מסכת גיטין דף יט

^{אמר ליה: גט מוקדם הוא זה, לפי שיש הבדל בין זמן הכתיבה לזמן החתימה של כל העדים. ואפילו הכי, הגט כשר, כי כדאי, ראוי הוא רבי שמעון - שהכשיר במשנה גט מוקדם, לסמוך עליו בשעת הדחק. וכאן מדובר שהלך המגרש לדרכו, או שהאשה נישאת, ובדיעבד נתיר גט מוקדם, כדעת רבי שמעון ומקשינן: והאמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון גט מוקדם, אלא אם הוא ניתן לאשה לאלתר.} 

^{אבל אם הוא ניתן לה מכאן, ועד עשרה ימים, מזמן כתיבתו, לא הכשיר רבי שמעון, משום שחוששים שמא התפייס, ונתייחד עמה.}

^{וכאן החתימות היו מכאן ועד עשרה ימים, ומדוע הכשיר רבי יהושע בן לוי כרבי שמעון? הרי גם לרבי שמעון הגט פסול, לדעת ריש לקיש!}

^{ומתרצינן: בההיא מחלוקת, האם הכשיר רבי שמעון גם כשיש הפסק בין הכתיבה לחתימה עשרה ימים, רבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן סבירא ליה, שלא חוששים שמא פייס. ואפילו אם יש הבדל בין הכתיבה לחתימה של עשרה ימים גם מכשיר רבי שמעון.}

^{אך עדיין קשה לרבי יהושע בן לוי: והאמר רבי יוחנן, רק שנים משום עדים, וכולן - הנשארים, חותמים על הגט משום תנאי. ולדעה זו נתבאר בגמרא לעיל, שאם שנים חותמים באותו יום, והנשארים מכאן ועד עשרה ימים, הגט אינו גט מוקדם, כי שני העדים חתמו ביום הכתיבה, והנשארים אינם עדים. ואם כן קשה, מדוע רבי יהושע בן לוי הכשיר את הגט משום שטען כי בשעת הדחק אפשר לסמוך על רבי שמעון, והרי אפילו לרבנן הגט כשר, כי אינו גט מוקדם!}

^{ומתרצינן: בההיא מחלוקת, האם כולם משום עדים, או השאר משום תנאי, רבי יהושע בן לוי כריש לקיש סבירא ליה, שכולם משום עדים, ואם כן הגט הוא גט מוקדם, כי חלק מעדיו חתמו בריחוק זמן מיום הכתיבה. ולכן, הוצרך רבי יהושע בן לוי להכשיר את הגט, כי בשעת הדחק אפשר לפסוק כרבי שמעון, שמכשיר בגט מוקדם.} 

^{מתניתין:} 

^{במשנה זאת מבוארים דיני כתיבת הגט:}

^{בכל כותבים את הגט: בדיו, בסם, הוא חומר נוזלי המורכב מעפרות מתכת, בסיקרא, צבע אדום המשמש כצבע מגן לעץ ולמתכות, ובקומוס, חומר המופק משרף האילן, ובקנקתום. והוא סוגי דיו שיבואר בגמרא.}

^{ובכל דבר - בכל כתב שהוא של קימא.}

^{אין כותבין את הגט: לא במשקין, ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו מתקיים.} 

^{עד כאן מונה המשנה את סוגי הדיו, ומכאן ואילך עוסקת המשנה על מה כותבים את הגט:}

^{על הכל כותבין: על העלה התלוש של עץ זית.} 

^{ועל הקרן של פרה, ואפילו הקרן מחוברת לגוף הפרה, אך דוקא אם נותן לה את הפרה עצמה. אולם אינו יכול לתלוש את הקרן, וליתן לה את הקרן בלבד, וכפי שיתבאר.}

^{על יד של עבד, ודוקא אם נותן לה את כל העבד.} 

^{רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים - כגון עבד ובהמה. ולא על האוכלים, כגון עלה זית, שהוא מאכל בהמות.}

^גמרא: 

^{עתה מבארת הגמרא את סוגי הדיו המוזכרים במשנה.}

^{דיו, זה הנקרא "דיותא".} 

^{סם זה הנקרא "סמא".} 

^{סיקרא - אמר רבה בר בר חנה: "סקרתא" שמה.} 

^{קומוס זה הנקרא "קומא".} 

^{קנקנתום - אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: זה "חרתא דאושפכי", הצבע השחור, שמשתמשים בו הסנדלרים ["אושפכי" הם סנדלרים].}

