מסכת גיטין דף כא

^{אמר רבא: ומאי קושיא מזקן? דילמא זקן שאני, דידע לאקנויי. שהוא חכם, ויודע שאין השטר כשר אלא אם כן הוא שייך ללווים לגמרי, ולכן הוא גומר בדעתו להקנותו להם בקנין גמור. אבל אשה, אינה יודעת כל כך, ואינה מקנה לבעלה את הגט בקנין גמור, אלא רק בתורת שאילה בעלמא.}

^{אלא, אמר רבא: מהכא נפשוט את הבעיא של רמי בר חמא האם אשה יודעת לאקנויי קנין גמור, או לא:}

^{דתנן במסכת בבא בתרא: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דהיינו, לאחר שחתמו העדים על שטר החוב, ונתן הלוה למלוה את השטר, הוסיף הערב בכתב ידו, תחת חתימתם, "אני פלוני בן פלוני ערב", גובה המלוה את חובו אך ורק מנכסים בני חורין של הערב, במקרה שהלוה אינו משלם, אבל לא מנכסים משועבדים, דהיינו מקרקעות שמכר הערב לאחר שחתם על הערבות. כי הואיל והעדים לא חתמו על הערבות, אלא הוא חתם אחריהם, אין לדבר קול, ולכן דינו הוא כמלוה על פה, שאינו גובה אלא רק מנכסים בני חורין.}

^{והרי שטר זה, כשחתם עליו הערב, כבר היה ביד המלוה, ואיך משתעבדים נכסים בני חורין של הערב למלוה על ידי שטר זה? והרי השטר צריך להיות של המקנה, דהיינו של הערב, המקנה עתה את שעבודו, לאחר שכבר יצא השטר מיד הלוה אל המלוה! אלא ודאי, משום שהמלוה מקנה לערב את השטר, לצורך התחייבותו, ואף על פי שהוא עתיד להחזירו מיד.}

^{הרי, שכל אדם יודע להקנות בקנין גמור, גם באופן שההקנאה היא רק זמנית.}

^{אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא גברא שאני, דידע לאקנויי, מה שאין כן אשה.}

^{אלא, אמר רב אשי: מהכא נפשוט הבעיא:}

^{דתנן להדיא לקמן בפרקין: אשה כותבת את גיטה, ומקנה אותו לבעלה, והוא חוזר ונותנו לה לשם גירושין.}

^{והאיש כותב את שוברו, שטר שנותנת האשה לבעלה כראיה על פרעון הכתובה, יכול הבעל בעצמו לכתוב אותו, ולהקנותו לאשה, והיא מחתימה עליו עדים, ומחזירה לו.}

^{שאין קיום הגט אלא בחותמיו.}

^{אמר רבא: כתב לה גט, ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על העבד, שהוא נותנו לה במתנה. קנאתהו את העבד על ידי שטר המתנה שנתן לה הבעל, ומתגרשת בו, בגט שבידו, שהעבד נעשה כחצרה, "וגיטה וחצרה באין לה כאחד", והרי הגיע הגט לחצרה של האשה.}

^{והוינן בה: ואמאי תועיל נתינת העבד לאשה, כנתינת הגט לחצרה של האשה?}

^{הרי העבד המהלך, נחשב לגבי קנין חצר, כחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה! שלא אמרו חכמים שחצרו של אדם קונה לו אלא רק בחצר שאינה מהלכת!}

^{וכי תימא, שמא תאמר, שרבא מדבר בעבד שעומד ואינו מהלך, ואז הוא משמש כחצר לענין הגט!}

^{והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה - עומד ויושב נמי לא קנה, כי היות והוא ראוי ללכת, הוא אינו דומה לחצר, ולכן אין עליו תורת חצר!}

^{ומסקינן: והלכתא: בכפות. שהיה העבד כפות, שאינו ראוי ללכת, שאז יש לו תורת חצר.}

^{ואמר רבא: כתב לה גט, ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על החצר, קנאתהו לחצר ולגט שבו, ומתגרשת בו, בגט, שהרי הגיע הגט לחצרה.}

