מסכת גיטין דף ל

^{כי משוו בית דין שליח במקום שליח שבא ממדינת הים: האם ממנים את השליח דוקא בפניו של השליח הראשון, או שמא אפילו שלא בפניו?} 

^{הדר פשטה רבא:}

^{בית דין ממנין שליח בין בפניו בין שלא בפניו.}

^{וכן שלחו מתם [מארץ ישראל]: בין בפניו בין שלא בפניו.}

^{מעשה בההוא גברא דנתן גט לאשתו, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין, ליהוי גיטא! כלומר, התנה את הגירושין, שלא יחולו אלא אם כן לא יחזור לעיר זו תוך שלשים יום, ואם יחזור יתבטלו הגירושין.}

^{והלך משם, ואתא בחזרה לקראת סוף הזמן האמור. והגיע עד העיר, אלא שלא היה יכול להכנס לתוכה, משום דפסקיה מברא [מעבר המים הפסיקו, שהיתה המעבורת מעברו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור].}

^{אמר להו ממקומו שמעבר לנהר, לאנשי העיר:}

^{חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]!}

^{ונתכוין לומר: הרי נתבטל התנאי שהתניתי כי הרי באתי, ואין הגט גט.}

^{אמר שמואל: לא נתקיים תנאו, ושפיר חלו הגירושין, ולא נתבטלו. כי היות ולא נכנס לתוך העיר, לא שמיה מתיא [אין זו קרויה ביאה לעיר], כלומר: אף שבאונס לא בא, הרי סוף סוף לא בא.}

^{והטעם הוא, או משום ש"אין אונס בגיטין", כלומר: אין טענת אונס מועילה בתנאי גיטין כלל, ואפילו נתקיים תנאי הגירושין באונס הרי חלו הגירושין; ואפילו לדעת הסובר: "יש אונס בגיטין" היות ואונס זה אונס שכיח הוא, היה לו להתנות כן מראש.}

^{מעשה בההוא גברא דאמר להו בשעת מסירת הגט:}

^{אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין [אם לא אפייסנה לאשתי עד שלשים יום] ליהוי גיטא מעכשיו.}

^{אזל פייסה בדברים והרבה עליה רעים שתתרצה לו, ולא איפייסא.}

^{אמר רב יוסף: חלים הגירושים, שהרי מי יהיב לה תרקבא דדינרי [וכי נתן לה שלשה קבים דינרים] ובכל זאת לא איפייסא!? והרי לא נתן לה, ואין זה חשוב שפייסה, כי אף זה בכלל תנאו שיפייסנה אפילו בדבר גדול עד שתתפייס לו, ונמצא שנתקיים התנאי שאם לא יפייסנה יחולו הגירושין.}

^{איכא דאמרי כך אמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה!? הא פייסה ולא איפייסה [וכי צריך הוא לתת לה תרקבא דדינרי!? הרי פייסה במה שצריך, אלא שהיא לא נתפייסה].}

^{כלומר: היות ואנוס הוא מלקיים את תנאו, שהרי אין לו כל כך הרבה כסף, אי אפשר שיחולו הגירושין על ידי תנאי שנתקיים באונס.}

^{ומבארת הגמרא:}

^{הא - לישנא בתרא - כמאן דאמר "יש אונס בגיטין".}

^{הא - לישנא קמא - כמאן דאמר "אין אונס בגיטין". אגב המשנה שנשנתה לעיל כח א: "המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים", נשנו כאן שתי המשניות הבאות.}

^{מתניתין:} 

^{המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, על מנת להיות מפריש עליהן מחלקן, כלומר: אם התנה עמהם שיפרע את חובו מן התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני שהוא עתיד להפריש, שבמקום ליתנם להם, יקחם לעצמו בפרעון חובו. הרי זה מפריש עליהן ונוטלם לעצמו, בחזקת שהן [הלווים] קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או שמא העשיר העני, ונמצא שהוא גוזל את השבט או את העניים, וגם אינו מקיים מצות נתינה.}  

^{ואם מתו הלווים, הרי המלוה צריך ליטול רשות מן היורשים להמשיך לעשות כן, כי אין חוב אביהם מוטל עליהם לפרוע, ולכן יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו של אביהם על ידי המתנות, ואם יתנו לו רשות יעכבם לעצמו.}