^{שנינו במשנה: ובכל דבר שהוא מתקיים. והוינן בה: "כל", שהוא לשון ריבוי, לאתויי מאי? מה הוא בא לרבות?}

^{ומשנינן: לאתויי הא דתני רב חנינא: כתבו את הגט במי טריא, מים ששורים בהם פרי, ומקבלים המים צבע מהפרי, צבע ואפצא - מי גשמים עם עפצים, הגט כשר.} 

^{תני רבי חייא: כתבו את הגט באבר - אבק עופרת במים, בשחור - פחמין, ובשיחור - הוא חרתא דאושפכי המוזכר לעיל. הגט כשר.}

^{איתמר: המעביר דיו שחור על גבי סיקרא, שהוא דיו אדום, בשבת -} 

^{רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: חייב שתים חטאות: אחת משום כותב את הכתב החדש - השחור. ואחת משום מוחק את הכתב הישן - האדום.}

^{אבל אם כתב בשבת בדיו שחור על גבי דיו שחור, או אם כתב בשבת בסיקרא דיו אדום על גבי סיקרא דיו אדום, פטור. כי לכתיבה החדשה אין שום משמעות.}

^{ואם כתב בשבת בסיקרא דיו אדום על גבי דיו שחור -}

^{בזה נחלקו אמוראים: אמרי לה חייב, ואמרי לה פטור. אמרי לה חייב, משום שמוחק הוא את הכתב התחתון השחור על ידי שמעביר עליו את הסיקרא.}

^{ואמרי לה פטור, משום שהוא מקלקל את הכתב התחתון השחור.}

^{בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם אנשים אחרים את שמותיהם של העדים בסיקרא, בדיו אדום, והעדים יחתמו על הסיקרא בדיו שחור?}

^{האם כתב עליון על כתב תחתון נחשב כתב, ויש כאן חתימות עדים. או כתב עליון על כתב תחתון אינו נחשב כתב, ואין כאן חתימת עדים.}

^{אמר לו רבי יוחנן: כתב עליון על גבי תחתון, אינו כתב.}

^{אמר לו ריש לקיש: והלא לימדתנו, רבינו, שכתב עליון, כתב הוא נחשב לענין שבת, שהרי אמרת הכותב בדיו שחור על גבי סיקרא חייב בשבת שתים, והנך סובר שכתב שחור על כתב אדום נחשב כתב, ומדוע זה לא נחשב כתב לגבי חתימות עדים?}

^{אמר לו רבי יוחנן: וכי מפני שאנו מדמין - שאנו סבורים שזהו כתב, אך איננו בטוחים בכך, נעשה מעשה להקל להתיר ולומר שעדים יכולים כך לחתום? ולכן אמרתי שאין העדים יכולים לחתום כך, כי אינני בטוח שזהו כתב, וגם לענין שבת, איננו חייב להביא בפועל חטאת על כך, כי יש צד שאיננו חייב חטאת, ואם יביאנה, נמצא שעובר על הבאת חולין בעזרה, כי מי שאינו חייב קרבן חטאת אינו יכול להקדישו ולהביאו בנדבה.}

^{איתמר: עדים שאין יודעים לחתום את שמם, כיצד יעשו?}

^{רב אמר: מקרעין להם נייר חלק - חורטים להם בנייר את שמם, והם ממלאים את הקרעים, דהיינו, את מקום החריטה, בדיו.} 

^{ושמואל אמר: יכתבו להם את שמם באבר - ישפשפו חתיכת עופרת בקלף הגט, ושיפשוף חתיכת עופרת בקלף משאיר עליו רישום שחור, ויעשו באמצעות השיפשוף את רישום שמות העדים, ועל רישום העופרת, יחתמו העדים עצמם, בדיו.}

^{ומקשינן: וכי באבר סלקא דעתך שאפשר לכתוב להם? הרי רישום העופרת זה כתב גמור, והכתיבה של העדים עליו בדיו לא תחשב כתב, כי היא כתב על גבי כתב גמור.}

^{והראיה שרישום בעופרת נחשב לכתב גמור: דתני רבי חייא: כתבו את הגט באבר, או בשחור - פחמין, או בשיחור - "חרתא דאושפכי" [וכפי שמבואר לעיל], הגט כשר. ומוכח שזה כתב, ואם כן, כיצד אמר שמואל שאפשר לכתוב לעדים באבר.}