^{וצריכא לאשמעינן גם בעבד וגם בחצר.}

^{דאי אשמעינן עבד, הוה אמינא, דוקא בעבד כשר הגט.}

^{אבל חצר, ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן. שמא יבואו להתיר גם באופן שנתן לה הבעל גט בחצר חבירו, ולאחר מכן נתן או מכר בעל החצר את החצר לאשה, שבכגון זה אינה מגורשת, כיון שנתינת הגט צריכה להיות מיד הבעל ליד האשה, וכאן כשנתן הבעל את הגט לתוך החצר, עדיין לא היה החצר שלה, וכשקיבלה את החצר, לא מכח בעלה קיבלה אותו, אלא מאדם אחר, ואי אפשר לומר "גיטה וחצרה באין לה כאחד". ולכן יש לפסול גם באופן שנתן הגט בחצרו והקנה אותו לה.}

^{ואי אשמעינן חצר, הוה אמינא, דוקא חצר.} 

^{אבל עבד, ליגזר על נתינה לעבד כפות, שלא תתגרש בה, אטו כתינת הגט לעבד שאינו כפות. שהרי אמרנו לעיל שמדובר רק בעבד כפות.}

^{קמשמע לן תרוייהו.}

^{אמר אביי: מכדי, הרי חצר, מהיכא איתרבי שהאשה מתגרשת בגט שנכנס לתוך חצרה? - מ"ידה"! דכתיב "ונתן בידה", דהיינו ברשותה, וגם חצרה במשמע.}

^{ואם כן, נדרוש: מה "ידה", דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, שהבעל יכול לגרשה בנתינת הגט לידה אפילו בעל כורחה.}

^{אף חצרה, דוקא באופן דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, דהיינו, כשהחצר היתה שלה קודם לכן, לפני שהבעל זורק לתוכו את הגט, ומתגרשת אף בעל כורחה.}

^{אבל, והא מתנה, כשהוא נותן לה את החצר יחד עם הגט, הרי רק מדעתה איתא, ואילו בעל כורחה, ליתא!}

^{שאם אינה רוצה להתגרש, יכולה היא לומר: איני רוצה את החצר במתנה! וממילא לא קיבלה את הגט לרשותה, ואינה מגורשת.}

^{ואם כן, גם כשהיא מסכימה לקבל את החצר במתנה, לא תוכל להתגרש בחצר שכזאת, שאינה מועילה אלא רק מדעתה!}

^{מתקיף לה רב שימי בר אשי על קושיית אביי:}

^{והא שליחות לקבלה, שהאשה עושה שליח לקבלת הגט מיד בעלה, דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא, שהשליח אינו נעשה שליח בעל כורחה של האשה, ובכל זאת קא הוי שליח לקבלה כשהוא מדעתה.}

^{הרי ששייך בגט גם באופן שהוא רק מדעתה, ומה מקשה אביי על חצר שיהא רק באופן שהוא גם בעל כורחה?}

^{ואביי מתרץ לשיטתו: אטו שליחות מ"ידה" איתרבי?} 

^{מ"ושלח" "ושלחה" איתרבי! דכתיב "ושלחה מביתו", ודרשינן כאילו כתיב "ושלחה" בלא מפיק ה"א, שמשמעו שהיא עושה שליח לקבלת הגט. ומה שאמרתי דבעינן שיהא כמו "ידה", בין מדעתה בין בעל כרחה, זה רק לגבי חצר, שנלמדת מ"ידה", ולא לגבי שליחות שנלמדת מקרא אחר.}

^{ואיבעית אימא: גם אם היינו לומדים שליחות מ"ידה", נמי לא קשיא.}

^{שהרי שליחות לקבלה, נמי אשכחן שתהא בעל כרחה של האשה. שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בעל כורחה, שהוא כאילו שליח שלה, ואפילו בעל כרחה נעשה שלוחה.}

^{שנינו במשנה: על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד.}

^{והוינן בה: בשלמא יד דעבד,}
    

^{דף כא - ב}

^{לא אפשר למקצייה, אי אפשר לחתוך את היד מהעבד, שהרי אסור לחבול בעבד, כי הוא שייך במצוות, ולכן הוא חייב ליתן לה את כל העבד עבור הגט.}

^{אלא קרן של פרה, ליקצייה, וליתביה לה! יחתוך את הקרן שכתוב עליו הגט, ויתן לה. ומדוע הוא חייב לתת לה את כל הפרה!?}

