מסכת גיטין דף כח

^{ואם מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת ומכיר הוא אותם, או שמצאו לגט בין כליו, כי אז אפילו אם מצאו לזמן מרובה, הרי הוא כשר.}

^{איתמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה אין מחזירין אלא כשלא שהה אדם שם כדעת יש אומרים שבברייתא.}

^{רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה שלא עבר אדם שם, כדעת רבי שמעון בן אלעזר.}

^{ומקשינן: עד שהאריכו אמוראים אלה לפרט את השיעור, לימא מר [יאמר האחד]: הלכה כמר [כיש אומרים], ומר לימא הלכה כמר [כרבי שמעון בן אלעזר].}

^{ומשנינן: משום דאפכי להו [יש שהיו הופכים את שמות התנאים], ומה שאמר זה לפי הברייתא שלפנינו אמר אחר לפי דבריהם, ולכן הוכרחו לומר את פסק עצמו, ולא הסתפקו בהתיחסות לשם אומריהם.}

^{שנינו במשנה: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא:}

^{ומפרשינן: מאי חפיסה?} 

^{אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה של עור שנותנין בה יין.}

^{ומאי דלוסקמא?} 

^{אמר רבה בר בר חנה: טליקא דסבי, טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם.}

^{מתניתין:} 

^{א. שליח המביא גט לאשה בשליחות בעלה, ובזמן שקיבל השליח את הגט לידיו מהבעל, הניחו [כלומר, נפרד ממנו] כשהבעל הוא זקן או חולה - הרי השליח נותן לה את הגט, והיא מתגרשת בו.}

^{ואין חוששים שמא מת הבעל קודם שנמסר הגט ליד האשה, וממילא בטלה השליחות, אלא מעמידים את הבעל בחזקת שהוא קיים בשעת המסירה! וכדקיימא לן בכל התורה: העמד דבר על חזקתו! והיות ובזמן שנפרד ממנו השליח היה הבעל בחיים, יש לתלות שלא אירע בו שום שינוי ממצבו הקודם, עד שלא יוודע לנו בבירור שמת.}

^{ב. וכן בת ישראל הנשואה לכהן, שהיא אוכלת בתרומה כל זמן שהיא תחת בעלה, אבל לאחר שמת, ואין לה ממנו זרע, שוב אינה אוכלת בתרומה - והלך בעלה הכהן למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה! ואף שאין ידוע לה בודאות שהוא עדיין בחיים, אינה חוששת שמא מת, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא עדיין קיים! ואף זה הוא משום דאזלינן אחר חזקת חיים.}

^{ג. וכן האדם שנתחייב בקרבן חטאת, והוא נמצא במדינת הים, הרי הוא שולח את חטאתו ממקום מושבו שבמדינת הים, ומקריבין אותה עבורו!}

^{ואף שאם מת בינתיים אין החטאת ראויה להקרבה [וכדקיימא לן! חטאת שמתו בעליה, תרעה עד שתמות], ונמצאנו מקריבים חולין בעזרה - אין חוששים שמא מת, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא קיים!} 

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים:}

^{אמר רבא: לא שנו כן, אלא בזקן שלא הגיע לגבורות! שעדיין לא מלאו לו שמונים שנה ["גבורות" היינו שמונים, כדכתיב "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה"].}

^{וכן "חולה" דקתני במתניתין, זהו חולה סתם, שאין חוששים שמא מת, משום שרוב חולים עתידים לעמוד לחיים!} 

^{אבל אם הניח השליח את הבעל כשהוא זקן שכבר הגיע לגבורות, לא יגרש בו השליח עד שלא יוודע לנו בבירור שהבעל עדיין בחיים. משום דחיישינן שמא מת בינתיים.}

^{וכן אם הניחו כשהוא גוסס, חיישינן שמא מת בינתיים, משום שרוב גוססין עתידים למיתה, הלכך לא ימסרנו השליח לאשה.}

^{איתיביה אביי לרבא מהא דתניא:}

^{שליח המביא גט, וכשנפרד מהבעל הניחו כשהוא זקן מופלג - אפילו הוא בן מאה שנה, נותן לה השליח את הגט, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא קיים!} 

