לשם חירות - הרי זה ישתעבד לרבו הראשון; ובגמרא תתבאר מחלוקתם.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד ישתעבד, אם לשום בן חורין לא ישתעבד:}

^{קא סלקא דעתין לפרש מה ששנינו: "לשום עבד, ישתעבד" דהיינו לרבו ראשון, ולפיכך מקשינן:}

^{במאי עסקינן במתניתין [באיזה אופן עוסקת משנתנו]?!}

^{אילימא, שפדאוהו מן השבאי לפני יאוש הבעלים - כך הרי אי אפשר לומר, שהרי אם כן: לשום בן חורין, אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון?! והרי עדיין עבדו של ראשון הוא, ומעולם לא נפקעה בעלותו מהעבד.}

^{אלא, שמא תאמר, מדקתני לשום בן חורין "לא ישתעבד" - נפרש את משנתנו, כשפדאוהו לאחר יאוש הבעלים, ועבד שנתייאש ממנו בעליו יוצא לחירות, משום שיאוש הרי הוא כהפקר, ולכן כשפדאוהו לשום בן חורין הרי זה לא ישתעבד.}

^{אי אפשר לומר כן, כי תיקשי: לשום עבד - דמשמע: אפילו פדאוהו לשם עבדות של הפודה - אמאי ישתעבד לרבו הראשון?! והלא היאוש מוציאו לחירות.}

^{ואם כן באיזה אופן עוסקת משנתנו!?}

^{אמר, פירש אביי: לעולם עוסקת משנתנו לפני יאוש הבעלים.}

^{והא דקתני: "לשום עבד ישתעבד", היינו לרבו ראשון [וכדקא סלקא דעתין]. כי בין אם נתכוין הפודה לפדותו לשם עבדות לבעליו, ובין אם נתכוין לשם עבדות לעצמו, הרי הוא חוזר לראשון, היות ולא נתייאש ממנו.}

^{והא דקתני: "לשום בן חורין לא ישתעבד", היינו שיוצא לחירות, ואינו עבד לא לרבו הראשון, ולא לרבו השני [כלומר: לפודה].}

^{והטעם: לרבו השני [לפודה] לא משתעבד מן הדין, דהא לשום בן חורין פרקיה [פדאהו].}

^{לרבו הראשון נמי לא משתעבד - מתקנת חכמים! שאם לא כן, דלמא ממנעי ישראל ולא פרקי ליה [שמא יימנעו ישראל מלפדות את העבדים]! שהרי כל מטרתם היא לפדותו לחירות. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד לרבו הראשון - ולא חש לחשש האמור - משום דקסבר:}

^{כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים! ואף על מנת שישארו עבדי ישראל, מצוה היא לפדותם מן הגויים; ולפיכך, אף אם ישאר עבד, לא ימנעו מלפדותו, ואין צורך לתקן שיצא לחירות.}

^{רבא אמר, פירש את משנתנו:}

^{לעולם, איירי מתניתין, כשפדאוהו לאחר יאוש.}

^{והא דקתני: "לשום עבד ישתעבד", היינו לרבו שני! ו"לשום עבד", היינו, לקנותו לעצמו לעבד, שהיות ונתייאש ממנו הראשון, הרי כבר יצא העבד מרשותו, וכיון שנתכוין השני לקנותו לעצמו, הרי הוא נעשה עבדו.}

^{והא דקתני: "לשום בן חורין לא ישתעבד", היינו, לא לרבו הראשון, ולא לרבו השני! אלא יוצא לחירות.}

^{וטעמא דמילתא: לרבו שני לא ישתעבד - דהא לשום בן חורין פרקיה! ולא נתכוין לקנותו לעצמו.}

^{לרבו ראשון נמי לא ישתעבד - דהא לאחר יאוש של הראשון הוה, וכבר פקע קניינו בעבד.}

^{ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד לרבו הראשון, כי אף שמן הדין כבר פקע שעבודו של ראשון, שהרי נתייאש ממנו, בכל זאת תקנו חכמים שיחזור וישתעבד לו, וטעמא כדחזקיה.}