^{ומתרצינן: לא קשיא.} 

^{הא דאמר שמואל כותבים לעדים באבר, מדובר ברישום הנעשה באברא, בחתיכת עופרת ממש, ללא תערובת של מים. ורישום זה הוא כתב חלש, ואיננו נחשב לכתב, ולכן העדים שחותמים עליו, נחשבת כתיבתם לכתב.}

^{ואילו הא דאמר רבי חייא, שאפשר לכתוב גט באברא, כוונתו במיא דאברא, מים ששרו בהם עופרת, ובהם כותבים הכתב חזק, שהוא כתב גמור. ועל זה ודאי אי אפשר להחתים עדים.}

^{רבי אבהו אמר: יש עצה לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם במי מלין, מי עפצים, שאינם נחשבים לכתב.}

^{ומקשינן: והתני רבי חנינא: כתבו לגט במי טריא ואפצא - במי גשם או בעפצים, הגט כשר!} 

^{ומוכח שמי עפצים נחשבים כתב גמור, ואיך אמר רבי אבהו שנכתוב לעדים את שמם במי עפצים? הרי זה יהיה כתב גמור ומה שיכתבו על זה אינו כלום!}

^{ומתרצינן: הא דאמר רבי אבהו, שנכתוב לעדים במי מילין, מדובר דאפיץ הקלף, וכפי שיבואר.}

^{והא דאמר רבי חנינא שאפשר לכתוב גט עם מי מילין, מדובר בקלף דלא אפיץ, שאינו מעובד בעפצים, ולכן כתב של מי עפצים ניכר עליו.}

^{וטעם החילוק הוא: קלף המעובד בעפצים, אין כתב של מי עפצים ניכר עליו, משום שאין מי מילין ניכרים על גבי מי מילין אחרים.}

^{רב פפא אמר עצה אחרת לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם ברוק.}

^{וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה - כך הורה רב פפא לסוחר שוורים בשם "פפא", שיכתבו לעדים את שמם ברוק, ועל זה העדים יחתמו.}

^{ואמרינן: והני מילי שעושים את העצות האלו, זה דוקא בגיטין, ומשום עיגונא מקילים לקבל עדים בצורה כזו. אבל בשטרות ממון, לא. כי בעל השטר יכול לחזר אחר עדים אחרים, ולא צריך להקל ולחתום בעדים כאלו.}

<sup>דההוא גברא דעבד עובדא בעדים שלא ידעו לחתום בשאר שטרות באחת מהצורות הנזכרות, ונגדיה - הענישו רב כהנא.


דף יט - ב</sup>

^{תניא שנינו כוותיה כמו דרב:}

^{עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם נייר חלק, וממלאים את הקרעים דיו. ומוכח כרב.}

^{ומביאה הגמרא גם את המשך הברייתא ההיא:}

^{אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שקורעין להם את הנייר, בגיטי נשים, ומשום עיגונא. אבל בשחרורי עבדים, ושאר כל השטרות - אם יודעים לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין.} 

^{ומקשינן: מדוע הזכיר רבן שמעון בן גמליאל בדבריו "אם יודעים לקרות"?}

^{"קריה" - מאן דכר שמיה!? מי דיבר בעדים שאינם יודעים לקרוא? ומתרצינן: חסורי מחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני בה:}

^{עדים שאין יודעים לקרות, קורין לפניהם אנשים אחרים את תוכן השטר, ואז הם חותמין.} 

^{ושאין יודעים לחתום - מקרעין להם נייר חלק.}

^{ואמר לו רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בגיטי נשים.} 

^{אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות - אם יודעין לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין. לפי שסובר רבן שמעון בן גמליאל שהפתרון בעדים שאין יודעים לקרות - שיקראו לפניהם - זה רק בגט, ולא בשאר שטרות. וכן עדים שאין יודעים לחתום - שמקרעין להם את הנייר - זה דוקא בגט, ולא בשאר שטרות.}

^{אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שבשאר שטרות סובר שרק עדים שיודעים לקרוא ולחתום, קוראים וחותמים, אפילו הכי בגיטין התיר בעדים שאינם יודעים לקרוא - שיקראו לפניהם, ובעדים שאינם יודעים לחתום, שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר?}