^{ואם הלוון בפני בית דין ומתו הלווים, אינו צריך ליטול רשות מן היורשין, ומשום שיש כח ביד בית דין להטיל חוב זה על כל השבט ועל כל העניים, שהרי תקנת כולם היא, שיימצא להם מעות להלואה.}

^גמרא: 

^{תמהה הגמרא על המבואר במשנה שיכול הוא להתנות ליטול את מתנותיו בפרעון חובו, ומשמע: אף על גב דלא אתו לידיה [אף על פי שעדיין לא הגיעו המתנות לידי הלווים] והחזירום למלוה - ואיך אפשר שבלי נתינה כלל יטלם המפריש לעצמו!? והרי עדיין אין המתנות של הלווין אלא של כל השבט ושל כל העניים, והאיך יכולים הם ליתנם למלוה שלהם!? ועוד: האיך יצא המלוה ידי נתינה, כל עוד שלא נתן את מתנותיו!?}

^{אמר רב: בלווים שהיו מכרי כהונה ולויה של המלוה עוסקת משנתנו.}

^{כלומר: היו הלווים מכריו של המלוה, ואין רגיל המלוה ליתן את מתנותיו אלא להם; והיות ודבר ברור הוא שהמלוה יתן להם את מתנותיו, כבר הסיחו השאר את דעתם מן המתנות, וכאילו באו המתנות לידיהם של אלו. ושמואל אמר: משנתנו עוסקת במזכה המלוה להם [ללויים] את המתנות על ידי אחרים אחר שהפרישם; ואחר כך נוטלם המלוה לעצמו. עולא אמר: הא מני - משנתנו - רבי יוסי היא, דאמר בכמה מקומות: עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה.}

^{כלומר: מפני התקנה, זיכו חכמים אף את מי שאינו ראוי להיות זוכה. ואף כאן משום תקנה שימצאו מי שילוה אותם, תיקנו שיהיו הכהן הלוי והעני זוכים במתנות; ולכן יכול המלוה ליטלם בפרעון חובו.}

^{ומפרשת הגמרא: כולהו [שמואל ועולא] כרב לא אמרי לפרש את משנתנו, כי "במכרי כהונה ולויה" לא קתני במשנתנו, ומשמע שיכול להיות מפריש אף שאין הלווים מכריו.}

^{וכולהו [רב ועולא] כשמואל לא קאמרי לפרש את משנתנו, כי "במזכה להן על ידי אחר" לא קתני במשנתנו.}

^{כולהו [רב ושמואל] כעולא נמי לא אמרי, כי כיחידאה לא מוקמינן [אין לפרש את המשנה כדעת יחיד].}

^{תנו רבנן: א. הנותן מעות לסוחר על מנת שימכור לו את תבואתו לכשתצמח, אסור לפסוק עמו שיתן לו את התבואה כפי מחירה עכשיו משום איסור ריבית, כי שמא יהיה מחיר התבואה בזמן האספקה יקר יותר מאשר מחירה בזמן הפסיקה, ונמצא הנותן מרויח את ההפרש בשכר המעות שהקדים לסוחר, ויש בזה איסור ריבית מדרבנן.}

^{ב. אם "יצא השער" מותר לפסוק כפי השער של היום, ואף מותר לו לפסוק שאם יהא השער בזמן האספקה זול יותר מאשר השער של עכשיו שיקבל כשער הזול.}

^{ב. המלוה את חבירו והגיע שנת השמיטה, הרי החוב נשמט בסופה של שנת השמיטה, והוא הנקרא "שמיטת כספים".}

^{המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, וכמבואר במשנתנו.}

^{ופוסק עמהן כשער הזול, יתבאר בהמשך הגמרא - ואין בו משום רבית, ואף שהקדים זה את מעותיו ולא יצא השער.}

^{ואין שביעית משמטתו, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.}

^{ואם בא לחזור בו המלוה אינו חוזר, ומפרש לה ואזיל.}

^{נתייאשו הבעלים מן החוב, שוב אין מפריש עליהם, כלומר: אם הלוה מעות את הכהן על מנת שיטול את תרומותיו שבשנה זו, וראה המלוה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מלקבל חובו, ושוב נתקנו שדותיו, אינו יכול ליטול את התרומה והמעשר בחובו, לפי שאין מפרישין תרומה ומעשר לעצמו על החוב האבוד.}

