מסכת גיטין דף כה

^{אך חליצת קטן, או שחלצה לו אנפיליא [נעלי בד] במקום סנדל, פסולות לגמרי, ואין עליהן שם חליצה כלל, ולכן אינן פוסלות את האשה מלהתיבם לאחים.} 

^{אך שמואל חולק על בני מערבא לענין חליצת קטן, כיון ששנינו ביבמות [קה ב] "החולצת מן הקטן חליצתה פסולה". ולדעת שמואל בכל מקום שנאמר "חליצה פסולה" הכונה "פסולה ופוסלת מן האחים". ולא כדעת בני מערבא.}

^{זעירי אמר: כולן, היינו כל הגיטין הפסולים הנזכרים במשנה, אין פוסלין את האשה לכהונה, ואפילו "ריח הגט" אין בהם, חוץ מן הדין האחרון הנזכר במשנה - אם היו לו שתי נשים ששמן שווה, ואמר לסופר כתוב לי גט ואגרש בו איזה מהן שארצה.}

^{ובכהאי גוונא, אף על פי שהגט פסול, כיון ש"אין ברירה", מכל מקום, לחומרא אמרינן "יש ברירה", ופסולה לכהונה, דחיישינן שמא היא גרושה.}

^{וכן אמר רב אסי - כולן, אין פוסלין. חוץ מן האחרון. סוגיית "ברירה"}

^{ורבי יוחנן אמר: אף הגט האחרון שמובא במשנה, נמי אינו פוסל. כיון ש"אין ברירה", בין לחומרא ובין לקולא.}

^{ואזדא רבי יוחנן לטעמיה [רבי יוחנן הולך לשיטתו].}

^{דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו את ירושת אביהם, לקוחות הן. כלומר - אין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו בירושה מאביו, אלא כאשר הם מחלקים את הירושה נחשב הדבר כאילו כל אחד קנה מאחיו את חלקו, ולכן מחזירין זה לזה את מה שחלקו ביובל, כדין לקוחות שקנו קרקע. וחוזרים ונוטלים שוב, כבתחילה.}

^{ומבואר שסבר רבי יוחנן - אין "ברירה". ולכן אף בסוגיין "אין ברירה" אף לקולא. ואם כתב לה גט על ידי "ברירה" - אינו גט כלל, ולא נפסלה לכהונה.}

^{ואם תאמר, מדוע נזקק רבי יוחנן להשמיענו פעמיים ש"אין ברירה"?}

^{יש לומר - צריכא.} 

^{דאי איתמר בהא, אם רבי יוחנן היה משמיע לנו ש"אין ברירה" רק גבי גיטין, היינו אומרים - רק בהא [בגט] קאמר רבי יוחנן ד"אין ברירה", משום דבעינן שהגט יכתב "לה - לשמה", ואילו במקרה שהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, בשעת הכתיבה לא היה ידוע לשם מי כתב את הגט. ולכן פסול.}

^{אבל התם [גבי האחים שחלקו], היינו אומרים ש"יש ברירה", ואינם צריכים להחזיר ביובל, כיון שכעת בשעת החלוקה התברר למפרע שזכו כל אחד בחלקו שקיבל בירושה. ורק במכר הוא דאמר רחמנא ליהדר [רק במכר התחדש בתורה שצריך להחזיר את הקרקע הנקנית] ביובל, אבל במה שזכו על ידי ירושה ומתנה, לא.} 

^{וכן להיפך, אי אשמעינן ש"אין ברירה" רק לגבי חלוקת שדה, היינו אומרים - דוקא שם "אין ברירה" משום דלחומרא אמרינן שיחזירו ביובל. אבל במקום שצריך לומר ש"אין ברירה" לקולא, כגון גבי גט פסול, שאינו פוסל את האשה לכהונה, אולי מודה רבי יוחנן שחוששים.}

^{אי נמי, דוקא גבי חלוקת שדה צריכים להחזיר ביובל, ולא משום שאין ברירה, אלא כשם שהשרה היתה שייכת בתחילה לאיש אחד, גם עכשיו צריך להחזירה לרשות אחת. אבל הכא, גבי גט אימא לא, ונאמר "יש ברירה".}