^{משום שלא יהו בנות ישראל עגונות, לכן הקיל רבן שמעון בן גמליאל בגיטין.}

^{אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.} 

^{ורב גמדא משמיה דרבא, אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.}

^{ומקשינן: ואלא כמאן? - כרבנן!? ואפילו בשאר שטרות קוראים לפני עדים שאין יודעים לקרוא, ומקרעין את הנייר לעדים שאין יודעים לחתום?}

^{והא ההוא דעבד עובדא, שרצה להחתים עדים שלא ידעו לחתום, והקיל שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר, וזה היה בשאר שטרות, ונגדיה והלקהו רב כהנא. ומוכח שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין יש את הקולות האלו.}

^{ומתרצינן: תרגמא - תתרגם [תעמיד] את מה שאמר רב גמדא משמיה דרבא שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אקריאה - לגבי עדים שאינם יודעים לקרוא, שבזה אנו מקילים כרבנן, שבין בגיטין ובין בשאר שטרות אם העדים אינם יודעים לקרוא קוראים לפניהם. אבל לגבי עדים שאין יודעין לחתום, בזה נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין אנו מקילים לקרוע לפניהם נייר.}

^{ולכן נגדיה רב כהנא, לאדם שקרע נייר לעדים שאין יודעים לחתום בשאר שטרות.}

^{רב יהודה כשהיה זקן ועיניו כהות - אם היה צריך לחתום על שטר, היה מצטער וקרי מה שכתוב בשטר, וחתים על השטר.}

^{אמר לו עולא: לא צריכת להתאמץ ולקרוא.}

^{דהא רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל, קרו קמיה - מה שכתוב בשטר, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.}

^{וכן רב נחמן, קרו קמיה ספרי דייני, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.}

^{ואמרינן: מה שאפשר לחתום על שטר בלי לקרוא בו, ולסמוך על מה שהקריאו לו, הוא דווקא אצל רב נחמן, שהיה דיין ואדם חשוב, וספרי דייני - סופרים מומחים, הם הקריאו לו, דאית להו אימתא - פחד מרב נחמן. וודאי הם לא ישקרו לרב נחמן, ויאמרו בדיוק מה כתוב בשטר.}

^{אבל אפילו רב נחמן וספרי אחריני - סופרים סתם.}

^{או ספרי דייני - סופרים מומחים, ומקריאים לאיניש אחרינא - לא ניתן לסמוך ולומר שהם ודאי יקראו אמת - מה שכתוב בשטר. אלא דוקא אם יש צירוף, של סופרי הדיינים, שמקריאים לאחד כמו רב נחמן, אז אפשר להסתמך ולחתום על פי המקריאים.}

^{רב פפא, כי הוה אתי לקמיה שטרא שנכתב על ידי פרסאה, דעביד - שנעשה בערכאות של כותים, ושטר ממון כזה נתבאר לעיל בדף י ב שהוא כשר. אך רב פפא לא ידע לקרוא מה כתוב בשטר, כיון שהוא היה כתוב בפרסית.}

^{אז היה רב פפא מקרי להו, קורא לשני כותים, זה שלא בפני זה - כדי שלא יתאמו ביניהם לומר לו מה כתוב בשטר. וגם מה שהיה שואל אותם, היה ב"מסיח לפי תומו", שגלגל עמם בדברים אחרים, עד שסיפרו לו לפי תומם מה כתוב בשטר, ומגבי ביה בשטר ממשעבדי.}

^{אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה, שנכתב בלשון פרסית, דחתימי עליה סהדי ישראל - מגבינן ביה בשטר ממשעבדי!} 

^{ומקשינן: איך נסמוך על עדים אלו? והא העדים לא ידעי למיקרי! כי השטר כתוב בפרסית.}

^{ומשנינן: בדידעי העדים לשון פרסית.}

^{ומקשינן: והא בעינן בשטר כתב שאינו יכול להזדייף, ובשטר פרסית מסתמא ליכא כתב זה.}

^{ומשנינן: בדאפיצן. השטר עובד בעפצים, ועל ידי כך אינו יכול להזדייף}

^{ומקשינן: והא בעינן לקיים בשטר את הדין שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, וליכא בשטר הזה! ומשנינן: בדמהדר. בשורה אחרונה של השטר חזרו על כל ענינו של שטר.}