^{ומתרצינן: אמר קרא "וכתב" - "ונתן לה". ודרשינן, רק מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, שמיד אחר הכתיבה עומד הגט לנתינה, הוא גט כשר.}

^{יצא זה, שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה, שעדיין צריך לקוצצו מהפרה לפני הנתינה, ולכן אינו כשר. שנינו במשנה: רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.}

^{והוינן בה: מאי טעמיה דרבי יוסי הגלילי?} 

^{ומשנינן: דתניא: נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" ומדכתיב "ספר" - אין לי שאפשר לכתוב גט אלא על ספר קלף בלבד.}

^{מנין לרבות שאפשר לכתוב על כל דבר?} 

^{תלמוד לומר "וכתב לה". שהוא קרא מיותר, לפי שהיה יכול לכתוב "ונתן ספר כריתות בידה", ודרשינן: וכתב לה מכל מקום! מלמד הכתוב שאפשר לכתוב גם על כל דבר.}

^{אם כן, מה תלמוד לומר "ספר"?}

^{לומר לך, מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא כשר לכתיבת גט עליו, למעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכל.}

^{ורבנן דמתניתין, שמכשירים גם כשכתוב על פרה ועבד שיש בהם רוח חיים, משיבים לרבי יוסי הגלילי:}

^{אי הוי כתיב "וכתב לה בספר", אכן היה משמע כדקאמרת, שיכתוב על הקלף, ומריבוי ד"וכתב לה" יש להוסיף גם כל הדומה לקלף.}

^{אבל השתא דכתיב "ספר", משמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ולספירת סיפור דברים הוא דאתא, שיכתוב לה דברי כריתות. ולעולם יכול לכתוב על מה שרוצה.}

^{והוינן בה: ורבנן, שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן, ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.}

^{ואם כן, האי "וכתב" - מאי עבדי ליה? הרי היה די בכך שיאמר הכתוב "ונתן ספר כריתות בידה"!}

^{ומתרצינן: מיבעי להו לדרוש, שדוקא בכתיבה היא מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. שאם אמר לה הבעל "קחי פרוטה, והתגרשי ממני בה", היא אינה מגורשת.}

^{כי לולי מיעוט הכתוב, הוה סלקא דעתך אמינא, אקיש "יציאה" [גט] ל"הוייה" [קידושין], כדכתיב "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". ונדרוש: מה הוייה, כשהיא מהווה עצמה לבעל, דהיינו קידושין, אפשר שתהיה בכסף, אף יציאה, כשיוצאת מבעלה, נמי אפשר שתהיה היציאה בכסף.}

^{קמשמע לן "וכתב", שרק בכתיבה מתגרשת, ולא בכסף.}

^{ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"וכתב" לרבות כל דבר שיש בו רוח חיים ואינו אוכל, נפקא ליה שאי אפשר לגרש בכסף, מ"ספר כריתות".}

^{נכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד, רק "ספר" כורתה, ואין דבר אחר כורתה!}

^{ואידך, רבנן, מיבעי ליה לדרשה של "ספר כריתות", ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה, שלא יהא בו שום תנאי המקשרם יחד, אלא יהיה הגט כורת ומבדיל ביניהם לגמרי.}

^{כדתניא: אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, או על מנת שלא תלכי לבית אביך, אם התנה שלא תעשה אלו לעולם, הרי כיון שכל ימיה תהא קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין לעולם, אין זה כריתות.}

^{אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק שלשים יום, הרי זה כריתות, ומותרת מיד להינשא לאדם אחר, אלא שצריכה לקיים את התנאי, וגט שכזה מועיל, כיון שבסוף יבואו לידי הבדלה וכריתות.}

^{ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"ספר כריתות" שספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ידרוש את הדין של דבר הכורת בינו לבינה מ"כרת" "כריתות". שהואיל והיה הכתוב יכול לומר "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה.}

^{ואידך, רבנן, שאינם לומדים דין זה מריבוי ד"כרת" "כריתות", טעמייהו הוא משום ד"כרת" "כריתות", לא דרשי.}