^{הרי למדנו, שאף לאחר שהגיע לגבורות, אין חוששים למיתתו, וקשיא לרבא!? ומסקינן: אכן תיובתא [קושיה] היא על דברי רבא מברייתא זו!}

^{ואי בעית אימא: אין מכאן קושיה על רבא, ומשום שדוקא אם הגיע לזקנה מופלגת, כגון מאה שנה, אין חוששים שמת, משום דכיון דאיפליג איפליג!} 

^{כלומר: מאחר שנשתנה מדרך שאר בני אדם והאריך כל כך ימים, אינו קרוב למיתה כשאר האדם, ומסתבר שימשיך ויחיה עוד. אבל אם עבר את גיל הגבורות, שלא הפליג כל כך בזקנה, והרי הוא בן שמונים ואחת או יותר, עד תשעים שנה הרי הוא בחשש מיתה.}

^{רמי ליה [הקשה לו] אביי לרבה, על הא דתנן במשנתנו: המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים!} 

^{ורמינהו מהא דתניא:}

^{כהן הנותן גט לאשתו שהיא בת ישראל, ואומר לה: "הרי זה גיטך, ויחולו הגירושין שעה אחת קודם למיתתו [של הבעל] " - הרי היא אסורה לאכול בתרומה מיד כשנותן לה את הגט, ומשום שבכל רגע יש לחוש שמא ימות מיד לאחריו, ונמצא שחלו הגירושין למפרע ברגע זה, שהרי כן התנה, שיחולו הגירושין רגע קודם מיתתו. וכיון שנתגרשה ממנו, וכבר אינה אשת כהן, הרי היא אסורה בתרומה.}

^{הרי שמע מינה דחיישינן למיתה, ואין מעמידים אותו בחזקת חיים, וקשיא אמשנתנו שנתבאר בה, שאין חוששים למיתה!?}

^{אמר תירץ ליה רבה לאביי:}

^{וכי אטו מתרומה אגיטין קא רמית [אתה מקשה]!? והלא אין דמיון ביניהם.}

^{שדוקא בתרומה חששו חכמים למיתת בעלה הכהן ואסרוה באכילת תרומה, משום שאפשר לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, אלא תאכל מפירות חולין.}

^{אבל בגט, לא חששו למיתת הבעל, משום דלא אפשר לנו לחשוש לכך! שאם תחוש למיתת הבעל, לא יוכל אף אדם לשלוח גט לאשתו ממדינת הים, ותתעגנה הנשים.}

^{ואכתי רמי [יש להקשות] אף מתרומה אתרומה:}

^{דהא במשנתנו תנן: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים! אלמא, אף לגבי תרומה לא חיישינן שמת בעלה וכבר נאסרה באכילתה.}

^{ורמינהו: והא תניא: כהן הנותן גט לאשתו, ואומר לה: "הרי זה גיטך, ויחול שעה אחת קודם מיתתי" - אסורה לאכול בתרומה מיד! דחיישינן בכל שעה שמא ימות.}

^{אמר תירץ רב אדא בריה דרב יצחק:}

^{לעולם לא חיישינן למיתה, אלא אזלינן אחר חזקת חיים, כדמוכח ממשנתנו. ושאני התם, בברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה, משום שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו! שהרי ודאי שאי פעם ימות הבעל, ויחולו הגירושין שעה אחת קודם לכן, ותיאסר אז האשה באכילת תרומה, ולכן בכל שעה יש לחשוש שמא זו היא השעה שעתידה האשה להיאסר בה.}

^{מתקיף לה רב פפא לרב אדא:}

^{והלא אף במגרש שעה אחת קודם מיתתו אין ודאות שתיאסר האשה אי פעם באכילת תרומה, דממאי דאיהו מיית ברישא [מנין לנו שימות הבעל תחילה] ויחולו הגירושין שעה קודם לכן!?}

^{דלמא איהי מייתא ברישא [האשה תמות תחילה], ולא יחולו הגירושין לעולם, ונמצא שכל חייה לא תיאסר באכילת תרומה.}