^{ומקשינן: אם כן, שנעשה הכל כדין, פשיטא שזה שטר כשר, ומה בא אמימר לחדש?}

^{ואלא, מאי קא משמע לן, שמא תאמר, שבא אמימר להשמיענו דכל לשון כשר בשטר - גם זה לא חידוש.}

^{כי תנינא לקמן: גט שכתבו עברית, ועדיו יונית. או גט שכתוב ביונית ועדיו עברית, כשר.} 

^{ומשנינן: אי מההיא - מהמשנה לקמן, הוה אמינא, הייתי אומר, היכן כשר השטר שנכתב בלשון יונית, הני מילי בגיטין, ומשום תקנת עגונות. אבל בשאר שטרות, לא הכשירו חכמים בכל לשון. קא משמע לן אמימר שגם שטר רגיל כשר בכל לשון.}

^{אמר שמואל: נתן לה - לאשתו נייר חלק, ואמר לה: הרי זה גיטך! הרי היא מגורשת. ומשום שחיישינן שמא במי מילין כתבו, ונבלעו מי העפצים בנייר, בלי להשאיר רישום הנראה לעין, ויש כאן גט בלתי נראה.}

^{מיתיבי לשמואל מברייתא בתוספתא [פרק ו], דתניא: אמר לאשתו הרי זה גיטך, ונטלתו, וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - המאבד את הגט.}

^{וחזר הבעל ואמר אחרי שהגט הושמד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא! ומעולם זה לא היה גט. והבעל טוען עתה שנתן לאשתו שטר כזה, ולא גט.}

^{הדין הוא שהאשה מגורשת, היות ולא כל הימנו, אין בכוחו, אחרי שאמר בתחילה "הרי זה גיטך", לחזור ולומר שזה לא היה גט, ולאוסרה להנשא לשוק.}

^{והשתא מדייקינן מהברייתא הזו נגד שמואל:}

^{טעמא דאיכא כתב - והוא טוען שזה לא כתב של גט אלא שטר פסים, אז היא מגורשת, כמו שהחזקנו עד שבא ואמר שזה הוא גט.}

^{הא ליכא כתב, אם נתן לה רק נייר חלק, והוא מראהו וטוען שלא מסר לה גט אלא נייר חלק, ודאי היה נאמן לומר שלא מסר לה גט, ולא היינו מחזיקים אותה כמגורשת.}

^{כי אם גם במקרה כזה הוא לא נאמן, והיינו מחזקים אותה כמגורשת, היה לתנא לנקוט חידוש יותר גדול, שאפילו כשטוען על נייר חלק, ואומר כך זה היה מעולם, ולא מסרתי לה גט, גם כן לא מאמינים לו, אלא אנו נוקטים שבתחילה זה היה גט, ומה שמראה עכשיו נייר חלק, כי הכתב דהה ונעלם.}

^{וכיון שהתנא לא נקט מקרה של נייר חלק, מוכח שבמקרה כזה הבעל נאמן, כי זה צד רחוק לומר שהכתב דהה. ולכן מאמינים לבעל שמעולם לא היה זה גט.}

^{ואם כן, קשה לשמואל, שאמר אם יש נייר חלק ואומר שזה גט, נאמן. והרי זה רחוק לומר שהיה כתב ודהה. ומדוע נאמר שודאי שיש כאן גט.}

^{ומתרצינן: כי קאמר שמואל שנאמן לומר שזה היה גט, דבדקינן ליה במיא דנרא - מים מיוחדים שגורמים לאותיות להפלט מהנייר ולהיראות - ובודקים במים האלו: אי פליט - פליט, וזה גט. ואי לא פליט, בהכרח שלאו כלום הוא!} 

^{ומקשינן: וכי פליט, מאי הוי!? מדוע אנו נוקטים שזה גט ודאי?}

^{הרי יתכן שרק השתא הוא דפליט, ובזמן נתינת הגט האותיות היו בלועות, וזה לא נחשב לגט.}

^{ומשנינן: שמואל נמי, חיישינן שהיא מגורשת קאמר. ומשום שזה ספק אם בשעת נתינת הגט היו האותיות ניכרות או שהם כבר דהו, ואינה מגורשת.}

^{אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי, דיהיב גיטי קמייהו, והם עדי המסירה, צריכי למיקריה את הגט.}