^{אמר מר בברייתא: פוסק עמהן כשער הזול: קא סלקא דעתין שהברייתא באה לחדש, שמותר למלוה לפסוק עם הלווים שיקבל את התרומה בשער של עכשיו ואפילו אם יתייקר השער, ומאידך אם יוזל מחיר התרומה יקבל הוא את התרומה כשער הזול, ולפיכך תמהינן:}

^{והרי פשיטא היא, כי בכל מקום שהותרה הפסיקה, מותר לו לפסוק כשער של עכשיו ואם יוזל המחיר יקבלנו כשער הזול, והיות ואין כאן בעצם הפסיקה על התרומה משום ריבית, יכול הוא לפסוק עמו גם על שער הזול!?}

^{ומשנינן: אין הברייתא באה להתיר לפסוק עמו כשער הזול, אלא הא קא משמע לן: אף על פי שלא פסק עם הלווים על שער הזול, כמי שפסק כן במפורש דמי.}

^{שנינו בברייתא: ואין בו משום רבית:}

^{ומפרשינן: מאי טעמא, והרי יש כאן הקדמת מעות שהיא אסורה משום ריבית דרבנן!?}

^{כיון דכי לית ליה למלוה תרומה משדהו - וכגון שנשתדפו שדותיו - לא יהיב ליה הלוה [אין פורע לו הלווה] מעות אחרים בפרעון חובו, לפיכך כי אית ליה למלוה נמי פירות בשדהו, אין בו משום רבית, ומשום שקרוב הוא להפסד באופן שישתדפו שדותיו, ובאופן זה לא נאסר משום ריבית.}

^{שנינו בברייתא: ואין שביעית משמטתו:}

^{ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דלא קרינא ביה "לא יגוש", שהרי אינו יכול לתובעו כלום, אלא נוטל תרומותיו בלבד.}

^{שנינו בברייתא: ואם בא לחזור אינו חוזר:}

^{אמר רב פפא:}

^{לא שנו - שאין יכול לחזור - אלא בעל הבית בכהן, כלומר: אין יכול המלוה לחזור בו ולומר איני רוצה ליטול תרומה בפרעון חובי, אלא שלם לי את חובי.}

^{אבל כהן בבעל הבית, אם רצה לחזור, כלומר: אם אמר הכהן לבעל הבית איני רוצה שתטול תרומה בפרעון חובך, אלא טול מעותיך, הרי זה חוזר.}

^{דהרי תנן:}

^{נתן לו הקונה למוכר מעות, ולא משך הימנו עדיין את הפירות, הרי זה יכול לחזור בו, כי "מעות אינן קונות"; ואף הכהן הזה יכול לחזור, מפני שאף כי נתן המלוה מעות בשביל התרומה, הרי עדיין לא משך אותה המלוה.}

^{שנינו בברייתא: נתייאשו הבעלים, אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד:}

^{תמהה הגמרא: פשיטא!?} 

^{ומשנינן: לא צריכא דאקון שכבר עלתה התבואה בקנה, ואז יבשו ונתייאש, וחידוש יש בדבר: כי מהו דתימא אקנתא מילתא היא, דמשעלו בקנה אפילו אם מתייבשים חוזרים הם ומיתקנים, ודבר לא שכיח הוא שיתקלקלו לגמרי, ואם כן אין זה יאוש טוב.}

^{קא משמע לן משנתנו שיאוש הוא, והפסיד את חובו.}

^תניא:

^{רבי אליעזר בן יעקב אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בבית דין, ומתו, הרי זה מפריש עליהן בחזקת אותו השבט.}

^{והמלוה את העני בבית דין, ומת העני, הרי המלוה מפריש עליו בחזקת עניי ישראל.}

^{רבי אחי אומר: בחזקת עניי עולם.}

^{ומפסיקה הגמרא בהבאת הברייתא כדי לפרשה: מאי בינייהו בין תנא קמא לרבי אחי?}  

^{דף ל - ב}

^{איכא בינייהו: אם יכול להפריש בחזקת עניי כותיים [שאינם "עניי ישראל" אלא "עניי עולם"] שבעיר, כשאין בעיר עניי ישראל.}