^{ושוב קשיא, אמאי לא נעמיד את הבעל בחזקת שהוא קיים!?}

^{אלא אמר אביי: לא קשיא הסתירה שבין הברייתא למשנתנו.}

^{הא - משנתנו - רבי מאיר היא, דלא חייש למיתה של הבעל, ומעמידו בחזקת שהוא קיים.}

^{והא - ברייתא - רבי יהודה היא, דחייש למיתה, ואינו סומך על חזקת חיים, ולכן הוא אוסר את האשה באכילת תרומה, משום שחושש שמא ימות הבעל ונמצאת האשה מגורשת למפרע שעה קודם לכן.}

^דתנן:

^{הלוקח יין מבין הכותים, ואין לו כלים להפריש לתוכם את התרומה והמעשרות של היין - הרי הוא אומר: שני לוגין [מתוך מאה לוגי היין] שאני עתיד להפריש אותם לבסוף, הרי הן תרומה! שכן היא שיעור תרומה של עין בינונית, אחד מחמישים.}

^{ועשרה לוגין [מתוך מאה הלוגין] שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון!} 

^{ותשעה לוגין מתוך תשעים לוג הטבל שנותרו ביין, הרי הן מעשר שני!} 

^{ומיחל [מחלל] את המעשר שני על מעות שיש לו בבית! לפי שמעשר שני עצמו אסור באכילה מחוץ לירושלים, אלא יש לחללו על מעות, והמעות נכנסים תחתיו בקדושת מעשר שני. ואחר שעשה כן, הרי הוא שותה מיד את היין, אף קודם שהפריש את התרומה והמעשר, ועדיין הם נמצאים בתוך היין! לפי שיוברר הדבר למפרע, שאותם לוגים שלבסוף יפריש, מעיקרא חלה עליהם קדושת תרומה ומעשר, וכל שאר היין נחשב לחולין מתוקנים.}

^{דברי רבי מאיר.}

^{רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין לעשות כן! משום דחיישינן שמא אחר שישתה מן היין, יבקע הנוד, וילך שאר היין לאיבוד, ושוב לא יוכל להפריש ממנו ולברר למפרע את התרומה והמעשר, ונמצא למפרע ששתה טבל.}

^{וכשם שחושש רבי יהודה לבקיעת הנוד, ואינו מעמידו בחזקת שהוא קיים, כן הוא חושש למיתת הבעל ואינו סומך על החזקה, והברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה נאמרה לשיטתו.}

<sup>ורבי מאיר שאינו חושש לבקיעת הנוד אלא סומך על חזקתו שהוא קיים, כמו כן אינו חושש למיתת הבעל, ומשנתנו נאמרה לשיטתו.


דף כח - ב</sup>

^{רבא אמר ליישב את סתירת המשנה והברייתא: חלוק הוא דין משנתנו מדין הברייתא ד"הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי", שהרי במשנתנו החשש הוא שמא כבר מת הבעל, ולשמא מת לא חיישינן! משום דמוקמינן ליה על חזקתו שהוא עדיין בחיים.}

^{אבל בברייתא, אף אם עדיין לא מת, אלא ימות בעוד שעה כבר חל גיטה מעכשיו ומיד נאסרת בתרומה, ולשמא ימות חיישינן! שהרי אין אנו באים לומר שכבר מת ולגרע את חזקת החיים, אלא רק חיישינן שימות בעתיד.}

^{הבין רב אדא בר מתנא מדברי רבא - שנחלק על אביי שהעמיד את המשנה והברייתא במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו גבי נוד - שלדעתו, הן המשנה והן הברייתא כדברי הכל הם; ולפיכך:}

^{אמר הקשה ליה רב אדא בר מתנא לרבא:}

^{והא נוד היין שלא חשש רבי מאיר לבקיעתו, דהרי כשמא ימות הוא, שהלא אם יבקע בעתיד לאחר שתרם ממנו, תתבטל התרומה למפרע.}

^{ובכל זאת פליגי בזה רבי מאיר ורבי יהודה! הרי שמע מינה, דאף לשמא ימות לא חייש רבי מאיר, והאיך תתפרש הברייתא לדעתו!? אמר [תירץ] רב יהודה מדסקרתא:}