^{דאמר חזקיה: מפני מה אמרו: בין כך ובין כך ישתעבד?} 

^{כדי שלא יהא כל אחד ואחד מהעבדים שרוצים להשתחרר, הולך ומפיל את עצמו לגייסות ונשבה בידיהם, כדי שיפדוהו ישראל משביו. ויסמוך על כך שיתייאש רבו הימנו ויצא לחירות לכשייפדה, ונמצא מפקיע את עצמו מיד רבו.}

^{לכך תיקנו חכמים שיחזור להשתעבד לו.}

^{מיתיבי לרבא מהא דתניא: עבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין, לא ישתעבד - דברי חכמים.}

^{אמר להן רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים.}

^{והרי בשלמא לאביי, דאמר לפני יאוש נחלקו, וטעם חכמים הוא משום התקנה, כדי שלא ימנעו מלפדותו, היינו דקאמר להו רבן שמעון בן גמליאל והשיבם: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים, ואין צורך בתקנה.}

^{אלא לרבא, דאמר לאחר יאוש נחלקו, ואמרו חכמים דמעיקר הדין אינו משתעבד לרבו ראשון, לפי שפקע שעבודו של ראשון ממנו -  וכי האי, כלומר: וכי תשובת רשב"ג לדבריהם הוא: "כשם שמצוה לפדות בני חורין כן מצוה לפדות את העבדים"!?}

^{והלא טעמא דרבן שמעון בן גמליאל לאו משום הכי הוא, אלא משום דחזקיה הוא, כדי "שלא יהא כל אחד מפקיע את עצמו מיד רבו"!}

^{אמר לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן, ונסתפק בכונתם, האם כשאמרו "לשום בן חורין לא ישתעבד" לרבו ראשון, היינו לאחר יאוש, או אף קודם יאוש אמרו כן? ולכן השיבם לצדדים.}

^{והכי קאמר להו:}

^{אי לפני יאוש קאמריתו "לא ישתעבד לרבו ראשון", וטעמכם הוא משום תקנה, כדי שלא ימנעו מלפדותו - אין לחוש לכך, והיינו שאמר להם: "כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים"!}

^{ואי לאחר יאוש קאמריתו "לא ישתעבד", ומעיקר הדין אמרתם כן, לפי שכבר פקע שם בעליו ממנו - תשובתי על כך:}

^{מפני התקנה הרי הוא חוזר ומשתעבד לראשון, כדחזקיה "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל את עצמו לגייסות, ומפקיע עצמו מיד רבו".}

^{ומקשינן: ולרבא, דאמר איירי מתניתין לאחר יאוש, ולרבו שני הוא משתעבד כשפדאו לשם עבדות, תיקשי:}

^{רבו שני - ממאן קני ליה לאותו עבד - הרי מהגוי השבאי קנאו.}

^{והרי שבאי גופיה - שהוא גוי - מי קני ליה לעבד גוי, עד שיהא יוכל למוכרו לאחר!?}

^{ומשנינן: אין, אכן קני ליה השבאי הגוי את העבד הגוי למעשה ידיו שיהיו לרבו [ואף שאינו קונה בו קנין הגוף], ואת הקנין הזה הוא מוכר לפודה, בכסף שהוא נותן. כדאמר ריש לקיש: מנין לגוי, שקנה את הגוי למעשה ידיו?} 

^{שנאמר: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, מאת הגויים אשר סביבותיכם [סביב לארץ ישראל] מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם [בארץ ישראל], מהם תקנו [עבד ואמה] "!}

^{והרי היה לו לכתוב לומר: "מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם", ולא הוצרך לכפול "מהם תקנו"; אלא לכך כפל הכתוב, כדי ללמד:}

^{דף לח - א}

^{אתם [ישראל] קונים מהם [מבני התושבים הגויים] עבדים לקנין הגוף, ולא הם [הגויים] קונים [את אחד] מכם קנין הגוף!}

^{וכן לא הם קונים זה מזה, אין גוי קונה גוי אחר קנין הגוף.}