^{לכן צריכא [הוצרך רבי יוחנן] לשנות את דינו פעמיים.}

^{בעא מיניה [שאל] רב הושעיא מרב יהודה: מה הדין אם הבעל אמר ללבלר - "כתוב לי גט לאיזו אשה שתצא בפתח תחילה", מהו? האם אומרים שמתברר למפרע שהגט נכתב לשם אותה שיצאה בתחילה?}

^{אמר ליה רב יהודה, תניתוה [שנינו שאלה זו במשנה]!}

^{שנאמר במשנתנו: יתר מיכן, אמר ללבלר "כתוב לי גט, ואיזו מנשותי שארצה אגרש בו", פסול לגרש בו.} 

^{אלמא, מבואר במשנה, ש"אין ברירה".} 

^{וכמו כן, אם יכתוב גט עבור איזה מהן שתצא בפתח בתחילה - פסול. כיון ש"אין ברירה".}

^{איתיביה [הקשה רב הושעיא על דברי רב יהודה]: הרי שנינו - "האומר לבניו, הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שנכנס הראשון ראשו ורובו לירושלים, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו".} 

^{ובפשטות זכה בחלקו משום "ברירה", שהתברר למפרע שהקרבן נשחט עליו. ואם כן אף בגיטין, נאמר ש"יש ברירה"?}

^{אמר ליה רב יהודה: הושעיא ברי [בני], מה ענין פסחים אצל גיטין?!}

^{הא אתמר עלה [הרי נאמר על המשנה שהבאת גבי פסחים] - אמר רבי יוחנן: מה שנאמר במשנה "כיון שנכנס הראשון זכה בחלקו" - אין הכוונה שרק הראשון יזכה בחלקו מדין "ברירה", אלא באמת האב ממנה את כולם על הקרבן, ורק כדי לזרזן במצות אמר להם כך.} 

^{וכן דיקא נמי [מדוייק גם מלשון המשנה], דקתני - "כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו".} 

^{ומדייקינן - אי אמרת בשלמא, דאמנינהו מעיקרא, שפיר! [אם נאמר, שהאב מינה את כל בניו על הקרבן, ורק כדי לזרזן למצות אמר להם שישחט על מי שיעלה ראשון לירושלים, אם כן מובן היטב מדוע בסופו של דבר כשזכה הראשון, זכו אחיו על ידו].}

^{אלא אי אמרת דלא אמנינהו [אך אם תאמר שלא מינה אותם, והיתה כונתו רק למנות את מי שיעלה ראשון, מדין "ברירה"], אם כן, כיצד לאחר שזכה הראשון זכו אחיו על ידו?}

^{וכי לאחר שחיטה מי קמיתמנו [וכי אפשר להתמנות על קרבן פסח אחר שכבר נשחט]?!}

^{והרי תנן: נמנין על קרבן פסח, ומושכין ידיהן ממנו [חוזרים בהם מהמינוי] עד שישחט.} 

^{אך לאחר שחיטה, אי אפשר להמנות או להמלך!}

^{ובנידון דידן, כיון שכבר נשחט הקרבן, שוב אין האחים יכולים להמנות עליו. ועל כרחך מדובר שהאב באמת מינה את כולם קודם השחיטה, ורק כדי לזרזן למצות אמר מה שאמר. ואם כן אין להוכיח מכאן ש"יש ברירה".}

^{תניא נמי הכי [וכן שנינו, שלא היתה כוונתו אלא לזרזן]: מעשה, וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים!} 

^{ולא נאמר שלא זכו הבנים בחלקם. ומבואר שנתמנו כולם על הקרבן.}

^{עד כאן הדין ודברים שהיה בין רב אושעיא לרב יהודה.}

^{אמר אביי: אינני מבין את דברי רב אושעיא ורב יהודה. הרי לכאורה כל אחד מהם מדבר על נושא אחר?}

^{שהרי קא בעי מיניה [שאל רב אושעיא את רב יהודה] "תולה בדעת אחרים" [מה הדין ב"ברירה" כשתולה בדעת אחרים], כלומר, אם אמר "כתוב לי גט לאיזה שתצא ראשונה", שאז אין הדבר תלוי בדעת הבעל, אלא בדעת האשה. ובזה הסתפק רב אושעיא האם יש "ברירה".} 

^{ואילו רב יהודה קא פשיט ליה [פשט לו את הספק] ממשנתנו, שעוסקת ב"ברירה" במקום שתולה בדעת עצמו, כלומר - האם ירצה לגרש את הראשונה או את השניה.}