^{שאני נוד שלא חשש בו רבי מאיר שמא יבקע, משום דאפשר דמסר ליה לשומר שישמרנו שלא יבקע, אבל ל"שמא ימות" אף רבי מאיר חושש.}

^{מתקיף לה רב משרשיא: מה תועיל המסירה לשומר לסלק את חשש הבקיעה? הלא ערביך ערבא צריך [הערב שהבאת אף הוא זקוק לערב; ומשל הוא, שאף הערב עצמו שאחראי על הלווה שישלם את חובו, אף הוא צריך אדם נוסף שיהיה ערב לו שיעמוד בערבותו].}

^{כלומר: הרי יש לחוש שמא השומר עצמו יפשע בשמירה, ויבקע הנוד.}

^{אלא אמר רבא: אכן אין לומר שהן המשנה והן הברייתא דברי הכל היא, אלא:}

^{לשמא מת לא חיישינן אף לרבי יהודה החושש לבקיעת הנוד, ומשנתנו אתיא שפיר לדברי הכל.}

^{אבל באם חיישינן לשמא ימות, מחלוקת תנאי היא! שרבי מאיר אינו חושש אף לכך, ורק רבי יהודה הוא זה שחושש לכך, וכשיטתו נשנתה הברייתא.}

^{שנינו במשנה: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:}

^{ותמהינן: והא בחטאת בעינא סמיכה בידיו של בעל הקרבן על ראש קרבנו, ואם כן איך הוא יכול לשלוח את חטאתו על ידי שליח!? והלא אי אפשר שיסמוך השליח תחתיו, כדתניא בתורת כהנים: "וסמך את ידו" - ולא יד שלוחו!}

^{אמר תירץ רב יוסף: הכא במאי עסקינן: בקרבן חטאת של נשים, ואין הנשים סומכות, משום שנאמר: "דבר אל בני ישראל, וסמך וכו'", בני ישראל סומכים, ואין נשים סומכות!}

^{רב פפא תירץ ואמר: משנתנו עוסקת בחטאת העוף שהיא אינה טעונה סמיכה, ולכך הוא יכול לשולחה על ידי שליח.}

^{כאן שבה הגמרא לשלשת האופנים שנזכרו במשנתנו, שמעמידים את האדם בחזקת חי:}

^{א. המביא גט, והניח השליח את הבעל כשהוא זקן או חולה, הרי הוא נותנו לאשה, בחזקת שבעלה קיים!}

^{ב. בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים!} 

^{ג. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים - ומבארת הגמרא שצריכא משנתנו להשמיענו חידוש זה בכל שלושת האופנים; ומשום:}

^{דאי אשמועינן בגט בלבד דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בגט הדין כן, משום דלא אפשר לגרש שום אשה כשנמצא בעלה ממדינת הים, אם לא נסמוך על חזקת החיים שלו.}

^{אבל לענין תרומה, דאף אם נאסור את האשה באכילתה, אפשר לה להתקיים על ידי אכילת חולין, אימא לא סמכינן אחזקה, וחיישינן למיתת הבעל.}

^{ואי אשמועינן בתרומה דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בתרומה הדין כן, משום דזימנין דלא אפשר לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, וכגון שהיא עניה, וכל מזונותיה הם ממה שנוטלת תרומה בבית הגרנות.}  

^{אבל בחטאת העוף הייתי אומר: מספיקא לא ליעול [לא נתיר להביא] חולין לעזרה! שהרי אם מת אין החטאת ראויה להקרבה.}

^{לפיכך צריכא משנתנו להשמיענו, בכל שלושת האופנים האלו, שמעמידים את האדם בחזקת חי.}