^{דעת תנא קמא: אינו יכול להפריש על עניי כותים, היות ולדעתו "גרי אריות" הם ולא "גרי אמת", ולכן כשיש בעיר עניי כותים בלבד, אין הוא מפריש בשבילם, אלא מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם.}

^{דעת רבי אחי: "גרי אמת" הם, ואף עליהם יכול להפריש.}

^{וכאן שבה הגמרא להמשך הברייתא: העשיר העני, אין מפריש עליו, וזכה הלה [הלוה] במה שבידו, כלומר: אין צריך לשלם את חובו ממקום אחר, שכך התנו, שיהא הפרעון מן המעשר בלבד, וכשאין מעשר הפסיד המלוה.}

^{ומקשינן: ורבנן [חז"ל]: מאי שנא למיתה דעבוד רבנן תקנתא, ומאי שנא לעשירות דלא עבוד רבנן תקנתא [מה הפרש יש בין מיתה, שתיקנו חכמים להמשיך ולהפריש בחזקת עניים אחרים; ואילו כשהעשיר העני לא התקינו חכמים כן]!?}

^{ומשנינן: כי מיתה שכיחא [דבר מצוי הוא], ולדבר מצוי התקינו חכמים תקנות, אבל עשירות מילתא דלא שכיחא היא, ובמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא.}

^{אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זה הוא מה שאומר העולם]: אם שמעת שחברך מית - אשר [לשון "שריר וקים"], אבל אם שמעת שאיתעשר חברך, לא תאשר, [אם שמעת שחברך מת - האמן והחזק את הדבר; אבל אם שמעת על חברך שהתעשר, אל תאמין].}

^{שנינו במשנה: מת, צריך ליטול רשות מן היורשים, אם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות מן היורשים:}

^{הברייתא הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות}

^{תניא בברייתא:}

^{אלו הן היורשין, שאין צריך ליטול מהן רשות אם הלוה את אביהם בפני בית דין: רבי אומר: יורשין שירשו, ומפרש לה ואזיל.}

^{תמהה הגמרא: ומי איכא יורשין דלא ירתי [וכי יש יורשים שאינם יורשים] עד שהוצרך רבי לפרש "יורשים שירשו"!?}

^{אלא אמר רבי יוחנן לפרש:}

^{יורשים שירשו קרקע אין צריך ליטול מהן רשות, ולא יורשים שירשו כספים בלבד, שאלו אפילו אם הלוה את אביהם בפני בית דין, צריך הוא ליטול רשות מהם.}

^{אמר רבי יונתן:}

^{הניח האב - שלוה בפני בית דין - קרקע מלא מחט ליורשיו, הרי המלוה גובה את המתנות בשווי מלא מחט בלבד, בלי ליטול רשות מן היורשים.}

^{ואם הניח מלא קרדום הרי זה גובה בשווי מלא קרדום.}

^{כלומר: כשיעור הקרקע שהניח אביהם ליורשיו, כשיעור זה יגבה המלוה ולא יותר.}

^{ורבי יוחנן אמר:}

^{אפילו הניח האב ליורשיו מלא מחט בלבד, הרי המלוה גובה מן היורשים מלא קרדום, וכמעשה דקטינא דאביי.}

^{תנו רבנן:}

^{ישראל שאמר ללוי: "מעשר יש לך בידי שהפרשתי מתבואתי לצורכך", ולא אמר ללוי כמה מעשר יש לו, אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומפרש לה ואזיל.}

^{ואם נתן מידה, וכגון שאמר: "כור מעשר יש לך בידי שהפרשתי עבורך", חוששין לתרומת מעשר שבו.}

^{שואלת הגמרא: מאי קאמר? אמר פירש אביי, הכי קאמר:}

^{ישראל שאמר ללוי: "מעשר יש לך בידי, והילך דמיו ומכור לי את המעשר", ונטל הלוי את דמי המעשר - אין חוששין שמא אחר שקיבל הלוי את הדמים מן הישראל, עשאו הלוי - למעשר שביד הישראל - תרומת מעשר על מקום אחר, כלומר: על מעשר אחר שביד הלוי הטבול לתרומת מעשר.}