^{מיתיבי מדברי הברייתא בתוספתא שנזכרה לעיל:}

^{הרי זה גיטך, ונטלתו וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - שמאבד את הגט, וחזר ואמר, אחר שהגט נאבד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא, ומעולם זה לא היה גט - אינו נאמן, והאשה מגורשת, ולא כל הימנו לומר שזה לא היה גט, ולאוסרה משום אשתו.}

^{ומהברייתא הזו קשה על מה שאמר מרימר, שעדי מסירה צריכים לקרוא את הגט, כי בברייתא מבואר שיש ויכוח מה היה כתוב בשטר, גט או שטר פסים.}

^{ואי אמרת צריכי העדים למיקריה את הגט, אם כן, בתר דקריוה את הגט, מי מצי אמר לה הכי, שזה לא גט, אלא שטר פסים!? הרי העדים קראו ונוכחו שזה גט.}

^{ומתרצינן: לא צריכא - כאן מדובר, דבתר דקריה, אחר שקראו העדים את הגט, עיליה הבעל את הגט לבי ידיה, לבין ידיו תחת בגדיו, ואפקיה - וחזר והוציאו - ומסר לה את הגט, מבלי ששבו העדים וקראו מה מסר לה.}

^{והדין הוא שהיא מגורשת. כי אנו נוקטים שמסר לה את הגט ולא שטר פסים.}

^{והחידוש הוא - מהו דתימא, חלופי חלפיה, ואחרי שקראו את הגט החליף ומסר לה שטר פסים. קא משמע לן - שאנו תולים שהוא לא החליף, אלא מסר לה גט.}

^{ההוא גברא, דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני - לבין החביות. וכשהלכו לחפש את הגט, אשתכח מזוזתא, נמצאה שם מזוזה, ולא גט.}

^{אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני, בין החביות, לא שכיחא.} 

^{ואם היא נמצאה שם, כנראה שזרק הבעל את המזוזה הזאת, ולא גט זרק לה, ואינה מגורשת.}

^{והני מילי שאינה מגורשת, כי אנו תולים שהבעל זרק לה מזוזה, דאשתכח שם חדא מזוזתא.}

^{אבל, אם נמצא שם שנים או שלוש מזוזות, האשה מגורשת. כי אז אנו נוקטים שהבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שנמצאו שם מזוזות, אנו אומרים, כי כמו ששתי המזוזות שנמצאו שם ודאי היו שם משכבר, כי אפילו אם נאמר שהבעל זרק לה מזוזה, הרי הוא זרק רק מזוזה אחת, ובהכרח חייבים אנו לומר ששתי המזוזות האחרות היו שם עוד מקודם. ומדהא, שתי המזוזות, הואי היו שם - הא, המזוזה השלישית, נמי הואי. וכל שלושת המזוזות היו שם משכבר, והבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שאנו לא מוצאים את הגט, סיבת הדבר היא, כי גיטא, עכברים שקלוה - לקחוהו.}

^{ההוא גברא, דעל לבי כנישתא. שקל ספר תורה, יהיב לה את ספר התורה - לדביתהו - לאשתו, ואמר לה: הא גיטך!} 

^{אמר רב יוסף: למאי ליחוש? הרי ודאי הדבר שאינה מגורשת, ואין כל סיבה לחשוש שזה גט.}

^{ואי משום מי מילין, ונחשוש שמא כתב לה גט במי מילין, שאין רישומם ניכר, על הצד החיצוני של הקלף של ספר התורה, והם נבלעו בקלף, והגט אינו ניכר.}

^{אין זה חשש, כי גם אם כתב גט על צידו החיצון של הספר תורה במי מילין, אין זה גט, היות ואין מי מילין נחשבים לכתב על גבי מי מילין.} 

^{וספרי התורה, בזמנם, היו מעובדים בעפצים, ואם כתב עליהם במי מילין, אין זה כתב. ולכן, אין חשש שיש כאן גט נסתר שנכתב במי מילין.}

^{דף כ - א}

^{אי משום כריתות דאית בה, שכתובה בתורה פרשת גירושין, ותעלה בדעתך לומר כי יש לנו לחוש כי כשאדם נותן לאשתו את פרשת הגירושין הכתובה בתורה, לשם גירושין, היא תהיה מגורשת [אף על פי שלא כתב בה את שמו ואת שמה].}

^{גם חשש זה אינו חשש, כי הא בעינא "וכתב לה", וכבר דרשו חכמים "וכתב לה", לשמה. והכתיבה של ספר תורה לא נכתבה לשם גירושיה של אשה זו.}