^{מתניתין:} 

^{שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו [הסכימו לדברים אלו]!}

^{ואלו הן:}

^{א. על עיר שהקיפה כרקום [מצור של אויב] ובתוכה בני אדם.}

^{ב. ועל הספינה המוטרפת בים, ועדיין לא טבעה ובתוכה בני אדם.}

^{ג. ועל אדם היוצא לידון בבית דין על דבר שעונשו מיתה, ועדיין לא נגמר דינו להיהרג - שכל בני אדם אלו, אף שהם בסכנת חיים, כל זמן שלא נודע לנו מה עלה בסופם, הרי הן בחזקת קיימין! ואם הם כהנים, נשותיהם מותרות באכילת תרומה, ולא חיישינן שמא מתו בעליהן.}

^{וכן לענין גט, אם מסר אחד מהם גט ביד שליח, וקודם שמסרו השליח לאשה נכנס הבעל באחת מסכנות החיים האלו, ימסרנו השליח לאשה.}

^{אבל עיר שכבר כבשה הכרקום [האויב הצר עליה], חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.}

^{וכן ספינה שכבר אבדה בים, חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.}

^{וכן מי שכבר נגמר דינו למיתה, והרי הוא יוצא ליהרג - אין אלו בחזקת חיים, אלא ספק חיים ספק מתים הם, ולפיכך, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים!} 

^{שאם בת ישראל נשואה לאחד מהם שהוא כהן, לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא מת, ואסורה בתרומה.}

^{ולעומת זאת, אם בת כהן נשואה לאחד מהם שהוא ישראל, אף היא לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא לא מת בעלה הישראל, וכל זמן שהיא תחתיו דינה כישראל, ואינה אוכלת בתרומה.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: והיוצא ליהרג, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים!}

^{אמר רב יוסף:}

^{לא שנו במשנתנו שהיוצא ליהרג אינו אלא ספק מת, אלא ביוצא ליהרג בבית דין של ישראל!} 

^{ומשום שאף לאחר שנגמר דינו, אם מתגלה לבית דין צד זכות על הנידון, הרי הם מחזירים את הדין ופוטרים אותו מהמיתה. הלכך, לחומרא אנו חוששים שמא עדיין הוא חי.}

^{אבל היוצא ליהרג בבית דין של גויים, מחזיקים אותו למת ודאי, ואף לחומרא אין חוששין שמא הוא חי.}

^{משום דכיון דגמיר ליה דינא לקטלא, מיקטל קטלי ליה! לאחר שגמרו את דינו להריגה, שוב אינם חוזרים בהם, וודאי הרגוהו לבסוף.}

^{אמר ליה אביי: הלא בית דין של גויים נמי לפעמים הם מחזירים את הדין ופוטרים את הנידון, משום דמקבלי שוחדא [שוחד] כדי שיזכוהו! ואם כן, אף ביוצא ליהרג בבית דינם, יש לחשוש ולהחמיר בו שמא הוא עדיין חי.}

^{אמר ליה רב יוסף: כי שקלי [אימתי הם מקבלים שוחד] - רק מקמי דלחתום פורסי שנמג! [קודם שנחתם גמר הדין, "פורסי שנמג" הוא פסק דין בלשון פרסית].}

^{אבל לבתר דמיחתם פורסי שנמג, לא שקלי שופטי הגויים שוחד! ובכהאי גוונא ברי לנו שנהרג לבסוף.}

^{מיתיבי לרב יוסף מהא דתנן:}

^{אדם שנגמר דינו בבית דין ליהרג, וברח: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו ליהרג בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני הם עדיו שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה - הרי זה יהרג על ידי בית דין זה! ואף שבית דין זה לא גבה את עדותם של עדי העבירה, הרי הוא סומך על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.}

^{הרי למדנו, שלא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר שנגמר דינו, ופטרו ממיתה, משום שאין הדבר שכיח, וקשיא לרב יוסף!?}

^{ומשנינן: דלמא בורח שאני! כי מאחר שברח מהמקום שבו נידון למיתה, הדבר מוכיח שעדיין גמר דינו עומד בעינו, ולא פטרוהו ממיתה.}

^{תא שמע דלא כרב יוסף מהא דתניא:}

^{אם שמע עד מפי בית דין של ישראל, שהיו אומרים:}

^{איש פלוני מת מיתת עצמו מחמת שעבר עבירה, שלא הרגוהו בידים אלא הכניסוהו לכיפה עד שימות מאליו, וכגון שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות ולקה, ושוב עבר אותה עבירה ולקה עליה, ושחטא בשלישית כונסין אותו לכיפה.}