^{והדר, מותיב ליה [ושוב הקשה רב אושעיא על דבריו], ממקרה שעוסק ב"תולה בדעת אחרים", דהיינו "הריני שוחט על מי שיעלה ראשון לירושלים", ושם אין הדבר תלוי בדעת האב, אלא במי שיעלה ראשון.}

^{וקשה, הרי אין הנדון דומה לראיה?}

^{אמר רבא: מאי קושיא? דלמא, מאן דאית ליה [מי שסובר] יש "ברירה", סובר, לא שנא מקרה שתולה בדעת עצמו, ולא שנא תולה בדעת אחרים, לעולם אית ליה ברירה.} 

^{ומאן דלית ליה "ברירה", סובר דלא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים, לעולם לית ליה ברירה.} 

^{ואם כן, שפיר פשט רב יהודה לרב אושעיא את ספיקו.}

^{אמר ליה רב משרשיא לרבא: היאך תאמר שאין הבדל בין "תולה בדעת אחרים" ל"תולה בדעת עצמו" לענין ברירה? והא מצינו דעת רבי יהודה, דב"תולה בדעת עצמו" לית ליה ברירה, ואילו ב"תולה בדעת אחרים" אית ליה ברירה?} 

^{והיכן נשנו דברי רבי יהודה הללו?}

^{תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה - דתניא: הלוקח יין מבין הכותים, ואין לו כלי כדי להפריש תרומות ומעשרות, אומר: 'שני לוגין מתוך מאה, שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה בתוך היין. עשרה לוגין,}

^{דף כה - ב}

^{מעשר ראשון. תשעה מעשר שני, ומיחל [מחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית] ושותה מיד. כיון שיש "ברירה", ובשעה שיפריש יתברר למפרע איזה לוגין היו תרומה ומעשר, דברי רבי מאיר.} 

^{רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין".} 

^{וכאן הרי מדובר ב"תולה בדעת עצמו", וסבר רבי יהודה ש"אין ברירה".}

^{ואילו ב"תולה בדעת אחרים" אית ליה ברירה.} 

^{דתנן: "האומר לאשתו - 'הרי זה גיטך מעכשיו, אם מתי מחולי זה', אם מת מאותו החולי הרי זה גט.}

^{ומה היא באותן הימים [כל זמן שלא מת]? רבי יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה". וסבר רבי יהודה, דלכי מיית [כאשר ימות] הוי גיטא.} 

^{ואף על פי שבשעה שנתן את הגט היה מסופק אם יחיה או ימות, ותלה את הגט בדעת מי שחייו ומותו תלויים בידו, מכל מקום כשמת, אמרינן - הוברר הדבר למפרע שמשעת נתינה היה ראוי למות מאותו חולי. והגט חל מאותה שעה.}

^{ומוכח שלדעת רבי יהודה "יש ברירה" במקום שתלה בדעת אחרים. ולא כדברי רבא.}

^{וכן אמר ליה רב משרשיא לרבא: הא מצינו שדעת רבי שמעון, דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה.} 

^{והיכן מצינו את דברי רבי שמעון?}

^{תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה - הא דאמרן.} 

^{כלומר - המשנה שנזכרה לעיל - "הלוקח יין מבין הכותים, רבי יהודה ורבי שמעון אוסרים". ומוכח ש"אין ברירה".}

^{ומאידך, תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה - דתניא: האומר לאשה - הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא! אף על פי שלא רצה האב מקודשת, כיון ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", וגמר בליבו לקדשה קידושין גמורים בכל מקרה.}

^{רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב, מקודשת.} 

^{דף כו - א}

^{לא רצה האב, אינה מקודשת.}

^{כיון שלא בעל אלא על תנאי, והרי לא התקיים התנאי. ומאידך אם רצה האב, מקודשת, אף על פי שבשעת ביאה ספק רצה ספק לא רצה, מכל מקום אמרינן - הוברר הדבר למפרע שמשעת בעילה היו קידושין.}

^{על כל פנים, מוכח דלא כרבא. דיש לחלק בין "תולה בדעת עצמו", ל"תולה בדעת אחרים".}

^{אמר ליה רבא לרב משרשיא: לעולם בין לרבי יהודה, בין לרבי שמעון, לא שנא תולה בדעת עצמו לא שנא תולה בדעת אחרים, ותמיד אית להו ברירה.}