^{מתניתין:} 

^{אין כותבין את הגט בדבר המחובר לקרקע, כיון שצריך לתולשו אחר הכתיבה, וליתנו לה, והרי זה פסול, כדדרשינן לעיל מ"וכתב" "ונתן", שלא יהא הגט מחוסר כתיבה וקציצה ונתינה. ואם כתבו במחובר, תלשו, ואז חתמו, ונתנו לה, כשר. כי בדיעבד די בחתימת הגט שיהא בתלוש.}

^{רבי יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.}

^{רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין את הגט, לא על הנייר המחוק, ולא על הדיפתרא, קלף שאינו מעובד כל צרכו, מפני שהוא יכול להזדייף. לפי שאם נכתב הגט על נייר מחוק, אפשר לחזור ולמחקו עד מקום העדים, ולכתוב שנית, ואם היה בו כתוב בו בתחילה תנאי, יכולה האשה להשמיטו, ולא יהא ניכר הדבר, שהרי העדים גם הם חתומים על הנייר המחוק. וכן בדיפתרא, ובדיפתרא אין ניכר בו המחק.}

^{וחכמים מכשירין לכתוב על דבר שיכול להזדייף, מפני שהם סוברים כרבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי, ולכן אין לחשוש לזיוף הגט, שהרי עדי המסירה קוראים את הגט, ויודעים את תוכנו.}

^גמרא: 

^{שנינו במשנה: כתבו על המחובר, תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר.}

^{והוינן בה: והאמרת רישא שאין כותבין במחובר לקרקע!}

^{ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: סיפא, דקתני שהוא כשר, מדובר בה שכתבו על המחובר, והוא ששייר מקום התורף ["גילוי השטר"], שהשאיר ריק את מקום כתיבת שם האיש והאשה, והזמן, שהוא עיקר הגט, ולא כתבו אלא לאחר שנתלש, ולכן הוא כשר.}

^{וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ששייר מקום התורף.}

^{וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא ששייר מקום התורף.}

^{ומה שאמרנו שצריך לכתוב לפחות את תורף הגט בתלוש - ורבי אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, העדים שבפניהם נמסר הגט לאשה הם עיקר עדי הגט, והם העושים אותו בעדותם לספר כריתות, ומן התורה אין צורך כלל בעדי חתימה, ולכן מה שכתוב בתורה "וכתב", הכוונה היא לכתיבת הגט, והוא צריך להיות בתלוש.}

^{והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את טופס הגט, הנוסח הכללי שבכל גט, במחובר, שמא יכתוב גם את תורף הגט במחובר, ויפסלנו.}

^{אבל אם בדיעבד כתבו לטופס במחובר, ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף, ונתנו לה, כשר.}

^{וריש לקיש אמר: "חתמו" שנינו בסיפא דמתניתין, והכוונה כפשוטו, שדי אם חתימת העדים בלבד היתה בתלוש, אף אם כל הגט נכתב במחובר.}

^{ורבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי, שהם עיקר הגט. ועיקר כתיבת הגט שאמרה תורה, היינו חתימת העדים, וחתימתם בלבד צריך שתהא בתלוש.}

^{והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את תורף הגט במחובר, גזירה שמא יחתום גם את העדים במחובר.}

^{אבל אם בדיעבד כתבו לתורף במחובר, תלשו, ואחר כך חתמו, ונתנו לה, כשר. כתבו לגט על חרס של עציץ נקוב, כשר, משום דשקיל, ויהיב ליה ניהלה. הוא נותן לה את כל העציץ בשלימותו עבור הגט, ואין כאן "מחוסר קציצה" בין כתיבה לנתינה. וגם לא חיישינן שמא ישבור את העציץ ויתן לה את החתיכה של החרס שעליה נכתב הגט, ונמצא "מחוסר קציצה", מפני שאינו מקלקל את העציץ.} 

^{כתבו על עלה של עציץ נקוב.} 

^{אביי אמר: כשר.}

^{ורבא אמר: פסול.}

^{ומבארינן פלוגתייהו:}

^{דף כב - א}

^{אביי אמר כשר, משום דשקיל ליה את כל העציץ, ויהיב ליה ניהלה.}

^{רבא אמר פסול, גזירה שמא יקטום את העלה, ויתננו לה, והרי הוא פסול, כיון שהוא מחוסר קציצה מן המחובר בין הכתיבה לנתינה.}