^{כי היות ואין הלוי יודע כמה מעשר יש לו ביד הישראל, ודאי לא עשה אותו תרומת מעשר על מקום אחר.}

^{אבל אם אמר לו הישראל: "כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו", היות ויודע הלוי את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל, לכן אסור הישראל לאכול את המעשר, כי חוששין שמא עשאו הלוי למעשר שביד הישראל תרומת מעשר על מקום אחר.} 

^{ותמהה הגמרא: וכי אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר [שנוטלים כסף עבור המעשר, ואחר כך עושים אותו תרומת מעשר] ומפסידים את הישראל הקונה!?}

^{אלא אמר רב משרשיא בריה דרב אידי, הכי קאמר בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי: "מעשר לאביך בידי} 

^{- וכך הודעתי גם לאביך - והילך דמיו ומכור לי את המעשר שירשת מאביך", אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, היות ולא היה אביו יודע את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל.}

^{אבל אם אמר הישראל: "כור מעשר לאביך בידי - וכך גם הודעתי לאביך - והילך דמיו", כי אז חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, שהרי יודע היה אביו את כמות המעשר שביד הישראל.}

^{ותמהה הגמרא: וכי נחשדו חברים לתרום תרומת מעשר על מקום אחר שלא מן המוקף [כאשר אין התרומה המופרשת סמוכה למעשר הניתר על ידה], והרי אסור לתרום שלא מן המוקף, ומשום שיש לחוש שמא אין המעשר בעין באותה שעה!?}

^{אלא אמר רב אשי: הכי קאמר:}

^{בן של ישראל שאמר ללוי: "כך אמר לי אבא לפני מותו: מעשר לך בידי, או מעשר לאביך בידי", חושש הלוי מקבל המעשר לתרומת מעשר שבו [הראויה לינטל ממנו], כלומר: שמא עדיין לא נטל הישראל תרומת מעשר ממנו.}

^{ואף על פי שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם עד שיתקן כל פירות טבלים שבידו, מכל מקום חושש הלוי שמא לא הפריש הישראל את תרומת המעשר, והטעם: כיון דלא קיץ [אין הכמות קצובה] לא הוה מתקן ליה בעל הבית, כלומר: כיון שלא הזכיר האב בצוואתו סכום קצוב של המעשר, שמא אף הוא עצמו לא ידע כמה יש בו, ולכן לא תיקנה.}

^{אבל אם אמר: "כך אמר לי אבא: כור מעשר לך בידי, או כור מעשר לאביך בידי", אין חוששין [אין חושש הלוי] לתרומת מעשר שבו, כלומר: סומך הלוי שכבר תיקן האב המת את המעשר.}

^{והטעם: כיון דקיץ [כמות המעשר קצובה וידועה], ודאי תקוני תקניה בעל הבית, ומשום שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם, עד שיתקן את כל הטבלים שבידו.}

^{תמהה הגמרא: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר!? והרי המעשר של הלויים הוא, והם התורמים אותו, ואין אדם יכול לתרום את של חבירו שלא מדעתו של חבירו!? ומשנינן: אין, אכן יש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר - כי ברייתא זו אבא אלעזר בן גמלא היא!} 

^{דתניא: אבא אלעזר בן גמלא אומר:}

^{כתיב: "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר [ראשון] אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר [והיא תרומת מעשר]. ונחשב לכם תרומתכם [תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים וטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש], כדגן מן הגורן [כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן], וכמלאה מן היקב [כתרומת תירוש ויצהר הניטלת מן היקבים] "}
 

^{דף לא - א}

^{בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ["כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב"], ואחת תרומת מעשר ["ונחשב לכם תרומתכם"]; והקישם הכתוב זה לזה, כדי ללמד:}

^{כשם שתרומה גדולה:} 

^{א. ניטלת באומד [ללא חישוב מדויק], כלומר: אחד מחמשים שאמרו חכמים להפריש תרומה, הרי היא ניטלת במאומד, היות ואם טעה בחשבון אין כאן איסור מן התורה, שהרי אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה.}

^{ב. וניטלת במחשבה, שאם רצה נותן עיניו בצד זה ועושהו תרומה, ואוכל בצד אחר, ומשום שנאמר "ונחשב".}

^{כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.}

^{ג. וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.}