^{או ששמע מהם שאמרו: איש פלוני נהרג באחת מארבע מיתות בית דין - אף שאינו מעיד על עצם המיתה, ישיאו את אשתו של פלוני זה על ידי עדותו! ואין חוששין שמא עדיין הוא חי ואכתי אשת איש היא.}

^{אבל אם שמע העד מקומנטריסין [ממונים על הריגת החייבים מיתה] של גויים שאמרו: "איש פלוני מת"! וכגון שנידון בדיני המלכות להכלא, בבית מלא עפר עד שימות מאליו - או שאמרו: "איש פלוני נהרג" - אל ישיאו את אשתו על סמך עדות זו.}

^{והרי: מאי "מת", ומאי "נהרג", דקתני בברייתא!?}

^{אילימא ד"מת" היינו ששמע שאמרו שמת ממש, וכן "נהרג" היינו שאמרו שנהרג ממש, וכבר נתקיים גזר דינו, ובזה נאמר שאם שמע כן מפי בית דין של ישראל, משיאין את אשתו -}

^{הרי אי אפשר לומר כך, כי:}

^{דאם כן, כוותיה [דומה לאופן זה] גבי עד מפי קומנטריסים של גויים - שאמרו לו כבר מת או כבר נהרג - אמאי שנינו בברייתא דאל ישיאו את אשתו!!} 

^{והא קיימא לן: דכל שמסיח הנכרי לפי תומו שמת בעלה של אשה פלונית, הימוני מהימני ליה [מאמינים לו] ומשיאים אותה על פיו. כי מאחר ואינו יודע שאנו סומכים עליו להתיר את האשה, ואינו אומר כן בתורת עדות, אלא כמספר סיפור דברים בעלמא, אינו חשוד לשקר.}

^{אלא לאו בהכרח ד"מת" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה יוצא למות, וכן "נהרג" היינו שיוצא ליהרג, ולא ראוהו שמת ונהרג ממש?!}

^{ועם זה קתני, שאם שמע כן בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו! הרי מוכח דלא חיישינן שמא לאחר שנגזר דינו, מצא בית דין צד לזכותו ופטרו מן המיתה, וקשיא לרב יוסף!?}

^{ומשנינן: לעולם אנו עוסקים בכגון ששמע מהם שמת ממש, וכן שמע שנהרג ממש, ודוקא באופן זה מתירין את אשתו להנשא.}

^{ודקאמרת להקשות, דאם כן כוותיה גבי גויים אמאי לא ישיאו את אשתו, והא קיימא לן: דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני!?} 

^{לא קשיא, דהני מילי שנאמן הגוי בעדות אשה כשמסיח לפי תומו, היינו דוקא במילתא דלא שייכי בה! שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.}

^{אבל במילתא דשייכי בה, ומתגאים הוא בכך שהרגו אדם בבית דינם, אינם נאמנים. משום דעבדי לאחזוקי שיקרייהו [עלולים הם לשקר] ולומר שכבר נהרג, אף על פי שלא ראוהו אלא רק עומד לדין בדיני נפשות.}

^{איכא דאמרי: אמר רב יוסף: לא שנו ביוצא ליהרג - שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים - אלא כשנתחייב מיתה בבית דין של גויים! שכל זמן שלא נהרג עדיין קיימת אפשרות שישחד את השופטים, ויפטרוהו ממיתה.}

^{דף כט - א}

^{אבל אם נגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא [שנפסק דינו למיתה], ודאי קטלי ליה! ותלינן בודאי שכבר מת, ואין נותנים לו חומרי חיים, ואם הוא ישראל ואשתו בת כהן, הרי היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.}

^{אמר ליה אביי לרב יוסף:}

^{והלא אם נגמר דינו בבית דין של ישראל, נמי יש לחשוש שעדיין הוא חי, משום דאפשר דחזו ליה בית הדין זכותא [ימצאו לו צד זכות], ויפטרוהו מהמיתה!}